התפוררות – ז'-ג'

המשך פירוט מעיק של כל מה שהיה היה:

>>> יום שבת – המשך
לקראת הצהריים הילדה מדווחת על כאבי ראש ואז מקיאה ומסרבת לבלוע תרופה. היא, שהפסיקה עם שנת יום בערך בגיל שנה, קרסה במיטתה לשעתיים של שלאפשטונדה סהרורי. היא מתעוררת בסבך תלתלים לחים דבוקים למצח קריר, כל מה שהתרחש מהבוקר קרה אתמול אבל תכף ערב. היא שוב מסתבכת עם הזמנים. אני מנסה להרגיע אותה. זה מערער, אני זוכרת את זה: ימים שמורכבים מהתחלה ואז זמזום הדברים. פעם אחותי ואני היינו יושבות שעות ארוכות על אדן החלון וזורקות או יורקות צ'יפס ומטוסי נייר מהקומה הכלשהי מטה לרחוב. שתינו משועממות בדירת ביניים או במלון. הטלוויזיה ריצדה ברקע ללא צליל, צבי הנינג'ה ופרסומות לברביות ומקדונלדס. ופתאום הזמן היה מקבל תפנית ברורה: ארוחת ערב. או פנסי רחוב שנדלקים או נכבים תחתינו. או חושך. או שנגמר נייר הטואלט.

לקראת הערב ג' יוזם קמפינג בגינה. שניהם מקימים את האוהל והילדה מוצפת בהתלהבות ותוכניות ומרשמלו שיש לשפד ודרבוקה והיא רוצה את שק השינה שלי. על השק"ש רקום עקומות מספר הטלפון הקדום שלי, לפני הספירה. התקופה בה ישנתי בו מדי לילה. כמו שיום אחד, בסגר הקודם, עטפתי את התינוקת בשמיכה האפורה– השמיכה הראשונה שאי פעם קניתי לעצמי. הם מדליקים מדורה קטנה בפינת הגינה, מדורת צעצוע אמיתית. נשכבים על המחצלת ובוהים בגיצים. אני שומעת את המהום שיחתם מתוך הבית בעודי מאכילה את התינוקת. המיטה כולה שלי, אבל באמצע הלילה התינוקת בוכה ומצטרפת אלי.

>>> יום ראשון
היום תורה של התינוקת להקיא. היא חסרת מנוחה ואומללה, אולי גם לה צצו אפטות בפה, אין לי איך לבדוק.  

בלילה אני יוצאת עם הכלב לריצה קצרה. רוחות ספטמבר והקלה מדומה. אנחנו נעצרים על שפת הואדי נטול הירח ושנינו תנים. הכלב בוטש בשיחים וריח דרדרים יבשים מופץ בחשיכה. נאקת שופר בודדת נשמעת מכיוון השכונה מעבר לעמק, וחדלה.

>>> יום שני
החלטתי להפיק לקחים מיום חמישי/יום ראשון טכני של הסגר:
– חייבת להתקלח בבוקר ולשתות תה
– להודיע לשאר הצוות הפעיל מתי אני לא זמינה כדי לשהות עם הגורות ולטפל בהן
– במידה וזה מטריף אותי – ליזום הפסקות לכביסה או לכלים
בשורה התחתונה: לקחת שליטה.

אז החלטתי. בפועל רק לקראת השעה 11:00 הבנתי שעדיין לא שתיתי כוס מים. הספקתי להתקלח לפני שיחת וידאו בשעה 10:00, במהלכה שתי הבנות התיישבו עלי. התבקשתי להצטוות לאחת הקולגות בכמה משימות. היא ותיקה ממני בהרבה, על סף פרישה בעצם. היא יושבת בניחותא במשרד ולוגמת תה. אני נוטלת יוזמה כדי לזרז עניינים ומוסרת לה שאערוך מספר הערכות ואחזור אליה. היא בינתיים – כלום. שולחת לה קובץ מסודר ומודיעה לה שאנחנו חייבות להתאוורר בחוץ, הילדות התחרפנו. התינוקת פשוט מייבבת על הרצפה. אנחנו הולכות לגן שעשועים קטן ("של תינוקות") וממשיכות לאחר ("צריכה להתאמן במהלכי נינג'ה") ובדרך קונות קרטיבים ושזיפים גרועים. הקולגה מתקשרת, הקובץ תקין, האם אוכל להעביר אותו לאחד האנליסטים החיצוניים. אני מזכירה לה שאנחנו מחוץ לבית כרגע, היא אומרת שזה יכול להמתין, אין לחץ. ברור שאין לחץ, זה בס"ה דורש לחיצת כפתור – העבר. אבל היא לא רוצה להזיז אצבע או לקחת אחריות, בעוד שאני מגלה שראשי כואב כי שיניי חשוקות כבר כמה שעות, בין כל מיני "כן, אני רואה, מותק" ל-"לא עכשיו".

אם כך, אני מורחת את הזמן. הילדה מפגינה כישורי נינג'ה ואני מתפעלת ומעסה את החניכיים התינוקיות במקביל. חם לנו ואני סובלת אבל לא רוצה לחזור לעבודה. בסופו של דבר אנחנו חייבות לשוב הביתה כדי להצטרף לקבוצת הגן בזום. רבע שעה מקרטעת ומיותרת של ריבועים מרצדים, לפחות הפעם הילדה לא דפקה בארט סימפסון וחשפה את הטוסיק כפי שעשתה במרץ. במקביל אני בודקת את המייל – הקולגה הואילה בטובה להעביר את הקובץ שהכנתי, לפני כחמש דקות כי המנהלת בקשה לבדוק איפה זה עומד. בעקבות זאת אני מתלבטת מהו התזמון הנכון להתחבר מחדש לפעילות השוטפת מבלי לצאת קטנונית.

ג' חוזר לקראת חמש, אני בקושי בהכרה. איך אמורים בכלל "לעבוד על הזוגיות" במצב הזה, פאקינג פליז.

>>> יום שלישי
הפעם בלי החלטות מראש, כי אין לי שום שליטה על הסיטואציה – יותר מדי משתנים וקפריזות של מנהלים ותינוקות. הילדה שרועה לידי, עובדת על חוברת מבוכים שקניתי לה. התינוקת אבודה, כאובה, רוצה נחמה ואז שוב רוצה לרדת ואז שוב על הידיים. אמא, תצלמי את המבוך. אמא, תצלמי גם את המבוך הזה.

לא מובן לי למה הלך הרוח הארגוני הכלל-עולמי כמעט (האמריקאי והישראלי, אוקי. וגם האירופאי. יאללה בואו נכליל) מתייחס לעובד כאל עובד – גבר, רווק או נשוי שאשתו וילדיו שקופים למערכת. הוא גבר שיש לו עזר כנגדו נסתרת, והילדים צומחים להם ברקע וזוכים במדליות ומשתתפים במחנה קיץ ואשתו, אם היא עובדת, אז זה אולי במגזר השלישי או צווארון וורוד כלשהו עם חופשות שמקבילות ללו"ז מוסדות החינוך. הרי זאת איננה המציאות כבר שנים. ולמה הנשים בסדר עם כך. למה אנחנו כל כך מעוניינות ליישר קו, לשבור תקרות, לצאת גבר-גבר ולא להפגין קטנוניות ולטעון לשוויון בבית, לאיזון קריירה-משפחה בתוואי תואם מציאות. ואולי הדרישה לשוויון הזה צריכה להגיע מהגברים, מה אני יודעת. ואולי המגיפה הזאת תוביל לזירוז הדבר, כמו שרפואה מרחוק ביצעה קפיצה מטאורית.

ג' באמת נדרש לעבוד מהשטח, זה לא משהו שניתן לבצע מהבית. ועדיין אני זועמת. בשקט. לקראת הצהריים אני נשברת ושולחת הודעה למנהלת שאקח חופש מחר.

ברקע: לפחות יש לשנינו עבודה, לפחות יש לנו הכנסה, לפחות אנחנו בריאים.
גם ברקע: למה את ממזערת את הקושי שלך, למה את מיירטת אותו בכל מיני הודיות על דברים שהם זכותך הבסיסית.

התפוררות – ה'-ז'

>>> יום חמישי – המשך
באמצע הבוקר טלפון מקולגה-לשעבר. הוא מתקשר מהרחוב או ממרפסת. הוא מעוניין לגשש לגבי משרה שתתאים לי, ברגע ששמע עליה חשב עלי. התנאים והשכר די זהים לנתונים שלי כרגע (לפני מו"מ) אך התפקיד שונה לחלוטין, משהו שעסקתי בו בעבר הרחוק. תחשבי על כך, הוא מבקש. אני רוצה שתחזרי לעבוד איתנו. אני לא אומרת: אבל אני אמא לשתי ילדות קטנות, זה תפקיד שדורש זמינות 24/7, או: אבל אני לא יכולה לתכנן את השעתיים הקרובות. אז אשקול את זה, תודה שחשבת עלי. האם אני נוטה לברוח במקום להתמודד? האם ההצעה מדברת אלי מעצם השינוי או עקב התפקיד הבכיר יחסית? האם זה קוסם לי כי אני כועסת על ההנהלה והצוות הנוכחי? ואין לי שום פניות נפשית לשקול דבר כזה, אני עדיין בגופיה שישנתי בה, שערי פרוע וריח הגוף מבצבץ ועולה, שזיפים חמוצים. הגדולה הודפת את הקטנה ובוקע ממנה בכי של עייפות ואני לא זוכרת מתי החלפתי לה את הטיטול.

