לפני כשבוע כתבתי פוסט זועם וחסר אונים. הישר לטיוטות. היה נחמד לפרוק.
במקביל אני מנהלת קובץ וורד בו אני פורקת מדי פעם, כתרפיה. באנגלית.
לפעמים ברגעי פוסט-פריקה, מתוך אדישות-אטימות שכזו, אני גוללת אחורה. אותו עצב, אותו עקצוץ, אי-נוחות, חוסר שייכות, בדידות. כעס עצמי כנבואה שמגשימה את עצמה. לקרוא את זה ולחמול על עצמי, כתרגיל.
ואולי אפרסם את הפוסט ההוא, אבל מחר/תיים.
כי בקריאה נוספת מה שנאמר בו עדיין בוער בי. הוא בס"ה חסר חן.
לא יודעת למה אני כותבת פה, האם לשם ההדהוד או בשם הבמה או צעקה פשוטה.
בזמן האחרון מתערבלות בי כל מיני שאלות קיומיות – שזה סימן מבשר רעות לגבי מצבי הנפשי.
אבל הרי זהו מצב אותו אני חולקת כרגע עם רוב האנושות, תרגיל קוסמי נאלח בו כל הכוכבים של כולנו מצטלבים עם נסיגת מרקורי והאומללות נמהלת בדם באופן קולקטיבי.
הנה יומנה של אלמונית אחת בתקופה הזאת, שתכף תגוז (התקופה, לא האישה, יש לקוות), אבל רסיסים ממנה יוותרו על גבי הכתוב, דבוקים לדפנות העורקים, מרעילים את העתיד. כל המחקרים על ההשפעות ארוכות הטווח של הוירוס ברמה הפיזיולוגית, ומעניין איך זה ישפיע או כבר משפיע על הספרות, האומנות. דור שלם של קורוניאלס כתיאטרון חזותי. קפסולה-קפסולה, משפחה-משפחה, אדם בודד – כל מקבץ או בודד על בימתו שלו הערירית, במערכה אחת שחוזרת על עצמה בניואנסים שונים. בוקר-צהריים-ערב-שבוע-סגר-לא-סגר, אומללות ומאבק לשמר שגרה כלשהי או לפרוץ אותה. אנחנו לא הדור ששרד מלחמות עולם, אנחנו הדור שביית את הבדידות.
הצעתי לג' גירושין.
לא כי הפסקתי לאהוב אותו. כי נגמר לי הכוח.
זה בהמשך לנאמר בטיוטה הקודמת שאצטרך להביא לאור כדי לקיים פה איזושהי קוהרנטיות (עבור מי?). הגעתי לנקודה בה אני לא מסוגלת לתת יותר. לא נותר בי כלום. ואולי זה זמני, כמו בפעמים קודמות בחיי, אבל פעם לא הייתי צריכה לגדל שתי ילדות. בעבר לא היתה לי שום תמיכה וזה היה בסדר – קצת אוריגמי פנימי, קצת כדורים, גל ועוד גל – ופתאום שוב במישור ואפילו בעליה. אבל עכשיו נתלות בי שתי אהבות קטנות. אני לא יכולה לסחוב אותן ואת עצמי ובמקביל לדאוג לאדם בוגר נוסף ולקיומו של מרחב זוגי כלשהו שלא מעניק לי כלום בתמורה. יש גבול ליכולות שלי כחתיכת בשר עייפה ונשמה שרופה לחלוטין.
לפעמים אני רוצה אמא. מישהי שתשלח אותי לנוח עם התינוקת בסוף היום בשעה שהיא תרים את הצעצועים מהשטיח ותשטוף כלים. אפילו חמות, או סוג של סבתא. מתחילת שנת הלימודים אני קולטת פה ושם סבים וסבתות שבאים לאסוף את הנכדים וקשה לי לנשום מרוב קנאה. בסגר הקודם התלהטה בי שמחה-לאיד בלתי מוסווית בשעה שכל האמהות ישרו איתי קו. זדיינו, באמת. תארו לעצמכן כמה זה קשה כשצריך לעבוד במקביל, לא רק לשהות בחל"ת קורונה. תרחמו עלי, זונות.
בסגר הקרוב אצטרך לעבוד. תמו הפריבילגיות של חופשת הלידה. ככל הנראה אשיג הרשאות לעבודה מהבית. אבל ג' עובד חיוני בשטח ואני שוב בודדה במערכה. אין לי מושג איך אסתדר. אין לי מושג איך אצליח לשמר את הרמה המקצועית והביצועית שלי נכון לעכשיו, שלמען הכנות היא די עלובה. אין לי מושג למה אני שוב משלמת מחיר כי אני נקבה, כי יש לי רחם ובחרתי להמליט ממנו ואז לטפל בגורים. אין שבוע שלא צדה את עיני איזו כתבה כלכלית על הפגיעה היחסית של המשבר בנשים מול גברים, או העמדות השונות ברמה המגדרית לגבי השינוי בשגרת העבודה (הנה, למשל). אני לחלוטין מודעת לפריבילגיות שלי – לעובדה שיש לי משכורת עקבית, קורת גג, אוכל, חוסן נפשי מסוים ואפילו פנאי. זה ברור לי עד כאב ואולי לכן זה צורב עוד יותר – חוסר האונים כרגע, חוסר השליטה למרות הנתונים על הנייר. האומללות הזאת שמשחיזה את קצות העצבים של כולנו וכל אחד לחוד, סינפסה אחרי סינפסה.
זהו, סיימתי עם רחמים עצמיים לערב זה.
הולכת לשטוף כלים, לאסוף צעצועים, להכין בגדים ותיקים ובקבוקים למחר, לעבור על מיילים כדי לא להגיע פעורה למשרד, לצחצח שיניים ולשכב על הגב ולבהות במאוורר התקרה הדומם, לדמיין עכבישים הזוחלים מתחת לעורי ולהמשיך לרחם על עצמי. כי לא סיימתי.
Jane Hilton, Big Chief Cafe, 2015 
