מצב ביניים III

דברים שנאספו הבוקר בשקית ונלקחו לגן במסגרת הכנת דיוקן עצמי א-לה חנוך פיבן:
– 2 גולות לבנות בציפוי אם הפנינה (עיניים)
– נוצה סגולה שבורה (אף או פה, טרם הוחלט)
– זוג קונכיות קטנות (לאוזניים; התלבטנו בין צדפה פתוחה לקונכייה, אבל שומעים את הים יותר טוב בשניה)
– חופן צנוברים בקליפתם (TBD)
– מנקי מקטרות בגוונים של גיבורי על (TBD)
– מחר נשלח עוד.

'צריך להביא דברים שאני אוהבת ומתחברת אליהם,' הודיעה מדמואזל. 'אפשר גם להביא ממתקים.' אבל לא מצאנו ממתק מתאים ו/או הוא נאכל טרום זמנו. זו כבר שנה שניה או שלישית שהיא לומדת על חנוך פיבן. במהלך השנה הילדים נחשפים לכמה אמנים/ות מפתח. כבר שנתיים ברצף שאנחנו מוצפים בחמניות בצהוב אלים, למשל. נוגעים גם בפוינטיליזם וקוביזם. מבחינתי כל היצירות שלה זה דאדאיזם צרוף, ואולי זה בכלל המטא, מה אני מבינה באומנות בכלל. הכי אהבתי – הכי נגע בי – "ציורי עצי זית בעקבות חנה טיכו".  אולי כי זה כל כך ספציפי לאדמה הזו, כמו שילד ספרדי יביא הביתה אינטרפרטציה על חואן מירו: כל כך obvious, כל כך נא ופשוט. אז ילדה ישראלית שחורטת בעפרון קהה כמה קווים וענפים זוויתיים ואת שמה בכתב ראי.  

שניה.
מה אני אמורה לכתוב עכשיו, בעקבות דבר אחד ובעיצומו של אחר ובאי-נוחות לקראת הבאות?
הדברים היו חתומים בזמן ועדיין הכל נזל.
שעונים של דאלי בכל מקום.

כתבתי כאן בראש. לפעמים בפתקים בנייד, אבל אני לא קוראת אחורה. הם נדחקו בידי רשימות הקניות שערכתי שוב ושוב, ביצים וגזר ובננות. ביצים ועדשים ותפוחים. כמה ביצים פאקינג אכלנו, טרם חזרתי לטבעונות מלאה.

הנה, לא מתוך פתקים אלא מהזיכרון:
13/03, יום הסתגלות רביעי (ואחרון, מסתבר) אצל המטפלת. יום שישי קצר, גשם פתאומי בשעה שקבעתי עם ג' ארוחת בוקר זריזה בבית הקפה עם הדקלים הננסיים בכניסה, עד שיתקשרו מהמעון ע"מ שנאסוף אותה כי היא התעוררה. מאז הלידה לא יצא לנו לבלות בוקר אחד לבד, בלי דבר עם טיטול.  ג' התעכב, חיפש חניה. על מרפסת הקפה הקטנה עדיין נתלו קישוטי חג המולד עיקשים, שאריות-רצועות מנצנצות כנגד האספלט והשמיים. כבר הזמנתי לנו שני שוטים של קפה וצמד כריכונים. לא הספקנו לנגוס בהם והמטפלת התקשרה. השארתי את ג' עם האוכל ועם פיסה אחרונה של העולם הקודם ורצתי בגשם לאסוף אותה. המעון נמצא בפינת אותו רחוב, שמעתי אותה משתנקת בבכי עוד לפני שניגשתי אל השער. המטפלת הגישה לי אותה בחיוך מתנצל. היא לפתה את צווארי ובכתה, בכתה. לא גזרתי לה ציפורניים והיא תלשה בעורי. עטפתי אותה בשמיכה וניסיתי להתחמק מהזרזיפים.
בשבת הודיעה המטפלת שבתה נמצאה חיובית לקורונה כך שהמעון לא יפתח למחרת. ואז הורידו את השאלטר והמשכנו את חופשת הלידה והתינוקת היתה מאושרת מכל רגע.

ועדיין, הכל מרגיש לי בינתיים.
מצבי ביניים לא זרים לי. ניתן לומר שאני עוברת ממצב ביניים אחד למשנהו, אבל לרוב אלו נקודות זמן אישיות. למעט סיטואציות הזויות כמו ההריון הקודם בו הייתי גם במצב ביניים וגם בשעת מלחמה (אוקי אז "מבצע"), הצלבה מחליאה במיוחד. או 11/09/01 שבמהלכו בעצם ישנתי על ספסל.
הפעם המצב הכללי תפס אותי בנקודת זמן אופטימלית. אם כל ההיסטריה הזאת היתה נופלת עלי בתקופה אחרת, הייתי נפגעת נפשית או פיננסית באופן משמעותי. למשל, בזמן שעוד עבדתי באחד מהסקטורים שנדרסו אנושות מהדבר הזה. או אפילו, שיט, בשעה שעוד גרתי בבית הוריי. כואב לי על בני/ות נוער או כל אנושות אחרת שנתקעה בין קירות עם א.נשים רעילים או גרוע מכך.

