התפוררות – ה'-ז'

>>> יום חמישי – המשך
באמצע הבוקר טלפון מקולגה-לשעבר. הוא מתקשר מהרחוב או ממרפסת. הוא מעוניין לגשש לגבי משרה שתתאים לי, ברגע ששמע עליה חשב עלי. התנאים והשכר די זהים לנתונים שלי כרגע (לפני מו"מ) אך התפקיד שונה לחלוטין, משהו שעסקתי בו בעבר הרחוק. תחשבי על כך, הוא מבקש. אני רוצה שתחזרי לעבוד איתנו. אני לא אומרת: אבל אני אמא לשתי ילדות קטנות, זה תפקיד שדורש זמינות 24/7, או: אבל אני לא יכולה לתכנן את השעתיים הקרובות. אז אשקול את זה, תודה שחשבת עלי. האם אני נוטה לברוח במקום להתמודד? האם ההצעה מדברת אלי מעצם השינוי או עקב התפקיד הבכיר יחסית? האם זה קוסם לי כי אני כועסת על ההנהלה והצוות הנוכחי? ואין לי שום פניות נפשית לשקול דבר כזה, אני עדיין בגופיה שישנתי בה, שערי פרוע וריח הגוף מבצבץ ועולה, שזיפים חמוצים. הגדולה הודפת את הקטנה ובוקע ממנה בכי של עייפות ואני לא זוכרת מתי החלפתי לה את הטיטול.

ברקע דיון במייל על סעיף מינורי, אני לא מצליחה להתרכז. זה תחום שאני שוחה בו בד"כ. בחדר העבודה אין מזגן, רק חלון קטן ומאוורר. הבכורה רובצת לידי וצופה בטאבלט. הגופיה נדבקת לעורי, טרם הגשתי את סיכום התיק והנתונים באקסל שבניתי לא תואמים לפורטפוליו שנשלח. התינוקת מתעקשת לשבת עלי, אני מרחיקה ממנה את העכבר שוב ושוב עד שאני נכנעת ונותנת לה ללקק אותו ועוברת לסמן באצבע על המשטח הקטן, מתוסכלת עד דמעות – לו היו לי.

לא נראית במיטבך בדיון אתמול, רושם לי אחד מהצוות בצ'ט. הוא גם הורה אבל אשתו בחל"ת. היא דורשת את נוכחותו בבית כי קשה לה להתמודד לבד עם שני קטנטנים. אני מעריכה אותה על דרישת הסיוע. אני מגיבה לו מאוחר יותר: זו תקופה לא פשוטה עבור כולנו. הוא הפייבוריט של המנהלת. אני תוהה אם היא שלחה את הצעת הבייביסיטר מתוך רצון לסייע, על מנת לשמר את הניראות שלי מול הבכירים. אבל זו היתה כניסה שלא לצורך לכיס שלי ולניהול התקציב הביתי, מה גם שההודעות שלי דרשו הבנה, לא פתרון. החיך שלי מתחיל לעקצץ. תוך כמה שעות פורצות אפטות בחלל הפה שלי, תגובה געשית ללחץ.

ג' מגיע מוקדם, בסביבות אחת. הוא מיד נוסע לקניות אחרונות לקראת הסגר ושוכח מגבונים. אני כבר על הקצה אבל ממזערת את תגובותיי, מביעה תודה על כך שיצא לקניות בחום הזה. הילדה מכרסמת ארוחת צהרים כבר למעלה משעה. התינוקת מסרבת לאכול מוצקים ולוגמת רק מעט מהבקבוק, אני מודאגת שתתייבש ומנסה במקביל לתמצת דו"ח של בנק אמריקאי. חציי-סהר מבצבצים על הגופיה בקו המתאר התחתון של חזי, לחים ומסריחים. עד כה הצלחתי לחמוק משיחות זום. הפה שלי צורב, הכיבים הבהירים בוערים. עוד לא אכלתי היום וכעת גם לא מעוניינת.

>>> יום שישי
החלטתי לא לפתוח מחשב היום. צריך לבצע רשימה שלמה עד השעה שתיים והארנב של עליסה יותר יעיל ממני. ג' נוסע לאחל חג שמח לאביו, הילדה ואני מקשטות רימונים מצוירים ואופות עוגיות מבצק שהקפאתי מראש (mum hacks!). עדיין לא שתיתי תה כי אני לא מסוגלת לשבת בנינוחות כל עוד ישנן מטלות בבית: כביסה, כלים, סידור חדר הילדות ופינוי שולחן הסלון. בדיוק כמו אמא שלי. היא שאבה את כל השטיחים על הבוקר, בחרון ושצף מקיר לקיר, פסי שתי וערב של כעס כבוש, לפני הקפה הראשון. לפני צחצוח השיניים: אני זוכרת את הבל הפה שלה בבקרים. ככל שאנסה להתרחק מהשבלונות שהתוו בי הוריי, הן צצות ומנכיחות עצמן ברגעי יאוש. כמו אמי לפני אני מסתובבת בבית כטייפון, מרימה ומאבקת והודפת וגוררת ומקפלת, כועסת כל כך על כל הזולת שאינם אני, כל אלו שלא טרחו לסדר אחרי עצמם. כוס מלוכלכת שהונחה לצד הכיור מעוררת בי דחף לצרוח לתוך מגבת המטבח. ואז צריך לשבת קצת עם הילדה, שבבת אחת נקרעה שוב מתוך שגרה שברירית לתוך הכאוס של הבית, הכאוס שאני יוצרת בו. אני עצבנית כי אני רוצה לשתות ולהתקלח. אני יודעת שהיא מסוגלת להרגיש זאת.

בצהריים אני מסתמסת עם חברה שעובדת יחד עם אותו קולגה שגישש מולי אתמול. אין לי מושג למה או מה אני בוחנת בדיוק  – טרם החלטנו מה אוכלים הערב. אותה חברה נמצאת בעמדת מפתח ומסרה שאף היא רצתה להמליץ עלי. בגחמת-רגע אני מעבירה לה קורות חיים. האם something’s gotta give בקונסטלציה הנוכחית של חיי: ג' או העבודה, או אני? אין לי אפשרות להמשיך להתקיים במסלול הזה, אני שועטת לתוך טראומה. מאידך, התפקיד המדובר ידרוש ממני הרבה יותר ממה שאני נותנת במשרתי כרגע. ואולי רק הידיעה שאני נחשקת. שוב ושוב, אני מחפשת אישוש חיצוני שעוד יש בי בשר, שמישהו מעוניין בי. ליתר דיוק: שמשהו מעניין בי. ולו רק ידעו על האנרכיה החוגגת בקרבי. האיברים הקמלים והבוערים, זלזלי פרא, המוח הקהוי, הצער. לועות הגעש הזעירים בחלל הפה.

בערב, לאחר שהתינוקת נרדמת, אנחנו מכפתרות את עצמנו בשמלות ומוזגות מיץ ענבים. הכנו מספיק אוכל כדי שיקרא הדבר סעודה. ג' לא מבואס ואני מבסוטה מכך שזכיתי לפטור מבילוי במחיצת משפחתו המעיקה. הילדה אומרת לי שהקינוח מעולה וזה כמעט ומעלה בי דמעות, לו היו בי. הכלים נערמים בכיור אבל שתיתי הרבה יין ואני מותשת. אנחנו מתיישבים על השטיח ושרים יחד כמה שירים שהיא אוהבת. לנצח יהיה מוזר בעיניי שנולדה לי ילדה עברית ששרה יונה וולך בזיוף קל ובקול צלול.  

>>> יום שבת
מדי כמה שעות הילדה שואלת אותי: האם עדיין בוקר? או – כבר צהריים? אני זוכרת את הגיל הזה בו אין עדיין עוגן פנימי לזמן או יכולת לקרוא שעון. גם אני מתקשה לנחש את השעה. עצלתיים זו המילה שאמורה להיכנס כאן, אבל היא לא מדויקת. אנחנו מאפשרים לה כמעט שלוש שעות של צפיית טלוויזיה רציפה בשעה שאחד מאיתנו נח והשניה שוטפת כלים או הראשון מטפל בתינוקת.

אני תשושה אבל לא מצליחה להירדם. מתקשה להבין האם הכל כרגיל או למה אני עדיין מתקיימת בפעימת זמן נפרדת. מאז שהצעתי לג' להתגרש – מתוך יאוש, חרדה לעצמי והאמונה שמגיע לו יותר. ועוד סיבות שמגובבות ומהדהדות אחת בקרבי השניה, ומה מתקיים בו-זמנית בתוכי ובמציאות? ובכן, מאז שסיימנו את השיחה השניה בהחלטה לחזור לטיפול זוגי ופניתי לשטוף את הבכי במקלחת – מאז שקט תעשייתי. אני לא בוכה, גם לא בסוד, וג' משתדל יותר. הכלים שטופים והחיבוקים זריזים וחבריים, שזה עדיף על חיבוק כמה ועורג ומבעית. אני לא בוכה כי משהו הצטמק. אולי זה הכאב שקיבל מילים ונפח וחדל להתקיים במימד אחד בלבד אבל לא קיבל מענה הולם אלא דרישה לעבוד על זה, להילחם על הזוגיות, והוא שמט כתפיו. הכאב שלי מיואש מעצמו. אני עייפה כל כך.   

המשך בהמשך.

Scream Bloom by Libby VanderPloeg

הטירה הנאצית

הבוקר: יקיצה טבעית בשש, לא דבר מובן מאליו.
פתאום אני קולטת איך זה נקרא. או איך הייתי קוראת את השורה הזאת לפני כמה שנים. אמא ששמחה על כך שהיא קמה "מאוחר"? או מישהי שמשוויצה בכך שהיא מתעוררת מוקדם בדרך קבע? כך או כך, גועל נפש. מתנצלת על השורה הזאת, אבל אשאיר אותה. זה הבלוג שלי and I’ll cry if I want to. התינוקת מעירה אותנו כמה פעמים בלילה ולקראת חמש מתחיל היום שלה והיא לא חוזרת לנמנם. ואני מתקלחת ומתארגנת ומציקה לבכורה שתתלבש. לקראת שמונה, במשרד מול כוס תה שמצטערת על כך שהיא לא שוט של אלכוהול (עוד יגיע הבוקר בו אוריד לגימה של אלכוג'ל, אעקם את אפי ולא אבין למה לא עשיתי זאת לפני), אני כבר מחוסלת מעייפות.

טכנית, אני יכולה ללכת לישון מוקדם יותר.
טכנית, אני יכולה לשתות יותר מים, לצאת ליותר ריצות בשבוע, לבשל אוכל יותר בריא, לעשות יותר סקס, לכתוב יותר, להיות יותר נחמדה, לסיים יותר מטלות, להיות יותר מפוקסת, לנתח יותר תרחישים כלכליים, לקרוא יותר חומר מקצועי, להיות יותר קשובה ונוכחת, לחייך יותר, לנשום יותר ולא לקרוס בסוף היום, לא להירדם בישיבה על הכורסה לצד ערימת הכביסה. טכנית, הכל בר-ביצוע.
אישית, אשמח לאמא או אחות שידעו לתת לי תחושה שמישהו מטפל בי או בדברים הקטנים שמצטברים עד חנק. אני עציץ מדובלל, שעוות העלים מאובקת, אני כבר לא מצפה למים. כלומר, את תפקידי כעציץ אני מבצעת.

