Shaken, Not Stirred

<נכתב אתמול בין הרעמים ואז היתה הפסקת חשמל>
ישנה טיוטה אחרת המורכבת מהרבה פתקים זעירים, רובם נרשמו במהירות במהלך או בעקבות שיטוטים עם הכלב. אניח לזה בינתיים, שום דבר לא תפס צורה, אולי רק תפח. בצק מחמיץ, בגוון גווייה.

אתמול<שבת> ג' והילדה נסעו מחוץ לעיר, שחרור רסן זריז. נותרתי עם התינוקת המצוננת. אחר הצהריים יצאנו לסיבוב בשכונה והצטרפנו למוקדי הפגנה זעירים. התינוקת שמחה על הדגלים, פחות על היחס הידידותי מהסובבים. היא חוששת מהאנושות לאחר הסתגרויות חוזרות ונשנות. ג' לא רוצה שניסע עם הילדות להפגנות ההמוניות יותר. הוא עדיין מצולק נפשית מאירועים פוליטיים שנגרר אליהם על ידי תנועת הנוער שהיה חבר בה בילדותו. אני, שמעולם לא הצטרפתי לתנועות נוער או למחאות פוליטיות, מוצאת את עצמי (כמעט נשר לי פה: "בערוב ימי", באלוהים באיזה סרט אני חיה) על איי תנועה וגשרים זעירים, עם מסיכה ועגלה וכלב, כתף אל כתף עם הגריאטריה השכונתית. לפני שהתקדמתי בחזרה הביתה, שתי קשישות התלבטו בקול האם לבקש ממני לצלם אותן כדי שיוכלו להראות לאמא שלהן. צדודיות הדקלים הננסיים והדגלים השחורים; כסאות נישאים קטנים, כמו במוזיאונים.

מזה חודשים שמספרו של פסיכיאטר שוכן לו באנשי הקשר שלי. הוא הומלץ על ידי שתי חברות שונות, זרות זו לזו. אני תוהה האם התקבלתי למועדון האמהות הקשוחות. אלו שכבר מתפקדות מעל ומעבר לתשישות. יום עובר ויום בא והן מאירות פנים ומארגנות פיקניקים וערכות חול קינטי ועובדות מהבית ומהמשרד ואופות חלות ומסיעות ארוחות לנזקקים כי אין חוגים להקפיץ אליהם ילדים אבל הן חייבות, מונעות מכוח האינרציה, פצוצות על כדורים שהפסיכיאטר – שם דבר ומנהל או סגן מנהל אגף כלשהו בבית החולים האזורי – רושם להן, לכולן, החלילן של כל האמהות העייפות, שלא תלכנה לשום מקום אבל לפחות תצעדנה לצלילי משהו אחר.  

מה אני אמורה להגיד לו? דוקטור דוקטור, תן לי משהו כי אני עייפה ואין לי כוח או חשק לכלום, אבל אני חייבת להמשיך לתפקד? בבקשה אל תשאל שאלות, זה או אתה או סמים שאשיג איכשהו (לקח לי כמה שניות להיזכר, אבל יש לי מישהו שמכיר מישהו והבנות שלנו היו באותו גן פעם והייתה ביננו אחווה לא-מדוברת, הנהון ראש בארבע ועשרים, והיינו ההורים שלא צילמו במסיבת סוף השנה, אני בגלל שהנייד שלי דפוק, הוא לא צריך תירוץ). וברצינות, דוקטור, אנא ממך, אני לא אשרוד טיפול פסיכולוגי עכשיו. אם יתחילו לחטט יגיעו ישירות אל העצם. תן לי מה שאתה רושם לכל האמהות הללו, שהן מפעל של אישה אחת ואפילו נהנות במטבח, נשים שהן איירובוט עם תוספי חמלה כלפי כל הילדים ובני הזוג. תן לי מה שאתה נותן לאמהות ללא אמא.

ואז השאלה עד כמה אדישה אהיה פתאום, והאם זה מה שמגיע לבנותיי.

