שרב שבור

1. הזמנתי עכשיו שני בגדי ים. למרות שכבר יש לי שלושה. אולי יש הצהרה בהוצאה הבלתי מוכרת הזאת פתאום. על עצמי, עבור עצמי, הכרזה של קיץ, הסרת השכבות, קרובה להתערטלות בפומבי – כל העור החיוור, הוורידים  הכחולים הנפרשים תחת עצם הבריח, ההתברווזות והצלוליטיס. אחד מבגדי הים יפה במיוחד, התכוונתי לקנות אותו ברגע שראיתי אותו על מישהי. בדיעבד כולן לובשות אותו עכשיו, אז אולי אטמין אותו בארון ובעתיד, בעוד עשור ויותר אחת מבנותיי תחטט שם אחר משהו ותגלה אותו.

2. עוד דברים שקיימים ברחבי הבית כדי לשמח אותן מתישהו: ספרים (לא מזמן מצאתי ברחוב ספר שאהבתי כל כך בגיל 15 או 16), עוד ספרים (אומנות, קומיקס, ספרוני שירה), ג׳קטים, תקליטים (סליחה באמת), פרטי אומנות שנאספו ע״י ג׳, משחקי קופסא, קסדות. 

3. הקלפי שלנו ממוקם בבית הספר ללא בוטנים!!!! בקצה השכונה. מאחוריו מצטופף יער קטן בו ניתן לאסוף צנוברים ומחטי דורבנים או להסניף שקדיות, לא לפי הסדר הזה ובעצם מי יודע איזו עונה מקבלת ביטוי פה בכלל. טיילנו שם לפחות פעמיים בשבוע במהלך הסגרים/חגים האחרונים. אנחנו שולחות את הכלב לאתר פטריות כמהין, הוא חוזר עם אצטרובלים. תיאום ציפיות. 

4. עוד בימים בהן הייתי בטוחה שלעולם לא אהיה אמא קניתי להן ספרים. ספרי הקומיקס על המומינים. ספרי אסטריד לינדגרן. יש מפלצת בסוף הספר הזה. אי המטמון. הנסיך הקטן. 

5. קראתי עם הבכורה את הנסיך הקטן במשך כמה ערבים, היא לא הוקסמה כפי שציפיתי – והרי היא יודעת יותר טוב ממבוגרים על הכל! מבוגרים זו קבוצת החארות! מבוגרים הורסים את הכל! – אבל כן חזרנו ודיברנו אודות הנסיך והשושנה והכוכבים והמדבר מדי פעם. ואז קיפלתי לה את טירת השמיכות והמגבות שהיא הקימה בין הסלון למטבח ובתגובה זכיתי בתוכחה א-לה סנט אכזופרי. לא שזה הזיז לי משהו. ולא שזה הזיז לה. היא גם לא הרשתה לתינוקת ולי לזחול בעד הטירה מה שלא השאיר לנו הרבה מרחב תמרון וגרר צרחות של שתיהן ותלישת שערות אצלי. הרבה מאבקי טריטוריה ביניהן, דבר שלא סביר שהיה מקבל נפח כזה לולי הסגרים.

6. כל זה בטח נשמע מאד wholesome ומתוק אבל זה רק נשמע ככה. איך לא להזיק לילדים שלך לטווח ארוך במהלך תקופת הקורונה – תעדכנו אם גברת אובמה כבר מקדמת ספר כזה בטוויטר שלה בבקשה.

7. הצבעתי מרצ. לא זוכרת אם כתבתי פה משהו פוליטי מתישהו. כדאי שלא. הבלוג הזה הוא ברמת התחתונים שלי, לא פוליטיקה. הצבעתי מרצ כי מאז שקיבלתי את זכות הבחירה בישראל בחרתי כך, חוץ מהסבב האחרון. מרצ זאת מין משיכת כתף כזו: הצבעתי נגד האפרטהייד אז אני מוסרית, אבל עדיין חיה פה וקונה בגדי ים כאילו לאנשים בהמשך קו החוף יש חשמל ומים. ועכשיו איבדתי את זוג הקוראים היחידים שלי. 

8. הפעם הבכורה לא רצתה להיכנס לתוך חדרי ההצבעה, אלא להישאר בחוץ ולטפס על מתקני הספורט של ביה״ס ללא בוטנים!!!!! בפעמים הקודמות היא נהנתה מהטקסיות, שלשלה מעטפות על קצות אצבעותיה והתחנחנה אל הנציגים וזיהתה חלק מהאותיות ודרשה להצביע לפיראטים. אבל דיס שיט איז גטינג אולד והקימו שם קיר טיפוס דלוקס ללא בוטנים!! 

9. עד הבוקר הייתי בטוחה שאטוס לאירופה השבוע. אפילו חידשנו דרכונים ותיאמנו בדיקות קורונה כאן וביעד. רק להזמין טיסה. אבל זה מורכב לוגיסטית לנסוע עם ילדים ליעדים מוגבלים. משפחתי מעולם לא פגשה את התינוקת, מעבר למסך. 

10. לא קניתי לעצמי כלום מזה חודשים. אולי שנה. והכדורים הפסיכיאטריים רק סייעו לדכא עוד את חדוות הרכישה, או ההשקעה בעצמי. בעצם זה אוקסימורון. הם לא אמורים לדכא בי משהו. אז הם טיפחו את האדישות הכללית שלי וטשטשו את הצורך לזהור. לזהור? גם את הצורך לכתוב. גם את הרצון לרוץ. אכתוב על כך בפעם אחרת. כל גץ של השראה עומעם. עכשיו יגיעו אלי צמד בגדי ים. במקום טיסה הזמנתי לנו שני לילות במלון מקומי, שבירת שגרה. חיזוק פיגומים. נטילת אחריות. שבירת שרב. 

התפוררות – ה'-ז'

>>> יום חמישי – המשך
באמצע הבוקר טלפון מקולגה-לשעבר. הוא מתקשר מהרחוב או ממרפסת. הוא מעוניין לגשש לגבי משרה שתתאים לי, ברגע ששמע עליה חשב עלי. התנאים והשכר די זהים לנתונים שלי כרגע (לפני מו"מ) אך התפקיד שונה לחלוטין, משהו שעסקתי בו בעבר הרחוק. תחשבי על כך, הוא מבקש. אני רוצה שתחזרי לעבוד איתנו. אני לא אומרת: אבל אני אמא לשתי ילדות קטנות, זה תפקיד שדורש זמינות 24/7, או: אבל אני לא יכולה לתכנן את השעתיים הקרובות. אז אשקול את זה, תודה שחשבת עלי. האם אני נוטה לברוח במקום להתמודד? האם ההצעה מדברת אלי מעצם השינוי או עקב התפקיד הבכיר יחסית? האם זה קוסם לי כי אני כועסת על ההנהלה והצוות הנוכחי? ואין לי שום פניות נפשית לשקול דבר כזה, אני עדיין בגופיה שישנתי בה, שערי פרוע וריח הגוף מבצבץ ועולה, שזיפים חמוצים. הגדולה הודפת את הקטנה ובוקע ממנה בכי של עייפות ואני לא זוכרת מתי החלפתי לה את הטיטול.

ברקע דיון במייל על סעיף מינורי, אני לא מצליחה להתרכז. זה תחום שאני שוחה בו בד"כ. בחדר העבודה אין מזגן, רק חלון קטן ומאוורר. הבכורה רובצת לידי וצופה בטאבלט. הגופיה נדבקת לעורי, טרם הגשתי את סיכום התיק והנתונים באקסל שבניתי לא תואמים לפורטפוליו שנשלח. התינוקת מתעקשת לשבת עלי, אני מרחיקה ממנה את העכבר שוב ושוב עד שאני נכנעת ונותנת לה ללקק אותו ועוברת לסמן באצבע על המשטח הקטן, מתוסכלת עד דמעות – לו היו לי.

לא נראית במיטבך בדיון אתמול, רושם לי אחד מהצוות בצ'ט. הוא גם הורה אבל אשתו בחל"ת. היא דורשת את נוכחותו בבית כי קשה לה להתמודד לבד עם שני קטנטנים. אני מעריכה אותה על דרישת הסיוע. אני מגיבה לו מאוחר יותר: זו תקופה לא פשוטה עבור כולנו. הוא הפייבוריט של המנהלת. אני תוהה אם היא שלחה את הצעת הבייביסיטר מתוך רצון לסייע, על מנת לשמר את הניראות שלי מול הבכירים. אבל זו היתה כניסה שלא לצורך לכיס שלי ולניהול התקציב הביתי, מה גם שההודעות שלי דרשו הבנה, לא פתרון. החיך שלי מתחיל לעקצץ. תוך כמה שעות פורצות אפטות בחלל הפה שלי, תגובה געשית ללחץ.