כבר כתבתי כאן על מצבי ביניים. הנה, מהפעם הראשונהמצב ביניים, הגדרה זמנית א': תודעה המותנית בנסיבתיות היוצרת תחושה של חוסר שליטה זמנית, מאפשרת תליית תגובות רגשיות בנסיבות וחוזר חלילה. כל הזין.

מי אני עכשיו ואיפה החיים שלי.
מישהי שלחה לי עוד meme שצלצל קצת לפני שמחקתי: "למעשה, ב-2015 אף אחד לא ענה נכון על השאלה 'אז איפה אתה רואה את עצמך 5 שנים מעכשיו?'"
2015 לא הכי רלוונטית עבורי, הייתי בבעתת הורות ראשונית מחרידה. אבל לא הכל סובב סביבי.

לא זוכרת מה היו התכניות שלי אז. כלומר, בסכמה הכללית. בעצם, היה תכנון טיול נוסף לסין ב-2015 שבוטל ברגע שהבנתי שאני בהריון. לא הייתי בטוחה לגבי המשך דרכי בחברה בה עבדתי, הייתי מתוסכלת אבל פחדתי שלא אמצא משהו טוב יותר מבחינת שעות העבודה. אבל לא, לא חשבתי שב-2020 אמצא את עצמי עם עוד תינוקת, ספונה בבית ימים על גבי ימים, מקסימום מתגנבת למכולת בשש בבוקר כדי לקנות חלב וביצים, ממוגנת במסיכה, כפפות, כובע גרב ואלכוג'ל כמו איזו קאטוומן ברגע מבוית במיוחד. הזייה.

תמונה ששמורה לי כאן כבר כמה שנים באיזו טיוטה. של Makiko Kishino.

מחר גדלתי עם זאבים

נכתב במקוטע בנייד שלי:
לבת שלי אין ציר זמן.  הכל קרה מחר.
אם אני מציעה שמשהו קרה אתמול, היא מתקנת אותי ואומרת:  מחר, מחר כשהלכנו לים.
איך הדברים האלה מתיישבים במארג ההיגיון? אני מדמיינת תזוזות מנטליות קטנות וקונסטלציות של נורות זעירות במוח היפה שלה.  מתישהו היא תתחיל להשתמש באתמול ואני אתגעגע לילדה הזו שיש לי הרגע.

לפני כמה חודשים התחלנו להקריא לה את ספר הג'ונגל (לא המקורי. זה המצונזר עם איורי דיסני).
זה הצית לה את הדמיון באופן מוחשי.
את Frozen היא לא אוהבת, זה מפחיד אותה.  שאר הנסיכות מלחיצות אותה.  גם את הסרט פדינגטון נאלצנו לעזוב באמצע כי הדובון נלקח לבית הסוהר וזה היה עצוב מדי מבחינתה, למרות שבזכות פדינגטון בית הסוהר התמלא במרמלדה ועוגיות מקרון.  סנטרה רטט וכל החוויה הזו, בחשיכה הרועמת, היתה גדולה עליה.
אבל מוגלי קסם לה מהרגע הראשון.  היא בקשה לוודא שגם היא גדלה עם זאבים ורקדה עם דובים וקופים.
ברור, אמרתי לה.  אני הייתי אמא זאבה ואת היית הגורה שלי.
לא, היא מתקנת.  אני הייתי מוגלי ואת לא היית.
בליקוי הלבנה לפני מספר שבועות יללנו כמו זאבות.

זמן המסך שלה מתארך בחופשה וזה יושב לנו על המצפון.  ניסינו לצפות בערוצי טבע אבל בלילה היא מצאה נחש מתחת למיטתה ובקשה דחוף להצטרף למבצר שלנו וכפועל יוצא אף אחד לא ישן באותו לילה חוץ מהנחש.
רוב הזמן אנחנו בחוץ, נצלות בשמש ומזיעות.
לפעמים היא מסתכלת עלי וברור שהיא חושבת שאני משוגעת.  אבל אנחנו מצחיקות זו את זו.
אשלם לה על טיפול עתידי, מבטיחה.

נכתב על אדן החלון בשירותי המשרד:
הציעו לנו לבחור בין שני שואבי אבק כמתנת חג לראש השנה.
לכולם יש דעות והשגות, חוץ ממני.  אין לי מושג בשואבי אבק.  יש לי מטאטא ואין לנו שטיחים.  אמנם יש ארנבוני אבק מתחת למיטות, אך אנחנו מוציאים אותם לשמש בשבתות.
כרגיל, אני מחוץ לאלמנט בסביבה המשרדית.