בלילות אני חולמת על מסדרונות וחדרים ומדרגות. אני עוברת בהם כמו במשחק המחשב שהיה פעם, Doom אולי? ג' אומר שקראו לו הטירה הנאצית, דה פאק. אין לי מושג באמת, לא הייתי טובה במשחקי מחשב בילדותי, למרות שהייתי בן. בכל מקרה, בלילות אני מבלה בטירה הנאצית, מדי פעם התינוקת מפריעה לי. חם לשתינו בין הסדינים והלילה דחוס ביננו.

לפני כחודשיים התקשיתי גם להירדם. במיטה, לא על הספה.
עליתי על טריק שעובד לי, תנסו בבית.
מדובר בתרגיל מנטלי. בדמיוני אני דוחפת את עצמי כבר למסדרונות – אלו המוכרים של המשרד. בעיני רוחי אני נכנסת לחדרו של קולגה, סוגרת את הדלת ורוכבת עליו. המיצג ארוטי אבל אין לי כוח לאונן במקביל. המחשבה ממלאת אותי ומרדימה. התהליך תופס מקום ומשתיק את רעשי הרקע במוח, המורכבים בעיקרם ממטלות ותכנונים ומה לא הספקתי היום ומה הדדליין לכמה משימות במקביל. לצערי, הללו כן משתלטים לי על ה-Psyche (נפש?) במהלך סקס פיזי. אולי אני אפילו מזמנת אותם. ניתן לטעון. אבל בראש, במדיטציה העסיסית – אני מכריחה את עצמי לראות פרטים, לתת לדמות בראשי לחוות אותם: השיער על עורפו, הכרס שלו כנגדי, הבל הפה, הזיפים, ההתנשמות, את גומי התחתונים החותך בעורי, את הכוח בו הוא מניע אותי, אצבעותיו על מותניי. כל הדברים הפחות-נעימים IRL.

אין לי מושג מה הבעיה שלי.
הליבידו שלי בגסיסה. מול ג' אני משתדלת, למענו.
אם אני נתקלת בקולגה ההוא במהלך היום, אין בי שום תגובה פנימית. אני יודעת שהוא מאד מחבב אותי, אולי מעבר. זה לא העניין, הוא מעין plug number, נתון חסר שניתן להשלים בדמות אחרת, אבל לא איזה אינסטלטור זר (אני נמשכת רומנטית/מינית רק לאנשים שפתחתי מולם אינטימיות מספקת. לא אינטימיות פיזית אלא מנטלית. אני לא מסוגלת להגיע לאינטימיות פיזית ללא משחק מקדים אפלטוני מתיש). התרגיל עצמו לא מעורר בי גלים, לא מרפרף על שיפולי הבטן. זה כן גורם לשטף המחשבות לדמום לזרזיף דק. אני מתרכזת בעונג שלו, בחיכוך כל המגעים, בצחקוק שאולי משתחרר, ונרדמת באמצע האקט.

היפרדות /// טריפטיך

/
יש ימים שהיא ישנה כמה שרק מתאפשר לה, מורעבת לשינה. היא טומנת ראשה בחיקי, פלומה לפלומה, שואפת זיעה מרגיעה. הריח שלי כבר התמתן. בשבועות הראשונים הזעתי כמו תיכוניסט. אומרים שכך התינוקות מזהים אותנו, ככה הם נרגעים. בליל הניחוחות שעלו ממני היה נורא וקמאי, קלחון דם התפתל סביבי במקלחת ורק ספרתי כל יום שעובר. עוד רגע יהיה שליו יותר, מובן יותר.

והיא רק סופרת לאחור, מתחפרת בי בנחירות קלות. עכשיו היא כבר לופתת אותי. לרוב בטעות, מופתעת. למרות ההפתעה היא לא מרפה ומביטה בי בעיניים נבונות מדי. לפעמים בנימת נזיפה. איך נתת לי לצאת למרות שלא רציתי. קרעת אותי החוצה.

//
משהו מוזר קרה. לא הצלחתי להתיישב. נאחזתי בקורת המיטה ובעריסה. כלומר, בסוף הצלחתי אבל אז שמתי לב שמדובר במאבק פנימי יומיומי. עוד כמה תנועות בסיסיות הפכו לבלתי אפשריות. לשבת/לשכב דורשות התנהלות תלת-שלבית, כמו בהריון מתקדם. הגניקולוג (הידוע בכינויו המקצועי: הפותולוג, אבל זה כבר לפוסט אחר) אבחן היפרדות בטנית. הפיזיותרפיסט המליץ על תרגילים. אני חוזרת עליהם באדיקות ואכן חל שיפור. זה עדיין מוזר לשלוח הוראה עצבית ולהיתקל חוסר משמעת פנימית. שלא נדע.

///
הזוגיות כמובן עברה שוב למצב צוות משימתי. ברירת מחדל אומללה שכזו, אבל יש בה ממד משקם. אני רוצה לכתוב על זה ולא מצליחה. אולי בגלל שאני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כרגע. צריכה להחלים קודם כל. אבל משהו מערער מאד בימים בהם שנינו בבית ושנינו מותשים נפשית, אבל אחת מאיתנו אמורה לצאת מהבאסה באופן מיידי ולשני אין אפשרות כרגע. לפעמים הוא לוקח את הילדה לגן ואז חוזר למיטה, לבוש, לעתים עדיין במעיל, ראשו תחת הכרית, חולה בדבר שאין לתת לו שם. הצעתי לו לתאם עם קואצ'ר תעסוקתי כי אסור לי להזכיר את המילה "טיפול" (זוכרת לו את התקופה המקבילה לאחר לידת הבכורה, במהלכה הציק לי ללא הרף לחזור לפסיכולוגית או לפנות לטיפול פסיכיאטרי).

ילדתי שוב מכל הסיבות הלא נכונות ומכמה סיבות נכונות. אחת הסיבות היתה המתנה הזו שהגשתי לו, חיים קטנים שנקרעו מתוך קרביי כמנחה עבורו. אני, מביטה מלמטה לעבר המפגש ביניהם תחת זרקורי הרופאים. ועדיין זה לא מספיק עוצמתי כדי לנער אותו. ולמה לנער אותו, זה המצב הנתון. למה אני לא משלימה. אולי כי אני זוכרת אותו אחרת. ואולי כי אני מרגישה אשמה. ואולי זה אכן המצב ואני לא מספקת וזאת לא אשמתי. ובכל מקרה מצצתי לו לפני כמה ימים כדי להרגיש שיזמתי משהו ושלא יאשים אותי במוות מיטה.

נזכרתי איך למדתי באולפן את ההבדל בין לנשק/להתנשק. לא הכרתי את סוג ההטייה ההדדית הזאת. נכון לעכשיו אנחנו מנשקים. בחטף, מן השפה ולחוץ (כן, שמתי לב מה עשיתי פה).

קשתות של Audrey Bodisco

מהטיוטות:

במסגרת טיהור האורווה הפנימית החלטתי לפרסם את הטיוטה על הלידה.
היא נכתבה מזמן.  לפני שנה לפחות, אחרי שפתחתי את הבלוג. נכתבה במקוטע והתחלתי לערוך עכשיו והפסקתי באמצע.
א/נשים מנסים לשכנע אותי ללכת לעיבוד לידה, אז הנה.  ביקשתם – קיבלתם.  אזהרות טריגרים and whatnot.

בפרקים הקודמים: אני לומדת מהי בדיקת פתיחה (וגם בערך על ציר הזמן הזה: אני משתתפת בקורס הכנה ללידה, צופה שם בסרט פורנו משנות ה-80 על בלונדינית שופעת ספריי בשיערה המחרבנת תינוק לתוך בית שחיו של גבר משופם, וכן לומדת למה חייבים לחזור ליחסים מלאים מיד עם תום משכב הלידה גם אם התפרים טרם פאקינג התאחו).

סתם ככה, בשביל הדירוג:
– ההיריון היה קשה – הקאות מרובות, עירויי ברזל, התעלפויות, דימומים מוזרים, תוצאות לא תקינות לבדיקות שונות, דיבורים על הפסקת הריון.
– הלידה גם היתה קשה והחלה בשבוע 43 בעזרת "זירוז" – הדבר הכי איטי שחוויתי מימי בערך, כולל טיסות מעבר דרך אזרבייג'ן – מגעיל וכואב, והסתיימה בכך ששתינו כמעט מתנו.  ללמדך, שלא משנה כמה יוגה להריוניות תתרגלי, וכמה מים או עלי פטל תשתי וכמה שמן שקדים תמרחי, אין לך שליטה על האירוע הזה.
– אבל במונחי הכי-קשה: ההורות הראשונית היתה נוראית.  פירטתי על כך כבר בעבר, אז נחזור ללידה.

כאשר הגעתי סוף סוף לחדר הלידה עצמו ביקשתי שלא יבצעו עלי בדיקות פתיחה.
למזלי נפלתי על משמרתו של רופא טוב-לב שהבטיח לי שלא יעשה מאומה ללא אישורי.
טכנית זה לא היה רלוונטי כי הייתי מחוסרת הכרה במהלך רוב הלידה.  אין לי כוח להסביר באיזה מצב הגעתי לחדר הלידה, רק אומר שהפקיעו את מימי בתהליך שאינו נעים בכלל, שהקאתי והשתנתי על עצמי ושהופעל עלינו פרוטוקול זירוז ואז התגלה ששתינו במצוקה, סוסונת הפוני ואני.

כמה שניות ארוכות לאחר שחוברתי לאפידורל אמרתי לג' שאני לא רואה כלום.
לא הצלחתי להגיד לו בעברית, אז אמרתי בשפה אחרת והרופא המרדים הבין וזינק לעברי.
ואז איבדתי הכרה. את השעות – יממות – בעקבות פקיעת המים העברתי בין ערות-חלקית לחוסר הכרה.  לחץ הדם שלי התרסק מטה יחד איתי.
בתוכי, גורה קטנה נלחמה על חייה בעוד חבל הטבור נכרך סביב צווארה.

באיזשהו שלב הרופאים עלו על טריק: הם ייצבו את גופי במצג צדדי מוזר כשאחת מרגלי באוויר, קִיבעו אותי בעזרת רצועות וכריות וכך הקטנה נחה בצורה שמנעה את החניקה האיטית.
לא הייתי מודעת לכך עד שהתעוררתי ורציתי לזוז.  במשך יממה+ הייתי מונחת ככה, וכל הנוזלים שהוחדרו אלי התבצקו לאיטם בצד אחד של הגוף.

כמובן שלא הרגשתי את בדיקות הפתיחה.
מדי פעם צפתי חזרה למציאות וראיתי את ג' מוטל שפוף על מזרון שהונח על הרצפה.  כנראה היה כבר לילה כי האורות הועמו. הצלחתי לבקש ממנו שיפעיל את רשימת ההשמעה שהכנתי.
במקום לארוז תיק ללידה, לקראת התאריך המשוער עמלתי על אצירת שירים אהובים. משעבר התאריך, ארזתי גרביים ותחתונים ומטען ודברים שלא נגעתי בהם ועכשיו בעצם אין לי מושג האם התיק הזה חזר איתנו הביתה.