ג' מגיע מוקדם, בסביבות אחת. הוא מיד נוסע לקניות אחרונות לקראת הסגר ושוכח מגבונים. אני כבר על הקצה אבל ממזערת את תגובותיי, מביעה תודה על כך שיצא לקניות בחום הזה. הילדה מכרסמת ארוחת צהרים כבר למעלה משעה. התינוקת מסרבת לאכול מוצקים ולוגמת רק מעט מהבקבוק, אני מודאגת שתתייבש ומנסה במקביל לתמצת דו"ח של בנק אמריקאי. חציי-סהר מבצבצים על הגופיה בקו המתאר התחתון של חזי, לחים ומסריחים. עד כה הצלחתי לחמוק משיחות זום. הפה שלי צורב, הכיבים הבהירים בוערים. עוד לא אכלתי היום וכעת גם לא מעוניינת.

>>> יום שישי
החלטתי לא לפתוח מחשב היום. צריך לבצע רשימה שלמה עד השעה שתיים והארנב של עליסה יותר יעיל ממני. ג' נוסע לאחל חג שמח לאביו, הילדה ואני מקשטות רימונים מצוירים ואופות עוגיות מבצק שהקפאתי מראש (mum hacks!). עדיין לא שתיתי תה כי אני לא מסוגלת לשבת בנינוחות כל עוד ישנן מטלות בבית: כביסה, כלים, סידור חדר הילדות ופינוי שולחן הסלון. בדיוק כמו אמא שלי. היא שאבה את כל השטיחים על הבוקר, בחרון ושצף מקיר לקיר, פסי שתי וערב של כעס כבוש, לפני הקפה הראשון. לפני צחצוח השיניים: אני זוכרת את הבל הפה שלה בבקרים. ככל שאנסה להתרחק מהשבלונות שהתוו בי הוריי, הן צצות ומנכיחות עצמן ברגעי יאוש. כמו אמי לפני אני מסתובבת בבית כטייפון, מרימה ומאבקת והודפת וגוררת ומקפלת, כועסת כל כך על כל הזולת שאינם אני, כל אלו שלא טרחו לסדר אחרי עצמם. כוס מלוכלכת שהונחה לצד הכיור מעוררת בי דחף לצרוח לתוך מגבת המטבח. ואז צריך לשבת קצת עם הילדה, שבבת אחת נקרעה שוב מתוך שגרה שברירית לתוך הכאוס של הבית, הכאוס שאני יוצרת בו. אני עצבנית כי אני רוצה לשתות ולהתקלח. אני יודעת שהיא מסוגלת להרגיש זאת.

בצהריים אני מסתמסת עם חברה שעובדת יחד עם אותו קולגה שגישש מולי אתמול. אין לי מושג למה או מה אני בוחנת בדיוק  – טרם החלטנו מה אוכלים הערב. אותה חברה נמצאת בעמדת מפתח ומסרה שאף היא רצתה להמליץ עלי. בגחמת-רגע אני מעבירה לה קורות חיים. האם something’s gotta give בקונסטלציה הנוכחית של חיי: ג' או העבודה, או אני? אין לי אפשרות להמשיך להתקיים במסלול הזה, אני שועטת לתוך טראומה. מאידך, התפקיד המדובר ידרוש ממני הרבה יותר ממה שאני נותנת במשרתי כרגע. ואולי רק הידיעה שאני נחשקת. שוב ושוב, אני מחפשת אישוש חיצוני שעוד יש בי בשר, שמישהו מעוניין בי. ליתר דיוק: שמשהו מעניין בי. ולו רק ידעו על האנרכיה החוגגת בקרבי. האיברים הקמלים והבוערים, זלזלי פרא, המוח הקהוי, הצער. לועות הגעש הזעירים בחלל הפה.

בערב, לאחר שהתינוקת נרדמת, אנחנו מכפתרות את עצמנו בשמלות ומוזגות מיץ ענבים. הכנו מספיק אוכל כדי שיקרא הדבר סעודה. ג' לא מבואס ואני מבסוטה מכך שזכיתי לפטור מבילוי במחיצת משפחתו המעיקה. הילדה אומרת לי שהקינוח מעולה וזה כמעט ומעלה בי דמעות, לו היו בי. הכלים נערמים בכיור אבל שתיתי הרבה יין ואני מותשת. אנחנו מתיישבים על השטיח ושרים יחד כמה שירים שהיא אוהבת. לנצח יהיה מוזר בעיניי שנולדה לי ילדה עברית ששרה יונה וולך בזיוף קל ובקול צלול.  

>>> יום שבת
מדי כמה שעות הילדה שואלת אותי: האם עדיין בוקר? או – כבר צהריים? אני זוכרת את הגיל הזה בו אין עדיין עוגן פנימי לזמן או יכולת לקרוא שעון. גם אני מתקשה לנחש את השעה. עצלתיים זו המילה שאמורה להיכנס כאן, אבל היא לא מדויקת. אנחנו מאפשרים לה כמעט שלוש שעות של צפיית טלוויזיה רציפה בשעה שאחד מאיתנו נח והשניה שוטפת כלים או הראשון מטפל בתינוקת.

אני תשושה אבל לא מצליחה להירדם. מתקשה להבין האם הכל כרגיל או למה אני עדיין מתקיימת בפעימת זמן נפרדת. מאז שהצעתי לג' להתגרש – מתוך יאוש, חרדה לעצמי והאמונה שמגיע לו יותר. ועוד סיבות שמגובבות ומהדהדות אחת בקרבי השניה, ומה מתקיים בו-זמנית בתוכי ובמציאות? ובכן, מאז שסיימנו את השיחה השניה בהחלטה לחזור לטיפול זוגי ופניתי לשטוף את הבכי במקלחת – מאז שקט תעשייתי. אני לא בוכה, גם לא בסוד, וג' משתדל יותר. הכלים שטופים והחיבוקים זריזים וחבריים, שזה עדיף על חיבוק כמה ועורג ומבעית. אני לא בוכה כי משהו הצטמק. אולי זה הכאב שקיבל מילים ונפח וחדל להתקיים במימד אחד בלבד אבל לא קיבל מענה הולם אלא דרישה לעבוד על זה, להילחם על הזוגיות, והוא שמט כתפיו. הכאב שלי מיואש מעצמו. אני עייפה כל כך.   

המשך בהמשך.

Scream Bloom by Libby VanderPloeg

בונרקו

לפני כשבוע כתבתי פוסט זועם וחסר אונים. הישר לטיוטות. היה נחמד לפרוק.
במקביל אני מנהלת קובץ וורד בו אני פורקת מדי פעם, כתרפיה. באנגלית.
לפעמים ברגעי פוסט-פריקה, מתוך אדישות-אטימות שכזו, אני גוללת אחורה. אותו עצב, אותו עקצוץ, אי-נוחות, חוסר שייכות, בדידות. כעס עצמי כנבואה שמגשימה את עצמה. לקרוא את זה ולחמול על עצמי, כתרגיל.

ואולי אפרסם את הפוסט ההוא, אבל מחר/תיים.
כי בקריאה נוספת מה שנאמר בו עדיין בוער בי. הוא בס"ה חסר חן.
לא יודעת למה אני כותבת פה, האם לשם ההדהוד או בשם הבמה או צעקה פשוטה.

בזמן האחרון מתערבלות בי כל מיני שאלות קיומיות – שזה סימן מבשר רעות לגבי מצבי הנפשי.
אבל הרי זהו מצב אותו אני חולקת כרגע עם רוב האנושות, תרגיל קוסמי נאלח בו כל הכוכבים של כולנו מצטלבים עם נסיגת מרקורי והאומללות נמהלת בדם באופן קולקטיבי.