ברקע דיון במייל על סעיף מינורי, אני לא מצליחה להתרכז. זה תחום שאני שוחה בו בד"כ. בחדר העבודה אין מזגן, רק חלון קטן ומאוורר. הבכורה רובצת לידי וצופה בטאבלט. הגופיה נדבקת לעורי, טרם הגשתי את סיכום התיק והנתונים באקסל שבניתי לא תואמים לפורטפוליו שנשלח. התינוקת מתעקשת לשבת עלי, אני מרחיקה ממנה את העכבר שוב ושוב עד שאני נכנעת ונותנת לה ללקק אותו ועוברת לסמן באצבע על המשטח הקטן, מתוסכלת עד דמעות – לו היו לי.

לא נראית במיטבך בדיון אתמול, רושם לי אחד מהצוות בצ'ט. הוא גם הורה אבל אשתו בחל"ת. היא דורשת את נוכחותו בבית כי קשה לה להתמודד לבד עם שני קטנטנים. אני מעריכה אותה על דרישת הסיוע. אני מגיבה לו מאוחר יותר: זו תקופה לא פשוטה עבור כולנו. הוא הפייבוריט של המנהלת. אני תוהה אם היא שלחה את הצעת הבייביסיטר מתוך רצון לסייע, על מנת לשמר את הניראות שלי מול הבכירים. אבל זו היתה כניסה שלא לצורך לכיס שלי ולניהול התקציב הביתי, מה גם שההודעות שלי דרשו הבנה, לא פתרון. החיך שלי מתחיל לעקצץ. תוך כמה שעות פורצות אפטות בחלל הפה שלי, תגובה געשית ללחץ.

ג' מגיע מוקדם, בסביבות אחת. הוא מיד נוסע לקניות אחרונות לקראת הסגר ושוכח מגבונים. אני כבר על הקצה אבל ממזערת את תגובותיי, מביעה תודה על כך שיצא לקניות בחום הזה. הילדה מכרסמת ארוחת צהרים כבר למעלה משעה. התינוקת מסרבת לאכול מוצקים ולוגמת רק מעט מהבקבוק, אני מודאגת שתתייבש ומנסה במקביל לתמצת דו"ח של בנק אמריקאי. חציי-סהר מבצבצים על הגופיה בקו המתאר התחתון של חזי, לחים ומסריחים. עד כה הצלחתי לחמוק משיחות זום. הפה שלי צורב, הכיבים הבהירים בוערים. עוד לא אכלתי היום וכעת גם לא מעוניינת.

>>> יום שישי
החלטתי לא לפתוח מחשב היום. צריך לבצע רשימה שלמה עד השעה שתיים והארנב של עליסה יותר יעיל ממני. ג' נוסע לאחל חג שמח לאביו, הילדה ואני מקשטות רימונים מצוירים ואופות עוגיות מבצק שהקפאתי מראש (mum hacks!). עדיין לא שתיתי תה כי אני לא מסוגלת לשבת בנינוחות כל עוד ישנן מטלות בבית: כביסה, כלים, סידור חדר הילדות ופינוי שולחן הסלון. בדיוק כמו אמא שלי. היא שאבה את כל השטיחים על הבוקר, בחרון ושצף מקיר לקיר, פסי שתי וערב של כעס כבוש, לפני הקפה הראשון. לפני צחצוח השיניים: אני זוכרת את הבל הפה שלה בבקרים. ככל שאנסה להתרחק מהשבלונות שהתוו בי הוריי, הן צצות ומנכיחות עצמן ברגעי יאוש. כמו אמי לפני אני מסתובבת בבית כטייפון, מרימה ומאבקת והודפת וגוררת ומקפלת, כועסת כל כך על כל הזולת שאינם אני, כל אלו שלא טרחו לסדר אחרי עצמם. כוס מלוכלכת שהונחה לצד הכיור מעוררת בי דחף לצרוח לתוך מגבת המטבח. ואז צריך לשבת קצת עם הילדה, שבבת אחת נקרעה שוב מתוך שגרה שברירית לתוך הכאוס של הבית, הכאוס שאני יוצרת בו. אני עצבנית כי אני רוצה לשתות ולהתקלח. אני יודעת שהיא מסוגלת להרגיש זאת.

בצהריים אני מסתמסת עם חברה שעובדת יחד עם אותו קולגה שגישש מולי אתמול. אין לי מושג למה או מה אני בוחנת בדיוק  – טרם החלטנו מה אוכלים הערב. אותה חברה נמצאת בעמדת מפתח ומסרה שאף היא רצתה להמליץ עלי. בגחמת-רגע אני מעבירה לה קורות חיים. האם something’s gotta give בקונסטלציה הנוכחית של חיי: ג' או העבודה, או אני? אין לי אפשרות להמשיך להתקיים במסלול הזה, אני שועטת לתוך טראומה. מאידך, התפקיד המדובר ידרוש ממני הרבה יותר ממה שאני נותנת במשרתי כרגע. ואולי רק הידיעה שאני נחשקת. שוב ושוב, אני מחפשת אישוש חיצוני שעוד יש בי בשר, שמישהו מעוניין בי. ליתר דיוק: שמשהו מעניין בי. ולו רק ידעו על האנרכיה החוגגת בקרבי. האיברים הקמלים והבוערים, זלזלי פרא, המוח הקהוי, הצער. לועות הגעש הזעירים בחלל הפה.

בערב, לאחר שהתינוקת נרדמת, אנחנו מכפתרות את עצמנו בשמלות ומוזגות מיץ ענבים. הכנו מספיק אוכל כדי שיקרא הדבר סעודה. ג' לא מבואס ואני מבסוטה מכך שזכיתי לפטור מבילוי במחיצת משפחתו המעיקה. הילדה אומרת לי שהקינוח מעולה וזה כמעט ומעלה בי דמעות, לו היו בי. הכלים נערמים בכיור אבל שתיתי הרבה יין ואני מותשת. אנחנו מתיישבים על השטיח ושרים יחד כמה שירים שהיא אוהבת. לנצח יהיה מוזר בעיניי שנולדה לי ילדה עברית ששרה יונה וולך בזיוף קל ובקול צלול.  

>>> יום שבת
מדי כמה שעות הילדה שואלת אותי: האם עדיין בוקר? או – כבר צהריים? אני זוכרת את הגיל הזה בו אין עדיין עוגן פנימי לזמן או יכולת לקרוא שעון. גם אני מתקשה לנחש את השעה. עצלתיים זו המילה שאמורה להיכנס כאן, אבל היא לא מדויקת. אנחנו מאפשרים לה כמעט שלוש שעות של צפיית טלוויזיה רציפה בשעה שאחד מאיתנו נח והשניה שוטפת כלים או הראשון מטפל בתינוקת.

אני תשושה אבל לא מצליחה להירדם. מתקשה להבין האם הכל כרגיל או למה אני עדיין מתקיימת בפעימת זמן נפרדת. מאז שהצעתי לג' להתגרש – מתוך יאוש, חרדה לעצמי והאמונה שמגיע לו יותר. ועוד סיבות שמגובבות ומהדהדות אחת בקרבי השניה, ומה מתקיים בו-זמנית בתוכי ובמציאות? ובכן, מאז שסיימנו את השיחה השניה בהחלטה לחזור לטיפול זוגי ופניתי לשטוף את הבכי במקלחת – מאז שקט תעשייתי. אני לא בוכה, גם לא בסוד, וג' משתדל יותר. הכלים שטופים והחיבוקים זריזים וחבריים, שזה עדיף על חיבוק כמה ועורג ומבעית. אני לא בוכה כי משהו הצטמק. אולי זה הכאב שקיבל מילים ונפח וחדל להתקיים במימד אחד בלבד אבל לא קיבל מענה הולם אלא דרישה לעבוד על זה, להילחם על הזוגיות, והוא שמט כתפיו. הכאב שלי מיואש מעצמו. אני עייפה כל כך.   

המשך בהמשך.

Scream Bloom by Libby VanderPloeg

התפוררות – ג'-ה'

נשלח אלי לפני יומיים, חיי כאילוסטרציה. מאת  Molly McIntyre

והפעם תרגיל שבו אדווח על כמה ימים בפירוט מתיש.

>>> יום שלישי
אין לי שום סידור עבור הקטנות ושנינו עובדים חיוניים. אני שולחת מייל למנהלת בו אני מבקשת הכרה במצבי. היא עונה בלקוניות, או כך משתמע מהכתוב: כל אחד צריך להשתדל כעת לעשות כמה שניתן ויש להתארגן בהתאם בתוך התא המשפחתי. אני לא מבינה או לא מעוניינת להבין את המסר. חוזרת ועונה לה שאבקש שהסטטוס שלי ילקח בחשבון במהלך הסגר. הסטטוס: אמא לילדים קטנים; שאר הצוות רווקים וכן כמה אבות לפעוטות שבנות זוגם בחל"ת או בחופשה.

לקראת הערב היא מגיבה בסמס: מי כמוה מבינה, גם היא היתה נשואה ללוחם בקבע והיום היא יודעת שהיה אפשר אחרת, היה נכון לחלק ביניהם את העומס. אני עדיין מתקשה להבין לאן היא חותרת, הסימפטיה לא משתמעת מדבריה והיא משווה תפוחים לתפוזים. ואז היא מגדישה את הסאה ושולחת פרטי קשר עבור בייביסיטר, נכדה של חברתה. אני מודה לה וזהו, בזעזוע ואדוות ראשונות של זעם קדוש.

>>> יום רביעי
בבוקר אני מספרת על כך לקולגה בצוות אחר והיא משתתפת בכעסי. מעודדת מעט, אני משתפת חברה נוספת שאומרת שהיא כמעט ודיווחה לכוח אדם בגלל הצעה דומה מטעם המנהל שלה. את יכולה לתבוע על כך, היא אומרת ומוסיפה שהיא תעבוד מהבית ותבצע את המינימום האפשרי. אין לי תחת לפנות לאחראית כ"א. עוד חברה אומרת שהיא לא רוצה לעבוד מהבית שוב כי זה גורם לה לכעוס על ילדיה שלא באשמתם. אחד ההורים הצעירים בצוות רושם לי במילים אחרות את מה שהמנהלת כתבה אמש, ואני לא טורחת להגיב לו.