לפעמים אני תוהה עד כמה זה שקוף שאין לי מושג.  האם המשפטים שמדרדרים לי בכבדות מהפה נשמעים מפותלים, מחושבים-מדי ובו זמנית חושפים את הילדותיות שבי? האם כולם כמה צעדים לפני, קוראים אותי כפי שלא אצליח לעולם?
כמה מהאנשים במשרד שלי חכמים מאד ברמה הבינאישית.
אני מרגישה ערומה לחלוטין לידם.

סיפרתי לחברה קרובה על כך, היא טענה שאני חווה רסיסים של תסמונת המתחזה.
אבל אני לגמרי לא שם. עבדתי קשה כדי להגיע לאן שאני ומאמינה שעוד אגיע רחוק.
חוויית התלישות חוצה מרחבים ולא תלוית מקום העבודה. שם היא מאד מודגשת, כי, ובכן, הרבה אנשים.
אולי גם אני גדלתי עם זאבים.

נכון ההוא שגורם למרחב שלי להיות עוד יותר מוזר? אז המצב עדיין מוזר.
אבל נוח לי איתו.
היינו בחתונה של חבר לעבודה, עמדנו קרוב מאד במהלך טקס החופה, ירך לירך.  בעיקר בגלל שמנהל המחלקה הבכיר וירכיו הממלכתיות נצמדו לזרועי השנייה. היה טחוב וחם אימים, החופה נערכה בחוץ והזיעה הצטברה באגלים בעיקול הגב התחתון, מצמררת.  והרב נאם ונאם וכל אמא ואחות וכלה היתה חייבת להקריא מאיזה דף רוטט.
אבל איזה מסר העברתי בכך שלא נצמדתי בחזרה למנהל, ולא אפשרתי נזילת חמצן ביני לבין ההוא?
לא התראינו מאז כי הוא יצא לחופשה עם 17 ילדיו.

2b74304ca3bcd31fc35789c1ecb4dd5cKeith Negley, fragment, via The Inspiration Grid

אולי זה הזמן לפרסם עוד מענה לשאלון שלי.
אחת המגיבות האחרונות זו צנצנת, בחורה כלבבי. מישהי שאני בטוחה שמבינה אותי לחלוטין גם אם היא 4 צעדים לפני.

הספר האחרון שקראת? come as you are – ספר על מיניות ב(עיקר ב)נשים.
איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? "אנשים אומרים עלי: ההיא צנצנת יש בה יש בה משהו מוזר"
מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? גברת פלפלת. אסתי זקהיים. מישהי כהה עם מבט חד ופגוע. קצת כמו רונית אלקבץ אבל בשמן.
ספר ילדים אהוב: גלגלים! (ק: תודה צנצנת, אשיג אותו לבתי)
מה את/ה לובש/ת? שמלה וחזיה ממסיבת החלפות. זוג משקפיים. ראיתם איך לא הזכרתי תחתונים?
מהי הבדידות מבחינתך? פינג פונג מתמשך ביני לבין עצמי. דבר שמצדיק בריחה. יותר מיומיים בלי להתחבק עם אנשים.
מתחביבייך: בישול, עציצים, והתמודדות עם השלכות של טראומה.
מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? תלוי באחוז של האלכוהול. אני ממש חושבת שצריך להתחיל בלהתנסות בלאכול תותי עץ שחלק מהם תססו. רק אחרי זה להגיע לוודקה זולה מקיוסק. ובכל זאת זה לא הסדר שעשיתי את זה בו. מה? התכוונת ביממה? אז שעת צהריים כזאת. בשעה הכי מוקדמת שהגיוני לאכול בה גלידה עם סירופ שהוא בעצם ליקר שוקולד אלכוהולי.
איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? של בני אדם עם בטחון עצמי מבוסס
האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? ממש כן.
סטייל אייקון? 😎
האם את/ה אוהב/ת את הגוף שלך? לפרקים. יותר אוהבת אותו כשהוא לא לבוש. בשנים האחרונות גם יותר קשה לי איתו וגם יותר קל לי איתו. בכל מקרה, הוא נוכח מדי. הייתי רוצה לחזור למתי שלא הייתי איתו כ"כ. ויודעת שבשביל להתמודד עם השלכות של טראומה (ע"ע) אני צריכה דווקא להיות איתו יותר. מלכוד.
הקלות הבלתי נסבלת של: השניות
מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? כרגע, את ספר הכרבולים של יוני אלקן.
משהו שהיית מעדיף/ה לשכוח: חוסר אונים נרכש, תודה!
מוטו לחייך: וגם אם ארוכה הדרך ורבה הדרך נעבור בה יחדיו
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם סט קטן של אהובים. למורדןבר. יש להם המבורגרים ממש טעימים.
משהו שתרצי/ה להתנסות בו לפני יום מותך: בבדידות מתוך שלמות.
חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים: מוכנות לבוא באינטימיות. מכל סוג. זה בעיני חשיפה של פגיעות, וחלק גדול ממני חושב שזו חולשה. אבל זו חולשה שאני מעריכה באחרים ומעריכה ורוצה עוד ממנה בעצמי.
מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? … אוי שיט, הם קיימים?