הנה יומנה של אלמונית אחת בתקופה הזאת, שתכף תגוז (התקופה, לא האישה, יש לקוות), אבל רסיסים ממנה יוותרו על גבי הכתוב, דבוקים לדפנות העורקים, מרעילים את העתיד. כל המחקרים על ההשפעות ארוכות הטווח של הוירוס ברמה הפיזיולוגית, ומעניין איך זה ישפיע או כבר משפיע על הספרות, האומנות. דור שלם של קורוניאלס כתיאטרון חזותי. קפסולה-קפסולה, משפחה-משפחה, אדם בודד – כל מקבץ או בודד על בימתו שלו הערירית, במערכה אחת שחוזרת על עצמה בניואנסים שונים. בוקר-צהריים-ערב-שבוע-סגר-לא-סגר, אומללות ומאבק לשמר שגרה כלשהי או לפרוץ אותה. אנחנו לא הדור ששרד מלחמות עולם, אנחנו הדור שביית את הבדידות.

הצעתי לג' גירושין.
לא כי הפסקתי לאהוב אותו. כי נגמר לי הכוח.
זה בהמשך לנאמר בטיוטה הקודמת שאצטרך להביא לאור כדי לקיים פה איזושהי קוהרנטיות (עבור מי?). הגעתי לנקודה בה אני לא מסוגלת לתת יותר. לא נותר בי כלום. ואולי זה זמני, כמו בפעמים קודמות בחיי, אבל פעם לא הייתי צריכה לגדל שתי ילדות. בעבר לא היתה לי שום תמיכה וזה היה בסדר – קצת אוריגמי פנימי, קצת כדורים, גל ועוד גל – ופתאום שוב במישור ואפילו בעליה. אבל עכשיו נתלות בי שתי אהבות קטנות. אני לא יכולה לסחוב אותן ואת עצמי ובמקביל לדאוג לאדם בוגר נוסף ולקיומו של מרחב זוגי כלשהו שלא מעניק לי כלום בתמורה. יש גבול ליכולות שלי כחתיכת בשר עייפה ונשמה שרופה לחלוטין.

לפעמים אני רוצה אמא. מישהי שתשלח אותי לנוח עם התינוקת בסוף היום בשעה שהיא תרים את הצעצועים מהשטיח ותשטוף כלים. אפילו חמות, או סוג של סבתא. מתחילת שנת הלימודים אני קולטת פה ושם סבים וסבתות שבאים לאסוף את הנכדים וקשה לי לנשום מרוב קנאה. בסגר הקודם התלהטה בי שמחה-לאיד בלתי מוסווית בשעה שכל האמהות ישרו איתי קו. זדיינו, באמת. תארו לעצמכן כמה זה קשה כשצריך לעבוד במקביל, לא רק לשהות בחל"ת קורונה. תרחמו עלי, זונות.

בסגר הקרוב אצטרך לעבוד. תמו הפריבילגיות של חופשת הלידה. ככל הנראה אשיג הרשאות לעבודה מהבית. אבל ג' עובד חיוני בשטח ואני שוב בודדה במערכה. אין לי מושג איך אסתדר. אין לי מושג איך אצליח לשמר את הרמה המקצועית והביצועית שלי נכון לעכשיו, שלמען הכנות היא די עלובה. אין לי מושג למה אני שוב משלמת מחיר כי אני נקבה, כי יש לי רחם ובחרתי להמליט ממנו ואז לטפל בגורים. אין שבוע שלא צדה את עיני איזו כתבה כלכלית על הפגיעה היחסית של המשבר בנשים מול גברים, או העמדות השונות ברמה המגדרית לגבי השינוי בשגרת העבודה (הנה, למשל). אני לחלוטין מודעת לפריבילגיות שלי – לעובדה שיש לי משכורת עקבית, קורת גג, אוכל, חוסן נפשי מסוים ואפילו פנאי. זה ברור לי עד כאב ואולי לכן זה צורב עוד יותר – חוסר האונים כרגע, חוסר השליטה למרות הנתונים על הנייר. האומללות הזאת שמשחיזה את קצות העצבים של כולנו וכל אחד לחוד, סינפסה אחרי סינפסה.

זהו, סיימתי עם רחמים עצמיים לערב זה.
הולכת לשטוף כלים, לאסוף צעצועים, להכין בגדים ותיקים ובקבוקים למחר, לעבור על מיילים כדי לא להגיע פעורה למשרד, לצחצח שיניים ולשכב על הגב ולבהות במאוורר התקרה הדומם, לדמיין עכבישים הזוחלים מתחת לעורי ולהמשיך לרחם על עצמי. כי לא סיימתי.

Carnegie Museum of Natural History / Shot by Josh Franzos

מזיקין

הגעתי היום מוקדם לעבודה כדי להשתתף בשיחות וידאו עם חו"ל ולסגור קצוות לפני סוף החודש. בחצי-האור של הבוקר המעונן הרגשתי שאני לא לבד בחדר. בדרך כלל בעשרים לשבע אין נפש חיה במשרד, אבל התחושה היתה בלתי-ניתנת-לניעור (הנה למה אנגלית זו שפה אלגנטית ועברית לא: unshakeable). ואז ראיתי אותה מתחת לארונית: חולדה עסיסית שנלכדה בקפיץ ששמו לכבודה בשבוע האחרון. היא עדיין גוססת שם ואני מחכה לצוות האחזקה.

זאת עוד תופעת לוואי של Covid-19. חיות ופטריות השתלטו על המבנה במהלך החודשים בהם עבדנו מהבית. הבניין שופץ לא מזמן ברמה הקוסמטית אבל הוא רקוב מיסודו. מה זה אומר לגבינו.

עוד תופעה: שיחות ה-Teams למיניהן, כמובן. היום אני בחולצה מכופתרת (ללא צווארון, פסי סיכה בתכלת ובז' על כותנה בצבע אבן. אני אוהבת מכופתרות. איזה כיף לא ללבוש טישירט שתינוקת מוללה שעות) ומכנסוני ג'ינס מרופטים כי ביזנס למעלה, פארטי למטה כבר אינם נחלתם הבלעדית של מגישי חדשות. 

דבר אחד – אוקי התחלתי לכתוב משהו אבל בדיוק ג׳וליאן עבר בלובי שבפינתו התמקמתי עד שיוציאו את הנבלה. מוותיקי המשרד, הנהלת-ביניים, אדם ציני ואדיב עד לשד עצמותיו האירופאיות. ובכן, הפיסקה הקודמת? חולצה מכופתרת, פארטי למטה? הוא גם יישם, בחולצה שעומלנה בתחילת השבוע ואולי ישבה לו ברכב, אוחז בתיק ספורט ומחבט טניס, והשוס – שורטס פרומים, ג'ינס בשטיפה בהירה עם פרנזים, חושפים ברכיים גרומות ושוקיים חצי שזופות, עד לקו בו הוא כנראה מותח את גרביו. הוא עבר בצעידה הנמרצת שלו, כפוף מעט קדימה, כמעט ופספס אותי. בהיתי בו, תוהה אם שנינו הזויים באותה מידה.

'בוקר טוב לך,' הניד בראשו. חייכתי יותר מדי. הוא התקרב אלי, ובדיבורו האיטי, השקול, ספוג המבטא, שאל: 'תגידי, בחורה צעירה שכמוך אולי מבינה בדברים האלה,' החווה לעבר המכנסיים והסנדלים. 'את חושבת שאולי זה מוגזם?'
'אני לא יודעת אם אתה צוחק עלי,' עניתי, רגלי חשופות כמעט עד לתחתונים, שלובות תחתיי, כפכפים למרגלות הכורסא.
'הו, לא לא, אני שואל אותך בכנות. את חושבת שהחוטים האלה שיוצאים מהמכפלת – בעצם אין פה מכפלת,' כמעט התנצל. 'את חושבת שאולי זה לא מתאים?'
'אתה לבוש נהדר, ג'וליאן. You carry this well, והחגורה תואמת לסנדלים.'
'שזה העיקר, נכון? כך למדו אותי האיטלקים: החגורה חייבת להתאים לנעליים,' הוא באמת התרשם מעצמו. 'זה נהדר שיש לי מישהי להתייעץ איתה כאן בישראל. קשה למצוא פה אמת מידה מספקת.' לא בדיוק הבנתי לאיזו אמת מידה הוא מתייחס, אבל הודיתי לו. הוא המשיך בדרכו למעלית, כולו swag.