ההבנה שמוסדות החינוך נסגרים מחר – במקום מחרתיים – כמו זריקה נוספת של נוזלים עכורים לתוך מערבולת ההופכת אותה לאטומה – אותי לאדישה, עייפה מאד פתאום. אני ממתינה לשיחת זום עם שאר הצוות לגבי ההיערכות לסגר. שום פתרון לא מוצע, אנחנו ממתינים להוראות הבכירים. המיקרופון שלי מושתק במהלך כל הדיון למעט רגע שבו המנהלת דורשת שניערך ביננו לקראת יום שני ואני אומרת שאין לי סידור למחר. אני ממוסמסת.

אני עוזבת את המשרד מוקדם, עוצרת לקנות חוברות ודברי יצירה. אוספת את התינוקת קודם: היא מעורסלת בחיקה של המטפלת, מאושרת. בבוקר הבאתי לצוות המעון אריזות של עוגיות מקרון; לא ידעתי מה לקנות וההורים לא התארגנו. בצהריים אני גאה שהספקתי למחווה הזעירה הזאת, לא שהיא מספקת עבורן אבל משקיטה את מצפוני. המטפלת, אישה אצילית שכמותה, מעניקה לי יותר נחמה מכולם. הן זכאיות לדמי חל"ת, היא מקווה. היא תתגעגע לתינוקת שלי, שהיא טובה ונוחה ומתרפקת. בדברה, התינוקת מתלבטת האם לעבור לזרועותיה או להישאר עלי. אני מלטפת את פלומתה ואנחנו עוזבות את המבנה על ריחו החום הגולש מהחדרונים והפחים.

הבכורה ממתינה לנו בשער בחולצה לבנה לרגל טקס ראש השנה. החולצה מוכתמת בדבש ונתז רימונים. היא מגישה לי בגאווה תיקיית יצירות שהספיקה להפיק במהלך שבועיים. נחיל נצנצים שוקע בעקבותינו, אנחנו כוכב שביט על אספלט מהביל. אנחנו עוצרות במאפיה השכונתית כדי שגם היא תזכה באריזה נאה של מקרונים לכבוד השנה החדשה. את יודעת שמחר מתחיל חופש ארוך? כן, שמעתי ילדים מדברים על כך. וגם הגננת אמרה שניפגש בזום. יהיה כיף, אני אומרת לה. אנחנו נכין יצירות ונקים מסלול נינג'ה. ונראה פוקימונים, היא מוסיפה סעיף עקרוני.

>>> יום חמישי
התינוקת כמובן קמה בחמש. אני נותנת לה להתפלש בשטיח עם ביסקוויט והולכת לארגן את פינת העבודה. זוג מחשבים ניידים שקיבלתי מטעם העבודה, קלסרים, ניירות טיוטה. התינוקת זוחלת מתחת לכבלי המחשבים ונתלית בהם. ג' יצא לעבודה בשש. הגדולה מתעוררת ורוצה יוגורט ורימונים, לראות את הסדרה הזאת ולא את זאת. ברקע צריך לבדוק מחדש את שווי אחד התיקים לקראת שינוי מתוכנן. שתיהן לא מוכנות לצחצח שיניים. אפשר מרשמלו? למה יש מרשמלו אם אי אפשר לאכול אותו?

המשך מחר, אולי.

בונרקו

לפני כשבוע כתבתי פוסט זועם וחסר אונים. הישר לטיוטות. היה נחמד לפרוק.
במקביל אני מנהלת קובץ וורד בו אני פורקת מדי פעם, כתרפיה. באנגלית.
לפעמים ברגעי פוסט-פריקה, מתוך אדישות-אטימות שכזו, אני גוללת אחורה. אותו עצב, אותו עקצוץ, אי-נוחות, חוסר שייכות, בדידות. כעס עצמי כנבואה שמגשימה את עצמה. לקרוא את זה ולחמול על עצמי, כתרגיל.

ואולי אפרסם את הפוסט ההוא, אבל מחר/תיים.
כי בקריאה נוספת מה שנאמר בו עדיין בוער בי. הוא בס"ה חסר חן.
לא יודעת למה אני כותבת פה, האם לשם ההדהוד או בשם הבמה או צעקה פשוטה.

בזמן האחרון מתערבלות בי כל מיני שאלות קיומיות – שזה סימן מבשר רעות לגבי מצבי הנפשי.
אבל הרי זהו מצב אותו אני חולקת כרגע עם רוב האנושות, תרגיל קוסמי נאלח בו כל הכוכבים של כולנו מצטלבים עם נסיגת מרקורי והאומללות נמהלת בדם באופן קולקטיבי.

הנה יומנה של אלמונית אחת בתקופה הזאת, שתכף תגוז (התקופה, לא האישה, יש לקוות), אבל רסיסים ממנה יוותרו על גבי הכתוב, דבוקים לדפנות העורקים, מרעילים את העתיד. כל המחקרים על ההשפעות ארוכות הטווח של הוירוס ברמה הפיזיולוגית, ומעניין איך זה ישפיע או כבר משפיע על הספרות, האומנות. דור שלם של קורוניאלס כתיאטרון חזותי. קפסולה-קפסולה, משפחה-משפחה, אדם בודד – כל מקבץ או בודד על בימתו שלו הערירית, במערכה אחת שחוזרת על עצמה בניואנסים שונים. בוקר-צהריים-ערב-שבוע-סגר-לא-סגר, אומללות ומאבק לשמר שגרה כלשהי או לפרוץ אותה. אנחנו לא הדור ששרד מלחמות עולם, אנחנו הדור שביית את הבדידות.

הצעתי לג' גירושין.
לא כי הפסקתי לאהוב אותו. כי נגמר לי הכוח.
זה בהמשך לנאמר בטיוטה הקודמת שאצטרך להביא לאור כדי לקיים פה איזושהי קוהרנטיות (עבור מי?). הגעתי לנקודה בה אני לא מסוגלת לתת יותר. לא נותר בי כלום. ואולי זה זמני, כמו בפעמים קודמות בחיי, אבל פעם לא הייתי צריכה לגדל שתי ילדות. בעבר לא היתה לי שום תמיכה וזה היה בסדר – קצת אוריגמי פנימי, קצת כדורים, גל ועוד גל – ופתאום שוב במישור ואפילו בעליה. אבל עכשיו נתלות בי שתי אהבות קטנות. אני לא יכולה לסחוב אותן ואת עצמי ובמקביל לדאוג לאדם בוגר נוסף ולקיומו של מרחב זוגי כלשהו שלא מעניק לי כלום בתמורה. יש גבול ליכולות שלי כחתיכת בשר עייפה ונשמה שרופה לחלוטין.

לפעמים אני רוצה אמא. מישהי שתשלח אותי לנוח עם התינוקת בסוף היום בשעה שהיא תרים את הצעצועים מהשטיח ותשטוף כלים. אפילו חמות, או סוג של סבתא. מתחילת שנת הלימודים אני קולטת פה ושם סבים וסבתות שבאים לאסוף את הנכדים וקשה לי לנשום מרוב קנאה. בסגר הקודם התלהטה בי שמחה-לאיד בלתי מוסווית בשעה שכל האמהות ישרו איתי קו. זדיינו, באמת. תארו לעצמכן כמה זה קשה כשצריך לעבוד במקביל, לא רק לשהות בחל"ת קורונה. תרחמו עלי, זונות.

בסגר הקרוב אצטרך לעבוד. תמו הפריבילגיות של חופשת הלידה. ככל הנראה אשיג הרשאות לעבודה מהבית. אבל ג' עובד חיוני בשטח ואני שוב בודדה במערכה. אין לי מושג איך אסתדר. אין לי מושג איך אצליח לשמר את הרמה המקצועית והביצועית שלי נכון לעכשיו, שלמען הכנות היא די עלובה. אין לי מושג למה אני שוב משלמת מחיר כי אני נקבה, כי יש לי רחם ובחרתי להמליט ממנו ואז לטפל בגורים. אין שבוע שלא צדה את עיני איזו כתבה כלכלית על הפגיעה היחסית של המשבר בנשים מול גברים, או העמדות השונות ברמה המגדרית לגבי השינוי בשגרת העבודה (הנה, למשל). אני לחלוטין מודעת לפריבילגיות שלי – לעובדה שיש לי משכורת עקבית, קורת גג, אוכל, חוסן נפשי מסוים ואפילו פנאי. זה ברור לי עד כאב ואולי לכן זה צורב עוד יותר – חוסר האונים כרגע, חוסר השליטה למרות הנתונים על הנייר. האומללות הזאת שמשחיזה את קצות העצבים של כולנו וכל אחד לחוד, סינפסה אחרי סינפסה.

זהו, סיימתי עם רחמים עצמיים לערב זה.
הולכת לשטוף כלים, לאסוף צעצועים, להכין בגדים ותיקים ובקבוקים למחר, לעבור על מיילים כדי לא להגיע פעורה למשרד, לצחצח שיניים ולשכב על הגב ולבהות במאוורר התקרה הדומם, לדמיין עכבישים הזוחלים מתחת לעורי ולהמשיך לרחם על עצמי. כי לא סיימתי.

Carnegie Museum of Natural History / Shot by Josh Franzos

מזיקין

הגעתי היום מוקדם לעבודה כדי להשתתף בשיחות וידאו עם חו"ל ולסגור קצוות לפני סוף החודש. בחצי-האור של הבוקר המעונן הרגשתי שאני לא לבד בחדר. בדרך כלל בעשרים לשבע אין נפש חיה במשרד, אבל התחושה היתה בלתי-ניתנת-לניעור (הנה למה אנגלית זו שפה אלגנטית ועברית לא: unshakeable). ואז ראיתי אותה מתחת לארונית: חולדה עסיסית שנלכדה בקפיץ ששמו לכבודה בשבוע האחרון. היא עדיין גוססת שם ואני מחכה לצוות האחזקה.

