בונרקו

לפני כשבוע כתבתי פוסט זועם וחסר אונים. הישר לטיוטות. היה נחמד לפרוק.
במקביל אני מנהלת קובץ וורד בו אני פורקת מדי פעם, כתרפיה. באנגלית.
לפעמים ברגעי פוסט-פריקה, מתוך אדישות-אטימות שכזו, אני גוללת אחורה. אותו עצב, אותו עקצוץ, אי-נוחות, חוסר שייכות, בדידות. כעס עצמי כנבואה שמגשימה את עצמה. לקרוא את זה ולחמול על עצמי, כתרגיל.

ואולי אפרסם את הפוסט ההוא, אבל מחר/תיים.
כי בקריאה נוספת מה שנאמר בו עדיין בוער בי. הוא בס"ה חסר חן.
לא יודעת למה אני כותבת פה, האם לשם ההדהוד או בשם הבמה או צעקה פשוטה.

בזמן האחרון מתערבלות בי כל מיני שאלות קיומיות – שזה סימן מבשר רעות לגבי מצבי הנפשי.
אבל הרי זהו מצב אותו אני חולקת כרגע עם רוב האנושות, תרגיל קוסמי נאלח בו כל הכוכבים של כולנו מצטלבים עם נסיגת מרקורי והאומללות נמהלת בדם באופן קולקטיבי.

הנה יומנה של אלמונית אחת בתקופה הזאת, שתכף תגוז (התקופה, לא האישה, יש לקוות), אבל רסיסים ממנה יוותרו על גבי הכתוב, דבוקים לדפנות העורקים, מרעילים את העתיד. כל המחקרים על ההשפעות ארוכות הטווח של הוירוס ברמה הפיזיולוגית, ומעניין איך זה ישפיע או כבר משפיע על הספרות, האומנות. דור שלם של קורוניאלס כתיאטרון חזותי. קפסולה-קפסולה, משפחה-משפחה, אדם בודד – כל מקבץ או בודד על בימתו שלו הערירית, במערכה אחת שחוזרת על עצמה בניואנסים שונים. בוקר-צהריים-ערב-שבוע-סגר-לא-סגר, אומללות ומאבק לשמר שגרה כלשהי או לפרוץ אותה. אנחנו לא הדור ששרד מלחמות עולם, אנחנו הדור שביית את הבדידות.

הצעתי לג' גירושין.
לא כי הפסקתי לאהוב אותו. כי נגמר לי הכוח.
זה בהמשך לנאמר בטיוטה הקודמת שאצטרך להביא לאור כדי לקיים פה איזושהי קוהרנטיות (עבור מי?). הגעתי לנקודה בה אני לא מסוגלת לתת יותר. לא נותר בי כלום. ואולי זה זמני, כמו בפעמים קודמות בחיי, אבל פעם לא הייתי צריכה לגדל שתי ילדות. בעבר לא היתה לי שום תמיכה וזה היה בסדר – קצת אוריגמי פנימי, קצת כדורים, גל ועוד גל – ופתאום שוב במישור ואפילו בעליה. אבל עכשיו נתלות בי שתי אהבות קטנות. אני לא יכולה לסחוב אותן ואת עצמי ובמקביל לדאוג לאדם בוגר נוסף ולקיומו של מרחב זוגי כלשהו שלא מעניק לי כלום בתמורה. יש גבול ליכולות שלי כחתיכת בשר עייפה ונשמה שרופה לחלוטין.

לפעמים אני רוצה אמא. מישהי שתשלח אותי לנוח עם התינוקת בסוף היום בשעה שהיא תרים את הצעצועים מהשטיח ותשטוף כלים. אפילו חמות, או סוג של סבתא. מתחילת שנת הלימודים אני קולטת פה ושם סבים וסבתות שבאים לאסוף את הנכדים וקשה לי לנשום מרוב קנאה. בסגר הקודם התלהטה בי שמחה-לאיד בלתי מוסווית בשעה שכל האמהות ישרו איתי קו. זדיינו, באמת. תארו לעצמכן כמה זה קשה כשצריך לעבוד במקביל, לא רק לשהות בחל"ת קורונה. תרחמו עלי, זונות.

בסגר הקרוב אצטרך לעבוד. תמו הפריבילגיות של חופשת הלידה. ככל הנראה אשיג הרשאות לעבודה מהבית. אבל ג' עובד חיוני בשטח ואני שוב בודדה במערכה. אין לי מושג איך אסתדר. אין לי מושג איך אצליח לשמר את הרמה המקצועית והביצועית שלי נכון לעכשיו, שלמען הכנות היא די עלובה. אין לי מושג למה אני שוב משלמת מחיר כי אני נקבה, כי יש לי רחם ובחרתי להמליט ממנו ואז לטפל בגורים. אין שבוע שלא צדה את עיני איזו כתבה כלכלית על הפגיעה היחסית של המשבר בנשים מול גברים, או העמדות השונות ברמה המגדרית לגבי השינוי בשגרת העבודה (הנה, למשל). אני לחלוטין מודעת לפריבילגיות שלי – לעובדה שיש לי משכורת עקבית, קורת גג, אוכל, חוסן נפשי מסוים ואפילו פנאי. זה ברור לי עד כאב ואולי לכן זה צורב עוד יותר – חוסר האונים כרגע, חוסר השליטה למרות הנתונים על הנייר. האומללות הזאת שמשחיזה את קצות העצבים של כולנו וכל אחד לחוד, סינפסה אחרי סינפסה.

זהו, סיימתי עם רחמים עצמיים לערב זה.
הולכת לשטוף כלים, לאסוף צעצועים, להכין בגדים ותיקים ובקבוקים למחר, לעבור על מיילים כדי לא להגיע פעורה למשרד, לצחצח שיניים ולשכב על הגב ולבהות במאוורר התקרה הדומם, לדמיין עכבישים הזוחלים מתחת לעורי ולהמשיך לרחם על עצמי. כי לא סיימתי.

Carnegie Museum of Natural History / Shot by Josh Franzos

הדלתא

טוב, אפשר לסגור את הבלוג.
פרסמתי את מה שרציתי להגיד מלכתחילה. באופן א-כרונולוגי, מגרדת צלקות מכל מיני כיונים.
הלידה היתה כנראה מכת המחץ, אובדן השליטה האולטימטיבי.  ופצע, עדיין פצע. עדיין כואב מדי פעם, תכף 4 שנים אחרי.
עם זאת אני מרגישה שההורות ההתחלתית היתה קשה מהלידה, אבל זה כמו להשוות בין שבירת הכלים לפציעה מהרסיסים.   הכל תלוי בהכל.