נזכרתי מה רציתי לכתוב לפני שהוא הגיע. לגבי הפגישות הוירטואליות: אני הכי יפה שם. איכשהו ב-Teams תמיד יש לי שיער טוב, פרוע במידה, ונראה כאילו אני יודעת למרוח מסקרה. פיקסול התמונה מחמיא לי, אפילו תחת תאורת פלורסנט. לא יודעת, אולי זו רוויית הצבע השגויה, אבל השפתיים שלי בשרניות, חייתיות. אני מניחה שגם אחרים/ות מעבירים אחוז נכבד מהפגישות הללו בבהייה בדמותם המשתקפת. אני רואה ומרוצה. זה נחמד לדעת שאני יפה. לא יופי קונבנציונלי לחלוטין, אך מעורר עניין.  אולי עם כל לידה אני יותר שלמה עם המעטפת, עם הגוף והפנים שהתרככו קצת, שולי הדברים שכבר אינם קו הלסת הקשוח משנות העשרים שלי.

Visages by Marie Mainguy

מאוחר יותר, מרדימה את התינוקת לשנ"צ:
כל מיני דיונים בקבוצת החברות-אמהות (וואטסאפ) על שנת תינוקות, כלומר דיונים על דיונים במדיות אחרות. מישהי שלחה צילומסך של פוסט מטעם איזו יועצת שינה? פסיכולוגית? אנא עריף. בכל מקרה היא משתפכת שם על הזנחת תינוקות בוכיים במיטתם במסגרת חינוך לשינה. מודה שהפסקתי לקרוא באמצע. היא מזדעזעת מכך שהורים מקשים את ליבם למען רווחתם האישית ומאפשרים לתינוקות לצרוח עד שירדמו באפיסת כוחות, במטרה ללמדם להירדם בכוחות עצמם. ואז מישהי אחרת שלחה פוסט מקביל של אבא אחד שלא מבין איך הורים אחרים יכולים להתעלל בתינוקות חסרי ישע ומעדיפים לצפות בטלוויזיה במקום להרגיע ולנחם.

זה לא משנה איך אני מתנהלת בביתי (על הידיים 24/7 בערך). חורה לי המשטור וההשתלחות בהורים – מטעם הורים אחרים. אף אחד, עד היום, כולל ד"ר ספוק, לא המציא את נוסחת הפלא להורות מדויקת. כל הורה, לעצמו/ה, נמצאים בדד מול הצאצא, באופן הכי אינטימי, הכי עמוס אחריות ואשמה נגררת. מי שמכם להטיף נגד או בעד התנהלות כזאת או אחרת? האם עדיין תתיימרו להגדיר לאדם כיצד ראוי לנהל את חיי המין או את תזונתו? לא, כי אתם לא שם. אתם לא שם, לא בהורמונים, לא בדם, לא בעייפות, לא בתקווה, לא באידאלים ולא בהצטברות של כל הדברים. אז האמא החליטה ללמד את התינוק לישון בצורה זו או אחרת, מי אתם שתשפטו?

אין לי הרבה מחשבות על הורות. של אחרים, לפחות. אבל חשוב לי למתוח את הקו. ביקורת שהיא שפטנות במסווה של אכפתיות – מגעילה אותי. הנה, תלמדו ממני לשפוט מבלי להסוות.
אני לא קוהרנטית. התינוקת באמת לא רוצה להירדם.

מאוחר יותר, הבנות ישנות וגם ג' נרדם על הספה, אני בקצהּ השני, עדיין בפתקים של הנייד:
כל הרוח יצאה מהמפרשים.  ג' ואני הספקנו לריב על שטויות במהלך כמעט שעתיים. ג' היה מכונס בעצמו רוב הזמן, חוץ מהדקות הארוכות בהן שוחח עם חברים בטלפון. הוא אמר כמה פעמים שהוא עייף וכואב לו הגב אבל לא הצעתי לו לחטוף תנומה וגם לא הייתי סימפטית, גם אני עייפה. תוך כדי, הוא היה גועלי לקטנה שרק כרכרה סביבו ושוועה ליחס בשעה שאני טיפלתי בתינוקת. הוא התפוצץ עליה בצעקות אחרי שהיא שברה משהו והיא ברחה לחדרה בבכי. נזפתי בו בחזרה בגועליות, מולה. הוא אמר שהיא השתוללה בצהריים, בזמן שהייתי בעבודה, וגם דהרה הישר לכביש על אופניה. לא ידעתי איך להגיב ונאטמתי, בבת אחת תשושה לחלוטין, מאוכזבת מכולנו, רוצה לברוח אך בלי אנרגיות להקים את עצמי. המשכתי להתנהל באוטומטיות. הנזק ברקע. בינה לבינו, ביני לבינו, ביני לבין עצמי.

אולי במקום זה משהו אחר שהזנחתי: השאלון.
הפעם – הבהיר. כי הוא חבר כאן. ואני מדמיינת אותו כנפש אלגנטית. וכי מה שהוא פרסם היום ריגש אותי.

הספר האחרון שקראת?
פושקין – מחזות

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך?
בשקט

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט?
ריצ'רד דרייפוס

ספר ילדים אהוב:
לובנגולו מלך זולו/ השבוי מזנדה

מה את/ה לובש/ת?
מכנסי כותנה אפורים, חולצת פולו בצבע ירוק זית, נעלי פלדיום מעור 

מהי הבדידות מבחינתך?
כיף      

מתחביבייך:
באך     

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול?
כוס יין לבן בארוחת בוקר מאוחרת.

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין?
צרפתית

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך?
יותר מלגיטימי   

סטייל אייקון?
אין       

האם את/ה אוהב/ת את הגוף שלך?
התרגלתי          

הקלות הבלתי נסבלת של:
הזלזול 

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת?
ביצוע של אחת מיצירות המקלדת של באך, שאין לי.

משהו שהיית מעדיף/ה לשכוח:
מקרים שבהם פגעתי באנשים.     

מוטו לחייך:
מאוד מאוד הווה שפל-רוח, שתקוות אנוש רימה      

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
באך     

משהו שתרצי/ה להתנסות בו לפני יום מותך:
צונזר    

חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים:
חולשות שמעריכים הם לא חולשות .

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך?
עוד אחד הגיע.   

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק:
רובי.
עקבים / שטוח:
שטוח.
תרגום / מקור:
תרגום.
ארוחת בוקר / ערב:
בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות:
צרפתיות.
ספה / כורסה:
ספה.
ים / מדבר:
ים.
מדבר גובי / סהרה:
סהרה.
יוטיוב / פינטרסט:
יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי:
לשון הרע.
להיתקע במעלית / בחניון:
חניון.
צלילה / צניחה חופשית:
צלילה.
עיניים / שפתיים:
עיניים.
שיער אפור / צבוע:
אפור.
עצלנות / דחיינות:
עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

נימפית מצויצת

הבוקר גיליתי גופת תוכי קטנה על המרפסת. אתמול במהלך אחר הצהריים שמעתי קריאת ציפור שלא הכרתי (אנחנו לומדות את הקולות השונים מאז הלידה. אין לנו הרבה על מה לדבר). הציפור צעקה שוב ושוב, קריאה חדה והפסקה. היא פשוט קפאה למוות וצנחה על רצפת המרפסת. הלחי האדומה מנקדת את המרצפות הרטובות.

זה שובר לי את הלב. בעוצמה שלא צפיתי. אולי זו הכימיה האמהית במוח, ואולי זו באמת מיקרו-טרגדיה של ציפור קטנה שמתה מקור במדינה זרה. דחיסות הכאב שבי לגביה שונה מכל הרגשות שמפעפעים דרכי לאחרונה. לא מובן לי למה זה ככה.

אחר כך זיהיתי נימה של אבל – קודם היתה אשמה כי לו הייתי יוצאת אתמול למרפסת אולי היא היתה ניגשת לעברי – ונזכרתי ברולאן בארת' וחיפשתי את הציטוט שממסגר היטב את השנים האחרונות:
"לפעמים, משבים של תשוקות (למשל נסיעה לתוניסיה); אולם אלה הן תשוקות של לפני – מיושנות לכאורה; הן מגיעות מגדה אחרת, מארץ אחרת, הארץ של לפני. – היום זוהי ארץ שטוחה, קודרת – כמעט בלי מקורות מים – ועלובה."
(יומן אבל, 16/11/1977*)

אני לא בדיכאון, זה מישור רגשי אחר.
וזה לא עלי, לא הכל סביבי. זו petite tragédie של נשמה אחרת.