זאת עוד תופעת לוואי של Covid-19. חיות ופטריות השתלטו על המבנה במהלך החודשים בהם עבדנו מהבית. הבניין שופץ לא מזמן ברמה הקוסמטית אבל הוא רקוב מיסודו. מה זה אומר לגבינו.

עוד תופעה: שיחות ה-Teams למיניהן, כמובן. היום אני בחולצה מכופתרת (ללא צווארון, פסי סיכה בתכלת ובז' על כותנה בצבע אבן. אני אוהבת מכופתרות. איזה כיף לא ללבוש טישירט שתינוקת מוללה שעות) ומכנסוני ג'ינס מרופטים כי ביזנס למעלה, פארטי למטה כבר אינם נחלתם הבלעדית של מגישי חדשות. 

דבר אחד – אוקי התחלתי לכתוב משהו אבל בדיוק ג׳וליאן עבר בלובי שבפינתו התמקמתי עד שיוציאו את הנבלה. מוותיקי המשרד, הנהלת-ביניים, אדם ציני ואדיב עד לשד עצמותיו האירופאיות. ובכן, הפיסקה הקודמת? חולצה מכופתרת, פארטי למטה? הוא גם יישם, בחולצה שעומלנה בתחילת השבוע ואולי ישבה לו ברכב, אוחז בתיק ספורט ומחבט טניס, והשוס – שורטס פרומים, ג'ינס בשטיפה בהירה עם פרנזים, חושפים ברכיים גרומות ושוקיים חצי שזופות, עד לקו בו הוא כנראה מותח את גרביו. הוא עבר בצעידה הנמרצת שלו, כפוף מעט קדימה, כמעט ופספס אותי. בהיתי בו, תוהה אם שנינו הזויים באותה מידה.

'בוקר טוב לך,' הניד בראשו. חייכתי יותר מדי. הוא התקרב אלי, ובדיבורו האיטי, השקול, ספוג המבטא, שאל: 'תגידי, בחורה צעירה שכמוך אולי מבינה בדברים האלה,' החווה לעבר המכנסיים והסנדלים. 'את חושבת שאולי זה מוגזם?'
'אני לא יודעת אם אתה צוחק עלי,' עניתי, רגלי חשופות כמעט עד לתחתונים, שלובות תחתיי, כפכפים למרגלות הכורסא.
'הו, לא לא, אני שואל אותך בכנות. את חושבת שהחוטים האלה שיוצאים מהמכפלת – בעצם אין פה מכפלת,' כמעט התנצל. 'את חושבת שאולי זה לא מתאים?'
'אתה לבוש נהדר, ג'וליאן. You carry this well, והחגורה תואמת לסנדלים.'
'שזה העיקר, נכון? כך למדו אותי האיטלקים: החגורה חייבת להתאים לנעליים,' הוא באמת התרשם מעצמו. 'זה נהדר שיש לי מישהי להתייעץ איתה כאן בישראל. קשה למצוא פה אמת מידה מספקת.' לא בדיוק הבנתי לאיזו אמת מידה הוא מתייחס, אבל הודיתי לו. הוא המשיך בדרכו למעלית, כולו swag.

נזכרתי מה רציתי לכתוב לפני שהוא הגיע. לגבי הפגישות הוירטואליות: אני הכי יפה שם. איכשהו ב-Teams תמיד יש לי שיער טוב, פרוע במידה, ונראה כאילו אני יודעת למרוח מסקרה. פיקסול התמונה מחמיא לי, אפילו תחת תאורת פלורסנט. לא יודעת, אולי זו רוויית הצבע השגויה, אבל השפתיים שלי בשרניות, חייתיות. אני מניחה שגם אחרים/ות מעבירים אחוז נכבד מהפגישות הללו בבהייה בדמותם המשתקפת. אני רואה ומרוצה. זה נחמד לדעת שאני יפה. לא יופי קונבנציונלי לחלוטין, אך מעורר עניין.  אולי עם כל לידה אני יותר שלמה עם המעטפת, עם הגוף והפנים שהתרככו קצת, שולי הדברים שכבר אינם קו הלסת הקשוח משנות העשרים שלי.

Visages by Marie Mainguy

מאוחר יותר, מרדימה את התינוקת לשנ"צ:
כל מיני דיונים בקבוצת החברות-אמהות (וואטסאפ) על שנת תינוקות, כלומר דיונים על דיונים במדיות אחרות. מישהי שלחה צילומסך של פוסט מטעם איזו יועצת שינה? פסיכולוגית? אנא עריף. בכל מקרה היא משתפכת שם על הזנחת תינוקות בוכיים במיטתם במסגרת חינוך לשינה. מודה שהפסקתי לקרוא באמצע. היא מזדעזעת מכך שהורים מקשים את ליבם למען רווחתם האישית ומאפשרים לתינוקות לצרוח עד שירדמו באפיסת כוחות, במטרה ללמדם להירדם בכוחות עצמם. ואז מישהי אחרת שלחה פוסט מקביל של אבא אחד שלא מבין איך הורים אחרים יכולים להתעלל בתינוקות חסרי ישע ומעדיפים לצפות בטלוויזיה במקום להרגיע ולנחם.

זה לא משנה איך אני מתנהלת בביתי (על הידיים 24/7 בערך). חורה לי המשטור וההשתלחות בהורים – מטעם הורים אחרים. אף אחד, עד היום, כולל ד"ר ספוק, לא המציא את נוסחת הפלא להורות מדויקת. כל הורה, לעצמו/ה, נמצאים בדד מול הצאצא, באופן הכי אינטימי, הכי עמוס אחריות ואשמה נגררת. מי שמכם להטיף נגד או בעד התנהלות כזאת או אחרת? האם עדיין תתיימרו להגדיר לאדם כיצד ראוי לנהל את חיי המין או את תזונתו? לא, כי אתם לא שם. אתם לא שם, לא בהורמונים, לא בדם, לא בעייפות, לא בתקווה, לא באידאלים ולא בהצטברות של כל הדברים. אז האמא החליטה ללמד את התינוק לישון בצורה זו או אחרת, מי אתם שתשפטו?

אין לי הרבה מחשבות על הורות. של אחרים, לפחות. אבל חשוב לי למתוח את הקו. ביקורת שהיא שפטנות במסווה של אכפתיות – מגעילה אותי. הנה, תלמדו ממני לשפוט מבלי להסוות.
אני לא קוהרנטית. התינוקת באמת לא רוצה להירדם.

מאוחר יותר, הבנות ישנות וגם ג' נרדם על הספה, אני בקצהּ השני, עדיין בפתקים של הנייד:
כל הרוח יצאה מהמפרשים.  ג' ואני הספקנו לריב על שטויות במהלך כמעט שעתיים. ג' היה מכונס בעצמו רוב הזמן, חוץ מהדקות הארוכות בהן שוחח עם חברים בטלפון. הוא אמר כמה פעמים שהוא עייף וכואב לו הגב אבל לא הצעתי לו לחטוף תנומה וגם לא הייתי סימפטית, גם אני עייפה. תוך כדי, הוא היה גועלי לקטנה שרק כרכרה סביבו ושוועה ליחס בשעה שאני טיפלתי בתינוקת. הוא התפוצץ עליה בצעקות אחרי שהיא שברה משהו והיא ברחה לחדרה בבכי. נזפתי בו בחזרה בגועליות, מולה. הוא אמר שהיא השתוללה בצהריים, בזמן שהייתי בעבודה, וגם דהרה הישר לכביש על אופניה. לא ידעתי איך להגיב ונאטמתי, בבת אחת תשושה לחלוטין, מאוכזבת מכולנו, רוצה לברוח אך בלי אנרגיות להקים את עצמי. המשכתי להתנהל באוטומטיות. הנזק ברקע. בינה לבינו, ביני לבינו, ביני לבין עצמי.

אולי במקום זה משהו אחר שהזנחתי: השאלון.
הפעם – הבהיר. כי הוא חבר כאן. ואני מדמיינת אותו כנפש אלגנטית. וכי מה שהוא פרסם היום ריגש אותי.

הספר האחרון שקראת?
פושקין – מחזות

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך?
בשקט

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט?
ריצ'רד דרייפוס

ספר ילדים אהוב:
לובנגולו מלך זולו/ השבוי מזנדה

מה את/ה לובש/ת?
מכנסי כותנה אפורים, חולצת פולו בצבע ירוק זית, נעלי פלדיום מעור 

מהי הבדידות מבחינתך?
כיף      

מתחביבייך:
באך     

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול?
כוס יין לבן בארוחת בוקר מאוחרת.

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין?
צרפתית

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך?
יותר מלגיטימי   

סטייל אייקון?
אין       

האם את/ה אוהב/ת את הגוף שלך?
התרגלתי          

הקלות הבלתי נסבלת של:
הזלזול 

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת?
ביצוע של אחת מיצירות המקלדת של באך, שאין לי.

משהו שהיית מעדיף/ה לשכוח:
מקרים שבהם פגעתי באנשים.     

מוטו לחייך:
מאוד מאוד הווה שפל-רוח, שתקוות אנוש רימה      

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
באך     

משהו שתרצי/ה להתנסות בו לפני יום מותך:
צונזר    

חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים:
חולשות שמעריכים הם לא חולשות .

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך?
עוד אחד הגיע.   