פעם, באיזו סדנת אימון אופטימיות-בחלל-העבודה או איך שהן לא נקראות, אלו שמאורגנות על ידי צוות הווי ובידור/כוח אדם/תרבות ארגונית, ובכן, הציגו בפנינו גרף.  אם איני טועה זה היה גרף של איזו ברברה פרדריקסון אחת הטוענת שהגיעה לנוסחה המתמטית של האושר.  מדובר בבולשיט ועיוות מספרי (טוהר המתמטיקה חשוב לי) אבל זה הציף בי משהו. הגרף שרטט יחס בין מחשבות חיוביות לשליליות (או אירועים חיובים לשליליים, לא זוכרת ולא בא לי לגגל.  בואו נניח שמדובר במחשבות) וטען שכאשר מתקיים יחס של 3 מחשבות חיוביות על כל אחת שלילית, מצבנו טוב.  משהו מעין זה.

באותה תקופה מצאתי את עצמי חושבת במעגליות את אותן מחשבות על אותם אנשים, הלוך ושוב. לא היתה בי שום מחשבה חדשה, שום הבלחה.  שוב ושוב כעסתי על מנהלת הצוות שלי, על המשפחה של ג', על ג' ועל עצמי.  המחשבות נעו על פס סדור ושגור.  ואם במקרה חשבתי על משהו אחר, כמו על מה נאכל הערב או כמה חלזונות אספה הקטנה, די מהר חזרתי ללופ הקבוע.  הייתי מודעת למעגליות ולא הצלחתי לשבור אותה.
אבל נתנו לי מספר. אני אוהבת מספרים. התחלתי לבדוק את היחס. איכשהו מהזווית הזו היתה לי יותר שליטה.

זמן מועט לאחר מכן חלו כמה התחלות של שינויים וראיתי שהיחס נע בין כעס לייחול.  לא תקווה, לא בדיוק.  ייחלתי לדברים.
השינויים בחיי איטיים, אך ככל שהם זוחלים כך היחס משתמר באופן חיובי.
הדלתא בין המצוי לרצוי אצלי היא נקודה אופטימית.  כך אין בי סטגנציה וריקבון.
ההבנה שאני שרויה בבינוניות, רבע עוף במרינדה, ושזה בסדר.
למרות שנותרו בי שאיפות.  הן מבליחות ואני דורסת אותן ואז הן מציצות שוב ואני רומסת.  אולי זה חלק מתוואי שימור הדלתא.

לכן אני ממשיכה לכתוב. על הרצף הזה שביני לבין עצמי.
וגם לפעמים אני רוצה לכתוב על איך זה להיות פה עולה ותיקה, על גילוי שירים בעברית ועל הזרות.
ולתת מפלט לכל הדברים שאני לא אומרת לג' או לקרובות אלי.
חוץ מזה נשלחתי לקורס מטעם העבודה.  נקרא לזה קורס השקעות למרות שזה יותר נוגע לריביות אבל אם לא נרדמתן עד עכשיו, עזבו.  שזה אומר שיש לי זמן לכתוב דברים. וגם שאני נוסעת ברכבת הלוך-חזור וקוראת לי ספרים.  סיימתי תוך 3 נסיעות את The Humbling של פיליפ רות'.  סליחה, אבל "מפלה" זו לא מילה מדויקת.  כעסתי קצת על רות' במהלך הקריאה, בעיקר בחצי השני.  החצי הראשון – בו הגבר מתפרק – היה מהנה.  אני מתקשה עם הספרים האחרונים שלו, הוא צפוי מדי ודברים שנדמים כרדיקלים מגוחכים בעיני.  עכשיו יש לי קובץ סיפורים של מילן קונדרה.

העניין עם הרכבת זה שהיא יוצאת כשעה לאחר שאני לוקחת את הילדה לגן.
אז יש לי שעה שהיא לא לשם ולא לכאן.  אני הולכת ברגל לתחנה ועדיין יש לי מספיק זמן לשבת על ספסל, קבורה תחת שני סוודרים ומעיל וכובע, לקרוא ולשתות מהתרמוס.  פעם נסעתי ברכבת הטראנס-סיבירית ושיחקתי פוקר עם חברי קבוצת כדורסל קזאחית וקראתי על ארגנטינה.  עכשיו אני יושבת מול חייל ישראלי שצועק בטלפון על אמא שלו וקוראת על צ'כיה שכבר אינה קיימת.  הכל בסדר עם העולם.

חוץ מזה, הרבה זמן לא פרסמתי תשובות שהתקבלו לשאלון שלי.
הנה התשובות של סתם אני הנהדרת, שנשלחו לפני שנה בערך. לא יודעת למה לא פרסמתי עד היום.

הספר האחרון שקראת? אומנות הבישול הסובייטי

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? שום דבר מעניין במיוחד

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? דמות מצויירת

ספר ילדים אהוב: כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

מה את לובשת? פיז'מת כותנה. חולצה בצבע טורכיז בהיר עד שקוף ומכנסיים אדומים עם ציפורים דקורטיביות על ענפי דבקון ופתיתי שלג סימבוליים, חג מולד אר-דקו סטייל

מהי הבדידות מבחינתך? חוסר יכולת להבין את הסובבים אותי, על מה לעזאזל הם מדברים, מה זה הנושאים האלה ולמה זה מעניין אותם.

מתחביבייך: www.griddlers.net  שרפתי שם שעות עד שלא נשארו לי פאזלים

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? אחרי הקפה

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? כרגע אנגלית כי ממש קשה לי להיות עצמי בשפה הזו

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? לגמרי

סטייל אייקון? פחות

האם את אוהבת את הגוף שלך? רוב הזמן כן, כשאנחנו לא ברוגז

הקלות הבלתי נסבלת של: להיות אדיוט

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? צניחה חופשית

משהו שהיית מעדיפה לשכוח: את האקס

מוטו לחייך: יהיה טוב כי חייב להיות. אין ברירה, אחרת מה הטעם.

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? ארוחת ערב משפחתית עם ההורים, האחים הדודים ובני הדודים.

משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: קראתי את את זה "משהו שתרצי להתנסות בו יום לפני מותך": הר געש מתפרץ מקרוב.

חולשה שאת מעריכה בך או באחרים: מתוקים

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? זהו, נגמר. תודה שהשתתפת, מקווים שנהנית. שלום.

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: סהרה.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך – אין לי מושג למה זה תקוע לי בראש כרגע:

הערך של שומדבר

על הבינוניות I

חוץ. גן השעשועים – אחה"צ.
ליתר דיוק: הזמן והמקום בו אני רוצה לירות בעצמי כך שמוחי ירסס את המגלשות מאחורי.  למזלי, הקטנה לא אוהבת להתנדנד.  להדוף נדנדה זו אחת הפעולות הכי פרו-אובדניות מבחינתי.  המונוטוניות הזו גורמת לי לרצות למות.  כשהיא היתה זעירה ניסיתי להניח אותה בכף הקלע הזו והיא פרצה בבכי מבוהל והוקל לי.  היא באמת לא אוהבת, ולא נראה לי שמדובר בהתניה שהתוויתי בה. היא מעדיפה לטפס ולהתגלש.