Charley Harper, 1988


* כמה ימים לאחר מכן הוא כן נסע לטוניס ורשם במירכאות כפולות: "אני משתעמם בכל מקום."

הדלתא

טוב, אפשר לסגור את הבלוג.
פרסמתי את מה שרציתי להגיד מלכתחילה. באופן א-כרונולוגי, מגרדת צלקות מכל מיני כיונים.
הלידה היתה כנראה מכת המחץ, אובדן השליטה האולטימטיבי.  ופצע, עדיין פצע. עדיין כואב מדי פעם, תכף 4 שנים אחרי.
עם זאת אני מרגישה שההורות ההתחלתית היתה קשה מהלידה, אבל זה כמו להשוות בין שבירת הכלים לפציעה מהרסיסים.   הכל תלוי בהכל.

פעם, באיזו סדנת אימון אופטימיות-בחלל-העבודה או איך שהן לא נקראות, אלו שמאורגנות על ידי צוות הווי ובידור/כוח אדם/תרבות ארגונית, ובכן, הציגו בפנינו גרף.  אם איני טועה זה היה גרף של איזו ברברה פרדריקסון אחת הטוענת שהגיעה לנוסחה המתמטית של האושר.  מדובר בבולשיט ועיוות מספרי (טוהר המתמטיקה חשוב לי) אבל זה הציף בי משהו. הגרף שרטט יחס בין מחשבות חיוביות לשליליות (או אירועים חיובים לשליליים, לא זוכרת ולא בא לי לגגל.  בואו נניח שמדובר במחשבות) וטען שכאשר מתקיים יחס של 3 מחשבות חיוביות על כל אחת שלילית, מצבנו טוב.  משהו מעין זה.

באותה תקופה מצאתי את עצמי חושבת במעגליות את אותן מחשבות על אותם אנשים, הלוך ושוב. לא היתה בי שום מחשבה חדשה, שום הבלחה.  שוב ושוב כעסתי על מנהלת הצוות שלי, על המשפחה של ג', על ג' ועל עצמי.  המחשבות נעו על פס סדור ושגור.  ואם במקרה חשבתי על משהו אחר, כמו על מה נאכל הערב או כמה חלזונות אספה הקטנה, די מהר חזרתי ללופ הקבוע.  הייתי מודעת למעגליות ולא הצלחתי לשבור אותה.
אבל נתנו לי מספר. אני אוהבת מספרים. התחלתי לבדוק את היחס. איכשהו מהזווית הזו היתה לי יותר שליטה.

זמן מועט לאחר מכן חלו כמה התחלות של שינויים וראיתי שהיחס נע בין כעס לייחול.  לא תקווה, לא בדיוק.  ייחלתי לדברים.
השינויים בחיי איטיים, אך ככל שהם זוחלים כך היחס משתמר באופן חיובי.
הדלתא בין המצוי לרצוי אצלי היא נקודה אופטימית.  כך אין בי סטגנציה וריקבון.
ההבנה שאני שרויה בבינוניות, רבע עוף במרינדה, ושזה בסדר.
למרות שנותרו בי שאיפות.  הן מבליחות ואני דורסת אותן ואז הן מציצות שוב ואני רומסת.  אולי זה חלק מתוואי שימור הדלתא.

לכן אני ממשיכה לכתוב. על הרצף הזה שביני לבין עצמי.
וגם לפעמים אני רוצה לכתוב על איך זה להיות פה עולה ותיקה, על גילוי שירים בעברית ועל הזרות.
ולתת מפלט לכל הדברים שאני לא אומרת לג' או לקרובות אלי.
חוץ מזה נשלחתי לקורס מטעם העבודה.  נקרא לזה קורס השקעות למרות שזה יותר נוגע לריביות אבל אם לא נרדמתן עד עכשיו, עזבו.  שזה אומר שיש לי זמן לכתוב דברים. וגם שאני נוסעת ברכבת הלוך-חזור וקוראת לי ספרים.  סיימתי תוך 3 נסיעות את The Humbling של פיליפ רות'.  סליחה, אבל "מפלה" זו לא מילה מדויקת.  כעסתי קצת על רות' במהלך הקריאה, בעיקר בחצי השני.  החצי הראשון – בו הגבר מתפרק – היה מהנה.  אני מתקשה עם הספרים האחרונים שלו, הוא צפוי מדי ודברים שנדמים כרדיקלים מגוחכים בעיני.  עכשיו יש לי קובץ סיפורים של מילן קונדרה.

העניין עם הרכבת זה שהיא יוצאת כשעה לאחר שאני לוקחת את הילדה לגן.
אז יש לי שעה שהיא לא לשם ולא לכאן.  אני הולכת ברגל לתחנה ועדיין יש לי מספיק זמן לשבת על ספסל, קבורה תחת שני סוודרים ומעיל וכובע, לקרוא ולשתות מהתרמוס.  פעם נסעתי ברכבת הטראנס-סיבירית ושיחקתי פוקר עם חברי קבוצת כדורסל קזאחית וקראתי על ארגנטינה.  עכשיו אני יושבת מול חייל ישראלי שצועק בטלפון על אמא שלו וקוראת על צ'כיה שכבר אינה קיימת.  הכל בסדר עם העולם.

חוץ מזה, הרבה זמן לא פרסמתי תשובות שהתקבלו לשאלון שלי.
הנה התשובות של סתם אני הנהדרת, שנשלחו לפני שנה בערך. לא יודעת למה לא פרסמתי עד היום.

הספר האחרון שקראת? אומנות הבישול הסובייטי

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? שום דבר מעניין במיוחד

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? דמות מצויירת

ספר ילדים אהוב: כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

מה את לובשת? פיז'מת כותנה. חולצה בצבע טורכיז בהיר עד שקוף ומכנסיים אדומים עם ציפורים דקורטיביות על ענפי דבקון ופתיתי שלג סימבוליים, חג מולד אר-דקו סטייל

מהי הבדידות מבחינתך? חוסר יכולת להבין את הסובבים אותי, על מה לעזאזל הם מדברים, מה זה הנושאים האלה ולמה זה מעניין אותם.

מתחביבייך: www.griddlers.net  שרפתי שם שעות עד שלא נשארו לי פאזלים

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? אחרי הקפה

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? כרגע אנגלית כי ממש קשה לי להיות עצמי בשפה הזו

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? לגמרי

סטייל אייקון? פחות

האם את אוהבת את הגוף שלך? רוב הזמן כן, כשאנחנו לא ברוגז

הקלות הבלתי נסבלת של: להיות אדיוט

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? צניחה חופשית

משהו שהיית מעדיפה לשכוח: את האקס

מוטו לחייך: יהיה טוב כי חייב להיות. אין ברירה, אחרת מה הטעם.

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? ארוחת ערב משפחתית עם ההורים, האחים הדודים ובני הדודים.

משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: קראתי את את זה "משהו שתרצי להתנסות בו יום לפני מותך": הר געש מתפרץ מקרוב.

חולשה שאת מעריכה בך או באחרים: מתוקים

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? זהו, נגמר. תודה שהשתתפת, מקווים שנהנית. שלום.

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: סהרה.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך – אין לי מושג למה זה תקוע לי בראש כרגע:

המאורה

כמה מחשבות:

–  אם סוקו בהריון, אולי גם אני יכולה.
אולי כל העניין הוא לאבד מסלול מחדש ועדיין להישאר כנה לעצמי.
יכאב לי מאד לאבד את המעט שהשגתי מאז הלידה. אולי אשיג יותר בזמן אחר, אבל זה לא נוגע בדבר.