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק:
רובי.
עקבים / שטוח:
שטוח.
תרגום / מקור:
תרגום.
ארוחת בוקר / ערב:
בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות:
צרפתיות.
ספה / כורסה:
ספה.
ים / מדבר:
ים.
מדבר גובי / סהרה:
סהרה.
יוטיוב / פינטרסט:
יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי:
לשון הרע.
להיתקע במעלית / בחניון:
חניון.
צלילה / צניחה חופשית:
צלילה.
עיניים / שפתיים:
עיניים.
שיער אפור / צבוע:
אפור.
עצלנות / דחיינות:
עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

היפרדות /// טריפטיך

/
יש ימים שהיא ישנה כמה שרק מתאפשר לה, מורעבת לשינה. היא טומנת ראשה בחיקי, פלומה לפלומה, שואפת זיעה מרגיעה. הריח שלי כבר התמתן. בשבועות הראשונים הזעתי כמו תיכוניסט. אומרים שכך התינוקות מזהים אותנו, ככה הם נרגעים. בליל הניחוחות שעלו ממני היה נורא וקמאי, קלחון דם התפתל סביבי במקלחת ורק ספרתי כל יום שעובר. עוד רגע יהיה שליו יותר, מובן יותר.

והיא רק סופרת לאחור, מתחפרת בי בנחירות קלות. עכשיו היא כבר לופתת אותי. לרוב בטעות, מופתעת. למרות ההפתעה היא לא מרפה ומביטה בי בעיניים נבונות מדי. לפעמים בנימת נזיפה. איך נתת לי לצאת למרות שלא רציתי. קרעת אותי החוצה.

//
משהו מוזר קרה. לא הצלחתי להתיישב. נאחזתי בקורת המיטה ובעריסה. כלומר, בסוף הצלחתי אבל אז שמתי לב שמדובר במאבק פנימי יומיומי. עוד כמה תנועות בסיסיות הפכו לבלתי אפשריות. לשבת/לשכב דורשות התנהלות תלת-שלבית, כמו בהריון מתקדם. הגניקולוג (הידוע בכינויו המקצועי: הפותולוג, אבל זה כבר לפוסט אחר) אבחן היפרדות בטנית. הפיזיותרפיסט המליץ על תרגילים. אני חוזרת עליהם באדיקות ואכן חל שיפור. זה עדיין מוזר לשלוח הוראה עצבית ולהיתקל חוסר משמעת פנימית. שלא נדע.

///
הזוגיות כמובן עברה שוב למצב צוות משימתי. ברירת מחדל אומללה שכזו, אבל יש בה ממד משקם. אני רוצה לכתוב על זה ולא מצליחה. אולי בגלל שאני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כרגע. צריכה להחלים קודם כל. אבל משהו מערער מאד בימים בהם שנינו בבית ושנינו מותשים נפשית, אבל אחת מאיתנו אמורה לצאת מהבאסה באופן מיידי ולשני אין אפשרות כרגע. לפעמים הוא לוקח את הילדה לגן ואז חוזר למיטה, לבוש, לעתים עדיין במעיל, ראשו תחת הכרית, חולה בדבר שאין לתת לו שם. הצעתי לו לתאם עם קואצ'ר תעסוקתי כי אסור לי להזכיר את המילה "טיפול" (זוכרת לו את התקופה המקבילה לאחר לידת הבכורה, במהלכה הציק לי ללא הרף לחזור לפסיכולוגית או לפנות לטיפול פסיכיאטרי).

ילדתי שוב מכל הסיבות הלא נכונות ומכמה סיבות נכונות. אחת הסיבות היתה המתנה הזו שהגשתי לו, חיים קטנים שנקרעו מתוך קרביי כמנחה עבורו. אני, מביטה מלמטה לעבר המפגש ביניהם תחת זרקורי הרופאים. ועדיין זה לא מספיק עוצמתי כדי לנער אותו. ולמה לנער אותו, זה המצב הנתון. למה אני לא משלימה. אולי כי אני זוכרת אותו אחרת. ואולי כי אני מרגישה אשמה. ואולי זה אכן המצב ואני לא מספקת וזאת לא אשמתי. ובכל מקרה מצצתי לו לפני כמה ימים כדי להרגיש שיזמתי משהו ושלא יאשים אותי במוות מיטה.

נזכרתי איך למדתי באולפן את ההבדל בין לנשק/להתנשק. לא הכרתי את סוג ההטייה ההדדית הזאת. נכון לעכשיו אנחנו מנשקים. בחטף, מן השפה ולחוץ (כן, שמתי לב מה עשיתי פה).

קשתות של Audrey Bodisco

אפור משומש


הוזמנו למסיבת חנוכה בגן. החדר הוחשך, הודלקה תאורה אולטרה-סגולה והטקס החל.
טקס פגאני או סינטטי, לא החלטתי איפה עובר הקו בין הילדים הנחושים חושך לגרש בהקשת מקלות פוספורסנטיים. חלק מיצורי החושך הזהרוריים הללו היו על סף האקסטזה. רקיעות הרגליים היו כמעט מאוחדות. אולי זה היה אחד מהרגעים בהם העולם הפנימי שלהם נמצא בזרימה קרובה לפני המציאות. או שמא הכל היה מסונתז.

בסוף הטקס – המוקדם להכעיס, היינו בבית לפני 11 – הילדה העמיסה על צלחתה ערימת בורקסים ומשולשי גבינה ועגבניית שרי אחת, התיישבה בין התאומים, החברים הכי-טובים שלה נכון לשבוע זה, ולא אכלה. הם השוו מתנות וחנוכיות ובינתיים ג' סיים לאכול מצלחתה. בבית היא בקשה לצפות בתכניות בישול ביוטיוב בנושא סופגניות. היא מאד ספציפית לגבי התכניות שהיא רואה. היא צפתה בערך בחמש-שש כאלה, סופגת את המידע. אחת המציגות הראתה כיצד היא "קורצת" מהבצק. שכחתי מהשימוש הזה במילה. את יודעת לקרוץ, שאלתי את הקטנה. כן, הראתה לי, מכווצת פניה בעוויה תזזיתית. יופי, אז אפשר להכין סופגניות.

  

השבוע הגיעה משלחת גרמנים למשרדנו. לא הגעתי מוכנה לפגישות – לא זכרתי שהם מגיעים, למרות שחפרו לנו על כך מזה שבועיים. מרוב שהם פרחו מזכרוני שוב הגעתי לחדר הישיבות בג'ינס קרוע (לבן אמנם. זה משפר משהו?) על אף שאני בתפקיד סמי-ניהולי ובמשרד ישראלי כמו במשרד ישראלי יש רצון ליצור רושם של מקצועיות ושל אנשים שמגהצים חולצות כמו בני אנוש. בסוף סבב המצגות ההדדיות הראשון ניגש אלי ראש המשלחת והציע לי משרה אצלם. אבל מי אני שאוותר על הפריבילגיה לא לגהץ חולצות אז הודיתי לו והחלפנו כרטיסי ביקור.

אולי בקונסטלציה אחרת, בלי ג' או בלי הקטנה הייתי שוקלת את זה במשך כמה מחזורי התלבטות פנימיים. אני חדשה בתפקיד הנוכחי ורוצה להתמקצע וללמוד. וכך או כך אני חייבת לסיים את התואר המזדיין הזה. ואני גם אוהבת את הבוסית. היא צרפתיה, קפריזיונרית, אנושית ומקדמת. אני מתה על נשים בעמדות מפתח מהדור שלפני. יש בהן מינון נכון של אולד-סקול ויזמות, והבנה אחרת של מבנה צוות בריא. סיפרתי על ההצעה וצחקנו עליה יחד. למרות שמתישהו אצטרך לחזור לאירופה לכמה שנים כדי לארגן לי פנסיה נוספת, וסליחה על הבורגנות המתפרצת. כרגע זה לא בקלפים. מחשבות על הקור מכווצות אותי. אין בי געגועים או ייחול לשלג ולאפילה או לזרזיפי גשם בלתי פוסקים. מגיל צעיר ידעתי שאחיה במקומות רוויי שמש, למרות שהכיוון היה יותר מקסיקו או פורטוגל. החורף – גם הישראלי המבקיע שפתיים – חודר לעצמותיי ומצמצם אותי. האצבעות שלי קפואות למרות כל השכבות שעטיתי על עצמי. אני צורכת שמש כמו ג'אנקי. ברור לי שאסיים את חיי בתור קליפה כתמתמה מנוקדת במלנומה. דונטלה ורסאצ'ה, מאחורייך.
ולמרות כל הנאמר לעיל, הנה שיר שתקוע לי במוח כבר שבועיים. מתנצלת מראש על הדבר הזה.

  

בסוף החודש אני נוסעת למלון, לבד. כלומר, עם כמה חברים וחברות אבל לא אחלוק את חדרי.
כבר זמן מה אני שוקלת להזמין לי חדר לכמה לילות על מנת לישון. לשתות עד ערפול ולישון. לא לצאת מהחדר. להקיא באמבטיה במקרה הצורך. לישון בלי חתיכות לגו נעוצות בירכיי, בלי גבר, בלי ילדה ובלי חיות, פלסטיק או בשר ודם. אני כל כך עייפה, עורקיי סחוטים ולא זורם בהם כלום. בריצות הערב שלי אני רואה שחור לפעמים והאף דואב לי, כמו לאחר התעלפות. ההגיון מצווה עלי להפסיק לרוץ אבל הריצה משמחת אותי. ההגיון גם אומר שאולי עדיף לצאת לחופשה זוגית אבל זו לא תהיה מנוחה אלא הגברת מתח פנימי מזמזם. אני חוזרת מהגיחות הזוגיות האלה מחוסלת נפשית וכעוסה-עצמית. זה נטו עבור ג'.