מהר:
רובי וויליאמס / ג'סטין טימברלייק: רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: הסהרה.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: לשון הרע.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צניחה חופשית / צלילה: צלילה
עיניים / שפתיים: שפתיים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך: אני ממש מצטערת ששאלת

שתי המלצות

רציתי לכתוב אבל לא מצאתי רגע. מטלות של סוף שנה, סגירת קצוות, דוחות וביאורים.
אני חוזרת הביתה מותשת ומישהי קטנה אומרת לי: אמא, תרקדי איתי!
ואז אנחנו מקפצצות כזוג קופים ומחליקות בעזרת הגרביים במורד המסדרון לקול זעקותיה של ביונסה או רוכבות על אופניים לאורך הספה (אל תגידו לאבא).

רציתי גם לספר שבמהלך חנוכה הבת שלי כיבתה כל חנוכייה אפשרית באמתלה שיש לה משאלה.
אין לה מושג מה זאת משאלה וחוץ מזה היא חושבת שיותר נכון לומר נרלידקיק ולא נר.
היא טרחנית מאד ומתקנת את כולם.

אנחנו נרדמות יחד, מחוסלות.
בחלק מהערבים אני מצליחה לגרד את גווייתי מהמיטה לכורסה ולקרוא את אותו עמוד פעמיים או לצפות בשליש פרק של משהו אבל מהר מאד מתבהר שאם לא אצחצח שיניים ואנקה פנים בדקות הקרובות, ארדם בישיבה וג' יאלץ לגרור אותי למיטה.  כמובן שזה ממלא אותי באשמה הממכרת על כך שאנחנו לא עושים דברים ביחד ושאני מאפשרת לזוגיות לקרוס אבל בחיי שאין בי אדווה אחת אחרונה של אנרגיה והרבה יותר קל לטבוע בתיעוב עצמי.  זה המכנה המשותף הנמוך והכייפי ביותר עבור רוב המנעד הרגשי שלי.

ספציפית הערב יש לי קצת כוח ואפילו הספקתי לאכול ארוחת ערב. אבל הוא קבע ללכת למשחק עם חברים. טאטאתי את הבית, הפעלתי מכונה והושבתי את כל הבובות על המדפים שלהן.
כך שהתיעוב/אשמה קצת השתתקו.

6c0b97f01300db4f4e54dfb270e58bb5

Johan Deckmann, Obsessions, 2015

במקום לכתוב כאן עוד משהו על בלוגים ופרידות – ובאמת מי שמני, זעיר-בלוגרית עם קילומטראז' של חצי שנה – אמליץ על שתי סדרות שאני צופה בהן מתוך הכורסה שלי מדי כמה ערבים (תיקון: הכורסה של חיות המחמד וחתיכות לגו ושרשרת פסטה שהתפרקה, וכן, כתמי יין שלי. ג' מת להעיף את הכורסה הזו אבל אני מחכה עד שהקטנה תיגמל סופית מהטיטולים לפני שנחפש חדשה).

המלצה ראשונה: SMILF

בקצרה: עלילותיה של אם יחידנית בצד העלוב של בוסטון.

נדמה לי שהגעתי לסדרה דרך כתבה ב-Lenny Letters, ניוזלטר מטעמה של לינה דנהאם הידועה לשמצה.  אגב, את Girls לא שרדתי.  בכל אופן, SMILF זה משהו אחר לגמרי.  יש בה חספוס חינני והעובדה שמדובר בבוסטון, ועוד דרום בוסטון, מעניקה לה כמה וכמה נקודות לדעתי.  לגיבורת הסדרה אין כסף, אין "עתיד", אין מיקוד.  כן יש: תינוק, אמא שהיא רוזי אודונל, אקס מאכזב, הפרעות אכילה ומלא ג'וקים בדירת החדר שלה.

הסדרה רעננה מבחינות רבות.  היא מדבררת את האימהוּת של הדור שלי הרבה יותר טוב מסדרות אחרות שצפיתי בהן.  הדמות הראשית היא אמא טובה.  היא אמא טובה כי היא משתדלת, כי אין לה בעיה להודות בכך שבא לה לירות בעצמה במקום לבלות רבע שעה בגן השעשועים עם בנה.  היא אמא טובה כי כמו כולן, היא נשבעת שהיא תהיה אמא יותר טובה מאמא שלה ואז משאירה את התינוק אצל אותה האמא והולכת לבזבז יום שלם בצפייה בסרטי אימה בקולנוע.

היוצרת/שחקנית ראשית ביססה את הסדרה על קורותיה שלה כאם יחידנית.  אני אוהבת את הטון שלה, את האמת שלה והקריצות שהיא שולחת אלי כאמא צעירה בעשור הנוכחי.

המלצה שניה: The Marvelous Mrs. Maisel

בקצרה: צעירה יהודיה ניו-יורקית מבית טוב שמנסה לפרוץ דרך כסטנדאפיסטית בסוף שנות ה-50.