בצלילוֹת אל החושך חזרתי שוב ושוב לאותו רחוב תלול בטיבט ששכחתי שטיפסתי לאורכו לפני כמה שנים טובות, ורצועת כביש חוף רדום בפורטוגל.  שוב ושוב לאותן שתי נקודות על הפלנטה.
כשאמות, ההוויה שלי כנראה תתפזר לאורך שתי הנ.צ. הללו.
והקטנה שבתוכי נתנה דהירות אחרונות בערבה.
ברגעי צְלִילוּת שמעתי את שני הלבבות שלנו.  אבל אולי רק חלמתי ששמעתי. או שזה היה המוניטור.

אחר כך התעוררתי מתחת לכמות נכבדת של פרצופי רופאים.  הלידה הפעילה החלה בלעדי ולחץ הדם שלי קרס שוב וטרם התקבל אישור לניתוח קיסרי.  הם החליטו לנסות ליילד אותי ויהי מה.  דברו איתי והסבירו לי אבל לא הבנתי כלום. כל מה שהצלחתי לבקש זה שג' יעמוד לצד ראשי ויחזיק את ידי (זו העליונה עם האינפוזיה, לא זו הקבורה מתחתי) ושלא יצפה במרחץ הדמים שהתחולל למטה.
ועוד איך מרחץ דמים.
פתאום הרגשתי דברים.  לא את הצירים אלא את הלידה עצמה.
לא הצלחתי לדחוף, הגוף שלי הפסיק לתפקד.  הרגשתי כיצד קורעים מתוכי איברים קוצניים.  קיפודי זכוכית.

שלפו אותה, דוממת, מגואלת בדם.  לא הספקתי להציץ בה.
וידעתי, באינטואיציה האמהית שייחסתי לעצמי, שהיא מתה.  התחלתי לבכות בלי קול ובלי דמעות ובלי תזוזה.
ג' בכה מאושר כי זה היה מדהים ומהזווית שלו הוא ראה שהיא זזה ומגיבה ונושמת.  היא לא בכתה.  מבחינתי היא מתה.

לאחר כמה דקות הונחה עלי טרולית קטנה וזעופה ותשושה ועטופה לחלוטין.  היא עפעפה לרגע ונרדמה מיד ואחרי רגעים ספורים הפרידו ביננו ושלחו אותי לתפירות ובדיקות והתאוששות וחידוש אינפוזיה. לא הספקתי להריח אותה בכלל או לחבק.

הרבה אמהות-לעתיד מכינות "תכנית לידה", מסמך שבו את מתכננת לך האם תבקשי אפידורל, מי יהיה נוכח בחדר הלידה, באילו אמצעים מרגיעים/ממריצים תרצי להשתמש.
לא היתה לי תכנית מוגדרת, הנחתי שאקח אפידורל כי אני בחורה של העיקר המטרה, לא האמצעים.  החלום היחיד שהיה לי – והיה עקרוני מבחינתי –  שמיד לאחר הלידה יניחו את התינוקת עלי, עור-לעור.  המגע הזה חיוני להפרשה תקינה של הורמון האוקסיטוצין, הידוע כהורמון האהבה. בתור בת לאמא מנכרת שחוותה דיכאון-פוסט-לידה, הבהירו לי את חשיבות ההורמון וכל כך רציתי להתחיל את הקשר ביננו נכון, לפחות ברמה הביולוגית.
אבל גם זה הופקע ממני.

לאחר שסופסוף שוחררתי למחלקה, לא יכולתי להחזיק אותה.  זרוע אחת התבצקה לחלוטין בלידה והתקשיתי להניע אותה. הזרוע השניה חוברה לאינפוזיה והיתה חבולה כולה.
האחות הניחה עלי את התינוקת שעדיין היתה תשושה מהלידה ואני בכיתי בחוסר אונים.
ביקשתי עזרה בהנקה.  לא יצא חלב.  לתומי חשבתי שהוא יטפטף מעצמו.
אחות אחרת צבטה בכוח את פטמותיי עד שמצאתי את קולי פתאום וצעקתי עליה.  יצא רסיס קולוסטרום, מין נוזל ראשוני כזה.  אבל התינוקת היתה מחוסלת מעייפות ולא הצליחה לינוק.  היא גם לא חפשה אותי.  היא רק רצתה לישון.

וככה ג' מצא אותנו לאחר שחזר מהתקנת העריסה והאכלת הכלבים והחתולים:
אישה הממררת בבכי בתוך שלולית דם ושתן, ותינוקת זעירה בקערת פלסטיק שקופה על גלגלים.
ומשם והלאה היה רק נפלא.

Kiran Patel

קלמנטין

דברים שלא עברו איתנו לדירה החדשה:

– כלי בישול.  כי אין לנו. פינג'אן, מחבת לביצה אחת וסיר חרוך לפסטה/מרק/אורז לא נחשבים.

– בגדי תינוקות.  את המעט שלא תרמתי עד כה העפתי עכשיו.  אם וכאשר, אקנה חדשים.

– כנ"ל צעצועי תינוקות.  השארתי כמה ספרים קשיחים.

– ספרי לימוד וקלסרים ששמרתי למקרה שאי פעם אתווה לעצמי דרך אקדמאית.  כי זה לא יקרה.

– ערימות הסוודרים הישנים של ג'.  כי הוא עוד לא בן 80 ולא מהגר מחבר העמים.

– בגדים שלא לבשתי שתי עונות ברצף.  כי זה החוק.  הארון שלי מצומצם אחרת אני מתחרפנת מהשפע.  רוחבו 80 ס"מ, ותודה לאיקאה שהביאתני הלום. אני מרגישה בנוח ללבוש כל פריט בו בכל רגע נתון ולכל מקום, בין אם מדובר בפארק או לפגישת עבודה.  יש לי שתי שמלות של נפתול שאני ממחזרת בכל האירועים המיותרים שאנשים מארגנים לעצמם כדי שאביא להם צ'ק (נוהל שעדיין מגעיל אותי למרות שאני חיה מעל לעשור במדינה הזו!).

לאחר סינון אחרון נותרו בחוץ מספר בגדים שכבר אינם לבישים, כמו חולצת ג'ינס שמסר לי חבר שהתאבד וקימונו יפני אסלי שתופס יותר מדי מקום וחליפות עבודה ממותגות להקיא שהפסקתי להיחנט בהן מזמן.  ארזתי הכל יפה, חוץ מחולצת הג'ינס, ושלחתי הודעה לחברה שתאסוף ותחלק בין החברות שלה.  את החולצה תרמתי יחד עם הסוודרים של ג'.

בסוף דחפתי לה גם את חליפת שני החלקים של הוגו בוס.  היא נקנתה עבורי בתור מדים באחד מתפקידי הקודמים.  החליפה הותאמה למידותי ובשנים האחרונות לבשתי בנפרד את המכנסיים או את הג'קט מדי פעם.  היא רוק אנד רול אבל כבר לא יושבת עלי כנדרש.  יש לי טוסיק במקום שפעם היה קרש, למשל.

אין לי בעיה עם הטוסיק, אגב. אני אוהבת את הגוף שלי עכשיו באופן שחבל שלא אהבתי אותו כשהייתי בת 20, למרות ובגלל הצלוליט.  קל לי לדבר כי הגוף שלי חמוד ותואם-סטנדרטים ומאז ההריון הוא מרלין מונרו של הגופות. כולל קרסוליים דקים ופטמות שכבר אינן שקועות, ותודה למכונת השאיבה שקרעה אותן החוצה.  אבל גם אני גדלתי בצל אמא מרעילה שהרעיבה את עצמה ובחנה את עצמה ואת הזולת במדד אחד בלבד.  המרחב שלה הוגדר בסטיות מהסנטימטרים ההיקפיים של דוגמנית בורדה זעירה, בכמה אחרות מזניחות את עצמן לעומתה ועד כמה היא מסוגלת לאתגר את עצמה כדי להשתוות לאינדקס ההולך וקטן.  למזלי, ברגע שנותק הקשר ביננו יכולתי למחוק מהתודעה את החרא המצטבר הזה.

בהריון חוויתי נתק מהגוף, למרות שהייתי סקסית עד כאב.  האינקובטור החייזרי היה מוזר ומאיים.  לקלוט בחטף את בבואתי – במעלית או בחלון – גרם למיינדפאק.  עיקר הניתוק נגרם ע"י גורמי רפואה שהתנהלו עם גופי כבשלהם, תחבו בו דברים ומדדו איברים פנימיים שלי ושל העובר כאילו קוראים להם אמא שלי והם בדיוק בלסו בחשאי חצי תבנית שטרויזלקוכען.  וכל הזמן הלחיצו אותי לבצע עוד ועוד בדיקות כי כסת"ח.

אחרי הלידה הייתי מבוהלת מהתמורות שחלו בגוף.  המון כעס על בגידת הגוף.  הוא לא עבד כמו שצריך, לא הגיב ולא התניע כראוי, כאב מאד ונפגע בקלות.  תחושת הבגידה נמשכה לפחות שנתיים, אולי יותר.  במהלכן לא היו לי רגשות אחרים כלפי הגוף שלי, רק כעס ואדישות או התעלמות. תשישות וכאב הם לא בדיוק רגשות, נראה לי.  באופן כללי כעס וניתוק זה מקום נוח עבורי.

מוזר לי לסמן את התקופה בה חזרתי להרגיש משהו חיובי כלפי הגוף שלי. זה מוזר וקצת מכעיס (נו, כן, המנעד שלי מצומצם) כי זה תלוי בגבר אחר ששם לב אלי.  ניסיתי להבין כיצד הוא רואה אותי וחזרתי להאמין בגוף שלי.  אני יודעת שגברים מסוגלים להידלק מאצבע חשופה, אבל זה לא משנה לתרגיל המנטלי המטופש של תביטי-בעצמך-בעיניי-גבר.  ויש לי עיניי גבר, אני הכי male gaze שבעולם לפעמים.  והגוף שלי נעים וסימטרי ומתוק במבט הזה.  אם הייתי גבר, הייתי בחצי-התורן כל היום ממני.

זה לא חכם וזה לא פמיניסטי.  ואולי – וזה הכי גרוע – אולי כל הדבר הזה מורכב משאריות רעילות של התודעה של אמא שלי.  אבל זה סייע בהחזרת האמון בגוף שלי.  זה החזיר לי כוח שכנראה לא מגיע לי ואני לא ראויה לו באמת, ושחטא על פשע, אני משתמשת בו בזילות ולרעה.  אבל לפחות הבת שלי חווה אמא שאוהבת את הגוף שלה.  וכבר לא אכפת לי איך אותו גבר רואה אותי, אם בכלל.  הכוח בחזרה אצלי, אני הסופה ואני יכולה להניע תרנים.  זהו.
איך הגעתי לכאן מהוגו בוס?

sofasafari by Jasmine Deporta

בכלל רציתי להתעכב על השחרור מהחפצים.
כמובן שאפשר להעניק ממד סמלי לכל פרט מהרשימה למעלה אך מבחינתי מדובר בתמונה שלמה של המשך הדרך.  כן, הכנס בדיחה על הקנבס הריק כי השועלים ברחו והציידים טרם הגיעו, או כי בני ישראל חצו את הים והמצרים טבעו.  הריק שהתאפשר מורה על כך שאני עדיין ממשיכה ללכת, שאין בי סטגנציה.  שנותר בי קצת מן הפרא.

