דברים שנאספו הבוקר בשקית ונלקחו לגן במסגרת הכנת דיוקן עצמי א-לה חנוך פיבן:
– 2 גולות לבנות בציפוי אם הפנינה (עיניים)
– נוצה סגולה שבורה (אף או פה, טרם הוחלט)
– זוג קונכיות קטנות (לאוזניים; התלבטנו בין צדפה פתוחה לקונכייה, אבל שומעים את הים יותר טוב בשניה)
– חופן צנוברים בקליפתם (TBD)
– מנקי מקטרות בגוונים של גיבורי על (TBD)
– מחר נשלח עוד.
'צריך להביא דברים שאני אוהבת ומתחברת אליהם,' הודיעה מדמואזל. 'אפשר גם להביא ממתקים.' אבל לא מצאנו ממתק מתאים ו/או הוא נאכל טרום זמנו. זו כבר שנה שניה או שלישית שהיא לומדת על חנוך פיבן. במהלך השנה הילדים נחשפים לכמה אמנים/ות מפתח. כבר שנתיים ברצף שאנחנו מוצפים בחמניות בצהוב אלים, למשל. נוגעים גם בפוינטיליזם וקוביזם. מבחינתי כל היצירות שלה זה דאדאיזם צרוף, ואולי זה בכלל המטא, מה אני מבינה באומנות בכלל. הכי אהבתי – הכי נגע בי – "ציורי עצי זית בעקבות חנה טיכו". אולי כי זה כל כך ספציפי לאדמה הזו, כמו שילד ספרדי יביא הביתה אינטרפרטציה על חואן מירו: כל כך obvious, כל כך נא ופשוט. אז ילדה ישראלית שחורטת בעפרון קהה כמה קווים וענפים זוויתיים ואת שמה בכתב ראי.
שניה.
מה אני אמורה לכתוב עכשיו, בעקבות דבר אחד ובעיצומו של אחר ובאי-נוחות לקראת הבאות?
הדברים היו חתומים בזמן ועדיין הכל נזל.
שעונים של דאלי בכל מקום.
כתבתי כאן בראש. לפעמים בפתקים בנייד, אבל אני לא קוראת אחורה. הם נדחקו בידי רשימות הקניות שערכתי שוב ושוב, ביצים וגזר ובננות. ביצים ועדשים ותפוחים. כמה ביצים פאקינג אכלנו, טרם חזרתי לטבעונות מלאה.
הנה, לא מתוך פתקים אלא מהזיכרון:
13/03, יום הסתגלות רביעי (ואחרון, מסתבר) אצל המטפלת. יום שישי קצר, גשם פתאומי בשעה שקבעתי עם ג' ארוחת בוקר זריזה בבית הקפה עם הדקלים הננסיים בכניסה, עד שיתקשרו מהמעון ע"מ שנאסוף אותה כי היא התעוררה. מאז הלידה לא יצא לנו לבלות בוקר אחד לבד, בלי דבר עם טיטול. ג' התעכב, חיפש חניה. על מרפסת הקפה הקטנה עדיין נתלו קישוטי חג המולד עיקשים, שאריות-רצועות מנצנצות כנגד האספלט והשמיים. כבר הזמנתי לנו שני שוטים של קפה וצמד כריכונים. לא הספקנו לנגוס בהם והמטפלת התקשרה. השארתי את ג' עם האוכל ועם פיסה אחרונה של העולם הקודם ורצתי בגשם לאסוף אותה. המעון נמצא בפינת אותו רחוב, שמעתי אותה משתנקת בבכי עוד לפני שניגשתי אל השער. המטפלת הגישה לי אותה בחיוך מתנצל. היא לפתה את צווארי ובכתה, בכתה. לא גזרתי לה ציפורניים והיא תלשה בעורי. עטפתי אותה בשמיכה וניסיתי להתחמק מהזרזיפים.
בשבת הודיעה המטפלת שבתה נמצאה חיובית לקורונה כך שהמעון לא יפתח למחרת. ואז הורידו את השאלטר והמשכנו את חופשת הלידה והתינוקת היתה מאושרת מכל רגע.
ועדיין, הכל מרגיש לי בינתיים.
מצבי ביניים לא זרים לי. ניתן לומר שאני עוברת ממצב ביניים אחד למשנהו, אבל לרוב אלו נקודות זמן אישיות. למעט סיטואציות הזויות כמו ההריון הקודם בו הייתי גם במצב ביניים וגם בשעת מלחמה (אוקי אז "מבצע"), הצלבה מחליאה במיוחד. או 11/09/01 שבמהלכו בעצם ישנתי על ספסל.
הפעם המצב הכללי תפס אותי בנקודת זמן אופטימלית. אם כל ההיסטריה הזאת היתה נופלת עלי בתקופה אחרת, הייתי נפגעת נפשית או פיננסית באופן משמעותי. למשל, בזמן שעוד עבדתי באחד מהסקטורים שנדרסו אנושות מהדבר הזה. או אפילו, שיט, בשעה שעוד גרתי בבית הוריי. כואב לי על בני/ות נוער או כל אנושות אחרת שנתקעה בין קירות עם א.נשים רעילים או גרוע מכך.
כבר כתבתי כאן על מצבי ביניים. הנה, מהפעם הראשונה – מצב ביניים, הגדרה זמנית א': תודעה המותנית בנסיבתיות היוצרת תחושה של חוסר שליטה זמנית, מאפשרת תליית תגובות רגשיות בנסיבות וחוזר חלילה. כל הזין.
מי אני עכשיו ואיפה החיים שלי.
מישהי שלחה לי עוד meme שצלצל קצת לפני שמחקתי: "למעשה, ב-2015 אף אחד לא ענה נכון על השאלה 'אז איפה אתה רואה את עצמך 5 שנים מעכשיו?'"
2015 לא הכי רלוונטית עבורי, הייתי בבעתת הורות ראשונית מחרידה. אבל לא הכל סובב סביבי.
לא זוכרת מה היו התכניות שלי אז. כלומר, בסכמה הכללית. בעצם, היה תכנון טיול נוסף לסין ב-2015 שבוטל ברגע שהבנתי שאני בהריון. לא הייתי בטוחה לגבי המשך דרכי בחברה בה עבדתי, הייתי מתוסכלת אבל פחדתי שלא אמצא משהו טוב יותר מבחינת שעות העבודה. אבל לא, לא חשבתי שב-2020 אמצא את עצמי עם עוד תינוקת, ספונה בבית ימים על גבי ימים, מקסימום מתגנבת למכולת בשש בבוקר כדי לקנות חלב וביצים, ממוגנת במסיכה, כפפות, כובע גרב ואלכוג'ל כמו איזו קאטוומן ברגע מבוית במיוחד. הזייה.
Keith Negley, fragment, via 
הייתי חייבת לצרף את זה. סורי נוט סורי.