דיוק נוסף: אחה"צ במהלך חג אינסופי, בהמולת ילדים שיצאו מכלל איזון וברקע הורים שחזרו לעשן.  לצידי עומד דימה, קולגה-לשעבר ואבא-של-ליה-מהגן או אדם שגיליתי מחדש בגן השעשועים/גרעין האפוקליפסה הירוק הזה שבו כל הילדים צורחים על בימבות.  דימה ואני קובעים מדי פעם להפגיש בין הבנות ומביאים אלכוהול בשקית נייר, כזה מהמכולת של הרוסים.  אנחנו משחקים תפקידים ספציפיים בקלישאה הזו.

דימה סיפר שפעם, כשהיה צעיר, כך היה מבלה את רוב זמנו, אבל בפרוור כלשהו בבריה"מ.  ובלי ילדה.  דימה מבוגר ממני בעשור פלוס פלוס, כמעט עשוריים.  זו הילדה השניה שלו, הבכורה תכף מתגייסת וחייה עם אמה.  אשתו הנוכחית של דימה מלחיצה אותי, השיער שלה מחליף צבעים והוא קצר וקוצני והיא נחרצת מאד לגבי דברים.  אז אנחנו מפנים לה זמן לעצמה והולכים לווסת רגשות קשים מול מגלשות, בסיוע אלכוהול.  הוא בעל ידע מרשים בכל מיני נושאים אזוטריים וכיף להאזין לזרמי התודעה שלו.  סיפור חייו יכול למלא כמה כרכים של טירוף והרפתקאות.  הוא מביא לי ספרים וגלויות ותמיד מבטיח שמתישהו נלך לקטוף פטריות, מה שנדחה ונדחה כי לטענתו ריססו כימית את החורשה.

לפעמים בערבים אחרי הבילוי עם דימה והבנות, אחרי המקלחת ושאר הטקסים, אני מאתרת בועה גדולה של בדידות וניכור בתוכי, ריק מוחשי וכבד.  אני גוררת את הבועה הזו מהחדר למטבח ולסלון והכל שקט חוץ מרחשי המחשב של ג'. והתחושה הריקה מבעבעת, והמחשבות על דימה והבנות שלו ושלל הרפתקאותיו עד לקטע הזה בו אנחנו יושבים שפופים מול מתקני פלסטיק מעוקלים, ואנה אנו באים.  ואיך התמזגנו פה לכלום.  אז אני פשוט הולכת לישון כי אני לא מצליחה לבכות.

אולי הוא מדביק אותי בדיכאון רוסי מהסוג האיכותי*.

1f6094b48141ea080572b87a6fb1540f
כל התמונות בפוסט הן של אלכס קנבסקי.


על הבינוניות II

אחת התובנות שהבשילו בי: מישור הבינוניות.

היה לי peak מאד מוקדם.
שיא? איך אומרים את זה כפועל, כלומר, I peaked? הגעתי לשיא? לפסגה? התפסגתי? וואטאבר.  אני הגדרתי את השיא הזה אז באמת, כמה תעופה עצמית.
בכל מקרה, בגיל 20 וטיפה עבדתי ישירות עם הבית הלבן.  דיברתי עם בוש ואשתו ככה, כמו שמשוחחים עם דודה-רבה מכובדת.  הגעתי לשם בעבודה קשה וישנתי מעט מאד והייתי חלק מצוות מדהים ומוכשר ומעצבן.  כמה חודשים לאחר השיא הזה, למרות שעבדתי מול ארגונים לא פחות משמעותיים, עזבתי.  היו לא מעט גורמים לעזיבה, אבל בעיקרון מיציתי.  רציתי לעשות משהו שונה בתכלית.  עשיתי אותו.  מיציתי.  נפרדתי מחבר.  נפרדתי מחברה, למרות שכבר חתמנו חוזה על דירה במדינה אחרת.  בין לבין פגשתי את ג', אמרתי לו שלא מתאים לי, אני לא יודעת מה הכיוון שלי בכלל.  הוא לא וויתר.  התחלתי לבדוק את זה.  מצאתי עבודה אחרת, התמדתי בה רק כדי לראות האם אני יכולה להתמיד בדברים.  חלק מהסיבה שהמשכתי עם ג' היא כי רציתי למתוח את השיא של עצמי, את גבולות היכולת.  כשנשברתי, נפתח משהו חדש בתוכי.

בדיעבד, השבירה הזו היתה מוכרת.  נשברתי בעבר, וזה הוביל אותי קדימה, לבית הלבן.  נשברתי מול ג', וזה הוביל פנימה, לזוגיות ולילדה.  נשברתי מול ההורות, ואני בודקת לאן זה הולך.
ההבנה שזו רוטינה, שזה תהליך שהולך וחוזר על עצמו בחיי – מקלה עלי.  זה היבט מתמטי שאומר שאני אוסף של נסיבות והכל בסדר.  או יהיה בסדר.  מתפזרים, מתאספים, מקבלים וקטור מעודכן.

בד בבד הפנמתי שעם כל שבירה, עם כל שנה שעוברת, אני מתרחקת מהשיאים שגזרתי בהתחלה (והשבריריות גדלה במקביל).  כעת אני על מישור.  המישור הזה מורכב כולו מבינוניות: עבודה בינונית, משכנתה בינונית, זוגיות בינונית, הורות בינונית, לימודים בינוניים, נעליים בינוניות.  לפעמים בערבים אנחנו צופים במהדורת החדשות ומעירים לכתבים כמו הבינוניים שאנחנו.  אין בי כבר שום דבר מיוחד.  אני נטמעת בצוות בעבודה, נטמעת בין האימהות בגן השעשועים (אולי לכן אני עומדת לצד דימה הפרוע, הוא בכלל לא מסוגל להיטשטש ברקע), לא נוכחת בכלל בשום שיח בוער, אין לי קול במדיות חברתיות ואין לי טביעת אצבע בשום מקום.

מאידך יש לי שקט, יש לי שגרה שברירית, אני משמעותית עבור איש אחד וילדה אחת וכמה חיות מחמד.
ונותרו בי כמה חלומות בינוניים**.

tumblr_l8gyxaR1KK1qan8g9o1_1280

על הבינוניות – הערות שוליים מיותרות (כן כן, ידוע שזה מעצבן לגלול למטה)

* עוד משהו על שיאים ועל רוסים: פעם פעם, כשהייתי צעירה, נסעתי למוסקבה.  טיילתי שם עם אחד שלא הגדרתי את מהותו אז בחיי, אולי חבר אולי מנטור אולי כל מיני התנסויות ראשוניות.  הייתי ממש צעירה – בת עשרה ופסיק.  ברחתי לרוסיה במהלך חופשת האביב ונתקעתי בה עד סוף השנה האקדמית, בלי ויזה, בלי שפה ועם דולרים מתמעטים בכיס.