קודם כל, זו סדרה מבית היוצרת של בנות גילמור.  התוצאה הסופית היא די קרובה לבנות גילמור על קראק: דיאלוגים מהירים ושנונים ודינמיקה משפחתית מופרעת ומצחיקה (צחקתי בקול כמעט בכל פעם שאם הגיבורה הפציעה בה.  והמפגש בין ההורים שלה ושלו!).  מעבר לזה, התקופה עצמה מגלמת דמות כמעט מוחשית, התפאורה והלבוש יוצאים מן הכלל.  למידג', הדמות הראשית, יש שתי מלתחות to-die-for: אחת כעקרת הבית דקיקת-המותן, והשניה אדג'ית יותר, ליציאות למועדון ולמסיבות.  למרות התקופתיות של הבגדים, הכל מאד רענן ומודרני.  יש לי את אותו סט מכנסי קפרי וחולצת גולף שחורים סטייל אודרי הפבורן שהגיבורה לובשת לגיחה לדאונטאון.

כבר מהפרק הראשון (הזמין במלואו ביוטיוב) ניתן להבין שמדובר בפנטזיה בעיקרה, אבל זה לא פוגם בהנאה.  זו פנטזיה, כי נשים בשנות ה-50 של המאה הקודמת לא העלו על נפשן לעמוד על במה ולתהות בקול האם הן אמורות בכלל להיות אמא.  גם אמהות בימינו לא נוהגות לשאול דברים כאלה מול קהל רחב.

אני יונקת את הסדרה הזו בשקיקה.  היא מספקת בדיוק את גוון הבריחה מהמציאות שדרוש לי עכשיו.  נשארו לי שני פרקים לסוף הסדרה וברור לי שאצפה בה שוב מהתחלה.
ועוד משהו: אחת ההשראות לסדרה היא ג'ואן ריברס ז"ל, enough said.

כתיבה בטריינינג, כתיבה בטוקסידו

תודה לכל מי שהגיב/ה על הפוסט הקודם.
אין לי הרבה מה לכתוב מעבר לתודה, רק תדעו שזה משמעותי עבורי.
אנסה לפרסם עוד כמה טיוטות בהמשך.
טרם החלטתי אם אמשיך לכתוב או לא.  אולי אקרטע עוד קצת עד שאמצא תחביב או מפלט אחר.  מי יודע.
יש עוד דברים שרציתי לכתוב וטיוטות שאולי יועילו אם אפרסם.
וחוץ מזה יש את התשובות לשאלון שלי! אני מופתעת מכל תגובה וכולכם מעניינים ומשעשעים.  בהמשך הפוסט אפרסם את אחת התגובות.
עוד מחשבה לגבי סגירת ישראבלוג:
<הערה שולית: קל לי לדבר, כי אני פה בערך חצי שנה ולא מושקעת באתר יותר מדי.  אבל מאד מבינה ללב הכותבים/ות>
אין לי מושג מה כמות הכותבים הפעילים פה, וגם מה בעצם נחשב "פעיל" ברמת התדירות והתוכן.  אני מנחשת שמדובר בכמה עשרות אבל יש לי נטייה לשערוך-חסר בד"כ.
נאמר וכל העשרות האלו משתחררים לחלל הקיברנטי ופותחים אתרים חלופיים.  דהיינו, נוצרו כמה עשרות בלוגים אישיים בעברית בפלטפורמות מעט יותר מתקדמות ונגישות מישראבלוג, שאינן פייסבוק/רשת חברתית כלשהי.
מבחינתי זה וואחד win.

אחד האלמנטים שמאד חסרים לי באינטרנט זה הבלוג האישי.  פעם היו מלא כאלה, והייתי קוראת על התמודדויות שונות, טיולים (ברמה האישית ולא הממוסחרת), אימהות (כנ"ל), חוויות (כנ"ל) ועוד של כל מיני אנשים זרים ומעניינים.  הייתה איזו סינגפורית אחת (אולי מלזית? הבלוג נעלם) שהתחתנה עם בחור אמריקאי פרובינציאלי שכזה, ויחד עם שתי בנותיהם הם החלו לטייל בעולם.  זה היה מקסים ומרתק.  ועוד תלמיד תיכון עם טעם מוזיקלי מוזר ומלא גרביים משוגעות שאהבתי.  ומלכת דראג מסתורית שנדמה לי שהתאבדה אבל אין לי איך לדעת.  וסטודנטית שלא הביטה במראה במשך שנה שלמה.  ובלוגרית אופנה נורווגית נהדרת שפתאום נכחדה מהיקום אבל לפני שנה גיליתי במפתיע שהיא עברה לאי קטן ומגדלת בו את בנה ומייבשת מחטי אורן ורוקחת כל מיני שיקויים ומצלמת את הזוהר הצפוני.