אז כמה חברים מצאו דיל והזמינו קבוצתית. הזמנתי לי חדר ליחיד ובכל יום אני כפסע מלארוז בקבוקים וספרים בתיק. החברים יהיו ברקע, בארוחות ובבריכה, במידה וארצה לשחות/להקיא בה. ג' מפרגן, אך התנה את זה בחופשה זוגית בחודש הבא. ג' גם כועס עלי ממגוון סיבות, בעיקר על כך שאני כועסת ולא מסווה את זה. הסברתי לו שככל שאסווה את זה, כך אתרחק ממנו. ושהכעס שלי ניזון משלו ובחזרה. ולא שזה כעס מתפרץ, זה כעס כהוויה, עולה ויורד ורוחש, כי אני פגועה, עדיין, ועייפה עד אובדן ההכרה, ולגמרי לבד בזוגיות הזו. ואולי אם הייתי מוצאת ביטוי לכעס ולכאב, הייתי נחמדה יותר. אבל אני לא יודעת איך מבטאים אותו. הירושימה, מאחורייך.


ארטישוק, 2011 של Julia Loke

  

Soy el Fuego

אחד הדברים שמשמחים אותי בכך שנפטרתי מהפייסבוק היא העובדה שאני לא חשופה לטריגרים.
לא חודרים למרחב שלי כל מצגי השווא למיניהם, דיוני הטרולים המעיקים או המאמות המציקות והאבות הפגומים.  כן, שמעתן נכון את נימת ההתנשאות.  עיקר העניין הוא שאני לא חשופה להרבה מילים – אמנם חלקן חשובות – שנזרקות לחלל/פיד ויכולות לעורר בי שדים.  למרות זאת אני מקבלת ריקושטים, בעיקר דרך הוואטסאפ ובשיחות מסדרון.  חבל שאי אפשר להשתיק שיחות מסדרון.

הגל האחרון של #לאהתלוננתי כמעט ונסחף מעלי לולא הזכירו אותו במהלך סוף השבוע האחרון בו בילינו עם חברים בצימרים קבוצתיים.  זו קבוצת החברים הקרובה ביותר של ג', ותדירות המפגשים שלהם יחסית גבוהה.  פעם בכמה חודשים אנחנו נפגשים לסופ"ש שלם, כולל לינה.  פעם הסופ"שים האלה כללו נערות מתחלפות בביקיני (פעם-פעם גם אני הייתי אחת מהן), אלכוהול, סמים קלים, רכיבת שטח ושחייה בעירום.  פחות מעשור עבר והסופ"ש כולל עגלול, מחית פירות, פסטה-בלי-כלום והמון מצופים צבעוניים ובימבות.

אני נמצאת בשולי המפגשים האלה למרות שאני מחבבת מאד את החברים.  שאר בני ובנות הזוג שהצטרפו במהלך הדרך התחברו טוב יותר ממני.  שניה לפני שאנחנו צוללים לתוך אחד המפגשים הללו אני נושמת עמוק, מכינה את עצמי לערבוביית הילדים, קרעי השיחות, הצחוק הפרוע והנזיפות הרועמות.  אני מעדיפה להיכנס מיד למים יחד עם הקטנה.  הקטנה היא תירוץ מעולה ללקיחת אוויר פה ושם.  היא שוחה כל כך יפה, ברגליים חזקות וזריזות ושזופות. כשהיא נעמדת מולי על שפת הבריכה, מכינה את עצמה לקפיצה, האור נשבר על הפלומה הבהירה שלרגליה ואני נפעמת.  היא שוחה בראש זקוף ופה סגור, ברבע חיוך. ג' אמר שבהבעה הזו היא דומה לי.

ברור לי שזה לא הכי בריא, אבל אני אוהבת להשוות בלב בינה לבין שאר הילדים ולסכם שהיא הכי נהדרת.  היא בוגרת ומלאת דמיון ואכפתיות.  היא מצאה כמה חיפושיות ענקיות בחול, נתנה להן שמות וסחבה אותן על מקל לאדניות הצימר שלנו ונסתה להאכיל אותן באגסים. איכשהו זה הפך לטרנד לוהט בין הילדים ושאר האמהות התעצבנו ובצדק.  ואני רק הייתי מבסוטה מכך שהיא מובילה את הפרוייקט ומסבירה לכולם עובדות מדעיות מופרכות שהמציאה על חיפושיות.

אחרי ארוחת הערב החל סבב בלאק ג'ק ושחיתויות.  הילדים עדיין דהרו על קורקינטים ובימבות ברחבה עד שהתקבצו לאיטם באחד החדרים לצפייה בטלוויזיה ובליסת ממתקים. כבר סגור ומנוי ביננו שבסופי השבוע הללו אין גבולות – כל הסחים מעשנים וכל הילדים נחנקים על M&M.  גם ההורים ההיפים נאלצו לבלוע את כבודם ולאפשר לילדיהם לזלול רעל מתועש, ואני ביניהם.  ברגע שהילדים נעלמו השיחות החלו לקבל גוון פחות מצונזר ועניין #לאהתלוננתי עלה.  כל אחת מהמשתתפות העבירה אנקדוטה או יותר.  לא שיתפתי והלכתי לבדוק את מצבה של הקטנה.  הלשון שלה היתה צבעונית והיא הייתה גמורה מעייפות ובהתה במרקע. לא, היא ממש לא עייפה ולא רוצה ללכת למיטה! חזרתי למשחק אבל מישהו תפס את מקומי הקודם והתחלתי להישרף בכל סיבוב.  כעת ישבתי ליד אחד מבני הזוג שהצטרף אחרון לקבוצה, גבר היפראקטיבי שלא סתם את פיו.  ג' ישב מצידו השני ולא אמר מילה, אבל ראיתי כיצד הוא מתחיל להתחמם בחשאי.  איכשהו אותו בחור קרא לי "בריטית קרה כקרח" וצחקתי עליו שהוא לא מכיר אותי בכלל.  לא היה בזה סאבטקסט ולא הבנתי למה הכינוי הזה הציק לי.

השיחה נעה במעגליות וחזרה לעניין התלונות.  לא יכולתי לספר את שלי במרחב ההוא באותה מידה שלא יכולתי להתלונן בעבר.  אם לדייק, לא יכולתי לשתף מאותה סיבה: השיפוטיות שאני חוזה מראש בתגובות השומעים, גם אם היא אכן קיימת וגם אם בדיתי אותה כדי להעניש את עצמי.  הגבר שלצידי נתקף ברעב והוא חיסל חבילת קשיו שלמה וניסה להבין מאיפה ניתן להזמין פיצות לחוף שכוח-האל שבו השתכנו.  נשרפתי שוב וראיתי שג' תכף מוריד על ראש שכננו בקבוק בירה, אז הצעתי לבחור לעשות איתי אומגה על החוף.  זה חלק מהאטרקציות במקום וטרם עליתי עליה.

ברגע שהתרחקנו מהרחבה המוארת הווליום שלו ירד והוא החל להתלונן על גישות ההורים האחרים ועל השיפוטיות שלהם.  בכל השיחות האישיות הקצרות שהיו לי עם משתתפים אחרים בקבוצה עלו טרוניות על ההורים האחרים. כמובן שגם לי יש בעיה עם כך שאנחנו תמיד מוכנים שעתיים מראש ומחכים לשאר עד שנצא לים/בריכה/מסעדה/סיור, כי אני יקית מעצבנת ומתנשאת.  מכיוון שיש לנו רק ילדה אחת נטולת תיק-החתלה דרושה לנו התארגנות מינימלית, למרות שגם בעבר לא נהגנו לארוז בכל יציאה תיק 40 ליטר כמו לטיול חובק אסיה. למדנו לא להמתין לשאר החברים ולצאת ראשונים, מה שמדרבן את כולם להזדרז.  ברור לי שזה מחרפן אחרים ושההתנהלות שלי לא חברותית.  בכל מקרה השמעתי נהמות הזדהות במהלך שטף הקובלנות שלו, בעודנו יורדים בשביל החול השומם.

בקושי ניתן היה לראות את מתקן האומגה בחושך.  הוא התפרש בין שתי נקודות מרוחקות יחסית, העליונה מביניהן ניצבה על דיונה סחופת חוחים.  טיפסנו עליה והוא זינק ראשון.  טסתי בתורי וצחקתי בקול.  אחר כך החלטתי לנסות לקפוץ בגלגול באמצע המסלול ועליתי הפוך, עם הגב כלפי החוף.  הגלגול לא היה מוצלח והתמלאתי חול תחוח אבל הייתי מאושרת.  ניסינו עוד כמה נסיעות אקסטרימיות יותר על המתקן, כל אחד בתורו.  הוא אמר לי שאני בריטית משוגעת, שזה אמנם שדרוג מהמחמאה הקודמת אבל עדיין מציק.  בדרך לצימרים הוא חזר ואמר ששנינו קצת אאוטסיידרים בקבוצה אבל אמרתי לו שזה מתבקש.  גרעין הקבוצה מורכב מכמה אנשים ששכבו זה עם זה בטיולים שאחרי הצבא לפני כעשרים שנה.  הילדים שלנו נהנים לבלות יחד וזה נחמד שיש את האפשרות לעשות דברים כקבוצה, שזה לא מובן מאליו.  למען הדיוק ההיסטורי, הוא פחות אאוטסיידר ממני מכיוון שחברו הטוב התחתן עם חברה אחרת בקבוצה.