הריק – ויתרתי על דברים ואני מקבלת את הוויתור כחלק ממני (owning it) וממשיכה הלאה.  אישור נוסף לכך שאני מסוגלת להכיל את הבחירות של עצמי, גם את המחורבנות ביניהן.  והייתי מקבלת גם בחירות אחרות, אם לדוגמה הייתי מחליטה להיות אלהורית או ביחידניות או כל אורח חיים אחר – לא הייתי מקשה על עצמי.  החברה מספיק תקועה בתחת של עצמה כדי שלא אוכל לעצמי את הלב בעקבות החלטות פרטיות.  אבל אין לי כבר כוח להשתופף בפינת המיטה של הקטנה אז זהו.


הערה (אולי קצת מיותרת, מטבען של הערות שנכתבות לאחר פרץ זרם תודעה):
כמה חברות שלי נמצאות עמוק בשיח הבודי-פוזיטיב מאז שהן ילדו. הן גם עברו שינוי תודעתי במקביל לתמורה הפיזית.  הן על עפות על תצוגות אופנה של ריהאנה ודוגמניות של Aerie. אני לא שם כי מזמן הייתי שם, עוד לפני ההריון.  סליחה על ההתנשאות אבל סטנדרטים ספציפיים של יופי משעממים אותי.  המשיכה שלי לנשים דעכה לגמרי אך נחמד לי להסתכל על אחרות, לא בקטע סליזי.  על איך הן נעות, על המחוות הקטנות, איך הן ממלאות חללים.  נשים זה דבר מרתק וכאמור המבט הגברי שלי דומיננטי.  מה גם שתחושת התלישות שלי גורמת לי להעריץ נשים שמתקיימות במרחב מבלי להתנצל או להתחשבן.
הקווים לדמותה של הגירל-קראש שלי בשנים האחרונות די זהים.  אני מאוהבת בקלמנטין דסו בערך מ-2013.  לאחרונה בנעמי שימאדה וברבי פררה. כן, כל היפות שלי בפינטרסט.  אה, וגם ריי שגב הישראלית. נכון, כולן מאד חטובות, גבוהות, קמורות וצעירות בצורה מרשימה, אבל הי, זה הקראש הפרטי שלי.

Soy el Fuego

אחד הדברים שמשמחים אותי בכך שנפטרתי מהפייסבוק היא העובדה שאני לא חשופה לטריגרים.
לא חודרים למרחב שלי כל מצגי השווא למיניהם, דיוני הטרולים המעיקים או המאמות המציקות והאבות הפגומים.  כן, שמעתן נכון את נימת ההתנשאות.  עיקר העניין הוא שאני לא חשופה להרבה מילים – אמנם חלקן חשובות – שנזרקות לחלל/פיד ויכולות לעורר בי שדים.  למרות זאת אני מקבלת ריקושטים, בעיקר דרך הוואטסאפ ובשיחות מסדרון.  חבל שאי אפשר להשתיק שיחות מסדרון.

הגל האחרון של #לאהתלוננתי כמעט ונסחף מעלי לולא הזכירו אותו במהלך סוף השבוע האחרון בו בילינו עם חברים בצימרים קבוצתיים.  זו קבוצת החברים הקרובה ביותר של ג', ותדירות המפגשים שלהם יחסית גבוהה.  פעם בכמה חודשים אנחנו נפגשים לסופ"ש שלם, כולל לינה.  פעם הסופ"שים האלה כללו נערות מתחלפות בביקיני (פעם-פעם גם אני הייתי אחת מהן), אלכוהול, סמים קלים, רכיבת שטח ושחייה בעירום.  פחות מעשור עבר והסופ"ש כולל עגלול, מחית פירות, פסטה-בלי-כלום והמון מצופים צבעוניים ובימבות.

אני נמצאת בשולי המפגשים האלה למרות שאני מחבבת מאד את החברים.  שאר בני ובנות הזוג שהצטרפו במהלך הדרך התחברו טוב יותר ממני.  שניה לפני שאנחנו צוללים לתוך אחד המפגשים הללו אני נושמת עמוק, מכינה את עצמי לערבוביית הילדים, קרעי השיחות, הצחוק הפרוע והנזיפות הרועמות.  אני מעדיפה להיכנס מיד למים יחד עם הקטנה.  הקטנה היא תירוץ מעולה ללקיחת אוויר פה ושם.  היא שוחה כל כך יפה, ברגליים חזקות וזריזות ושזופות. כשהיא נעמדת מולי על שפת הבריכה, מכינה את עצמה לקפיצה, האור נשבר על הפלומה הבהירה שלרגליה ואני נפעמת.  היא שוחה בראש זקוף ופה סגור, ברבע חיוך. ג' אמר שבהבעה הזו היא דומה לי.

ברור לי שזה לא הכי בריא, אבל אני אוהבת להשוות בלב בינה לבין שאר הילדים ולסכם שהיא הכי נהדרת.  היא בוגרת ומלאת דמיון ואכפתיות.  היא מצאה כמה חיפושיות ענקיות בחול, נתנה להן שמות וסחבה אותן על מקל לאדניות הצימר שלנו ונסתה להאכיל אותן באגסים. איכשהו זה הפך לטרנד לוהט בין הילדים ושאר האמהות התעצבנו ובצדק.  ואני רק הייתי מבסוטה מכך שהיא מובילה את הפרוייקט ומסבירה לכולם עובדות מדעיות מופרכות שהמציאה על חיפושיות.

אחרי ארוחת הערב החל סבב בלאק ג'ק ושחיתויות.  הילדים עדיין דהרו על קורקינטים ובימבות ברחבה עד שהתקבצו לאיטם באחד החדרים לצפייה בטלוויזיה ובליסת ממתקים. כבר סגור ומנוי ביננו שבסופי השבוע הללו אין גבולות – כל הסחים מעשנים וכל הילדים נחנקים על M&M.  גם ההורים ההיפים נאלצו לבלוע את כבודם ולאפשר לילדיהם לזלול רעל מתועש, ואני ביניהם.  ברגע שהילדים נעלמו השיחות החלו לקבל גוון פחות מצונזר ועניין #לאהתלוננתי עלה.  כל אחת מהמשתתפות העבירה אנקדוטה או יותר.  לא שיתפתי והלכתי לבדוק את מצבה של הקטנה.  הלשון שלה היתה צבעונית והיא הייתה גמורה מעייפות ובהתה במרקע. לא, היא ממש לא עייפה ולא רוצה ללכת למיטה! חזרתי למשחק אבל מישהו תפס את מקומי הקודם והתחלתי להישרף בכל סיבוב.  כעת ישבתי ליד אחד מבני הזוג שהצטרף אחרון לקבוצה, גבר היפראקטיבי שלא סתם את פיו.  ג' ישב מצידו השני ולא אמר מילה, אבל ראיתי כיצד הוא מתחיל להתחמם בחשאי.  איכשהו אותו בחור קרא לי "בריטית קרה כקרח" וצחקתי עליו שהוא לא מכיר אותי בכלל.  לא היה בזה סאבטקסט ולא הבנתי למה הכינוי הזה הציק לי.

השיחה נעה במעגליות וחזרה לעניין התלונות.  לא יכולתי לספר את שלי במרחב ההוא באותה מידה שלא יכולתי להתלונן בעבר.  אם לדייק, לא יכולתי לשתף מאותה סיבה: השיפוטיות שאני חוזה מראש בתגובות השומעים, גם אם היא אכן קיימת וגם אם בדיתי אותה כדי להעניש את עצמי.  הגבר שלצידי נתקף ברעב והוא חיסל חבילת קשיו שלמה וניסה להבין מאיפה ניתן להזמין פיצות לחוף שכוח-האל שבו השתכנו.  נשרפתי שוב וראיתי שג' תכף מוריד על ראש שכננו בקבוק בירה, אז הצעתי לבחור לעשות איתי אומגה על החוף.  זה חלק מהאטרקציות במקום וטרם עליתי עליה.

ברגע שהתרחקנו מהרחבה המוארת הווליום שלו ירד והוא החל להתלונן על גישות ההורים האחרים ועל השיפוטיות שלהם.  בכל השיחות האישיות הקצרות שהיו לי עם משתתפים אחרים בקבוצה עלו טרוניות על ההורים האחרים. כמובן שגם לי יש בעיה עם כך שאנחנו תמיד מוכנים שעתיים מראש ומחכים לשאר עד שנצא לים/בריכה/מסעדה/סיור, כי אני יקית מעצבנת ומתנשאת.  מכיוון שיש לנו רק ילדה אחת נטולת תיק-החתלה דרושה לנו התארגנות מינימלית, למרות שגם בעבר לא נהגנו לארוז בכל יציאה תיק 40 ליטר כמו לטיול חובק אסיה. למדנו לא להמתין לשאר החברים ולצאת ראשונים, מה שמדרבן את כולם להזדרז.  ברור לי שזה מחרפן אחרים ושההתנהלות שלי לא חברותית.  בכל מקרה השמעתי נהמות הזדהות במהלך שטף הקובלנות שלו, בעודנו יורדים בשביל החול השומם.

בקושי ניתן היה לראות את מתקן האומגה בחושך.  הוא התפרש בין שתי נקודות מרוחקות יחסית, העליונה מביניהן ניצבה על דיונה סחופת חוחים.  טיפסנו עליה והוא זינק ראשון.  טסתי בתורי וצחקתי בקול.  אחר כך החלטתי לנסות לקפוץ בגלגול באמצע המסלול ועליתי הפוך, עם הגב כלפי החוף.  הגלגול לא היה מוצלח והתמלאתי חול תחוח אבל הייתי מאושרת.  ניסינו עוד כמה נסיעות אקסטרימיות יותר על המתקן, כל אחד בתורו.  הוא אמר לי שאני בריטית משוגעת, שזה אמנם שדרוג מהמחמאה הקודמת אבל עדיין מציק.  בדרך לצימרים הוא חזר ואמר ששנינו קצת אאוטסיידרים בקבוצה אבל אמרתי לו שזה מתבקש.  גרעין הקבוצה מורכב מכמה אנשים ששכבו זה עם זה בטיולים שאחרי הצבא לפני כעשרים שנה.  הילדים שלנו נהנים לבלות יחד וזה נחמד שיש את האפשרות לעשות דברים כקבוצה, שזה לא מובן מאליו.  למען הדיוק ההיסטורי, הוא פחות אאוטסיידר ממני מכיוון שחברו הטוב התחתן עם חברה אחרת בקבוצה.

בחזרה במעגל האור והיתושים והקלפים הוא היה יותר רגוע וניסה לחפש פיתות וגבינה כדי ליצור פיצות בעצמו.  התיישבתי ליד ג' והמשכתי להפסיד.  חלק מהילדים החלו בריב הנובע מעייפות כך שהמשחק נעצר וכל זוג הלך להרדים את שלו.  הקטנה כעסה עלינו מאד והכריזה שלא תישן לעולם.  בסוף היא נרדמה מתוך בכי זועף.  חזרנו טרוטי-עיניים לשולחן והורדנו כמה שוטים כדי להתעורר.  מחוץ לרחבה שלנו רחשו צרצרים וכוכבים ושבר גלים, ומישהו צחק על ג' שמאז שהלכתי לאומגה הוא לא רגוע.  הצעתי לו לבוא איתי שוב מכיוון שכבר הפסדתי את כל הכסף.  הלכנו יחד עם אקסית של ג'.  היא אמרה שהיא מפחדת אבל חייבת להתרחק קצת מהקבוצה.  שניהם סיפרו לי שבשעה שהתקלחתי בצהריים הקטנה עשתה כמה סבבי אומגה כמו גדולה, היחידה מבין הילדים.  תססתי מגאווה על הנינג'ה שלי.  האקסית אמרה שאם תהיה תכנית מיני-נינג'ה כדאי שנשקול לשלוח אותה.  היא חסרת פחד והחלום המשותף שלנו הוא לפתוח קרקס.  יש לנו כבר כמה תרגילים מוכנים, רובם כוללים אותה מטפסת עלי ונעמדת על כתפי או ראשי בצורה זו או אחרת, ואני על רגל אחת.  ג' נחרד בכל פעם.