הצצתי לחייהם וזה היה נהדר ואיום ומעורר השראה, כמו לקרוא ספר שכתוב יחסית גרוע אבל מספיק אותנטי בשביל שתחשבי עליו גם בהמשך השבוע.   וזו הייתה חווית המציצנות שלי הרבה לפני האח הגדול, אבל מה שהוצג היה אנונימי ולא לשם כבוד מפוקפק.
כיום הבלוגים ברובם ממוסחרים ואני מאבדת עניין.  הפוסטים האישיים קיימים בפייסבוק אבל אין לי גישה אליהם ומה גם ששם זה עניין של פיתוח שיח.  אבל לפעמים בחורה רוצה לפרוק ולברוח.  שאולי מישהי אחרת תקרא ותגיד, אני מבינה.  או מישהי אחרת תקרא ותגיד לעצמה שהיא לא לבד.
אז אם כעת יהיו עוד כמה בלוגים עבריים טובים וקריאים ומעניינים – מה טוב.

ומי צריך את ערוץ 10 בכלל.  שיחנקו.  אין לי מושג איך מגיעים אליו עכשיו כשכל הערוצים זזו.  אני בקושי צופה בטלוויזיה.

Siège-stade-mohammed-V--900x720אצטדיון מוחמד החמישי, קזבלנקה. צלם: Baptiste de Ville d'Avray

שוב תודה לכל מי שהגיב/ה לשאלון שלי.  זה כיף.
התשובות מפורסמות פה בלי סדר מסוים, לפי מה שבא לי.  אז הנה התשובות של דאקירי שעשתה לי את היום!
הספר האחרון שקראת? הנערה מהדואר – סטפן צוויג
איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? Une petite anxiété
מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? זואי דשנל
ספר ילדים אהוב: גברת דוגרת – ספר על תרנגולת שקיבלה מכה בראש, מודאגת עד מוות וחייבת לספר לכולם שזה סוף העולם
מה את לובשת? פיג'מה
מהי הבדידות מבחינתך? לקבל חדשות טובות ושלא יהיה למי לספר אותן
מתחביבייך: לאסוף עיתונים בשפות זרות כדי לעטוף בהם מתנות בעתיד.
מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? 12 בצהריים 🙂
איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? רוסית
האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? בא לי להגיד שלא אבל כן
סטייל אייקון? נשים רנדומליות בתל אביב
האם את אוהבת את הגוף שלך? בד"כ לא
הקלות הבלתי נסבלת של: אנשים שמשתינים בתחנות אוטובוס. איכס.
מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? מצלמת פולארויד כי אני בת 3
משהו שהיית מעדיפה לשכוח: את הפעם שביקשתי שירשמו אותי בשיעור שלא נכחתי בו ואז הורידו לי 20 נק' מהציון הסופי של הקורס על מעשה מרמה שכזה
מוטו לחייך: להיעלב זו בחירה
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? החברות מהתואר הראשון
משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: לצבוע את כל הראש לבלונדיני
חולשה שאת מעריכה בך או באחרים: להיות סטרילי בתחבורה ציבורית
מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? "נכון את ממש מופתעת לראות אותי? אתם המדענים והשטויות שלכם"

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: פינטרסט.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צניחה חופשית / צלילה: צלילה
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך: 

מה אומרת ציפורונת

פתאום היא מדברת. בשצף, לא מילה פה ומילה שם.
במשך שלוש שנים כמעט הילדה דוממת, מביעה עצמה בהבעות – בעיקר בהטיית גבות מצחיקה – ובידיים. וגם קצת בבכי.  אף לא מילה אחת חוץ מ״אבא״.
אמרו לנו שבלבלנו אותה עם השפות, שנבדוק את השמיעה וכיוצא בזה.  הנחתי לזה כי התקשורת ביננו היתה מצויינת, למרות מגבלות הדיבור.  היא הבינה הכל בשתי השפות (ופעמים רבות היא פעלה ההיפך ממה שהתבקשה, כי בדיקת גבולות וזה), וחשבתי שזה נהדר ואני אוהבת אותה ושזה יסתדר עם הזמן.ואז הגיע החופש ואיתו כמה מילים שזורות היטב. ופתאום מבול והיא לא סותמת את הפה ומרצה בלי סוף על כל נושא שבעולם, וגם מביעה אהבה ודאגה (״אבא, אולי אתה עייף? בוא תלך לישון. ככה תישן:״ מכווצת עפעפיים ונוחרת) ויש גם רפרטואר בדיחות וחידות שעפות מעל לראשינו ותלונות ודרישות ואולטימטומים ודיבוב של חיות המחמד והמשאיות ומברשות השיניים.זו הקלה מטורפת. לא שיערתי עד כמה זה ישפיע עלי.
פריצת סכר התקשורת פתח בי משהו.  חלון עצום של ״אני בסדר עכשיו״.
כמובן שזה שילוב של דברים טובים שתיזמנו את עצמם יחד, כמו תפקיד חדש ופתיחת שנת הלימודים ומלגה. אבל בעיקר זה, השלב החדש בהורות שלי/שלנו.  כל כך הוקל לי, אתם לא מבינים.
אולי כן תבינו, אם הורות לא באה לכם/ן בטבעיות המצופה.
שלב הינקות היה קשה מנשוא עבורי. אני לא יודעת אם ארצה לעבור אותו שוב, אי פעם. ועכשיו היא מדברת והתרחב ביננו ערוץ עצום של אהבה, כל הדברים האלה שאמהות אחרות מספרות עליהם ואני מבינה עכשיו.  לא שלא אהבתי אותה לפני כן, אלא שפתאום זה נהיה קל וטבעי והמשקעים שבי – על האמהות הראשונית שבתוכי – נמוגו ברובם.