האביב במוסקבה היה אכזרי והג'ינס היחיד שלי היה קרוע ואנחנו הסתובבנו לנו בין דירות כבדות וחדרים ריקים ומועדוני לילה פרועים.  בפעם הראשונה שהוא הוביל אותי לאחד מהמועדונים המטורפים האלה נכנסתי לשוק.  פיזית: למצב של תדהמה ושיתוק.  המקום היה עצום וכמות הזהב והחושך והאור והיוקרה, והאנשים והבגדים והנשק, שלא לדבר על הסאונד – היממו אותי.  אחר כך הוא הצביע לכיוונם של כמה קבוצות קטנות והסביר לי מי הם ומה מעשיהם בעולם, והבנתי עד כמה אני קטנה ואין לי שום כוח.  גם אם אאגור מלא סוגים של כוח, עדיין אהיה אפס לעומתם.  מכיוון שהייתי טינאייג'רית הבטוחה שאין חכמה ואמיצה וכבירת-ניסיון ממני, זה הלם בי עמוק.  זה היה השיעור הראשון בבינוניות.  לפעמים אני מזכירה לעצמי, כי יש לי נטייה להיבריס.  שזה גם משהו שטיפחתי בי, תודה ששאלתן, כי אין לי אף אחד/ת שיגיד לי עד כמה אני חזקה וטובה וחכמה.

** חלומות בינוניים: לכתוב ספר.
הספר יהיה בינוני, וזה בסדר.  העיקר שייכתב במלואו.
סוג החלומות המועדף עלי כעת הוא המעשי, הבר-הגשמה. דהיינו, בינוני.
העיקר שיש לי חלומות.

A.L.S.-with-Motion-oil-on-wood-by-Alex-Kanevsky

כתיבה בטריינינג, כתיבה בטוקסידו

תודה לכל מי שהגיב/ה על הפוסט הקודם.
אין לי הרבה מה לכתוב מעבר לתודה, רק תדעו שזה משמעותי עבורי.
אנסה לפרסם עוד כמה טיוטות בהמשך.
טרם החלטתי אם אמשיך לכתוב או לא.  אולי אקרטע עוד קצת עד שאמצא תחביב או מפלט אחר.  מי יודע.
יש עוד דברים שרציתי לכתוב וטיוטות שאולי יועילו אם אפרסם.
וחוץ מזה יש את התשובות לשאלון שלי! אני מופתעת מכל תגובה וכולכם מעניינים ומשעשעים.  בהמשך הפוסט אפרסם את אחת התגובות.
עוד מחשבה לגבי סגירת ישראבלוג:
<הערה שולית: קל לי לדבר, כי אני פה בערך חצי שנה ולא מושקעת באתר יותר מדי.  אבל מאד מבינה ללב הכותבים/ות>
אין לי מושג מה כמות הכותבים הפעילים פה, וגם מה בעצם נחשב "פעיל" ברמת התדירות והתוכן.  אני מנחשת שמדובר בכמה עשרות אבל יש לי נטייה לשערוך-חסר בד"כ.
נאמר וכל העשרות האלו משתחררים לחלל הקיברנטי ופותחים אתרים חלופיים.  דהיינו, נוצרו כמה עשרות בלוגים אישיים בעברית בפלטפורמות מעט יותר מתקדמות ונגישות מישראבלוג, שאינן פייסבוק/רשת חברתית כלשהי.
מבחינתי זה וואחד win.

אחד האלמנטים שמאד חסרים לי באינטרנט זה הבלוג האישי.  פעם היו מלא כאלה, והייתי קוראת על התמודדויות שונות, טיולים (ברמה האישית ולא הממוסחרת), אימהות (כנ"ל), חוויות (כנ"ל) ועוד של כל מיני אנשים זרים ומעניינים.  הייתה איזו סינגפורית אחת (אולי מלזית? הבלוג נעלם) שהתחתנה עם בחור אמריקאי פרובינציאלי שכזה, ויחד עם שתי בנותיהם הם החלו לטייל בעולם.  זה היה מקסים ומרתק.  ועוד תלמיד תיכון עם טעם מוזיקלי מוזר ומלא גרביים משוגעות שאהבתי.  ומלכת דראג מסתורית שנדמה לי שהתאבדה אבל אין לי איך לדעת.  וסטודנטית שלא הביטה במראה במשך שנה שלמה.  ובלוגרית אופנה נורווגית נהדרת שפתאום נכחדה מהיקום אבל לפני שנה גיליתי במפתיע שהיא עברה לאי קטן ומגדלת בו את בנה ומייבשת מחטי אורן ורוקחת כל מיני שיקויים ומצלמת את הזוהר הצפוני.

הצצתי לחייהם וזה היה נהדר ואיום ומעורר השראה, כמו לקרוא ספר שכתוב יחסית גרוע אבל מספיק אותנטי בשביל שתחשבי עליו גם בהמשך השבוע.   וזו הייתה חווית המציצנות שלי הרבה לפני האח הגדול, אבל מה שהוצג היה אנונימי ולא לשם כבוד מפוקפק.
כיום הבלוגים ברובם ממוסחרים ואני מאבדת עניין.  הפוסטים האישיים קיימים בפייסבוק אבל אין לי גישה אליהם ומה גם ששם זה עניין של פיתוח שיח.  אבל לפעמים בחורה רוצה לפרוק ולברוח.  שאולי מישהי אחרת תקרא ותגיד, אני מבינה.  או מישהי אחרת תקרא ותגיד לעצמה שהיא לא לבד.
אז אם כעת יהיו עוד כמה בלוגים עבריים טובים וקריאים ומעניינים – מה טוב.

ומי צריך את ערוץ 10 בכלל.  שיחנקו.  אין לי מושג איך מגיעים אליו עכשיו כשכל הערוצים זזו.  אני בקושי צופה בטלוויזיה.

Siège-stade-mohammed-V--900x720אצטדיון מוחמד החמישי, קזבלנקה. צלם: Baptiste de Ville d'Avray

שוב תודה לכל מי שהגיב/ה לשאלון שלי.  זה כיף.
התשובות מפורסמות פה בלי סדר מסוים, לפי מה שבא לי.  אז הנה התשובות של דאקירי שעשתה לי את היום!
הספר האחרון שקראת? הנערה מהדואר – סטפן צוויג
איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? Une petite anxiété
מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? זואי דשנל
ספר ילדים אהוב: גברת דוגרת – ספר על תרנגולת שקיבלה מכה בראש, מודאגת עד מוות וחייבת לספר לכולם שזה סוף העולם
מה את לובשת? פיג'מה
מהי הבדידות מבחינתך? לקבל חדשות טובות ושלא יהיה למי לספר אותן
מתחביבייך: לאסוף עיתונים בשפות זרות כדי לעטוף בהם מתנות בעתיד.
מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? 12 בצהריים 🙂
איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? רוסית
האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? בא לי להגיד שלא אבל כן
סטייל אייקון? נשים רנדומליות בתל אביב
האם את אוהבת את הגוף שלך? בד"כ לא
הקלות הבלתי נסבלת של: אנשים שמשתינים בתחנות אוטובוס. איכס.
מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? מצלמת פולארויד כי אני בת 3
משהו שהיית מעדיפה לשכוח: את הפעם שביקשתי שירשמו אותי בשיעור שלא נכחתי בו ואז הורידו לי 20 נק' מהציון הסופי של הקורס על מעשה מרמה שכזה
מוטו לחייך: להיעלב זו בחירה
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? החברות מהתואר הראשון
משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: לצבוע את כל הראש לבלונדיני
חולשה שאת מעריכה בך או באחרים: להיות סטרילי בתחבורה ציבורית
מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? "נכון את ממש מופתעת לראות אותי? אתם המדענים והשטויות שלכם"