התמלאנו חול וחזרנו ישר למקלחת.  ג' נרדם מיד ואני נותרתי ערה ומעקצצת, מאזינה לפרצי הצחוק מעבר לחלון.  לא התלוננתי כי סגרתי את העניין בסכום כספי נאה.  הייתי בת 20 ועבדתי בחברה יוקרתית בעלת לקוחות אח"מ בינלאומיים.  אמנם עבדתי במחלקה אחרת אך התלוויתי למנהל הכספים לרבות מהפגישות עם נציגי הלקוחות.  הוא היה CFO עם כל המשתמע מכך – סטטוס, גיל ותרגיל.  זו היתה התקופה בה ניסיתי לאתגר את עצמי להגיע הכי רחוק מבחינת אפשרויות הקריירה, ואכן הגעתי עד לבית הלבן.  אני בחרתי לשכב איתו.  בידיעה שהוא נשוי ולרוב די דוחה אותי.   בחלקו, הדבר היה משחקי כוח בראש שלי.  ובחלקו השני הענשה עצמית, פרוטוקול שחוזר על עצמו עד היום.

סיפרתי עליו פעמיים בעבר ובשתי הפעמים אמרו לי בצחוק, daddy issues.  אין ספק שיש לי בעיה עם הוריי אבל אני לא חושבת ששכבתי איתו מהסיבה הזו.  שאר הבנים בני גילי במשרד נראו לי ילדותיים מאד, בוגרי קולג' בעלי בייבי-פייס, Myspace ותסמונת עמילן-יתר בגרדרובה.  אני הספקתי לחצות חצי גלובוס ולישון ברחובות, לא היתה לי שיחה עמם בכלל.   במקביל שכבתי עם שתי בחורות, אחת בת גילי ואחת מבוגרת יותר.  שום דבר לא היה יציב עבורי באותה תקופה, אבל לא חיפשתי יציבות.  תכננתי לעזוב את המשרד לאחר שאוכל לנכס כמה קשרים ופרויקטים לרזומה.

אותו CFO נהיה נועז ולהוט יותר כך שרציתי במגע עמו פחות ופחות.  בעקבות כמה מבטים ברורים ורמיזות שנזרקו באוויר הנחתי שרוב חברי ההנהלה יודעים עלינו כי הוא בטח השוויץ בי באיזה מפגש גולף מנהלים או נסיעת סקי.  מהלך מטומטם שלו שהניח בידי קלף מיקוח.  הוא התחיל לסדר את יומו ככה שנוכל להיפגש יותר.  כבר לא רציתי בכך אך המשכתי כדי שלא אאלץ לעזוב את המשרד באמצע פרויקט.  ידעתי שאפוטר ברגע שאפסיק לספק שירותים חיצוניים.  הוא הפך לאובססיבי וגילה להפתעתו שאני לא אקסקלוסיבית (מפתיע שהופתעת, מלך היקום כולו, מכך שיש עוד אנשים ונשים חוץ ממך בעולם).  הוא התחרפן לחלוטין מכך שהאחרים הן בעצם אחרות והחל לחתור לשלישיה.  הוא אמר שהוא מכיר מישהי שראתה את התמונה שלי ומאד רוצה לנסות.  איכשהו הוצאתי ממנו שמדובר בזונה.  זה הגדיש לחלוטין את הסאה ובפירוש הגדיר את הקו האדום שלי אי-אז בגיל 20.  הוא לא הבין מה הבעיה שלי עם זונות והסקתי מכך שהוא בעצם מחשיב אותי לאחת.  זה הכאיב לי יותר ממה שרציתי להודות ומחק את כל הכוח שחשבתי שהיה לי מולו.

ההשתלשלות הקוסמית המוזרה הובילה לכך שבדיוק באותם ימים חלה ברקע התפרקות ומיזוג החברה. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק, מה אמרתי לו או למישהו אחר אבל איכשהו שנינו מצאנו את עצמנו בחדר היו"ר הכמעט-לשעבר יחד עם עו"ד וסמנכ"ל נוסף.  לאחר מלא מילים גבוהות וכמה בדיחות מגעילות נשאלתי מה אני רוצה בתמורה למכתב פיטורים עקב פירוק החברה ומעבר לעיר אחרת.  נקבתי סכום ויצאתי מהבניין עם הצ'ק בידי, מבלי לאסוף את התיק שלי ומבלי לעצור.  הייתי הלומה.  נקבתי בסכום צנוע יחסית, כזה שהספיק לי למחשב נייד וכמה טיסות.  השארתי שכ"ד מספק לשותף וארזתי תיק.  לא נפרדתי מאותן בחורות.  באותו שלב נותרה רק אחת מהן, זו שגם הגעילה אותי ועדיין המשכתי להעניש את עצמי איתה.

בטיסות ישבתי בקהיון מוחלט.  אני לא זוכרת מה הרגשתי או על מה חשבתי במשך תקופה.  כמה חודשים לאחר מכן התחלתי לספר לעצמי את הסיפור באופן שיתאים לי יותר, שיחזיר לי קצת כוח לתוך הנרטיב.  הסכום שניתן לי קיבל תדמית של החלטה, של בחירה בתוך כאוס.  השתמשתי בכולו ממש מהר, עד הסנט האחרון.  אין ממנו זכר.  לפעמים אני נזכרת באותו גבר ומתכווצת בגועל.  ממרום גילי אני שמחה שלא חטפתי ממנו איזו תסמונת ונרלית.

לאחר מכן לא התקרבתי לאף אחד או אחת במשך כמה שנים.  לפני ג' היה לי חבר הומו כך שהמגע היה מועט מאד אך היה בזה משהו מרפא.  ג' היה עדין ואוהב, ועודנו.  ויש לנו, וסליחה על הקיטש, פרי אהבה.  היא עינב קטן או רימון חצוף.  אני מושכת בכל החבלים כדי שזה לא יתפרק, כל הזמן.  לפעמים זה מעייף כל כך, ולפעמים אני מוצפת בתזכורות מהעבר ואני מרגישה שאין לי כוח בכלל.

דרקון של KERO

שדות הציד הנצחיים

אולי כן אוכל לכתוב מה קרה בין הורי לביני.
בשורה התחתונה הייתי הריון לא רצוי, ילדה לא רצויה, מעמסה מוזרה ונונקונפורמיסטית, אולי כתוצאה של חוסר החיבה. לא זוכרת מתי חבקו אותי בילדות המוקדמת – חוץ מסבי מדי פעם, והוא גר במדינה אחרת. זוכרת חיבוק ספציפי של דודתי בגיל 7 שבעקבותיו פרצתי בבכי מבוהל ובלתי נשלט ובלתי נגמר ועוד חיבוק מאולץ ומלא שפם לח של אבי ביום בו העלה אותי על מטוס שהוביל אותי לפנימיה אליה נשלחתי נגד רצוני בגיל 15.

ואולי אוכל לעגן את זה קצת:
כשהייתי בת 11 עברנו לעיירת חוף גדולה ונעימה. זאת בעקבות תקופה בעיר אחרת, צפונית, שלא היה בה כלום חוץ משלג: דשדוש בשלג חורק, נסיעות על שלג שחור, שלג על מדרגות, ציורי קרח על החלון. במהלך הקיץ עדיין היו לא מעט גזעי עץ נצורים בטבעות קרח עיקשות, מעופשות. אני זוכרת זריחות ושקיעות אלימות שנמשכו ימים שלמים. ואז סבא נפטר במדינה אחרת, המשפחה התפרקה, עברנו יחד ולחוד ממקום למקום, ולבסוף הגענו לעיירת החוף.

המקום היה כל כך יפה שהייתי יכולה לגור בו לנצח. ואולי אני רק מאדירה אותו בדיעבד.
לא, הוא באמת מקסים, גיגלתי שוב. אך הסימנים היו בו מלכתחילה, מעצם הגדרת המקום כעיירת נופש: מקום בו פוגשים את המקומיים בבתי הקפה או בשוק הדייגים ואומרים להם שאנחנו מקנאים בהם על כך שהם חיים במקום כה יפיפה אבל אנחנו לא – לא באמת מסוגלים לגור שם תקופה משמעותית. מקום שליו ומשעמם ויפיפה עד שנצרבות לך העיניים. רחוק מדי מעיר הבירה.
ההורים כנראה התייחסו אל העיירה כאל תחנת מעבר. מאז הם עברו למדינה אחרת בלעדיי.

בלילה הראשון בעיירה שמעתי את קריאות השחפים. התיישבתי על אדן החלון שלי, הפונה אל המרפסת הקדמית. השחפים צווחו בחשכת האוויר המלוח ועקצצתי כבר לחקור את המקום. במהלך הימים הגדלתי את הרדיוס מהבית. עליתי על גבעות וחקרתי את המזח. צפיתי בלהקות דגים המסתחררות בטבעות ענק כסופות ליד דפני ספינות. טיפסתי על עוגנים חלודים בגודל של בקתות. הלכתי שעות בחול וקיפצתי בין צוקים, ממגדלור אחד למשנהו. גם לאחר שהתחלתי ללמוד בבית הספר המקומי המשכתי לסייר באזור, על אופניים וברגל. לא רכשתי חברים אך לא הייתה בודדה. השתלבתי בזרם, השלמתי פערים אקדמיים והתחלתי לקלוט את הבדיחות הפנימיות בכיתה.

קשה לי לכתוב את זה. גם בנקודות.
זה אולי נכתב כמו סיפור, אבל הוא מפורק. היה פסטורלי והייתי תלושה.
הפער בין העור לבשר הציק לי. היום זה אולי מכונה דיסמורפיה מגדרית, או דיסמורפיה כלשהי. או, בשיא הפשטות והביולוגיות שבעניין: גיל ההתבגרות. אבל לא היתה לי גישה למקורות מידע או אישרור לכך שאני עוברת תהליך תקין ונורמטיבי.

המשכתי לטפס על גבעות ולשחות לאורך קו החוף ולהיפרם מבפנים. מים נשטפו מעלי, השחפים דאו בחדות, רצתי קילומטרים של חול ושדות. צלקות ישנות עדיין מתנוססות על ברכי ושוקיי, אבל אלו פציעות שהטבע חרך בי ולא אני. אחותי נהגה לחתוך את עצמה, אני לא ידעתי שזו אופציה בכלל.

התחלתי לבחון בתוך עצמי האם אני בעצם בן ולא בת. אולי העניין היה נטוע בכך שאחי הקטן ממני כן היה רצוי וזכה ליותר גילויי חיבה. כן, אמי המשיכה ללדת למרות שלא היה בה גרם של רצון אמהי.
לפני כמה שנים, לאחר שחידשנו את הקשר, היא הגיעה לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית ושם הודתה בכך שלא רצתה להיות אמא. הפסיכולוגית התפלאה על תגובתי האדישה. אבל איך יכולתי להגיב אחרת. היתה בזה הקלה על כך שהבעיה לא בי, אף פעם לא היתה בי. אבל זה היה too little, too late. בעיקר too late. כי לאחר שנים שבו הוריי חזרו והשרישו בו את התחושה שאני חולת נפש, לא מאוזנת, משוגעת – ובכן, לשמוע שבעצם תחושותיי היו שפויות כל אותו הזמן גרם בי לשיתוק פנימי. דריסה מיידית של מה שידעתי על עצמי, ומה שאמרתי לעצמי שידעתי על עצמי, ומה ששכנעתי את עצמי לגבי עצמי. חריכת שדות מואצת לאורך מרחבי הנפש. שתקתי והנהנתי.