טוב די.
שון קונרי מת. היום כבר אי אפשר להעריץ מישהו מבלי שיצוף עליו רפש אבל הוא הסלב-קראש הראשון שלי, כנראה ירושה מאבא שלי. אבל העיניים האלו, הטיית השפה, ה-smirk – כל אלו הפכו אותו למושא מוצדק.

הרבה זמן לא פרסמתי כאן תשובות לשאלון. הן מצטברות וזה מגוחך. אנסה לפרסם אותן בתדירות גבוהה יותר.
הפעם של רגעים, בגלל שהיא גם אמא וגם כותבת בהיר ויפה. לאחרונה שמתי לב שיש לא מעט הורים לתינוקות או פעוטות, או הורים בדרך, ברדיוס הבלוגוספרי שלי כאן, המצומצם מאד. יש בזה נחמה גדולה משהייתי חושבת. הזכות לשמוע את קולם שאינו מעומעמם או מפולטר בידי רשתות חברתיות והתכתיבים שלהן. הבלוג של רגעים הוא אחד מהקולות האלו שיש בהם נחמה, וזה המקום שלי להודות לה.

הספר האחרון שקראת? אהובתי המטפלת האדומה / צ'ינגיס אייטמטוב

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? לסירוגין

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? לוסי דובינצ'יק

ספר ילדים אהוב: הילדה שנשארה לבדה / ליזי רוסיה פונטיין

מה את לובשת? מכנסיים קצרים שקניתי פעם לטיול מים, וגופיית ספגטי ירוקה שקניתי להנקה

מהי הבדידות מבחינתך? ברירת מחדל

מתחביבייך: האזנה לפודקאסטים

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? בראנץ'

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? פורטוגזית

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? הכי לגיטימי

האם את אוהבת את הגוף שלך? יותר ויותר עם השנים

הקלות הבלתי נסבלת של: הריחוק

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם בעלי

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? קחי את הזמן

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: 
רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

התפוררות – ז'-ג'

המשך פירוט מעיק של כל מה שהיה היה:

>>> יום שבת – המשך
לקראת הצהריים הילדה מדווחת על כאבי ראש ואז מקיאה ומסרבת לבלוע תרופה. היא, שהפסיקה עם שנת יום בערך בגיל שנה, קרסה במיטתה לשעתיים של שלאפשטונדה סהרורי. היא מתעוררת בסבך תלתלים לחים דבוקים למצח קריר, כל מה שהתרחש מהבוקר קרה אתמול אבל תכף ערב. היא שוב מסתבכת עם הזמנים. אני מנסה להרגיע אותה. זה מערער, אני זוכרת את זה: ימים שמורכבים מהתחלה ואז זמזום הדברים. פעם אחותי ואני היינו יושבות שעות ארוכות על אדן החלון וזורקות או יורקות צ'יפס ומטוסי נייר מהקומה הכלשהי מטה לרחוב. שתינו משועממות בדירת ביניים או במלון. הטלוויזיה ריצדה ברקע ללא צליל, צבי הנינג'ה ופרסומות לברביות ומקדונלדס. ופתאום הזמן היה מקבל תפנית ברורה: ארוחת ערב. או פנסי רחוב שנדלקים או נכבים תחתינו. או חושך. או שנגמר נייר הטואלט.

לקראת הערב ג' יוזם קמפינג בגינה. שניהם מקימים את האוהל והילדה מוצפת בהתלהבות ותוכניות ומרשמלו שיש לשפד ודרבוקה והיא רוצה את שק השינה שלי. על השק"ש רקום עקומות מספר הטלפון הקדום שלי, לפני הספירה. התקופה בה ישנתי בו מדי לילה. כמו שיום אחד, בסגר הקודם, עטפתי את התינוקת בשמיכה האפורה– השמיכה הראשונה שאי פעם קניתי לעצמי. הם מדליקים מדורה קטנה בפינת הגינה, מדורת צעצוע אמיתית. נשכבים על המחצלת ובוהים בגיצים. אני שומעת את המהום שיחתם מתוך הבית בעודי מאכילה את התינוקת. המיטה כולה שלי, אבל באמצע הלילה התינוקת בוכה ומצטרפת אלי.