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: פינטרסט.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צניחה חופשית / צלילה: צלילה
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך: 

אישה שואגת בחניון נטוש

זה היה הדימוי לבלוג כאן, מבחינתי.
חשבתי שזה מקום שכוח-אל ואדם.  לא מפליא אותי שרוצים להשבית את השרתים המאובקים, אני כמעט ויכולה להריח אותם, את אדי הגומי העייף בחדר-ספק-ארונית שרתים המהבהב אלי גסיסתו.
פתחתי כאן בלוג כמוצא אחרון.  כמו לנסוע לתחנת דלק נטושה בקצה המדבר, להפעיל רדיו ברעם ולעשן סיגריה על גג הרכב עד שיפסיק לכאוב ואוכל לשוב הביתה.
אז פתחתי בלוג כי מחקתי את עצמי מהרשתות החברתיות ואין לי למי לספר על מה שבוער בי.  ועוד לא סיפרתי כאן את עיקרי הדברים בעצם, אני נמרחת מרשומה לרשומה, מציינת כל מיני דברים שוליים ואנקדוטות לא קשורות.

אבל זה לא באמת אתר נטוש כמו שהנחתי.  יש בו נשמה והקשבה וצער והבנה וחיוך.
(או מה שמכונה פה "קהילה", מושג שיש בי קצת אנטי אליו אבל אני מכבדת את רגש הכותבים כאן.)
לפני עשור+ נהגתי לקרוא מדי פעם בכל מיני בלוגים.  ערכתי רשימת סימניות ופעם ב- בדקתי מה קורה אצל כל מיני טיפוסים חמודים/ות כאן.  עם הזמן הבלוגים שבקו חיים והכותבים המשיכו הלאה או נעלמו.  לא פתחתי בלוג משלי כי החיים קרו מהר מדי.
בשנה הראשונה לאחר הלידה שוטטתי בכל מיני קבוצות בפייסבוק, של אמהות/"מאמות" למיניהן ופמיניסטיות עם/בלי חוש הומור, וקבוצות תמיכה או שיתוף אחרות.  התעורר בי גועל עצום כלפי כולן.  וגם כלפי כל הצפת החיים-שלי-תותים-בפילטרים, שזה משהו שגאה בי זמן רב לפני כן.

תוך חודש מהלידה התרחקתי משיח האמהות כי זה לא בשבילי השיט הזה.
בשאיבות החלב הייתי נכנסת לפעמים לקרוא דיונים, כי אחרת מה תעשי במהלך רבע שעה של ציצי נמצץ? שוב תבכי מרוב השפלה וחוסר-אונים וכאב? (פטמות שקועות, כן. אז המשאבה קורעת אותן החוצה, סיב אחר סיב. סוג של מוות).  אבל זה היה דוחה.
פעם אחת העפתי את הנייד לעבר הקיר מרוב עצבים, כמו בסיטקום.  מישהי כתבה על מצב שנוצר בינה לבין אמא שלה וחמותה לאחר הלידה.  במקום להגיב בנימה מבינה ותומכת שאר חברות הקבוצה התנצחו ביניהן.  וגם, כל העצות הפסבדו-רפואיות שניתנו בכזו נימה מלומדת ומלחיצה.  ולכל אחת יש רק דרך אחת ויחידה להיות אמא, וכל השאר זבל פון דרעק, מזניחות-על ומי נתן להן היתר הורות בכלל.
אמהות הן האויב של עצמן וחבל.  לו היינו מיישרות קו ומניחות קצת לאגו המאצ'ואיסטי (כן! זה בדיוק כזה אבל עם ציצי דולף) היינו יכולות להשיג מטרות שוות בהרבה, כמו הארכת פגרת לידה וכאלה.

תקופה ארוכה כתבתי ועודני במסמך וורד. זה עוזר כי מעבר לגרפומניה אני חייבת לסנן חלק מהאיכס החוצה.
אבל רציתי להדהד איפשהו.  שמתי פעמי הנה וכתבתי קצת, שמתי תמונה יפה וזה עזר.  זה עודד. זה היה סוד נחמד שלי.
לא יודעת אם אכן אפתח בלוג חלופי.  אולי עדיף שאפסיק לבזבז את הזמן.  על מי אני עובדת, אבזבז אותו בפינטרסט.  (אם כן אפתח זה יהיה בוורדפרס, אני מכירה קצת את הממשק מהעבודה והוא יותר נקי מבחינתי מהפלטפורמה של בלוגר).
אבל עד סוף 2017 אנסה לפרסם פה כמה מהרשומות שיושבות בטיוטות.  הן כבדות ומדממות. ואז הן תמחקנה וזהו.

729c406163e9b0a6fbe4b127722af95cJane Hilton, Big Chief Cafe, 2015 via

מקווה שעד ה-31/12 אספיק לפרסם פה את כל התגובות לשאלון שלי.  מוזמנים/ות למלא בינתיים.
הפעם: התגובות של טיטניום, כי היא גירל-קראש שלי ואוהבת את פיפי לונגסטרומפ ♥

הספר האחרון שקראת? נוסעת מעבר לאוקיינוס

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? המוהיקני האחרון. ואני רוצה לגלם את עצמי כלומר את מדלין סטו ושדניאל דיי לואיס יגיד לי שלא אדאג, הוא ימצא אותי, איפה שלא אהיה.
מי ראויה לגלם אותך בסרט? ג'וליה רוברטס
ספר ילדים אהוב: בילבי בת גרב או בשפה עממית Pippi Långstrump
מה את לובשת? חולצת טי שירט קצרה ומכנסי פיג'מה דקים
מהי הבדידות מבחינתך? חוסר שייכות
מתחביבייך: תמיד תהיתי מה התחביבים שלי אומרים עליי אז למי אכפת מה אומרים עליי?
מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? מ- 12 בצהרים וצפונה
איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? פלמית
האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? רק שעה וחצי?
סטייל אייקון? אני הסטייל אייקון של עצמי.
האם את אוהבת את הגוף שלך? כן חוץ מכפות הרגליים, הן נראות לי ענקיות!
מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? לנסוע לצפות בזוהר הצפוני.
משהו שהיית מעדיפה לשכוח: לא רוצה לשכוח כלום.
מוטו לחייך: אי הבנה הוא אי בודד
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם הסבים שלי, משני הצדדים.
משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: ללדת וכמה פעמים.
מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? היה כיף איתך.