הנה, אני לא מצליחה לכתוב על זה בקו ישר.
בחזרה לעיירה הקטנה המרוצפת אבנים קטנות, חלק מבתיה מכוסים שיחים המטפסים פרא. בעונה מסויימת חלקם פרחו בבעירה צבעונית ויכולתי לראות אותם גם במרחק מיילים מקו החוף. יום אחד הבנתי שאני מאוהבת או חושקת באחת מהבנות בשכבה מעלי. או שהמחשבה עליה גורמת לשיפולי בטני לפעפע. הייתי בת 15. אז אולי לא אגדל להיות גבר, אולי אני לסבית. ההנחה הזו אירגנה את מצבי למשהו שפוי יותר, למרות שהומוסקסואליות בעיירות קטנות של הניינטיז קוטלגה כמחלת נפש בדיוק כמו אובדנות או סכיזופרניה. אבל היתה בהבנה הזו רווחה משמעותית כי היא תפקדה גם כקצה חוט אליו יכולתי להגדיר את עצמי, וגם כאישור על אבחנת הוריי על מחלת הנפש שלי. חרב פיפיות. ומתוך ההקלה הזו הלכתי ופירסמתי בחלל הכיתה על נטייתי. תמיד הייתי חסרת כישורים חברתיים, מעולם לא ידעתי לקרוא נכון את שפת החדר.

הלב נכמר על הילדה הזו, כמעט מטר ארבעים, בשיער פרוע וגופיה מחוררת, המכריזה על דברים שאינה מבינה בהם. והאם תמיד הדרך ארוכה, וגם עכשיו היא אינסופית, ואיני יודעת כלום על הורות, אהבה, על מקומי בעולם. כמובן שהבנות יצרו עלי חרם מיידי וכמה בנים הלכו איתי מכות. החברים הקרובים יותר נשארו נאמנים, אמנם משועשעים מהסיטואציה. לא סבלתי מהחרם מכיוון שהוא לא שינה את הסטטוס קוו בהרבה. וההקלה הזו, הידיעה הפנימית הזו, משהו בה הזקיף את סנטרי.

הוריי אבדו את הצפון. צעקות, האשמות. אני עושה להם דווקא, בכוונה. להכעיס.
זה היה הקש האחרון. מזה שנים שאני מוזרה להם, מנותקת, לא מגיבה ולא מתנהגת כילדים רגילים. אבל בהכרזה הזו הם שמעו יללת קרב מתריסה.
יכול להיות שהם צדקו. אבל לא הייתי מוכנה לשלב הבא: הם רשמו אותי לפנימיה שבה אמי למדה בנערותה, במדינה אחרת. אגב, טמטום גמור כי הפנימיה יועדה לבנות בלבד. אין לי מושג מה נאמר למנהלי המקום לגבי נטייתי, אם בכלל. הוריי שלמו כסף טוב. ובמקביל כמובן שגיליתי שגם בנים עלולים לגרום לתגובה מוזרה בין רגליי. חתמתי על עצמי כמטורפת אחת ולתמיד, אבל עדיין קיוויתי לחמלה ולביטול הגזירה. התחננתי בפניהם שיאפשרו לי לסיים את שנת הלימודים.

במשך השנים המעטות בהן הספקתי לגור באותה עיירה יפה זכיתי לראשונה בגרסה של שגרה ושל הערכה. הצטיינתי בלימודים למרות שהתקשיתי לשבת ולהשתתף. קפצתי כמה כיתות וניגשתי מוקדם מאד למבחני הבגרות. יכולתי לסיים תיכון בגיל 16 ובהצטיינות יתרה. מנהל התיכון והיועצות כבר שלחו את מועמדותי לכמה אוניברסיטאות נחשבות. אבל הוריי קטעו את כל הדבר הזה באיבו.  וזה מה שעדיין כואב: שכבר היה לי חלום, ריאליסטי ובריא. רציתי להיות אקולוגית, או להתעסק בכלכלה ירוקה, או להיות ממשיכת דרכן של רייצ'ל קרסון, ג'יין גודול ועמיתותיהן, ותמיד לרוץ לאורך חופים וצוקים פראיים. אני חושבת שזה היה חלום נהדר, הגיוני ושפוי עבור נערה צעירה, משהו שהורים יכולים להתגאות בו. אבל הוריי היו חברים ב-Board של בית הספר המקומי (הוועד? אני לא בדיוק יודעת איך לתרגם את הפונקציה) וברמה המוסרית לא יכלו לשאת את השיגעון החדש. אז נארזתי אחר כבוד ונשלחתי לפנימיה.

נסענו לשדה התעופה הקטן, שאכן היה שדה מצהיב שנחצה בכמה מסלולי המראה/נחיתה בודדים, שטח צבאי-לשעבר. אבי חיבק אותי באותו חיבוק מפורסם על מרפסת מבנה הבטון, ואני גררתי את רגלי לאורך האספלט לעבר מדרגות המטוס. היקום נשנק סביבי והאפיר. זה אולי נשמע דרמטי אבל זו האמת.

הפנימיה היתה ממוקמת בקצה עיר ישנה, בקצה התעשייתי שלה. גם שם היו שחפים, אבל הם היו קטנים יותר ונותרו בדאייה תמידית. קשה לי לתאר את הבדידות. הייתי הקטנה ביותר בכל המוסד. חסרת כישורים חברתיים, ובנות בגילאי 17-18 דורשות קיתונות של כישורים חברתיים. זה דרוש להישרדות. השיער שלי החל לנשור בגושים ואפי לא הפסיק לדמם. בהתחלה בכיתי להוריי דרך הטלפון הציבורי שהיה תלוי במסדרון ליד אולם המקלחות, בעוד מייבשי השיער שואגים ברקע ומוזיקת יורוטראש בוקעת מהחדרים. תנסי עד חג המולד, אמרו. ואז עד חופשת האביב. ואז כבר הפסקתי להתחנן.

במקום ללכת לשיעורים ולחזור למסלול האקדמי שהתוויתי לעצמי התחלתי לשוטט. זו תגובה רגילה אצלי, לשרך רגליים עד שהתחושה מתאבנת, בגוף ובנפש. נרדמתי על ספסלים. הגעתי לעיירות אחרות. הפסדתי את שעת העוצר בפנימיה כל כך הרבה פעמים עד שהפסיקו לספור את איחוריי. שוב חציתי קילומטרים של שדות, לאורך פסי רכבת וגדרות אבן נמוכות. מתישהו לא חזרתי לפנימיה בכלל. חציתי את היבשת והגעתי לאסיה. מצאתי עבודות מזדמנות. הייתי שייכת למשהו אחר ולא שייכת בכלל. חזרתי לחייך. גילחתי את שיער ראשי והשטחתי את חזי בעזרת כמה גופיות עבות והמשכתי לטייל.

אפסיק פה.
משהו התנקה בי עכשיו אבל הרבה זוהמה חזרה לזמזם בעורקיי. זמן רב לא התעסקתי בתקופה הזו. זה דורש ממני בליעת חמצן וצלילה עד סחרחורת. לפני כמה חודשים חשבתי לבקר שוב בעיירה הזו שלי אבל אם אלה היו שדות הציד הנצחיים שלי, עדיף שאותיר אותם טהורים.
צום קל או יום אופניים שמח.

Lisk Feng, from When Marnie Was There

בעולם השחמט הזמן הוא חסר רחמים

זה רק בקיץ, או שהחיים שלי ארוגים מהבלחות?
ג' והקטנה קפצו לבקר את קרובי משפחתו. אני נתונה בפרץ חופש שאין לו פורקן ממשי.
בהיתי בקיר ואז טאטאתי שוב את הבית ואז חתכתי ירקות לסלט וארזתי אותו בקופסה כי לא רציתי לבזבז זמן על אוכל. דפדפתי בספר שאחותי שלחה לי (השני של ארונדהטי רוי; התחברתי לראשון ובנוכחי אני תקועה), אבל אי-הנחת הקבוע מטפס במעלה שדרתי כמו עכביש תזזיתי.
הייתי רוצה לקפוץ לים אבל הרכב אצל ג' – יש לנו רק אחד כי יש גבול לבורגנות. ולא בא לי להשתרך בחום הזה. והגינה רוחשת ומעקצצת כמוני אז הורדתי כמה פריטים מהחבל וברחתי פנימה.
יש לי מה לעשות: לסיים מאמר הקשור ללימודים, לשפצר נוסחאות בטבלה מהעבודה, להמשיך בסבב הכביסות.
ואנה אני באה.

הסתובבתי בין החדרים ומדדתי חצאית שחברה העבירה לי והחזרתי צבעים לחפיסות ובובות למדף.
החצאית מנומרת ומשיית-סינטטית, לא משהו שהייתי קונה בעצמי. איכשהו היא עובדת/עוברת, בטישירט וכפכפים.
הבית מאובק ואני עדיין עצבנית כי הבוקר נתקלתי באחת האמהות המעצבנות מהשכונה. כלומר, אני לא עצבנית עליה אבל היא מעוררת דברים רדומים. למשל, כשהקטנה היתה מאד קטנה, חצי שנה-שנה, הייתי מאפשרת לה לטפס על מתקנים בגן השעשועים מבלי לעמוד סנטימטר לידה ועם כף פרושה. רציתי לתת לה ללמוד את הכוח שלה, את היכולות שלה במרחב. זו גישה שנולדה בלא מודע, משהו שפשוט ייחלתי עבורה ואז ניסיתי להסביר או לתרץ לעצמי.
היא כמובן נפלה הרבה ונחבלה, אבל היא לא היתה תינוקת מתלוננת או בכיינית ולרוב קמה מיד והמשיכה לדדות ולטפס. לא עשיתי עניין מהנפילות. פעם אחת היא נפלה מראש המגלשה. זינקתי לעברה והחזקתי אותה בעודה מעכלת את ההלם עד שהחלה לשהק בבכי. האמא המעצבנת נגשה אלי לאחר מכן ואמרה לי שהיא "מעריכה את האמהוּת" שלי ועוד כמה משפטים. אני לא יודעת לקרוא בין השורות ולא ירדתי לסוף כוונתה, אך גם ככה מאז הלידה הייתי במגננה תמידית מול כל הנשמות הטובות שיודעות הכי בכל נושא, והיא הצליחה לערער בי משהו בסיסי.