אולי זה פשוט, אולי התקצרו תהליכים: אני יודעת מה כואב לה כי היא אומרת בבירור, למרות שהיא מבלבלת בין האיברים ואומרת שכואב לה הלב ומצביעה על הכרס הקטנטנה. אני יודעת מה היא רוצה ומה מתבקש ממני. וגם זה נורא חמוד כשמישהי משקרת לך בחן ובמצח זעירה נחושה.
ההוויה החדשה שלנו כל כך משמחת ומרגיעה וממלאת אותי.
היא חלמה בלילה על פילים בכל מיני צבעים ומומינים שאכלו ריבה על טוסט.

birdieהייתי חייבת לצרף את זה. סורי נוט סורי.

מהי חיית הטוטם שלך?

לפחות השנה החגים (טרם) ניתבו אותי לפרץ התבשמות פתאומית על שאריות השיכר והיין שנותרו בבקבוקים משלל הארוחות ובעקבותיו רכישות שיכורות אונליין.
בשנה שעברה רכשתי את כל סדרת הקומיקס Scalped של ג׳ייסון ארון, המהדורה המהודרת בכריכה קשה. ועוד כמה ספרי צילום וכן מוצרי איפור – ואני לא מתאפרת.
זה המקום להעלות על נס את האהבתי הגדולה: קומיקס.
הי, שמי ק. ואני מתה על קומיקס מגיל 3.
מחלומותיי הגדולים: לכתוב נובלה גרפית.הקטע עם Scalped וסדרות קומיקס אחרות שאני אוהבת, כגון Preacher, זה שבשלב כלשהו הם חוצים את מפתן חנות הקומיקס האפלולית ומעובדים לסדרות טלוויזיה מחורבנות שהן נחלת הכלל.  לא צלחתי את הסדרה המבוססת על Preacher. ולא את Walking Dead, לא את Jessica Jones, וגם לא את Riverdale, להבדיל.  מאידך, גם את מעשה שפחה או משחקי הכס אני לא מסוגלת לעכל. אולי אני לא טובה בצפייה בסדרות וזהו.  או שהדימיון שלי מעדיף לעבוד שעות נוספות מול חוברת קומיקס מאשר לצפות בעיבוד על פי הבנתו של במאי כלשהו.

קשה לי לחשוב על סדרות וקומיקס מכאן, הכורסה המפונפנת אצל גיסתי. אני עושה את עצמי כגולשת בנייד בעודם לועסים קינוח ומנהלים את הדיון הרגיל על טיסות בביזנס קלאס/שהות במלון על שדרות רוטשילד/ביבי/כמה קלוריות יש בקציפת החלווה הנוראית שהוגשה.
אני רוצה לברוח. אני מרגישה כיצד המוח שלי מתנוון, מתגבש ומתייבש.

קשה לי גם כי אני עצובה וטרודה. אני במחזור השני בשבועיים כך שאנחנו לא יכולים לעשות סקס. אני מעדיפה סקס במחזור בגלל הרטיבות; מאז הלידה אני יותר יבשה מהאטקמה והכל כואב.  מובנת לי ההעדפה של ג׳ שלא לצפות את הזין שלו בדם. גם לרדת לו אין לי חשק. אין לי חשק לכלום. הנתק הזה מעצים את עצמו בספירלות כי הוא גורם לכך שבקושי מתקיים ביננו מגע במהלך היום (לפעמים אני חוששת שחיבוק יוביל לסקס אז אני נמנעת מחיבוקים. חרא עלי).  כיוצא מכך, קשה לי להתניע את הליבידו מאפס למאה במיטה. או בכלל, עליו השלום. אז אני מכריחה את עצמי לקיים יחסים מתוך נתק פנימי ומטפחת תיעוב עצמי בסדר גודל של סה״כ תלמידות חטיבה-תיכון בישראל.
מועדים לשמחה.בגלל שקשה לי ללנקק מהנייד, להלן תמונה מתוך Scalped.

scalped

Family is gross

כמה דברים:

–  אני שמחה לדווח שהחג לא היה נורא כל כך.
אולי עקב שילוב מסוים של התחסנות ושכנוע עצמי שזה למען הקטנה – שבאמת נהנתה והיתה כה זעירה ויפה בבגדי החג – ואלכוהול.  מה גם שחלק מקליקת הגיסות נמצאות בחו״ל כרגע, כך שהשיחות נהנו ממינונים נמוכים מהרגיל של טמטום. טוב, אני מגעילה.
אה, ולדעתי עזר לי לשפוך פה מראש חלק מהעצבים. כה לחי!