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: הסהרה.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.
שיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

Solvitur Ambulando#

בפוסט הקודם כתבתי שלא כתבתי כלום.
בערך יומיים לאחר מכן יצאתי לריצה וזה היכה בי, גרסה חדשה ומדויקת יותר למשהו שהתבשל לי במוח זמן מה.
מאז זה בוער בעצמות.
אני שמחה שלא קר מדי לרוץ.

+עבודה 6 ימים בשבוע
+ לימודים
+ גורה קטנה שקמה מוקדם גם בשבת
+ פיסות חיים אחרות ומטלות וזוגיות
אני מחוסלת.

לפעמים אני מרגישה על סף קריסת מערכות.
30 שניות לפני שאני אוספת אותה מהגן אני צריכה לעצור ולומר לעצמי לאסוף את עצמי קודם, את כל אדוות האנרגיה האחרונות שנותרו בי, ולהתפקס מול הקטנה לשעתיים-שלוש הקרובות.  אני בוהה בסדק בקיר שמחוץ לכיתה עד שכל הרעשים מתעמעמים.
קשה לי עד דמעות.  ועדיין יותר טוב עכשיו.

במשרד החדש האופן ספייס מחולק כמעט שווה בשווה בין גברברים בני גילי עד עשור מעלי, ונשים בגיל העמידה.  אני החריגה אבל התקבלתי כתוסף מרענן.
הנשים עובדות קשה וגאות בכך.  הן נמצאות באותו תפקיד פחות או יותר במשך כמה עשורים ולא מתלוננות.  מדובר במשימות מקצועיות מורכבות וניכר שהן משתדלות להתאים את עצמן לטכנולוגיות המתחלפות מדי תקופה (למשל בהפקת דו"חות פיננסיים).

הצעיר שבחבורה נמצא על סף הצעת נישואים.  הוא כבר בחר טבעת וכל הגברות מכרכרות סביבו, כל אחת חשה את עצמה מינימום שוויגער.  אני מתה על כמה שהוא מובך ואנחנו מגניבים קריצות זה לזו בעודן מתחקרות אותו מאיזה "מוצא" היא ומה אבא שלה עושה.  הוא סיפר להן במה היא עובדת וכרגיל השיחה נסובה אליהן, עד כמה הן עבדו קשה בצעירותן, וההדגשה השגורה: "והכל באוטובוסים!"

ואז זקנת השבט אמרה משהו על הדור של היום שלא יודעות לעבוד כמותן, שאנחנו עצלניות במודע או שלא.  הרמתי גבה אז היא הסבירה שאנחנו לא מסוגלות גם לשמור על בית נקי – כלומר להיות עקרת בית חצי יום – וגם לטפח קריירה.  השתמע גם שאנחנו כושלות כאמהות מול סטנדרטי הדור הקודם, המקצועי בהגדרתו.

ביקשתי ממנה שלא תעליב לי את הדור.  כשהגעתי הביתה ראיתי ששטפתי את כל הכלים ערב קודם ותליתי כביסה בבוקר.  איחלתי לכול הדור שמעלי דמנציה מוקדמת והלכתי לשחק בפלסטלינה עם הילדה.
אחר כך צחקתי קצת על כל השיט הזה, והוספתי לרשימה של דברים-שלא-אעשה-כשאהיה-גדולה את סעיף: אל תשווי בקול.
זה בעצם תת-סעיף של לא להשוות אורך הַשְׁתָּנָה למרחקים.

1816b7c4bdb6ad3643bee71480d37a95

תודה לכל מי שהגיב/ה לשאלון שלי. מעכשיו אעלה את התגובות שאושרו לפרסום, החל מהאחת והיחידה רדיקלית חופשיה.

הספר האחרון שקראת?
גדי קטן רוצה חבר / חיה שנהב

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך?
חולמנית?

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט?
…חני נחמיאס..?

ספר/סופר/ת ילדים אהוב/ה:
סופרת: דיאנה וויין ג'ונס. ספר: קשה לי לבחור..

מה את לובשת?
שמלה שפעם אחותי לבשה לשבתות והיום היא מן סמרטוט

מהי הבדידות מבחינתך?
עצבות גדולה. קצר תקשורתי עם הסביבה. ניתוק.

מתחביבייך:
אני כנראה לא מחבבת אותם מספיק כי אני לא עושה אותם… ללכת לים, לצייר, לשמוע מוסיקה, לקרוא, לכתוב, לתכנת, לאכול דברים טעימים, לישון…

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול?
תלוי מה עוד יש לך לעשות וכמה ממוקדת את צריכה להיות. ואם את צריכה לנהוג.

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין?
אסתפק באנגלית בינתיים… האנגלית שלי מצויינת אבל לא כמו של אבא שלי.

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך?
אם זה לא לגיטימי אני אמא גרועה כי הבן שלי עושה את זה המון.

האם את/ה אוהב/ת את הגוף שלך?
בגדול כן, אבל הייתי מוותרת על הטחורים.

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת?
קורס ציור או רישום ראוי לשמו. או מכונית.

משהו שהיית מעדיפה לשכוח:
נראה לי ששכחתי כבר.

מוטו לחייך:
 לחייך רק אם השיניים שלך נקיות! (אין לי מוטו.)

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
עם בעלי -_-"

משהו שתרצי/ה להתנסות בו לפני יום מותך:
המ. אני ממש רוצה שבעלי יתנסה בדברים כמו קריאת הארי פוטר וצפייה בדוקטור הו. לפני יום מותי. 😦

חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים:
שפלות רוח? זה ההיפך של לעשות רוח, אנשים סופר מוכשרים ומוצלחים וגאונים שפשוט לא יודעים לשווק את עצמם.

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך?
איך היה?
ומהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צלילה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: אפור.

עצלנות / דחיינות: דחיינות.

השאלון זמין כאן והוא דווקא סבבה.