הילדה שלי עצמאית ונחושה מאד, בטוחה בעצמה באופן נחרץ. אני מייחסת חלק מהתכונות האלה למרחב שנתתי לה, ליד שלא גוננה על גבה. אני מקווה שגם בגיל יותר מושפע חברתית היא עדיין תתמצא במרחבים השונים בעזרת השיפוט הפנימי שלה, והביטחון שלה יקבל מינון בריא ונכון לה.
ועדיין, כאשר אני נתקלת באמא הזו, או בדמויות אחרות הקשורות להורות הראשונית, משהו בי מתכווץ ומגיב פנימית. למשל, כל הנשמות הטובות שהעירו על שלבים תקועים בהתפתחות שלה, נתנו טיפים ועצות (היא לא הוציאה הגה מפיה עד גיל מאוחר, למשל. או איזכורים של הורמוני גדילה כי היא גוזל). או אמהות אחרות – באינטרנט, במשרד, בקופת החולים ובפארק – שחושבות שהן יודעות לגדל את ילדיהן כאילו אף אמא לא הביאה צאצאים לעולם לפניהן, אמהות טריות (שנה פלוס-מינוס) שטרם חוו כלום אבל לדעת עצמן בעלות ניסיון ותבונת-חיים בעומק שקע מריאנה.
בדיעבד, ברור לי שאלו אותן נשים חסרות מודעות שחירפנו אותי בימי הרווקות, אלו שהן הכי חכמות, הכי מבינות והכי בעלות ידע אקלקטי בעיני עצמן. אבל אז ידעתי לסנן אותן בגיחוך. עם האמהוּת, הבטחון המעורער שלי בשילוב של חוסר התמצאות אפשרו להן לחדור מתחת לעור.

טוב, די.
ועדיין החופש הזה הקצרצר הזה עכשיו, כמו לנסות לאונן. את רק שומעת הדי נקישות מכד רחם יבש.
כמה חברות ילדו לאחרונה ואני נאלצת להאזין לסיפורי הלידה וזה מחליא אותי. כבר כתבתי את שלי, שמור כאן בטיוטות. אין בכוונתי לספר אותו שוב בקול, לאף אחת. כל אחת הסיפור היחודי שלה, המשעמם עד זרא, כולל כל הקטעים המרגשים.
לפעמים – כלומר, פעם ביום – אני חושבת על ההיריון הבא וזה מעציב אותי. כי פתאום תהיה נסיגה בתנופה של החיים עכשיו, במשרד ובלימודים. ושוב פעם אהיה בודדה בתוך עצמי ובחוויה הזו. לפעמים אני כועסת שגברים לא נאלצים לעצור בפתאומיות את כל מהלך חייהם לכמה חודשים, מה שמשפיע על כל המסלול העתידי, ולהתמודד עם דבר שיונק מהם את לשד אנושיותם. להישאב כל כך ולהגיע לנקודה שבה הם חייבים לומר לעצמם, אני מוותר על כל השאיפות, אולי אחליף אותן בחדשות מתישהו. והם גם לא צריכים להתניע שוב, להעביר הילוכים. הם חושבים שכן, שזה מה שקרה להם, והם בפליאה ובאבהות ובהורמנליות ובריגושים, ובא לי לפוצץ להם את המוח ולפלח להם את הזין לשניים עד פי הטבעת, לתפור אותו מחדש, אבל עקום, ואז לתפור אותו שוב, ואז שוב ליתר ביטחון, ואז להכריח אותם לזיין על יבש.
ותודה על הדגים.

OKSANAOksana Shvets

כבר התקרר בחוץ והספקתי לקנות חומוס טרי ופיתות לבקשת ג' וחשבתי על המשפטים האחרונים שפרצו ממני.
אז דיסקליימר: זה לא חלק מדיון שיוויוניסטי, זה לא חלק משיח על פריבילגיות וזכויות או פמיניזם. זו החוויה שלי, בנסיבות שלי. זה עוד לא הזמן לשייך את החוויה שלי למשהו גדול יותר.
מה שקרה לאחר הלידה גרם לי לוותר במודע על רשימת שאיפות, בעוד שא+נשים סביבי המשיכו במומנטום מעורר קנאה. כשנה לאחר הלידה הגעתי לנקודת שבירה בה הבנתי שהאנרגיות שאני משקיעה בהחזרת הירח שלי למסלולו גוזלות ממני המון. דיברתי עם עצמי והחלטתי למחוק הכל ולראות מה עכשיו. המחיקה לא קרתה בין-רגע, עדיין לקח לי זמן לשחרר דברים. במשך מעל לשנתיים ניסיתי להמשיך לכתוב, דברים גרועים ומיופים, עדיין לא ויתרתי על ה-trajectory האקדמאי (קיוויתי להתקבל ל-LSE), תכננתי טיולים משפחתיים מופרעים לצפון אפריקה ודרום קוריאה ועוד. לאט לאט הנחתי לדברים, זה לא הזמן עבורם. אני כבר לא בת 30 ופסיק. אין לי גב משפחתי או כלכלי מעבר לעצמי ולחסכונות המועטים שלנו. אני לא יכולה לסכן את שפיותי מול הילדה שבחרתי להביא. ואין לי את הפריבילגיה להיות עצובה מולה.
לאט לאט גם חזרתי לראות בצבע, לצחוק מהבטן, לשתול דברים בגינה ולחבק את ג'.
למרות זאת, אני עדיין מתכעסת עד שיתוק מדי פעם, והכל קשור להכל ומעורבל לי במעיים.

רעלים

הצפה. אין לי מושג מתי נסדק הסכר. לא הייתי מודעת בכלל לקיומה של רקמת הסכר הזו, שהגדירה אותי בהרבה מובנים. בשחצנותי הנחתי שהיו בתווי האופי שלי ריחוק ועוצמה, אך בעצם מסתבר שזו סתם רקמת שריר שהתמוססה.
הדברים מציפים אותי במהירות משונה. אני מגיבה אחרת בגלל משקעים נודדים.
מעניין מה עוד יש בתוכי ועלול להתפורר. או מתפרק בעודי מקלידה. ואם אקום מהכיסא אישה אחרת.
עכשיו שהסכר סדוק והכל חודר פנימה בבהילות, התגובות שלי מתנקזות ממני באופן אחר ומיידי.

דברים שקרו בחודש ומשהו האחרון:

1. ג' נסע עם חברים לטיול קצרצר למזרח. הייתי חד-הורית להפליא במשך כמה שבועות והיה לנו נחמד. בילינו בים ובתערוכות והסתובבנו בבית בבגדי ים לחים ואכלנו מהרצפה ואף אחד לא אמר לנו כלום.
בגלל הפרש הגילאים ביננו ג' מרשה לעצמו להעיר לי. זה מטריף אותי אבל לרוב אני סותמת.
ואז, לפני כחודשיים, בעקבות אירוע משפחתי מתיש (צד שלו, לי אין צד) עף לי הסעיף. התחלתי לענות. השבתי בהערה על הערה. במקום לצרוח לתוך עצמי עד שיתפוצץ לי ווריד במוח, הגבתי. אבל הגבתי בארסיות צבורה ומזוקקת, וזה צרב לשנינו בדם.

2. חברה שלי הציעה שאצטרף אליה לניקוי רעלים. תהליך מבוקר שאורך חודש ואמור להסתיים בתאריך העלייה שלי. שזה תכף.
ידעתי שאני צריכה משהו מעין זה כי אין לי תיאבון, המטבוליזם שלי נדפק ובדיקות הדם שלי גרועות. וגם כי אני מקווה שזה ישפיע עלי נפשית, אשכרה ינקה רעלים. וכי אני עייפה, הו כה עייפה. זומבי.

רגע, חזרה לסעיף הראשון:
חבריו של ג' הציעו לו להצטרף אליהם לטיול. כבר שנים שאני חופרת לו שייסע. אני והקטנה מסתדרות נהדר. אבל – אני תמיד נזכרת להציק לו בנושא רגע לפני החגים, כי פתאום אני קולטת שאאלץ להתארח אצל המשפחה שלו. ואז הוא נעלב ברמה שבטית. ובערב החג כולנו כועסים בדרך לרמת-סחלבים כלשהי ואני צריכה לשתות מלא מלא אלכוהול כדי לא לשנוא עד לשד עצמותי אנשים שבעצם לא עשו לי כל רע אבל מגרדים אותי בכיוון הלא-נכון. אם הוא היה בחו"ל במהלך החגים זה היה פותר הכל. אבל שבט זה שבט.

ההזמנה לטיול הגיעה אחרי החגים. אפילו אחרי יום המנגלים הלאומי. ג' התלבט והתלבט כי הוא מומחה בלבטים והתייסרויות. סע, אמרתי לו ושאגתי בלב. רציתי שילך קצת כדי שאוכל להתגעגע.
לא התגעגעתי.
ניסיתי לחפור ולגעת בזה. ובכן, במאה אחוזי הדוגרי שלי? הגעגועים לא נכחו כי לא היה להם חמצן. לא בגלל חוסר רגש.
רמת ההתשה/תשישות שלי כל כך חזקה שאני בקושי אוהבת את הילדה שלי.
ואני זוכרת עד כמה תחושת האהבה שלי כלפיה חזקה, זה מיתר עבה מאד שמפיק צליל נמוך והופך-קרביים.
מרוב עייפות המיתר רופף. גם התחושות כלפי ג' קלושות, וככל שהוא מעצבן אותי – גם בפרטים הקטנים, במיוחד בקטנים: בכוסות הקפה השחור היבש וההערות הזעירות או המבטים – כך כל מה שהיה ביננו נחלש אקספוננציאלית.

אולי כל ההתפוררות הזו כי אני מזקינה. טו אולד פור דיס שיט.
בעקבות הניקוי העור שלי חלק מאי פעם ואני עדיין לא נראית בת 30.
כמה ימים לפני הניקוי נעמדתי מול המראה ונזכרתי שאני אוהבת את הגוף שלי. שהוא יפה וחלק וגם צלקות הלידה סקסיות. רוב הזמן אני אוהבת את הגוף שלי, למרות שהוא עייף והפטמות פוזלות והשכמות לא מזדקרות כמו פעם אם לא מזכירים להן בתחיבת אצבע.
לו הייתי גבר הייתי מטורפת על הגוף הזה. לפעמים אני גבר ואני מטורפת על הגוף שלי, על כמה שהוא רך ונעים וקריר ולוהט וגמיש. אני מאד גמישה וכך גם הילדה שלי. אנחנו מתקפלות לגודל של שקית.

למרות זאת, בתקופה האחרונה אני מרגישה התיישנות או התנוונות כלשהי בתוכי, אולי כתוצאה מהעייפות. לא נכון לכתוב זקנה, כפי שרשמתי למעלה. אין לי מושג מה זו זיקנה, אני עדיין בת 16. או בן 16. בגיל 16 הייתי סוג מאד עז של זכר. תקשיבו, אני לא יודעת מה שמתי בשייקים היום, אבל הדברים ברורים לי אחרת.
בכל אופן, בגלל הניוון הזה הסכמתי לבצע את הניקוי.

סיבותיי העיקריות לניקוי הרעלים:

1. למגר את העייפות הזו
2. לאתחל את הגוף (יתבטא בבדיקות הדם)
3. לתדלק את הדרייב, את כל החשקים שגוועו
4. להחזיר לעצמי תחושת שליטה על הגוף. זו שנתלשה ממני כשנכנסתי להריון.
5. שאוכל להגיד שניסיתי משהו, שהפעלתי מאמצים כדי לשפר את המצב הנתון.

הניקוי כולל מלא שייקים, כמובן. ומלא חוקן. ותרגילי נשימה ויוגה וניקוז לימפטי ושאר ירקות (no pun intended) ששואבים את מעט הזמן הפנוי שלי. הרבה התעסקות ו-ווג'ראס. נהגתי לזלזל באנשים שעושים לעצמם חוקן ומאלתרים מתכוני שייקים בצבעי חומצה. אתם מוזמנים לצחוק עלי בחזרה.
השבועיים הראשונים היו קשים, עכשיו נכנסתי לקצב. לא זוכרת איפה שמעתי שלוקח 21 יום להרגל להשתרש, אבל מסתבר שיש בזה משהו.
אני עדיין עייפה, אבל זו בעיקר עייפות על תדר אחר. עייפות של גוף שעובד קשה לנקות את עצמו.