–  התחרטתי קצת על פרסום הפוסט האחרון אבל פאק איט.
במשך כמה ימים הסתובבתי בריקנות ברוכה, כזו הנובעת מפריקה וחשיפת צלקות לאור שמש. או בעקבות מפגש אצל הפסיכולוגית. או בכי.
אני לא מדברת על העבר בגלל שזה מאיר אותי בזרקור מוזר, כמו בזירת קרקס. פתאום השיער שלי מסתמר לרעמה כתומה ואני בבגד גוף שבו רואים לי את ההו-הא. מעטים האנשים שמכירים את ההיסטוריה המלאה, אפילו ג' לא שמע את כולה. אנשים מתייחסים אלי אחרת לאחר היכרות עם עברי. ואולי אני מניחה שהם מצפים ממני לתגובות אחרות, בהינתן כל המשקל המוזר הזה. אבל אני ממשיכה להתיימר לנורמטיביות מתפקדת; לדמויות שהרכבתי לעצמי: אמא, פרטנרית, עובדת, סטודנטית. הכי מעיקה העובדה שאני חווה בעיות וכאב -עכשיו-, דברים טריים ולא מפעם, וזה קריטי עכשיו, זה בולם אותי עכשיו. לכן גם קשה לי להתחיל טיפול מחדש. ומה שהיה פעם כבר נצרב וזהו. את הבדיקה לכך בצעתי כשילדתי וגיליתי שאהבתי את התינוקת שלי. פחדתי שאי-אהבה זה עניין תורשתי, או מוטבע באופיי. אבל אהבתי אותה מיד, את הטרולית הקטנה והסגולה, בפרץ מבכיא של רגש חדש.
מאז היוולדה אני אומרת לה מדי יום, לפחות פעם ביום: אני אוהבת אותך. עד שזה יצרב בה מתחת להכל.

–  לאחרונה אני אוהבת להרים אותה בלילה להשתנה. לקראת חצות נוצר הרגע הזה שבו אני מרימה את הגופיף המזיע קלות ונושאת אותה לשירותים המוחשכים ומושיבה אותה בעדינות על האסלה. היא מתנודדת וממשיכה לישון ומשתינה בצלצול קל. היא נשענת עלי בחצי חיבוק, בנשימות עמוקות. בחזרה במיטה הפרצוף שלה סתום ותינוקי. השפתיים הפשוקות כל כך יפות. אני אומרת לה שוב שאני אוהבת אותה.

–  אנחנו באמצע מעבר דירה. זה מעבר איטי מאד.
התרגלתי למעברים חדים – לזרוק את תכולת החדר על פוטון, לארוז בתיק דאפל אחד ולזוז. המעבר האחרון היה לדירתו של ג', שכונתה בדמי ימיה "המאורה", שכן אז היה סטודנט נצחי לאומנות. כן, מאפרות מעשנות תמידית, שטיח מחורר, סקיצות מודבקות לחלונות, דיונים אינסופיים על לימינליות בתנועות ציור שונות ו-what have you, חפיסות טבק וחשיש וכתמי צבע כמובן. זעיר-בוהמה. ואז אני תקעתי יתד ולאט לאט המקום התרוקן, התנקה, אור שמש הסתנן מבעד לעלים, השטיח נעלם, נפטר הכלב, אומצו אחרים. תמיד התגאיתי בכך שאני לא מנסה לשנות את בני הזוג שלי, אך כנראה אצטרך לאכול את כובעי. אבל אולי הוא השתנה בעבור או בעקבות משהו אחר. תכף אנחנו משלימים עשור יחד ובעשור הזה קרו עוד דברים חוץ ממני, גם אם נדמה לי אחרת.

כמה שנים לאחר שעברתי למאורה-לשעבר הצטרפה אלינו החבילה הגנטית המכונה "הקטנה". וזה הרגע שבו נכון היה להספיד את המאורה. והיה גם נכון לעזוב אותה. ידעתי זאת אבל הייתי מחוסלת מההריון כך שלא יכולתי לארגן מעבר. היא נולדה ונהיה קר מאד, היה רק מקור חימום אחד ושתינו הסתופפנו מולו כאילו המלטתי באיזה גולאג. הדירה התמלאה בקבוקים, משאבות, שמיכות, חיתולים. לא היה לה כיף, לדירה. הדלתות חרקו והחלונות סרבו להיפתח והכל התמלא אבק. כתמי רטיבות הפציעו בפינות החדר והסיד נסדק. אהבתי לבהות בסדקים. הקטנה גדלה וניסיתי להחזיר את המצב למינימליות הקודמת, נטולת הערימות והשמיכות, לגדר את האבק בחזרה למקום גידולו הטבעי. אבל כאילו פוצצו לי איזו הלו קיטי באמצע החדריים וחצי: הכל תמיד מלא לגו ואופניים וסנדלים זעירות וגיבובי ספרים קשיחים וצבעי שעווה בכל מקום, על קירות ובתוך כיורים.

סדר מאד חשוב לי, זה בעצמותיי. אין לנו "ימי ניקיון" כי הבית נקי. פעם ביום לפחות הוא חוטף טאטוא אלים והכביסה מתקפלת בחורמה ונאספת אל אבותיה בארון ברגע שהיא יבשה. אבל הלגו הזה! ומגדלי הקוביות שאסור לפרקם כי ככה הכריזה הגברת! החדרים הקודמים בהם גרתי תמיד היו ספרטניים. זכורים לי שני בחורים לפחות שהתפלאו על הריק, בנימה שהבהירה לי שהם חושדים במשהו; אחד מהם היה השותף. כבר אין מקום במאורה הזעירה, בגדיה של הקטנה כמעט ומתפקעים מתוך השידה ששימשה אותה מאז הינקות. זה מחרפן אותי.

גם העמדה שלי במשרד נקיה וריקה, משהו ששמתי לב אליו לאחר ראיון עבודה שבו התבקשתי לתאר את השולחן שלי. מסך, מקלדת, עכבר. שאר העזרים: עט, מרקר, פנקס, מטען, תיקי פוליו וכוס תרמית נכנסים למגירה בסוף כל יום. בתפקיד הנוכחי התווסף עציץ קטן שחברה קנתה לי. הוא נשאר על השולחן. אותו מראיין אמר לי שאני כמו ראש הממשלה. לא התקבלתי למשרה.

ההחלטה לעבור לדירה גדולה יותר כבר מדוברת למעלה משנתיים, הבשילה לגמרי וכמעט הרקיבה. החלטנו לעבור הקיץ, זה היה שינוי גלוי וברור (שלא כמו הריון מעורפל או עתידנו בכלל) שאמור ללמדנו על המסוגלות וההתמודדות שלנו עם תנודות בשגרה. אבל מכיוון שכל התהליך הפך לאיטי, לא נראה לי שנוכל להתייחס אליו. בעצם אולי כן, כי גם שאר השינויים בתקופה האחרונה לקחו זמן רב, למשל מעבר התפקיד שלי או הצמיחה של הקטנה או כל התמורות בזוגיות שלנו. לוחות טקטוניים התחברו בינתיים בחזרה. ציפורים עפו אחורה וזה. אוף, אין לי מושג.

מצאנו דירה קרובה למאורה, גם בעלת גינה קטנה. לפני כחודשיים קיבלנו את המפתחות והתמהמהנו עוד קצת עם השיפוץ. הדירה הקודמת שייכת להוריו של ג' כך שאין עלינו לחץ, שזו פריבילגיה נהדרת חוץ מזה שבא לי לצרוח כבר. ואז פתאום התחלנו לשפץ ולסייד ועכשיו יש דירה ריקה, סמי-משופצת, שניתן לפוצץ בה הלו קיטי חדשה. עברתי בה הבוקר, הנחתי בה כמה שקיות מצעים וצעצועים. טאטאתי קצת אבק למרות שהצבעים יחזרו אחרי החג. שאפתי את הסיד המהול באור שמש ודבק סיליקון והדהדתי בין החדרים. הלוואי ולא היינו צריכים להוסיף להם רהיטים. הכל נהדר בדיוק ככה: לבן וריק ופנוי.

אפקט קומורבי על בלטה ארצישראלית מצויה


Après le déluge

הבוקר אשכרה נפערו ארובות השמיים ובמשך דקה וחצי נעטפנו בגשם פראי שהיה כמעט רומנטי.  ואז ג' גילה שמיד לאחר הדקה וחצי הסלון והמטבח שלנו הוצפו במים כי לא רוקנו את העלים מחור הניקוז בכניסה.

ג' ואני שוב בקצר תקשורתי שבא לי לצרוח.
אנחנו עומדים בפני כמה שינויים, חלקם ידועים וחלקם פחות. אני שוב חוזרת על הדפוס בו אני לא אומרת לג' מה אני מרגישה כדי לא לפגוע בו, מה שבסופו של עניין פוגע בשנינו כמובן.  אבל הוא כל כך שברירי.  ונוקשה מול שינויים.

קראתי שוב את הפוסט הקודם ואני יודעת שאני כפוית טובה ובכיינית.  אבל לא טוב לי פה.  זה לא בית עבורי.  יצא לי הכי נטלי פורטמן שלי, אני יודעת. ולא, לא יודעת אם באמת יהיה מקום שיהיה בית כי זה תלוי בי.