–  להקת ציפורים עפה מעל לראשי כרגע. הן נודדות ואנה אני באה.

–  במהלך החופשה יצא לי לצפות בכמה מפרקי העונה הרביעית של הסדרה ׳טרנספרנט׳. העולמות שג׳יל סולוויי בוראת יוצרים בי מעין מְסִיכָה של אי-נוחות, אי-שקט ואקסטזה מהאסתטיקה. מה לעשות, אני Team Solloway אול דה וויי. הם מדברים אלי ומדברים אותי.
דווקא העונה אני מוצאת את עצמי לא-שונאת את רוב הדמויות, למרות הקריקטורה על ישראל.  יש בי יותר חמלה כלפיהן, ואולי זו כוונת היוצרת.
במקום תיעוב הסתחררו בי תהיות אחרות במהלך ההצפייה, בעיקר שתיים.
אתעכב על הראשונה: מטענים גנטיים או נפשיים העוברים מדור לדור. גם בעונה הזו עולה הדיון על אבות אכלו בוסר, או שמא אמהות אכלו במקרה דנן?

בכל אופן, נכנסתי ללופ החרדתי הקבוע לגבי המטענים שאני מעבירה/מסוגלת להוריש לבתי, דברים שקיבלתי מהוריי ואלו שנוצרו במהלך חיי עד כה. כולל הַתְוָויוֹת שאני בקושי מודעת אליהן. לפני שנכנסתי להריון הכרזתי לעצמי שכאן מסתיימת השושלת של הרבה אלמנטים די אומללים. שיש בי את המשאבים הנפשיים והמטריאליים להנחיל משהו חדש ונקי יותר. כמובן שאני נאיבית חסרת תקנה. השיעור העיקרי שלמדתי במהלך ההיריון והלידה וההורות הראשונית הוא שלא ניתן להיות בשליטה מלאה יותר, אי פעם:
הריונות מסתבכים – צוות רפואי ידבר איתך על הפסקת הריון לא פעם ולא פעמיים.  ותפחדי לעשות על זה גוגל. וידחפו לך אגרופים בצוואר הרחם בתואנה של בדיקת פתיחה כשאת לא יודעת מה זה בכלל ואת רק בחודש שביעי.
בלידות – היפוכו של הדבר אליו התכוננת כה יפה, ולא משנה כמה יוגה עשית ושמן שקדים דלוח דחפת במעלה מפשעתך. (ולא, אני לא מאלה שרצו להיות גיבורות ללא אפידורל. אני מיינסטרים).
הורות – זה מיינד-פאק רציני ואיבוד שליטה קולוסאלי וגם אם יום אחד הכל לפי הספר (מי כתב/ה אותו בכלל??) אז למחרת זה פשוט שיט נורא ואיום ולטוס למיון עם יצור זעיר מעולף בזרועותייך. ושאיבות. בחיים לא אשאב יותר.
סליחה, עפתי הצידה.

בקיצור. אין לי שליטה על המטען הרגשי והנסיבתי שאני מעבירה לבתי.
אני מנסה לא לחזור על טעויות הוריי ויוצרת טעויות חדשות.
והדבר העיקרי שאני רוצה לתת לה זה שילוב של אהבה, עצמאות, יצירה וחופש. נדמה לי.
במקום זה היא רואה סגירות – לא תמיד, אבל מדי פעם. ואמא כבויה לפעמים, כמו אמא שלי.
ואולי היא קולטת שהיחסים הזוגיים עלו על שרטון, לילדים יש רדארים מעולים. אנחנו עובדים על זה בעוצמות, אבל זה רעש רקע קיומי.
ואני עייפה כל הזמן מהמרתונים הללו, לכל מקום אני מגיעה באפיסת כוחות. בכל יום אני מרגישה שאני בורחת מעבודה כדי להספיק לאסוף אותה בזמן. ולפעמים היא נותרת אחרונה בכיתה והלב שלי נסדק ואני בוכה מאחורי משקפיי השמש וקונה לה ביצת הפתעה וכועסת על עצמי שאולי לימדתי אותה להתמודד באמצעות אוכל.
הבטחתי לעצמי (טרום הריון) שלא אהיה אמא עייפה. אידיוטית.
אם את קוראת פה לפני לידה – תשקלי להבטיח לעצמך אך ורק שתהיי טובה לעצמך. השאר יגיע, השאר ישתדל להתקיים ברקע.

מחשבה: אולי אצליח להוריש לה את התחושה שאמא היא רק בנאדם.

טוב, רציתי לדבר על ׳טרנספרנט׳ והתשתי את עצמי.  כי כמו בסדרה, אני מרכז העולם של עצמי.
אולי בהמשך השבוע.

valeria
Valeria Hernan via flickr