בחזרה במעגל האור והיתושים והקלפים הוא היה יותר רגוע וניסה לחפש פיתות וגבינה כדי ליצור פיצות בעצמו.  התיישבתי ליד ג' והמשכתי להפסיד.  חלק מהילדים החלו בריב הנובע מעייפות כך שהמשחק נעצר וכל זוג הלך להרדים את שלו.  הקטנה כעסה עלינו מאד והכריזה שלא תישן לעולם.  בסוף היא נרדמה מתוך בכי זועף.  חזרנו טרוטי-עיניים לשולחן והורדנו כמה שוטים כדי להתעורר.  מחוץ לרחבה שלנו רחשו צרצרים וכוכבים ושבר גלים, ומישהו צחק על ג' שמאז שהלכתי לאומגה הוא לא רגוע.  הצעתי לו לבוא איתי שוב מכיוון שכבר הפסדתי את כל הכסף.  הלכנו יחד עם אקסית של ג'.  היא אמרה שהיא מפחדת אבל חייבת להתרחק קצת מהקבוצה.  שניהם סיפרו לי שבשעה שהתקלחתי בצהריים הקטנה עשתה כמה סבבי אומגה כמו גדולה, היחידה מבין הילדים.  תססתי מגאווה על הנינג'ה שלי.  האקסית אמרה שאם תהיה תכנית מיני-נינג'ה כדאי שנשקול לשלוח אותה.  היא חסרת פחד והחלום המשותף שלנו הוא לפתוח קרקס.  יש לנו כבר כמה תרגילים מוכנים, רובם כוללים אותה מטפסת עלי ונעמדת על כתפי או ראשי בצורה זו או אחרת, ואני על רגל אחת.  ג' נחרד בכל פעם.

התמלאנו חול וחזרנו ישר למקלחת.  ג' נרדם מיד ואני נותרתי ערה ומעקצצת, מאזינה לפרצי הצחוק מעבר לחלון.  לא התלוננתי כי סגרתי את העניין בסכום כספי נאה.  הייתי בת 20 ועבדתי בחברה יוקרתית בעלת לקוחות אח"מ בינלאומיים.  אמנם עבדתי במחלקה אחרת אך התלוויתי למנהל הכספים לרבות מהפגישות עם נציגי הלקוחות.  הוא היה CFO עם כל המשתמע מכך – סטטוס, גיל ותרגיל.  זו היתה התקופה בה ניסיתי לאתגר את עצמי להגיע הכי רחוק מבחינת אפשרויות הקריירה, ואכן הגעתי עד לבית הלבן.  אני בחרתי לשכב איתו.  בידיעה שהוא נשוי ולרוב די דוחה אותי.   בחלקו, הדבר היה משחקי כוח בראש שלי.  ובחלקו השני הענשה עצמית, פרוטוקול שחוזר על עצמו עד היום.

סיפרתי עליו פעמיים בעבר ובשתי הפעמים אמרו לי בצחוק, daddy issues.  אין ספק שיש לי בעיה עם הוריי אבל אני לא חושבת ששכבתי איתו מהסיבה הזו.  שאר הבנים בני גילי במשרד נראו לי ילדותיים מאד, בוגרי קולג' בעלי בייבי-פייס, Myspace ותסמונת עמילן-יתר בגרדרובה.  אני הספקתי לחצות חצי גלובוס ולישון ברחובות, לא היתה לי שיחה עמם בכלל.   במקביל שכבתי עם שתי בחורות, אחת בת גילי ואחת מבוגרת יותר.  שום דבר לא היה יציב עבורי באותה תקופה, אבל לא חיפשתי יציבות.  תכננתי לעזוב את המשרד לאחר שאוכל לנכס כמה קשרים ופרויקטים לרזומה.

אותו CFO נהיה נועז ולהוט יותר כך שרציתי במגע עמו פחות ופחות.  בעקבות כמה מבטים ברורים ורמיזות שנזרקו באוויר הנחתי שרוב חברי ההנהלה יודעים עלינו כי הוא בטח השוויץ בי באיזה מפגש גולף מנהלים או נסיעת סקי.  מהלך מטומטם שלו שהניח בידי קלף מיקוח.  הוא התחיל לסדר את יומו ככה שנוכל להיפגש יותר.  כבר לא רציתי בכך אך המשכתי כדי שלא אאלץ לעזוב את המשרד באמצע פרויקט.  ידעתי שאפוטר ברגע שאפסיק לספק שירותים חיצוניים.  הוא הפך לאובססיבי וגילה להפתעתו שאני לא אקסקלוסיבית (מפתיע שהופתעת, מלך היקום כולו, מכך שיש עוד אנשים ונשים חוץ ממך בעולם).  הוא התחרפן לחלוטין מכך שהאחרים הן בעצם אחרות והחל לחתור לשלישיה.  הוא אמר שהוא מכיר מישהי שראתה את התמונה שלי ומאד רוצה לנסות.  איכשהו הוצאתי ממנו שמדובר בזונה.  זה הגדיש לחלוטין את הסאה ובפירוש הגדיר את הקו האדום שלי אי-אז בגיל 20.  הוא לא הבין מה הבעיה שלי עם זונות והסקתי מכך שהוא בעצם מחשיב אותי לאחת.  זה הכאיב לי יותר ממה שרציתי להודות ומחק את כל הכוח שחשבתי שהיה לי מולו.

ההשתלשלות הקוסמית המוזרה הובילה לכך שבדיוק באותם ימים חלה ברקע התפרקות ומיזוג החברה. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק, מה אמרתי לו או למישהו אחר אבל איכשהו שנינו מצאנו את עצמנו בחדר היו"ר הכמעט-לשעבר יחד עם עו"ד וסמנכ"ל נוסף.  לאחר מלא מילים גבוהות וכמה בדיחות מגעילות נשאלתי מה אני רוצה בתמורה למכתב פיטורים עקב פירוק החברה ומעבר לעיר אחרת.  נקבתי סכום ויצאתי מהבניין עם הצ'ק בידי, מבלי לאסוף את התיק שלי ומבלי לעצור.  הייתי הלומה.  נקבתי בסכום צנוע יחסית, כזה שהספיק לי למחשב נייד וכמה טיסות.  השארתי שכ"ד מספק לשותף וארזתי תיק.  לא נפרדתי מאותן בחורות.  באותו שלב נותרה רק אחת מהן, זו שגם הגעילה אותי ועדיין המשכתי להעניש את עצמי איתה.

בטיסות ישבתי בקהיון מוחלט.  אני לא זוכרת מה הרגשתי או על מה חשבתי במשך תקופה.  כמה חודשים לאחר מכן התחלתי לספר לעצמי את הסיפור באופן שיתאים לי יותר, שיחזיר לי קצת כוח לתוך הנרטיב.  הסכום שניתן לי קיבל תדמית של החלטה, של בחירה בתוך כאוס.  השתמשתי בכולו ממש מהר, עד הסנט האחרון.  אין ממנו זכר.  לפעמים אני נזכרת באותו גבר ומתכווצת בגועל.  ממרום גילי אני שמחה שלא חטפתי ממנו איזו תסמונת ונרלית.

לאחר מכן לא התקרבתי לאף אחד או אחת במשך כמה שנים.  לפני ג' היה לי חבר הומו כך שהמגע היה מועט מאד אך היה בזה משהו מרפא.  ג' היה עדין ואוהב, ועודנו.  ויש לנו, וסליחה על הקיטש, פרי אהבה.  היא עינב קטן או רימון חצוף.  אני מושכת בכל החבלים כדי שזה לא יתפרק, כל הזמן.  לפעמים זה מעייף כל כך, ולפעמים אני מוצפת בתזכורות מהעבר ואני מרגישה שאין לי כוח בכלל.

דרקון של KERO

מי בכלל יודע ממנו

הודעה שקיבלתי הבוקר:
'אני מפחדת שלא תעני לי… אבל הכל בסדר איתך יקרה?'
זה לא שאני מאד פעילה בוואטסאפ, אך אנחנו נוהגות להתכתב בתדירות שבועית מסודרת. מזה כמה שבועות שאני בקושי עונה לה, ואם כן אז לקונית. יש לנו בנות באותו גיל; אנחנו גרות די קרוב זו לזו; שתינו עולות-ישנות; שתינו עברנו הריון והורות ראשונית לא קלים. ועכשיו היא ילדה עוד בת ואני ממש לא נמצאת שם בשבילה. למרות שהבטחתי לעצמי שאסייע לה.

התינוקת שלה נולדה באוגוסט ואני הייתי עסוקה בהישרדות. היולי-אוגוסט הזה השטיח אותי. שילמתי על קייטנות, הזמנו בייביסיטר פה ושם, הבאתי את הקטנה איתי לעבודה כמה פעמים, ג' (העובד כעצמאי) בילה איתה ימים שלמים, לקחתי חופש והלכנו לים ולמוזיאון והכל נהפך לבליל נוראי של אי-עמידה במטלות, ילדה שרובצת צהריים שלמים מול הטלוויזיה וצועקת עלינו, גבר שעסוק מעל לראש בפרויקט עם דדליין באוגוסט (מי המטומטם שמציב דדליין באוגוסט? ואיזה פרס הוא רוצה על כך?) וכל הדברים שמצטברים אצלי ומעייפים אותי כל כך.

אני עדיין משתקמת מאוגוסט.
לפעמים אני רואה סבים וסבתות אוספים ילדים מהגן או מבלים איתם בגינת השעשועים. הם נראים יותר עייפים ממני ועדיין הקנאה מאכלת אותי מבפנים, יחד עם תגובת כעס חומצי על הסיטואציה שבה הבאתי ילדה לעולם בלי תכנית backup. מה חשבתי, שהכלב ישמור עליה?
לפעמים אמהות אחרות בקבוצת הוואטסאפ, שגם החברה הנ"ל נמצאת בה, מתלוננות על האמא/חמות ובא לי להרביץ להן. לפני כמה חודשים מישהי העבירה חמשיר מרטיט על איך כל אמא צריכה אמא ותודה לאמא שנתנה לה לנוח ושיט מעין זה. אז חברתי ענתה לה: זה מרגש מאד יקרה, אבל אין לי אמא.
Mic drop.