78067674645b9434ef54bcde52eac510

במקום זה, משהו שהזנחתי מזה חודשים: השאלון שלי.  מוזמנות/ים למלא טופס מלא כל טוב וטריוויה.
בחרתי במענה להלן גם בגלל שהוא אחד לפני האחרונה שהגיבה, די מזמן, וגם בגלל מרצ'לו.
לכל הפוסטים במגמת השאלון.

כינוי / לינק לבלוג: Verbal Ambrosia

הספר האחרון שקראת? E.E. Cummings: A Life.

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? Still I Rise.

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? Tom Hardy.

ספר ילדים אהוב: ג'ינג'י.

מה אתה לובש? ג'ינס וטישירט.

מתחביבייך: יוגה, התעמלות, ספורט, בישול, ספרים.

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? מתי שרוצים. (אני לא שותה)

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? יפנית.

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? כן.

סטייל אייקון? מרצ'לו מסטרויאני (להלן).

האם אתה אוהב את הגוף שלך?  כן.

הקלות הבלתי נסבלת של: Misinformation.

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? Peace of mind.

משהו שהיית מעדיף לשכוח: וואו, הרבה דברים.

מוטו לחייך: Simplify, Simplify, Simplify.

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם עצמי הצעיר ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר באמת.

משהו שתרצה להתנסות בו לפני יום מותך: Happiness.

חולשה שאתה מעריכך בך או באחרים: Emotional vulnerability.

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? I'm glad you didn't give up.

ab68f70efadc335e471cacce44fada98--marcello-mastroianni-best-of-the-bestלראייה: חתיך.

מהר:

רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.

עקבים / שטוח: עקבים.

תרגום / מקור: מקור.

ארוחת בוקר / ערב: ערב.

קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.

ספה / כורסה: ספה.

ים / מדבר: ים.

מדבר גובי / סהרה: גובי.

יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.

לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.

להיתקע במעלית / בחניון: חניון.

צלילה / צניחה חופשית: צלילה.

עיניים / שפתיים: עיניים.

שיער אפור / צבוע: צבוע.

עצלנות / דחיינות: דחיינות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

מענייני דיומא

ברקוביץ' הגיע לביקור השנתי בארץ.
חלקנו דירה כשהוא היה בצבא ואני הייתי פרחחית עם מבטא.  הוא אמריקאי כביר מימדים, ומסתבר שהשנה הוא גם גידל זקן.  אנחנו מסתמסים מדי פעם ומתראים בתקופה הזו, הוא טס הנה לרגל ימי הזיכרון והעצמאות.  הוא היה חייל בודד שהעפיל בדרגות והשתתף במבצעים.  כל זה קרה במשך הזמן שגרנו יחד ולא היה לי מושג. ראשית כל, הוא דיבר בראשי תיבות, שזו אבן נגף מבחינתי עד היום. ושנית, הוא היה יותר עילג ממני. וחוץ מזה לא התעניינתי בפעולות ונשק ובאויב.  לא הבנתי כלום, מאז ועד הלום.   אני חיה פה מבלי להבין כלום, מערסלת אשמה תמידית בתחתית ההכרה.  אשמה על המצב, לא אשמה על כך שאני לא מבינה.  אשמה על כך שכמה קילומטרים ממני אנשים חיים בצורה מחפירה ואני קונה לבת שלי עוד זוג נעליים ומקלחת אותה מדי יום וצופה יחד איתה בפפה החזרזירה, כי יש לנו חשמל.

לפעמים ברגעים הורמונליים אני בוכה קצת על משפחות עזתיות או סוריות.  תרמתי כסף ותחליפי חלב ואני מרגישה כמו בת לאחד העמים שהתנהלו באדישות במקביל לשואה.  אמרתי חלק מזה לברקוביץ' והוא הסכים חלקית.  זה מוזר שהוא הסכים כי אנחנו זרים גמורים בעצם, על אף שחיינו יחד תקופה.  אנחנו קוטביים בדעותינו ואין לנו הרבה מין המשותף.  למרות זאת אנחנו קרובים ואוהבים, הוא מחבק אותי ומניף אותי מעלה כאילו הייתי אחייניתו.  אני לוקחת אותו לגבעה שלנו, לשתות קצת את מה שהביא לי מהדיוטי פרי ולדבר על הגירושים הטריים שלו ועל סוריה ופוטין ועל מניות.

חרף השמש קריר על הגבעה.  הוצאתי שמיכה קוצנית מתא המטען והוא רכס את ג'קט הפטגוניה שלו.  זה משונה בעיניי שהוא התגרש.  מעולם לא פגשתי את אשתו לשעבר וגם לא הייתי בהאזנה למערכת היחסים הזו, רק לקודמותיה.  הוא נהג לשתף אותי באופן מאד פתוח ושוטף לגבי החברות שלו, מכיוון שהייתי 'אחת מהחברה'.  לפעמים התבקשתי לפרט קצת לגבי תהליכים נשיים, למרות שלרוב לא היה לי מושג.  ועכשיו הוא גרוש ואני לא יודעת איך מגיבים לגירושין.  קשה לי לקלוט האם יש בו יותר הקלה מכאב, קצה חוט של משהו שאוכל להיאחז בו ולמשוך את השיחה לכיוון שירצה בו, כי אני בכלל לא רוצה לדבר על זה.  אז סוריה וישראל, זה נושא נוח.  אני לא צריכה לדבר, יש לו נאומים מובנים.

ואז הוא שואל אותי למה אני עדיין פה.
מדי יום אני תוהה למה אני עדיין פה.  אבל כשהוא שואל זה מתחדד, כי מדובר גם בגרסאות קודמות שלי.  כשגרנו יחד, בדירה מעל לשורת פאבים ופיצוציות ועם סבך נרגילות במרפסת וארגזי בקבוקים ריקים ליד הדלת, הייתי נעלמת לו מדי פעם לכמה שבועות או חודשים, טסה לחו"ל וחוזרת לחדר שהוא סיבלט בינתיים לחיילים אחרים (ישנתי בשק שינה במשך שנים, גם במיטות ששילמתי עליהן שכירות).  לא ידעתי איפה הבית שלי וגם לא חיפשתי אותו, הייתי בישראל כי זה היה מעניין והיו לי פה אנשים.  ההסבר שנהגתי לדקלם היה שבישראל קל יותר לחיות על הקצה, מה שמבחינתי נותן קצת משמעות ביומיום.

נשארתי פה לא כי אני יהודייה.  ולא כי קניתי פה בית ויש לי עבודה.  אני פה כי ג' פה, אבל מתישהו אוכל לשכנע אותו לעבור איתי הלאה, כרגע אין לי אנרגיות לזה.  על מי אני עובדת.  עם הזמן זה מסתבך ואני נתקעת.  אולי מדובר בסוג של שורשים, בעלווה פנימית חדשה וצפופה שתוקעת אותי פה.  ויש לי יותר מדי ספרים שאצטרך לארוז בארגזים.  ג' יודע שאני לא מחוברת בשיט והוא מודע לאשמה שבי.  אני פה לא כי מעניין לי ולא כי טוב לי: די מחורבן פה ואני מוציאה כמויות של כסף על שירותים שבמדינות מתוקנות אקבל בחינם או באחוז מהעלות בארץ.  ויש פה אנשים מחורבנים באופן יוצא מן הכלל, כוחניים ווכחנים ועקשנים ובורים, דבקים באותם נרטיבים דלוחים שבא לך לצרוח.  לא שבחוץ אנשים לא מקובעים, אבל כאן יצר ההישרדות מאט את תהליך אפשרי.   בחו"ל יש לי יותר שפה משותפת עם יותר אנשים.  ועדיין אני פה.  וכותבת בעברית.