>>> יום ראשון
היום תורה של התינוקת להקיא. היא חסרת מנוחה ואומללה, אולי גם לה צצו אפטות בפה, אין לי איך לבדוק.  

בלילה אני יוצאת עם הכלב לריצה קצרה. רוחות ספטמבר והקלה מדומה. אנחנו נעצרים על שפת הואדי נטול הירח ושנינו תנים. הכלב בוטש בשיחים וריח דרדרים יבשים מופץ בחשיכה. נאקת שופר בודדת נשמעת מכיוון השכונה מעבר לעמק, וחדלה.

>>> יום שני
החלטתי להפיק לקחים מיום חמישי/יום ראשון טכני של הסגר:
– חייבת להתקלח בבוקר ולשתות תה
– להודיע לשאר הצוות הפעיל מתי אני לא זמינה כדי לשהות עם הגורות ולטפל בהן
– במידה וזה מטריף אותי – ליזום הפסקות לכביסה או לכלים
בשורה התחתונה: לקחת שליטה.

אז החלטתי. בפועל רק לקראת השעה 11:00 הבנתי שעדיין לא שתיתי כוס מים. הספקתי להתקלח לפני שיחת וידאו בשעה 10:00, במהלכה שתי הבנות התיישבו עלי. התבקשתי להצטוות לאחת הקולגות בכמה משימות. היא ותיקה ממני בהרבה, על סף פרישה בעצם. היא יושבת בניחותא במשרד ולוגמת תה. אני נוטלת יוזמה כדי לזרז עניינים ומוסרת לה שאערוך מספר הערכות ואחזור אליה. היא בינתיים – כלום. שולחת לה קובץ מסודר ומודיעה לה שאנחנו חייבות להתאוורר בחוץ, הילדות התחרפנו. התינוקת פשוט מייבבת על הרצפה. אנחנו הולכות לגן שעשועים קטן ("של תינוקות") וממשיכות לאחר ("צריכה להתאמן במהלכי נינג'ה") ובדרך קונות קרטיבים ושזיפים גרועים. הקולגה מתקשרת, הקובץ תקין, האם אוכל להעביר אותו לאחד האנליסטים החיצוניים. אני מזכירה לה שאנחנו מחוץ לבית כרגע, היא אומרת שזה יכול להמתין, אין לחץ. ברור שאין לחץ, זה בס"ה דורש לחיצת כפתור – העבר. אבל היא לא רוצה להזיז אצבע או לקחת אחריות, בעוד שאני מגלה שראשי כואב כי שיניי חשוקות כבר כמה שעות, בין כל מיני "כן, אני רואה, מותק" ל-"לא עכשיו".

אם כך, אני מורחת את הזמן. הילדה מפגינה כישורי נינג'ה ואני מתפעלת ומעסה את החניכיים התינוקיות במקביל. חם לנו ואני סובלת אבל לא רוצה לחזור לעבודה. בסופו של דבר אנחנו חייבות לשוב הביתה כדי להצטרף לקבוצת הגן בזום. רבע שעה מקרטעת ומיותרת של ריבועים מרצדים, לפחות הפעם הילדה לא דפקה בארט סימפסון וחשפה את הטוסיק כפי שעשתה במרץ. במקביל אני בודקת את המייל – הקולגה הואילה בטובה להעביר את הקובץ שהכנתי, לפני כחמש דקות כי המנהלת בקשה לבדוק איפה זה עומד. בעקבות זאת אני מתלבטת מהו התזמון הנכון להתחבר מחדש לפעילות השוטפת מבלי לצאת קטנונית.

ג' חוזר לקראת חמש, אני בקושי בהכרה. איך אמורים בכלל "לעבוד על הזוגיות" במצב הזה, פאקינג פליז.