You will but you won't

לא כתבתי כחודש וחצי. לא פה – לא כתבתי במחברות שלי, את הספר שלי.
יש לי תירוצים כמו שיש לי רשימת מטלות זעירות בלתי נגמרת, אז החלטתי להניח לזה.
בוטום ליין, זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שמחסום הכתיבה שלי נטוע בדברים חיוביים.
אני עדיין מתרגלת כתיבה יצירתית על בסיס קבוע, אבל זה לא ״הדבר״.
מהיכרותי את הנפש הפועלת, ברור לי שתוך זמן קצר זה יבער בי שוב.
זה גם עניין של חילופי עונות. בדוק.
מענייני דיומא: בלאק פריידי וגרורותיו.
אני צריכה לקנות מקלדת חדשה אבל התור בחנות הרתיע אותי. משום מה בחנות הספציפית הזו הנחות בלאק פריידי תקפות רק במקום, לא אונליין.
אקנה מקלדת בפעם אחרת. תמיד יהיו הנחות כלשהן.
נדמה לי שלא נכנסתי לחנות בגדים פיזית מאז 2016. או שמא 2015 בכלל?
אולי ניגשתי לקנות משהו לקטנה משהו או שובר מתנה עבור חברה, אבל לא מדדתי ובררתי והשתרכתי בתור.
קשה לי בחנויות קמעוניות. אני רוכשת אונליין וקולעת לרוב במידה ובאיכות.
מזמן החרמתי את זארה וחברותיה עקב פריטים דלי-איכות מסין עם תג מחיר מוגזם שנהרסו תוך כמה כביסות.  (קצת מתגעגעת לאורך של הג'ינסים והמכנסיים שם – הרשת היחידה שלא מאלצת אותי לכסח את המכפלת אצל החייט. ה-1.5 מטר וקצת שלי דורשים מלא תיקונים מייגעים.)אני גם לא טובה בפרטי "סטייטמנט" – משהו שהתנסיתי בו בתחילת שנות ה-20 לחיי כשמעגל החברים שלי הכיל ברובו גייז ופאייטים והייתי הבובה שלהם.
אז אני עמוק בתוך מראה האמא השחוקה בג'ינס בויפרנד וסוודרים עצומים ושיער פרוע (כך שלפחות קצה אחד שלי נראה כאילו עשה מלא סקס בלילה האחרון. סתאם).
אבל שתדעו: בתוכי יש קית' ריצ'ארדס שמת לפרוץ.  הו כן.

זה מזכיר לי שאלון מטומטם שמילאתי לפני חודש כטובה לחברה-של-חברה-ללימודים.
על רוב השאלות עניתי קית' ריצ'ארדס כי לא הבנתי איזה מידע אני אמורה לסחוט מעצמי.  זה לא היה מתוך רוע-לב אלא בגלל שהייתי צריכה לכתוב על דמויות מפתח בחיי או משהו מעין זה.
אז זה או קית' או The Fresh Prince.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני מפברקת שאלון (כן, עוד פרפרזה מעייפת על ההוא של פרוסט) – שזמין כאן.
אם תענו ותרצו בזאת – אפרסם את תשובותיכן/ם.
להלן תשובותיי החלקיות:

הספר האחרון שקראת?
עדיין קוראת 'סווינג טיים' של זיידי סמית'.  סוף סוף התפניתי לקרוא אותה, טרם גמרתי בדעתי לגביה.
לפני כן – קריאה חוזרת ביומנה של אתי הילסום.איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך?
Hard Candyמי ראוי/ה לגלם אותך בסרט?
קית' ריצ'ארדס. סתם, הלוואי ובריג'יט לאנדי-פיין בקטע על שנות ההתבגרות, היא גורג'ס ומגלמת טומבויז בדיוק חינני.  נכון לעכשיו – לא יודעת.ספר ילדים אהוב:
כל הכרכים והקומיקס על משפחת החיות המוזרות בעמק המומינים.מה את לובשת?
ג'ינס שחור עם מכפלת קרועה, סוודר חאקי ענק ומתחתיו קימונו שחור ארוך, אוזניות, מגפי בוקרים. אמרתי לכן, בלאדי קית' ריצ'ארדס! 🙂

מהי הבדידות מבחינתך?
לא לענות לטלפון שמחייג ומחייג, רק להביט בו.  לכתוב כאן.  להגיע הביתה ולרצות לברוח ממנו.

מתחביבייך:
לקרוא, לכתוב, לישון, לרוץ, לבדוק רכיבי שמפו בגוגל, ליצור רשימות השמעה, לשבת בשמש, לבהות בשמש עד שאתעוור, לטייל בגוגל מפות, לרקוד עם הבת שלי.

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול?
שלוק יין בארוחת צהריים, 12:30-13:00 ככה.

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין?
נכון לעכשיו גרמנית, זו שפת האם שלי ואני כה גרועה בה.

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך?
הייתי רוצה לומר שלא.

סטייל אייקון?
קית' ריצ'רדס.

האם את אוהבת את הגוף שלך?
הייתי רוצה לומר שכן.

הקלות הבלתי נסבלת של:
נפילות האנרגיה שלי. זה שיט.

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת?
כרטיס טיסה למרוקו וכיסא איימס מקורי כי אני מפגרת על הדברים האלה.

משהו שהיית מעדיפה לשכוח:
כשטיילתי ברחבי אסיה עם חברה יצאנו לטרק עם שני בחורים סקנדינביים.  ערב אחד השתכרנו נורא ואיכשהו הם יצרו שלישיה בחדר הסמוך.  התלבטתי יותר מדי זמן על כמה היא תכעס עלי/תתבייש ממני למחרת.

מוטו לחייך:
אף אחד חוץ ממך לא יכול באמת לעזור לך.

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
וואו, עם מלא.  אקטלג להלן –
מהמפורסמים: ג'יין גודאול, ת'ור היירדאל, לאונרד כהן, ריי קוואקובו, יוג'י ימאמוטו, ז'ול ורן, מקסימה מלכת הולנד, אגאת'ה כריסטי וטובה יאנסון כמובן.
לא-מפורסמים: מישהי שעבדתי איתה לפני 4 שנים ואבד ביננו הקשר.
דמויות פיקטיביות: פיליאס פוג וז'אן פספרטו, בת הים הקטנה, מומינאמא (היא תבשל עבורי ואז תכסה אותי בשמיכה מלאה מחטי אורן ואשן חורף שלם).

משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך:
איוואסקה.
רגע, ושטיפת מעיים מבחירה (קולון הידרותרפיה).

חולשה שאת מעריכה בך או באחרים:
התרגשות אותנטית בקלות עד דמעות – באחרים.

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך?
חבל, אמרו לך שאני קיים.  את לא חכמה כמו שחשבת.


מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: כורסה.
ים / מדבר: מדבר.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: פינטרסט.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה חופשית.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:


השאלון זמין פה
.
אה, שיט. עשיתי גוגל ומסתבר שכבר יש סרט בשם Hard Candy והוא על פדופיליה ושאר מרעין בישין.