איכשהו סיימנו את הבקבוק ואני לא כשירה לנהוג.  אנחנו יושבים באורו האחרון של היום והאדמה מפיצה הילה טחובה, וכל אחד מסתמס עם שלו.  ג' והקטנה אצל אחותו, ג' רוצה לראות משחק מאוחר יותר, האם האכלנו את החתול היום.  הראש שלי כואב לא בגלל האלכוהול אלא בעקבות הלופ המחשבתי שמפציע כשאני שואלת את עצמי למה אני פה.  ברקוביץ מראה לי תמונה של אשתו לשעבר.  היא דומה לאקסית אחרת שלו אז אני סונטת בו.  אנחנו נינוחים זה עם זו בצורה שחסרה לי.  יש משהו נקי מאד ביננו, חסר שיפוטיות כי שנינו זוכרים כמה הזויים היינו אז, פרועים, וילדע חיות כמו שאבא שלו אמר בביקורו היחיד.  עוד כמה שנים נוכל לומר שאנחנו מכירים 20 שנה, שזה משהו שאני יכולה להגיד על קומץ קטנטן של אנשים.  וזה משהו שאוכל להגיד גם על המדינה הזו. למרות כל זאת ברקוביץ' ואני זרים ואני זרה פה.

7d14ecb1057af53aa58feeca4382f808--polka-dot-spotsSpeckled, by Guda Koster

דברים שלא הייתי צריכה להסביר

על המירמור I

עד כמה אני זקנה אם נזרק ממני משפט כזה: אני בשוק שכבר פסח, איך הזמן רץ.
עדיין נותרה בי פסולת רעילה מחגי תשרי.  שהות יתרה במחיצת משפחתו של ג' לא עושה לי טוב.

אגב שאריות רעילות: אני עובדת על זה, עבודה פנימית מודעת ושקולה. להכיר את המסלולים בעלי המכנה המשותף הנמוך ביותר – המדרונות הקלילים האלו, הכיפיים, גלגולים בעשב לח ודשן של זלזול בערך העצמי – לעצור ולנסות לטפס משם.

דברים שעוזרים בדרך: ריצה וקריאה מרובה (כרגע פרננדו פסואה ואלחנן ניר.  שניהם גורמים לי גם לבכות וגם לחשוב שבחיים לא הייתי עושה להם טובה).

על המירמור II

היו לי מלא מבחנים ועבודות ללימודים ופרויקטים בעבודה.  ואז בשרו לי שקיבלתי בונוס בזכות אחת המשימות והייתי כזה, מה?!
בכלל לא ידעתי שאני זכאית לבונוס הזה.  עזבו שאני לא ממש מעורה בפוליטיקה הפנימית התוססת ומסתבר שזה עניין ודבר.  כמו בכל משרד, dumbass.  כל מיני קולגות ניסו לדלות ממני האם זכיתי ושיתפתי בכיף כי אני בעלת התמצאות חברתית של ילד בן 4.  ועכשיו אני לא יודעת אם מוזר לי או לא במשרד.  כלומר, מוזר לי תמיד, עכשיו המדד פשוט חצה את הקו המטושטש.

לקח לי יומיים לבשר לג' על המחווה ועל הכסף.  הוא במצב לא אידאלי מבחינה מקצועית, לדעתו.  חטא על פשע, הבנאדם ניגש לראיון למשרה שעזב בכעס לפני פחות משנה.  אמרתי לו שהוא מפגין הבלחות של תסמונת אישה מוכה והוא נפגע ממני וסנט בי שאני פמיניסטית בלאי.  מה שנכון נכון.
כך שגם בבית מוזר לי.  הדינמיקה ביננו כל כך שברירית, זכוכית חלבית השוברת אור לרבבות רסיסים.

לפעמים אני רק רוצה להתכרבל איתו ושלא נדבר ולא נרגיש כלום.  ולפעמים אני רוצה לנער אותו ולפעמים אני רוצה כל כך לצרוח אבל לא עליו.  <מירמור> ואז מגיע הסופ"ש ואני רק רוצה לישון, בקושי גוררת את עצמי ביום שישי.  נפילת מתח ברמת דג זהב צף בקערה.  הייתי נרדמת בשמחה עם הקטנה בשבע/שמונה בערב אבל אני נאבקת להישאר בחיים ולחתוך ירקות ולא להתעפץ באמצע סרט או סדרה או חפירה אקראית.   אני צובטת את עצמי ושותה קפה לילי מגעיל ומנסה לעטות ארשת נחמדות למרות שאני דומעת מעייפות.
ואף אחד לא אומר לי: כל הכבוד אוחצ', זה ממש לא מובן מאליו!
אז הנה אני אומרת לעצמי. Yas queen. </מרמור>

2-16Ed Freeman

על המירמור III

צוות הווי ובידור בעבודה (דהיינו משאבי אנוש) שולחות אותנו לסדנת מודעות/פסיכולוגיה חיובית שכזו.  מפגשים דו-חודשיים מפה ועד הנצח כנראה.  מסתבר שהמחלקה שלנו טובעת במרמור תאגידי מצוי.  במפגשים אני משתדלת לשבת ליד ההוא המכונה הנער של המשרד, בחור צעיר שזה עתה התחתן ומבסוט מהחיים ולא מבין למה דרושה הסדנה המייגעת הזו.  הוא מהווה באפר נחמד מול השאר, שמתייחסים לסדנה כמייגעת מכורח הגדרת הצורך בה, כי כיף להם לדשדש בשיח הקובלני.

גם לי זה כיף, הנה התמרמרתי לפני פסקה.
מה שכן, המירמור הפנימי שהם מבטאים שם מרגיש לי כזה basic. מבלי להעליב, כן?
וזה מעצים בי דברים אחרים, בקטע טוב.  אין, דינמיקות בינאישיות זה כמו כסיסת ציפורניים, דוחה וממכר.  רגע, אנסה להסביר כי יצאתי הכי מתנשאת:
אחת העובדות, רווקה כבת 35-36-39 (?), מתלוננת על חייה כרווקה.  בעצם כנ"ל שאר הרווקות.  כי זה מגדיר אותן, האי-זוגיות. תמצית הדבר שנזרק לעברן בארוחות חג או סתם במסדרון.  שאר העובדות מתקשות עם תפיסת הגוף שלהן ומאזן הבית-קריירה.  זה מחלחל כי הן חשופות שם, וזה נוגע בי אבל אני עדיין מנותקת.

ואז מתבהר לי שיש גוון אחר לבעיות שלי, שנובע מהשילוב בין ההיסטוריה האישית שלי ל-PTSD הנוכחי ולכך שבעצם, גם אם אני מסתבכת עם דימוי הגוף שלי ועם הבית-עבודה, הם לא שורש העניין.  ושזה לעולם לא יהיה ה-דבר.  זה לא מגדיר אותי.  אולי אני נאיבית.  עכשיו בכלל חתמתי על עצמי כמתנשאת אבל נשבעת שזה לא העניין!  הסתבכתי. רגע.

כשהייתי רווקה זה לא הגדיר אותי.  לא שאפתי לזוגיות (האמת הכנה היא שלא האמנתי בקונספט, זה ייגע אותי. עד עצם היום הזה. אני אוהבת את ג' ואת העובדה שמצאנו זו את זה, אבל זו עבודה קשה.  מאז ומתמיד דורש ממני פיתוח מואץ ומאומץ של כישורים ויכולות).  משהו בסולם הערכים והשאיפות שלי מסרב להיות "שם".  וכן, יש לי סולם כזה שאני עובדת עליו: פירקתי במודע את הסולם עליו גדלתי והתחלתי להרכיב אחד חדש.  אולי זה שורש העניין.
איבדתי את חוט המחשבה שלי.

ניסיון נוסף:
אני מהגרת.  בתחושת זרות מתמדת, בכל פינה בעולם ובחיי ולפעמים בגוף ובנפש.
ועדיין – לא הייתי מוותרת על התווית הזו ואולי גם לא על התחושה, אולי רק מעמעמת אותה קצת, לפעמים.
אבל אני לא אומרת לאף אחד, גם לא לפסיכולוג וכמובן לא בסדנה שזו ההגדרה או הבעיה או ההוויה שלי.  אומר את זה פה ואתהה האם לא המצאתי את זה על עצמי.
הנרטיבים של קשיי האימהות וההגשמה העצמית וכמובן שיח הגוף הם ערוצים קלים לביטוי גרסאות של הזרות הזו, של חוסר השייכות.  אבל הם לא שורש העניין.

שורשים? אין לי.
לפעמים הבלחות של בריכה קפואה שאני מזנקת לתוכה.  רסיסי קרח שזורים על ריסים.   לפעמים זו גיחה למדבר וחול צורב בהונות.  לפעמים זה רחם מתפורר ולפעמים זו רצועת אספלט אינסופית.
מדי יום גוועת בי כל האהבה שיכולתי להעניק לו ידעתי איך, אבל אני לא דוברת את השפה המקומית.