>>> יום שלישי
הפעם בלי החלטות מראש, כי אין לי שום שליטה על הסיטואציה – יותר מדי משתנים וקפריזות של מנהלים ותינוקות. הילדה שרועה לידי, עובדת על חוברת מבוכים שקניתי לה. התינוקת אבודה, כאובה, רוצה נחמה ואז שוב רוצה לרדת ואז שוב על הידיים. אמא, תצלמי את המבוך. אמא, תצלמי גם את המבוך הזה.

לא מובן לי למה הלך הרוח הארגוני הכלל-עולמי כמעט (האמריקאי והישראלי, אוקי. וגם האירופאי. יאללה בואו נכליל) מתייחס לעובד כאל עובד – גבר, רווק או נשוי שאשתו וילדיו שקופים למערכת. הוא גבר שיש לו עזר כנגדו נסתרת, והילדים צומחים להם ברקע וזוכים במדליות ומשתתפים במחנה קיץ ואשתו, אם היא עובדת, אז זה אולי במגזר השלישי או צווארון וורוד כלשהו עם חופשות שמקבילות ללו"ז מוסדות החינוך. הרי זאת איננה המציאות כבר שנים. ולמה הנשים בסדר עם כך. למה אנחנו כל כך מעוניינות ליישר קו, לשבור תקרות, לצאת גבר-גבר ולא להפגין קטנוניות ולטעון לשוויון בבית, לאיזון קריירה-משפחה בתוואי תואם מציאות. ואולי הדרישה לשוויון הזה צריכה להגיע מהגברים, מה אני יודעת. ואולי המגיפה הזאת תוביל לזירוז הדבר, כמו שרפואה מרחוק ביצעה קפיצה מטאורית.

ג' באמת נדרש לעבוד מהשטח, זה לא משהו שניתן לבצע מהבית. ועדיין אני זועמת. בשקט. לקראת הצהריים אני נשברת ושולחת הודעה למנהלת שאקח חופש מחר.

ברקע: לפחות יש לשנינו עבודה, לפחות יש לנו הכנסה, לפחות אנחנו בריאים.
גם ברקע: למה את ממזערת את הקושי שלך, למה את מיירטת אותו בכל מיני הודיות על דברים שהם זכותך הבסיסית.

התפוררות – ה'-ז'

>>> יום חמישי – המשך
באמצע הבוקר טלפון מקולגה-לשעבר. הוא מתקשר מהרחוב או ממרפסת. הוא מעוניין לגשש לגבי משרה שתתאים לי, ברגע ששמע עליה חשב עלי. התנאים והשכר די זהים לנתונים שלי כרגע (לפני מו"מ) אך התפקיד שונה לחלוטין, משהו שעסקתי בו בעבר הרחוק. תחשבי על כך, הוא מבקש. אני רוצה שתחזרי לעבוד איתנו. אני לא אומרת: אבל אני אמא לשתי ילדות קטנות, זה תפקיד שדורש זמינות 24/7, או: אבל אני לא יכולה לתכנן את השעתיים הקרובות. אז אשקול את זה, תודה שחשבת עלי. האם אני נוטה לברוח במקום להתמודד? האם ההצעה מדברת אלי מעצם השינוי או עקב התפקיד הבכיר יחסית? האם זה קוסם לי כי אני כועסת על ההנהלה והצוות הנוכחי? ואין לי שום פניות נפשית לשקול דבר כזה, אני עדיין בגופיה שישנתי בה, שערי פרוע וריח הגוף מבצבץ ועולה, שזיפים חמוצים. הגדולה הודפת את הקטנה ובוקע ממנה בכי של עייפות ואני לא זוכרת מתי החלפתי לה את הטיטול.

ברקע דיון במייל על סעיף מינורי, אני לא מצליחה להתרכז. זה תחום שאני שוחה בו בד"כ. בחדר העבודה אין מזגן, רק חלון קטן ומאוורר. הבכורה רובצת לידי וצופה בטאבלט. הגופיה נדבקת לעורי, טרם הגשתי את סיכום התיק והנתונים באקסל שבניתי לא תואמים לפורטפוליו שנשלח. התינוקת מתעקשת לשבת עלי, אני מרחיקה ממנה את העכבר שוב ושוב עד שאני נכנעת ונותנת לה ללקק אותו ועוברת לסמן באצבע על המשטח הקטן, מתוסכלת עד דמעות – לו היו לי.

לא נראית במיטבך בדיון אתמול, רושם לי אחד מהצוות בצ'ט. הוא גם הורה אבל אשתו בחל"ת. היא דורשת את נוכחותו בבית כי קשה לה להתמודד לבד עם שני קטנטנים. אני מעריכה אותה על דרישת הסיוע. אני מגיבה לו מאוחר יותר: זו תקופה לא פשוטה עבור כולנו. הוא הפייבוריט של המנהלת. אני תוהה אם היא שלחה את הצעת הבייביסיטר מתוך רצון לסייע, על מנת לשמר את הניראות שלי מול הבכירים. אבל זו היתה כניסה שלא לצורך לכיס שלי ולניהול התקציב הביתי, מה גם שההודעות שלי דרשו הבנה, לא פתרון. החיך שלי מתחיל לעקצץ. תוך כמה שעות פורצות אפטות בחלל הפה שלי, תגובה געשית ללחץ.

ג' מגיע מוקדם, בסביבות אחת. הוא מיד נוסע לקניות אחרונות לקראת הסגר ושוכח מגבונים. אני כבר על הקצה אבל ממזערת את תגובותיי, מביעה תודה על כך שיצא לקניות בחום הזה. הילדה מכרסמת ארוחת צהרים כבר למעלה משעה. התינוקת מסרבת לאכול מוצקים ולוגמת רק מעט מהבקבוק, אני מודאגת שתתייבש ומנסה במקביל לתמצת דו"ח של בנק אמריקאי. חציי-סהר מבצבצים על הגופיה בקו המתאר התחתון של חזי, לחים ומסריחים. עד כה הצלחתי לחמוק משיחות זום. הפה שלי צורב, הכיבים הבהירים בוערים. עוד לא אכלתי היום וכעת גם לא מעוניינת.

>>> יום שישי
החלטתי לא לפתוח מחשב היום. צריך לבצע רשימה שלמה עד השעה שתיים והארנב של עליסה יותר יעיל ממני. ג' נוסע לאחל חג שמח לאביו, הילדה ואני מקשטות רימונים מצוירים ואופות עוגיות מבצק שהקפאתי מראש (mum hacks!). עדיין לא שתיתי תה כי אני לא מסוגלת לשבת בנינוחות כל עוד ישנן מטלות בבית: כביסה, כלים, סידור חדר הילדות ופינוי שולחן הסלון. בדיוק כמו אמא שלי. היא שאבה את כל השטיחים על הבוקר, בחרון ושצף מקיר לקיר, פסי שתי וערב של כעס כבוש, לפני הקפה הראשון. לפני צחצוח השיניים: אני זוכרת את הבל הפה שלה בבקרים. ככל שאנסה להתרחק מהשבלונות שהתוו בי הוריי, הן צצות ומנכיחות עצמן ברגעי יאוש. כמו אמי לפני אני מסתובבת בבית כטייפון, מרימה ומאבקת והודפת וגוררת ומקפלת, כועסת כל כך על כל הזולת שאינם אני, כל אלו שלא טרחו לסדר אחרי עצמם. כוס מלוכלכת שהונחה לצד הכיור מעוררת בי דחף לצרוח לתוך מגבת המטבח. ואז צריך לשבת קצת עם הילדה, שבבת אחת נקרעה שוב מתוך שגרה שברירית לתוך הכאוס של הבית, הכאוס שאני יוצרת בו. אני עצבנית כי אני רוצה לשתות ולהתקלח. אני יודעת שהיא מסוגלת להרגיש זאת.

בצהריים אני מסתמסת עם חברה שעובדת יחד עם אותו קולגה שגישש מולי אתמול. אין לי מושג למה או מה אני בוחנת בדיוק  – טרם החלטנו מה אוכלים הערב. אותה חברה נמצאת בעמדת מפתח ומסרה שאף היא רצתה להמליץ עלי. בגחמת-רגע אני מעבירה לה קורות חיים. האם something’s gotta give בקונסטלציה הנוכחית של חיי: ג' או העבודה, או אני? אין לי אפשרות להמשיך להתקיים במסלול הזה, אני שועטת לתוך טראומה. מאידך, התפקיד המדובר ידרוש ממני הרבה יותר ממה שאני נותנת במשרתי כרגע. ואולי רק הידיעה שאני נחשקת. שוב ושוב, אני מחפשת אישוש חיצוני שעוד יש בי בשר, שמישהו מעוניין בי. ליתר דיוק: שמשהו מעניין בי. ולו רק ידעו על האנרכיה החוגגת בקרבי. האיברים הקמלים והבוערים, זלזלי פרא, המוח הקהוי, הצער. לועות הגעש הזעירים בחלל הפה.

בערב, לאחר שהתינוקת נרדמת, אנחנו מכפתרות את עצמנו בשמלות ומוזגות מיץ ענבים. הכנו מספיק אוכל כדי שיקרא הדבר סעודה. ג' לא מבואס ואני מבסוטה מכך שזכיתי לפטור מבילוי במחיצת משפחתו המעיקה. הילדה אומרת לי שהקינוח מעולה וזה כמעט ומעלה בי דמעות, לו היו בי. הכלים נערמים בכיור אבל שתיתי הרבה יין ואני מותשת. אנחנו מתיישבים על השטיח ושרים יחד כמה שירים שהיא אוהבת. לנצח יהיה מוזר בעיניי שנולדה לי ילדה עברית ששרה יונה וולך בזיוף קל ובקול צלול.  

>>> יום שבת
מדי כמה שעות הילדה שואלת אותי: האם עדיין בוקר? או – כבר צהריים? אני זוכרת את הגיל הזה בו אין עדיין עוגן פנימי לזמן או יכולת לקרוא שעון. גם אני מתקשה לנחש את השעה. עצלתיים זו המילה שאמורה להיכנס כאן, אבל היא לא מדויקת. אנחנו מאפשרים לה כמעט שלוש שעות של צפיית טלוויזיה רציפה בשעה שאחד מאיתנו נח והשניה שוטפת כלים או הראשון מטפל בתינוקת.

אני תשושה אבל לא מצליחה להירדם. מתקשה להבין האם הכל כרגיל או למה אני עדיין מתקיימת בפעימת זמן נפרדת. מאז שהצעתי לג' להתגרש – מתוך יאוש, חרדה לעצמי והאמונה שמגיע לו יותר. ועוד סיבות שמגובבות ומהדהדות אחת בקרבי השניה, ומה מתקיים בו-זמנית בתוכי ובמציאות? ובכן, מאז שסיימנו את השיחה השניה בהחלטה לחזור לטיפול זוגי ופניתי לשטוף את הבכי במקלחת – מאז שקט תעשייתי. אני לא בוכה, גם לא בסוד, וג' משתדל יותר. הכלים שטופים והחיבוקים זריזים וחבריים, שזה עדיף על חיבוק כמה ועורג ומבעית. אני לא בוכה כי משהו הצטמק. אולי זה הכאב שקיבל מילים ונפח וחדל להתקיים במימד אחד בלבד אבל לא קיבל מענה הולם אלא דרישה לעבוד על זה, להילחם על הזוגיות, והוא שמט כתפיו. הכאב שלי מיואש מעצמו. אני עייפה כל כך.   

המשך בהמשך.

Scream Bloom by Libby VanderPloeg