 

משחק סכום אפס מוטיבציה

הבוקר כתבתי 3 שעות.
פירוט: כ-40 דקות כתיבה אינטואיטיבית, זורמת ולא קשורה לכלום.  פרץ תודעה על מנת לנקות את המוח ולמקד אותי לקראת הכתיבה עצמה.
ועוד כשעתיים וחצי כתיבה ספציפית בגוף העבודה הנוכחי.לגבי 40 הדקות הראשונות:
מדובר בתהליך שנקרא "דפי בוקר" או Morning Pages של ג'וליה קמרון. מוזמנים/ות לגגל, מקווה לכתוב על זה מתישהו.  (חלק ממה שנכתב פה מועתק מדפי הבוקר הנוכחי).
ואז כתיבת הספר שלי, ילד מופרע ויפיפה.אתמול רצתי כמעט 4 ק"מ שבמהלכם תכננתי מה לכתוב היום.  זה עזר.
אני צריכה לתזמן את זה ככה:
– ריצה + עבודה מנטלית
– כתיבת כמה הערות בפתקים בחזרה בבית (לא חובה)
– לישון על זה לילה*
– לנקז הכל על הנייר/מסך במשך שעתיים-שלוש

אני יודעת, אתן תגידו שלא כל אחת יכולה לפנות 3 שעות מחייה לכתיבה.
גם אני לא.  זה עולה לי במשכורת.  מצד שני, לא לכתוב עולה לי בבריאות.
כתיבה זה לא לוקסוס, זה צורך.

אני עובדת כמעט 6 ימים בשבוע במשרה מלאה; אני אמא לילדונת ורעייה וסטודנטית ואני גם אוהבת יוגה וריצות למרחקים קצרים, ובנוסף לכל זה אני תולעת ספרים קומפולסיבית ויש סדרה-שתיים שאני אוהבת לצפות בהן.
וכל פריט פה בא על חשבון משהו אחר ברשימה.  זו המציאות.
דברים קריטיים נופלים בין הכיסאות באופן תמידי.

לפעמים אני מתחילה לומר לעצמי: חבל שלא עשית משהו עם כל הזמן הפנוי שהיה לך בגילאים 25-35, נגיד.
במקום להתעצבן על עצמי עלי לזכור שאין הבדל ביחס הזמן הפנוי אז והיום.
עבדתי יותר ולמדתי יותר ובקושי ביליתי או "בזבזתי זמן".  זה מאד שופטני כלפי עצמי לחשוב שמרחתי זמן בתקופה בה עבדתי קשה בכמה מקומות עבודה במקביל.  אני לא עצלנית ומאד גאה בעובדה הזו.
אז לא כתבתי מספיק בגיל 25 או 27.  אז מה.
מה שכן כתבתי או חוויתי במקום – הכין אותי לקראת הכתיבה הזו.

אין לי זמן לכתוב באותה מידה שאין לי זמן לשום דבר אחר.
אני במירוץ היסטרי, ואני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה בה ישבתי עם חברה בבית קפה סתם ככה, בכיף שלי.
בעצם כן – זה היה לפני חודש וחצי, קבעתי עם חברה טובה להבריז מהעבודה בשעה מסויימת, וידאתי שבן הזוג אוסף את הילדה ונסענו לחוף ושתינו גרניטה.
אז בבקשה: זה בא על חשבון העבודה וזמן עם המשפחה.

זה משחק סכום אפס. בכל שלב של החיים.
האדם היחיד שיכול לעודד אותי לכתוב זו אני.
האדם היחיד שיכול לכתוב את הספר הזה זו אני.
האדם היחיד שיגיד לי: שבי זקוף, נערי כתפייך ונשכי שפתייך עד שיזרום בהם דם, טלי את העט ותתחילי למלא דפים צפופים – זו אני.
ורק אני עושה זאת, כי זה צורך.

rosewong-12
 Rose Wong, Consider Death via: brwnpaperbag

* חלמתי על זה חלום מוזר שהפך להיות חלום על תחרות חתירה בנהר עכור.
אני הייתי האמא של ההגאי וגם חברת הצוות, לא ראיתי את פניו אבל הוא היה בן-גילי. זו לא הייתה סירת חתירה אלא דוברה משונה עם גגון.  הייתי צריכה להחליף בגדים לקראת התחרות והבן שלי/ההגאי נכנס למלתחת הנשים וביקשתי ממנו שיסתיר אותי בעודי מתפשטת.  יצאנו למזח ושמחתי לראות שעל גגון הדוברה שלנו יש מדבקה עם לוגו הצוות.  הנהר היה בוצי מדי ואנשים דהרו במקביל אלינו על הגבעות השחונות וצעקו בשפות משונות ובאמצע התעוררתי מותשת. ולא, אין שום תחרויות רגאטה בספר שלי.  אין שם נהר בכלל.

בריחה או שתיים

שתי בריחות עיקריות יש לי:
– פינטרסט
– כתיבה

יש גם ריצות למרחקים קצרים, 3-4 ק"מ.  זה מה שאני מסוגלת עכשיו (לעומת 7-10 ק"מ לפני הלידה, דאמיט).  אבל זה כבר לא כיף כמו פעם ולרוב נתפס כמטלה.

פינטרסט – בריחה מעולה וקלילה. הכי קלישאה סטטוס-אמא-מתקרבּנת שלי.
גיליתי את האפליקציה כשהתינוקת עוד היתה תינוקת, היא לא היתה נרדמת בקלות – או בכלל –  כך שישבתי שעות ליד העריסה וקיבצתי תמונות של מדבריות ונעליים וריקמות ואננסים.  עצם הצלילה לתוך האפליקציה השקיטה את החרדות, הבליעה את רעשי החוץ.  צפיתי במלא יופי וזה הרגיע אותי.
מאז השתכללתי וטיפחתי לוחות יפים והתניה קוגניטיבית להקליק בפאניקה על האפליקציה ברגע שהעולם מרגיש גדול עלי.

כתיבה – חיימ'שלי הדבר הזה.
לא רק כתיבה, גם קריאה וסיפורים והבלחות של כל מיני דברים מהתחום הזה.
מגיל צעיר זו הבריחה העיקרית שלי: חייתי לי בעולם דימיוני פרוע ועשיר.  כל גרם מדרגות הוביל לענן, כל חלון היה צוהר ספינה טרופה, בכל אמבטיית ערב השתכשכתי עם בנות-ים.
אני בקושי זוכרת את העולם ההוא אבל אמא שלי מספרת עליו לפעמים.  היא נזכרת בזה במעט הסתייגות, מכיוון שהיו סיבות לכך שהתכנסתי למנגנון הזה.
אני שמחה שהצלחתי להסב את המנגנון הזה למשהו בריא יותר.  התקדמתי בזכותו והנעתי לא מעט דברים בעזרתו.

ועכשיו זו שוב בריחה.  במודעות מלאה אני בורחת לכתיבה ולסיפור ולדמיון.
אני מייחלת להם במשך ימים שלמים, כשאין לי רגע לשבת ולכתוב את הדברים שתופחים לי בראש.
אני משתדלת לסגור לעצמי 3 שעות שבועיות בספריה שקטה ולכתוב.
לאחר מכן אני מאושרת, באמת. כמו פעם, לפני ההיריון.

בין לעלילות השונות והשורות שמשתלשלות לי במוח יש גם הרבה מחשבות על כתיבה.
אנסה לכתוב חלק מהן כאן.
אין לי עם מי לדבר עליהן.

undefined
 Izziyana Suhaimi via her site