לא אתחיל פה דיון פנימי על פריבילגיות. לכולן מותר וראוי להתלונן. לכולן קשה ומורכב.
קצת פרופורציות לא יזיקו, גם לי לא.
יש לי הרבה דברים נפלאים שאחרות/ים חולמים עליהם.
עדיין לא עניתי לה.
הפנייה שלה נחתה עלי כמו חיבוק חטוף ולא-רצוי/כן-רצוי, מבהיל מעט. דורש תגובה.
בדרך חשבתי על זה שאף אחד/ת חוץ ממנה לא שאל אותי אם אני בסדר בזמן האחרון וריחמתי על עצמי.
כבר שנים שג' לא שואל אותי מה נשמע או איך אני מרגישה. מקסימום "מה העניינים?" כשאני עם הקטנה. אני יודעת שהוא לא שואל כי הוא לא רוצה לשמוע את התשובה או להתמודד עמה, במידה ואענה בכנות. אני עדיין מצפה שהוא ישאל, וככל שהשאלה לא נשאלת כל המענים נערמים זה על זה, מגדל בבל של זעקות זרות.
ושאלה שלי: איך בדיוק אתה מצפה שאתניע מאפס למאה באינטימיות?
וכמובן שאני מעמיסה על עצמי אשמה יתרה.
זה פוסט שנכתב מתוך תשישות, במהלך משמרת ערב בעבודה. תסלחו לי על הטרוניות.

עניתי לה ושלחתי לכמה חברות וחברים שאלות התעניינות בשלומם, שלפחות יצא משהו מועיל ממסכת הרחמים העצמיים.
אני מתגעגעת לימים שלפני ההריון, לבועה השקטה. לזוגיות ולשגרה השבריריות שקיימנו לנו לפני.
גם אז טיפחתי אשמה ואכלתי סרטים, אך בהחלט לא בסדר הגודל הזה.
והיינו מטיילים יחד המון. והיה לנו זמן יחד, בלי לחץ לחזור בזמן לבייביסיטר. עד שאני מתרווחת מעט במחיצתו, מאפשרת לעצמי לזחול מעל לערימת הפגיעוּת, וכבר צריך לחזור הביתה. ובנוסטלגיה: אז יכולנו לשבת על המרפסת עד שהשמיים החליפו פלטת צבעים פעמיים לפחות, ולסיים כמה בקבוקי יין.
כל מיני סבתות נחמדות בעבודה אמרו לי שזו תקופה, שהם יגדלו וירווח לנו. שזו תגובה מעצבנת כמו האמהות שהגיבו על קשיי ההורות/הלידה ב-"אבל תראי איזה בייבי מהממת נולדה לך", ואיך בדיוק ולמה אתן מקבילות את הסיטואציות? או, למה נראה לכן שציר זמן עתידי מעניין אותי כרגע, או שאוכל להפיק ממנו נחמה ממשית? עד שהיא תגדל כבר אהיה גדולה בעצמי.

אנחנו מטיילים יחד עם הקטנה אבל זה גוזל ממני יותר מדי אנרגיות. הנסיעה האחרונה לחו"ל התרחשה לפני שנה, כתבתי עליה. זה ריסק אותי, פיזית. העצמות שלי נדחקו. לפני ההריון דאגתי שנפסיק לטייל, שלא תיווצר אפשרות לנסוע עם פעוטה. כעת אני מבינה שגם אם אנחנו מאפשרים נסיעות, אני פשוט לא רוצה בהן. אני לא רוצה לכתת רגליים או לדהור על אופנוע או לזלול דיונונים ברוטב מופרך. אני רוצה לישון. לבד. מבלי לחשב שוב ושוב במי אני פוגעת, מה המסלול מחר, איפה נעצור להאכיל את הילדה. יצר הנידודים שלי נמצא בקיפאון לבינתיים. יושב לו בבקתת היצרים, ספון יחד עם הליבידו והרעב והשובבות, משחקים בלאק ג'ק נצחי.

"מי שנפלה עליו מפולת
ספק חי
ספק מת
ספק הוא שָם
ספק אינו שָם
מפקחין עליו
אף-על-פי שיש בו כמה ספיקות"
(שולחן ערוך, אורח חיים, שכ"ט, ג)

וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.
וְכַמָּה סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
וְכַמָּה רְעָדִים
וּגְדֵרוֹת דָּם הוּא הַנָּפֶשׁ
שְׁחִיטוֹת קְטַנּוֹת בַּוְּרִיד
וְהַשִּׁטָּה פּוֹרַחַת,
וְאֵין מִי שֶׁיְּפַקַּח עָלָיו
יִפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפַּיִם בִּתְפִלָּה וְיֹאמַר לוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה.
ירים אֶת רֹאשוֹ, יַבִּיט וְיֹאמַר לוֹ:
אַתָּה נִרְאֶה טוֹב הַיּוֹם
אוּלַי תִּקְפֹּץ לְקָפֶה
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ
מִמֶּנּוּ

— אלחנן ניר

אלגנציה

מתנה לשנה החדשה
חולצה פרחונית
שנקנתה לאישה אחרת.

* * *

ג' קפץ לקניון בערב החג כדי לקנות לי מתנה לרגל ראש השנה.
כל ההסבר הזה כדי להבהיר שהקניון הוא מעמסה, וצריך "לקפוץ" אליו במין דילוג מסורבל של פקקים ומחלפים ואז לאתר רווח צר בחניון מלא ערברב של ערב חג, ואז להיכנס לקניון גופא, דבר שלא עשיתי בערך שנתיים-שלוש.
אצטרך להיכנס אליו או לדומיו כי החולצה שהוא קנה לי לא קשורה אלי בשום אופן.
אם אשאיר אותה בארון ולא אלבש הוא יעלב. אמרתי לו שאחליף אותה אבל זו מעמסה.
ואין לי שום אישור להתלונן כי זכיתי במחווה מתוקה לכבוד החג, ומישהו אשכרה נסע לקניון בשעת העומס ועמד מבוהל מול קולבים וקולבים שעליהם תלויים בערבוביה סמרטוטים מסין עם תג מחיר של זארה. לבסוף, בעקבות התייעצות עם אחת המוכרניות (מילה מגעילה) הוא קנה מין דבר מבהיק בצבע שמעולם לא נגע במדפיי ועמד בתור ושילם ושוב נסע הביתה והגיש לי את החפיסה בהתרגשות מבויישת.
בא לי לבכות.

(וגם, בשם הסקרנות, מה הוא אמר למוכרנית [מילה מגעילה!]? "מחפש מתנה לאשתי, היא בת 35, נמוכה, היא אוהבת חולצות מכופתרות אני חושב? או שמלה? או ג'ינס? היא בד"כ לובשת מכנסיים קצרים אבל אני רוצה משהו חגיגי. אולי משהו שהיא תלבש לארוחה הערב?" כי בבוקר הוא שאל אותי מה אני מתכננת ללבוש ואמרתי שאין לי מושג. האמת שהיה לי חצי מושג – חולצת הבטן השחורה והפשוטה. בנוהל, תלבושת אחידה. עם מכנסיים/חצאית גבוהים.)
ובשם הרעם, למה בעקבות התיאור הנ"ל ייעצה לו המוכרנית (סתומה) לרכוש את הקוקטייל הזה בצבעי פסטל מבהיקים שגורמים לי להיראות יותר מתה ממה שאני? ומה גם שככל הנראה נמסר לה שאני נמוכה. זו חולצה שגורמת לא/נשים בגובהי להתמודד עם הסוגיה המעליבה של האם-זו-חולצה-או-שמלה. ורק אל תגידו "טוניקה" כי זה לא לבוש אמיתי אם צריך לצוות אותה לטייטס, שגם הם לא לבוש אמיתי! כן, אני יודעת שאני בשורטס קרועים שרואים לי בהם את כפל הטוסיק, זה לא העניין!
זה נחמד לכעוס על מוכרנית (זה בסדר, תחנקי על העמלה שלך) במקום על עצמי או על ג' או על סך הסיטואציה ולחפש בה אשמים.

זה היה מביך ועצוב.
פתחתי את החבילה בחשש שהתאמת כי החולצה הזו נקנתה לאישה אחרת שהיא לא אני.
חולצה יפה, אלגנטית, חייכנית בפה סגור, עם איורי ציפורים. מי זו האישה הזו ולמה ג' חושב שאני קשורה אליה?
ואולי אני קוראת את זה יותר מדי לעומק, אולי הוא פשוט שלף את הקולב הראשון בטור?
אבל ג' הוא אחד שמתלבט על כל דבר.
ואיך הוא לא ידע שאני כבר שנים לא קונה בזארה? או לא לובשת בדים סינטטיים? או מבהיקים? או עם דוגמה? או בצבע שאינו אפור/שחור/לבן/ג'ינס? או באורך שמגמד אותי?
התנצלתי שאאלץ להחליף. ותודה על המחווה. ושנינו היינו מובכים ועצובים והקטנה עמדה ביננו נרגשת. שכחתי לציין שהוא לקח אותה לקניון. זו היתה ההרפתקה שלהם: לנסוע לקניון ולקנות לאמא מתנה לחג.
ועכשיו אני דומעת בגלל זה.

נסענו לארוחת החג ומכיוון שהייתי מדוכדכת מכדי לשתות לפני אז שתיתי שם את בקבוק היין לקידוש, שהיה לא רע.
היה מתיש ומשעמם ומאביס כרגיל. דיווחים אינסופיים על שיפוצים ושופינג ואייפונים חדשים והנסיעות של כולם.
חזרנו הביתה אחרי חצות, הקטנה התקשתה להירדם.
בדרכים כמעט ולא החלפנו מילה. פתאום נכתב לי ההייקו מלמעלה. חזרתי עליו שוב ושוב בדממה עד שהתמוססו כמה דברים.
אני כל כך כועסת על עצמי ואני בודדה ואני רוצה להיות לבד.
אבל הנה אנחנו בדרך לעוד מפגש.

via ZARA