אין לי מושג מה לעשות לגבי הסכר וכל מה שסדוק בתוכי.
אולי ככה זה צריך להיות.
Wabi sabi.

9defe5b29027a7b8fac0561388b2207eAdi Goodrich, 'Japan & Finland Bathroom Tour, 1978', via heyheyadi.tumblr.com

על ההתפנקות שבהפרעה מבוקרת

חשבתי לוותר על הבלוג כי זה מבזבז לי זמן.
לא לוותר באופן אקטיבי, פשוט להזניח אותו.
אני לא מצליחה להיכנס מהנייד לאזור הבקרה, כך שבעצם הזמן היחיד בו אני יכולה לגלוש בוורדפרס הוא בשעות הלימודים אבל הסמסטר הברזתי מכל ההרצאות כי עבודה/ילדה/כביסה. הגשתי עבודות והמשוב סבבה, אל דאגה, תודה.

בנייד אני רושמת לי פתקים קצרים, רובם זועמים. פזמונות זעירים ספוגי כעס ותסכול.
שוב ושוב אני תוהה למה לי להכניס עוד תינוק/ת למערך הלא יציב הזה ביני לבין ג'.
ההתקן עדיין עמוק בחלל הרחם, מפתח אחד של שפיות.
(היה לי חלום נוראי שבו נאלצתי לבצע MRI וההתקן נקרע החוצה דרך דופן הרחם והשרירים והבשר והעור. בחלום ההתקן כנראה היה עשוי ממתכת מתמגנטת ולא מנחושת. יש וריאציות לחלום הזה, לפעמים כל השיניים שלי נקרעות החוצה ואז מסתבר לי שילדתי. לפעמים נופלים לי מפתחות מדממים וריריים מהכוס. הבנתן, בקיצור. יש פה הפרעה.)

לפני כמה שבועות התבהר לי שלולא הילדה, לא הייתי נשארת עוד בדירה הקטנה עם ג'.
שלמרות אהבתי אליו, והחיבור שאין לי עם אף אחד אחר, כל זה לא שווה את האתר הכואב הזה שנוצר ביננו.
בראש שלי, אני בחורה שקמה והולכת. זה נכון לגבי אספקטים שונים בחיי, אבל ג' הוא הניסיון הראשון שלי במשפחה ואני מהססת ליישם על זה כללים שהמצאתי בגיל 20.
אני מנסה דברים שונים במקביל.
כי בראש שלי אני גם לוחמת.

דברים שאני מנסה במקביל:
לתקשר יותר את התסכול לפני שהוא הופך לצ'רנוביל פנימי.
להכריח את עצמי לעשות יותר סקס.
לא לבקר את עצמי.
לא לשנוא את עצמי.
להפעיל שליטה על דברים שיש לי עליהם שליטה, אבל באופן מבוקר והגיוני. למשל, נרשמתי לדיטוקס של 4 שבועות בליווי תזונאית מוסמכת. זה נחמד מאד לפרגן לעצמי הפרעת אכילה מבוקרת ובעלת תאריך תוקף. פתאום שמתי לב שהניקוי יסתיים בדיוק בתאריך בו עליתי לישראל, כמה מיסטי. נוט.

e9342dae10fc86eddf27ce8ad3e4ed3d 良根 via flickr

טוב, לפי הנאמר למעלה, ירדתי מהפסים. החלקתי מהם באופן מפואר.
הנה ההיסטוריה של נפילתי מהפסים:
כמה שבועות מעטים לאחר הלידה (כן, שוב זה) הלכתי לפסיכולוגית שלי. עבדתי קשה מאד אצלה בשנים הקודמות. היא הייתה המקום הבטוח היחיד שלי, לאחר שהמרחב עם ג' נהרס. אמרתי לה שקשה לי, פירטתי קצת. לא סיפרתי הכל: אמרתי שאין לי שום מערך תמיכה ושאני כל היום בוכה עם הגב לסלקל או לתוך הכיור ושהצלקת מהלידה לא מתאחה. לא סיפרתי שג' מפעיל עלי לחץ נפשי לשכב איתו, ושהלידה צפה שוב ושוב ושאני מתחרפנת מבהלה. דיווחתי על העניינים הדחופים, על הרוויה ההורמונלית ושבמשך שבועות שלמים לא יצאתי מהבית כי היה קר מדי.
אחרי כל זאת היא אמרה: נראה לי שאת צריכה לישון יותר, את נראית עייפה.
יצאתי מרוקנת והמומה.

כמה שבועות לאחר מכן חזרתי לעבודה והיה זוועות.
התינוקת חלתה מלא, אספה שלל חיידקים במשפחתון. היה לה קטע כזה של להרעיב את עצמה שכשהיא לא חשה בטוב, כך שהיא הייתה מתייבשת במהירות והייתי חייבת לרוץ איתה למיון כדי שיתקעו מחטים בזרוע הזערורית שלה, והיא היתה מתבוננת בי במבט סמי-אפאתי אבל חכם ומעבירה לי בטלפתיה דברים שלא הבנתי, רק ישבתי לצידה ודמעתי ושרתי לה את אותו שיר קבוע מתוך פינוקיו.
כמובן שהפסדתי ימי עבודה על ימין ועל שמאל. ראש הצוות הודיעה לי שלא מקובל בעיניה ושאני מתבקשת לא לקבוע תור לרופא או לטיפת חלב בשעות הבוקר, רק אחה"צ. מרוב הלם לא הגבתי. אותה גברת כמובן טסה 3 פעמים לחו"ל במהלך הפחות-מחצי-שנה מאז שילדתי, ואני אף מילאתי את תפקידה בפעם האחרונה שנסעה.
באותו ערב התחלתי לחפש עבודה באתרים השונים והבנתי שיריתי לעצמי ברגל. אף אחד לא ייקח אותי בשעות משרת האם שאני מייחלת להן. לא הייתה לי אפשרות להישאר בבית כי אני נשואה לאמן שמרוויח אחוזון מהנטו שלי, וגם יש לנו משכנתא ואפס תמיכה כלכלית.

בכל בוקר נסעתי בדמעות לעבודה. התגעגעתי כל כך לתינוקת שלי. וגם לסטטוס קוו מלפני המבול. התנכלו אלי במשרד אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל את השינוי, בייחוד שלא היה לי שום מקום מפלט והבית הפך ממקלט לזירת הסיוטים שלי.
שאר החברות לא הבינו, היו להן אמא וחמות ואחיות והורות קלה יחסית. סך הבאסה שלהן (לא שאני מזלזלת!) היתה קשיי הלילה וההנקה והיחסים עם האמא/חמות. והן יכלו לאפשר לעצמן פגרת לידה ארוכה יותר.
ומאיפה בכלל להתחיל להסביר להן על התינוקת המתייבשת, על הצלקת המדממת, על האימה.

ניסיתי שוב את הפסיכולוגית. לפני הלידה דיברנו לא מעט על יתרונות הדור שלי, על כך שאפשר להיות אמא ואשת קריירה וכן להתקדם אקדמית ומגוון נוסף של פלוסים. לאחר שסיפרתי על הקשיים שנערמו לאחרונה היא אמרה: מסתבר שאי אפשר להיות גם אמא וגם אשת קריירה וגם סטודנטית. צריך לעשות כל מיני ויתורים.
תחושת הבגידה היתה חזקה ממני והחלטתי לא לחזור אליה.

ואז קרה מה שקרה עם ג' ומשהו נשבר בי סופית. הוא המשיך להציק לי ללכת לטיפול אצלה, אבל לא הצלחתי להסביר לו למה אני פגועה ממנה. בעצם, הוא לא הצליח להבין למה אני כועסת ("אבל את באמת עייפה יותר. הנה, לכי לישון!").
מיוזמתו וללא ידיעתי הוא פנה לפסיכולוגית שלי והם דיברו אודותיי והיא המליצה לו להפנות אותי למרכז לבריאות נפש האישה באיכילוב, המנוהל בידי חברתה. כל כך כעסתי על כך שהם דיסקסו אותי, למרות שג' טען שוב ושוב שזה מתוך דאגה אלי ושהייתי עושה אותו דבר לו המקרה היה הפוך (לא נכון, הבנאדם התבוסס באבל במשך כמעט 3 שנים והייתי אך מכילה ולא מאיצה).
אבל כל כך ייחלתי לשיפור, בכל רובד שמתאפשר. אז הסכמתי לנסות.

הטיפול במקרים של חשד לדיכאון פוסט-לידה הוא דיאדי (גם אם וגם תינוק), אז שלחו אלינו הביתה פסיכולוגית בלונדינית ויפה שאמרה לי לשבת מול התינוקת ולא להגיב בעוד התינוקת בוכה, רק לשמור על פני פוקר בעוד היא מקליטה הכל במצלמת וידאו. הקטנה בכתה ובכתה במשך נצח של כמה דקות, ואני רתחתי ונשברתי. אני משערת שהבדיקה מוודאת שהתינוקת לא מוותרת ומצפה ליחס. נערכו עוד כמה בדיקות וצילומים על השטיח בבית, והרגשתי איך במהלך השעה וחצי הללו נסתמים וקמלים בי עולמות ונסדקים בי דברים אחרים.

שבועיים אחר כך ניגשתי למרכז לבריאות נפש האישה, לפגישה עם מנהלת המקום. במשך 45 דקות נחקרתי על הלידה, קצת עלי, מעט יותר על ההורות, ואז, בלי שום ידע מקדים הכריזה הגברת שני דברים: א. אין לי דיכאון פוסט-לידה, יש לי הפרעה פוסט-טראומתית מההריון והלידה (ולא הצלחתי לספר לה בכלל על מה שקורה עם ג'. גם אחרי 45 דקות כפול 10 מפגשים כנראה שלא הייתי בשלה להיפתח בנושא).
ב. אני אדם דכאוני.

אמרתי תודה רבה, לא נראה לי שאחזור.
הסתובבתי קצת ברחובות במקום לחזור הביתה. לא התקשרתי לג'. קניתי מכנסיים, הראשונים לאחר הלידה. ראיתי שחזרתי למידה שהייתי בה לפני ההריון, והתחלתי לנסות להבין על סמך מה קבעה הגברת שאני בעלת נטיות דכאוניות. הרי לא סיפרתי לה כמעט כלום במהלך 45 הדקות הללו, ובתור מישהי שמגיל צעיר מאד נמצאת ברשות עצמה, אני בסה"כ אופטימית-ריאליסטית, בעלת-תושיה, וכן, היו קשיים אבל מעולם לא אפשרתי להם להציף אותי ולגרום לי לתת-תפקוד.
הקביעה הזו הרגישה לי אכזרית ומהירה מדי ולא תואמת לפרופיל שבניתי בזהירות עם הפסיכולוגית שלי. שנים של עבודה עצמית מאומצת נזרקו לפח.
חזרתי הביתה. החזקתי את התינוקת והייתי אבודה וקטנה כמוה.
הבנתי שאני לגמרי לבד.

אנה הרמן (מלא סופרלטיבים) מדברת אותי באופן מדויק: