שרב שבור

1. הזמנתי עכשיו שני בגדי ים. למרות שכבר יש לי שלושה. אולי יש הצהרה בהוצאה הבלתי מוכרת הזאת פתאום. על עצמי, עבור עצמי, הכרזה של קיץ, הסרת השכבות, קרובה להתערטלות בפומבי – כל העור החיוור, הוורידים  הכחולים הנפרשים תחת עצם הבריח, ההתברווזות והצלוליטיס. אחד מבגדי הים יפה במיוחד, התכוונתי לקנות אותו ברגע שראיתי אותו על מישהי. בדיעבד כולן לובשות אותו עכשיו, אז אולי אטמין אותו בארון ובעתיד, בעוד עשור ויותר אחת מבנותיי תחטט שם אחר משהו ותגלה אותו.

2. עוד דברים שקיימים ברחבי הבית כדי לשמח אותן מתישהו: ספרים (לא מזמן מצאתי ברחוב ספר שאהבתי כל כך בגיל 15 או 16), עוד ספרים (אומנות, קומיקס, ספרוני שירה), ג׳קטים, תקליטים (סליחה באמת), פרטי אומנות שנאספו ע״י ג׳, משחקי קופסא, קסדות. 

3. הקלפי שלנו ממוקם בבית הספר ללא בוטנים!!!! בקצה השכונה. מאחוריו מצטופף יער קטן בו ניתן לאסוף צנוברים ומחטי דורבנים או להסניף שקדיות, לא לפי הסדר הזה ובעצם מי יודע איזו עונה מקבלת ביטוי פה בכלל. טיילנו שם לפחות פעמיים בשבוע במהלך הסגרים/חגים האחרונים. אנחנו שולחות את הכלב לאתר פטריות כמהין, הוא חוזר עם אצטרובלים. תיאום ציפיות. 

4. עוד בימים בהן הייתי בטוחה שלעולם לא אהיה אמא קניתי להן ספרים. ספרי הקומיקס על המומינים. ספרי אסטריד לינדגרן. יש מפלצת בסוף הספר הזה. אי המטמון. הנסיך הקטן. 

5. קראתי עם הבכורה את הנסיך הקטן במשך כמה ערבים, היא לא הוקסמה כפי שציפיתי – והרי היא יודעת יותר טוב ממבוגרים על הכל! מבוגרים זו קבוצת החארות! מבוגרים הורסים את הכל! – אבל כן חזרנו ודיברנו אודות הנסיך והשושנה והכוכבים והמדבר מדי פעם. ואז קיפלתי לה את טירת השמיכות והמגבות שהיא הקימה בין הסלון למטבח ובתגובה זכיתי בתוכחה א-לה סנט אכזופרי. לא שזה הזיז לי משהו. ולא שזה הזיז לה. היא גם לא הרשתה לתינוקת ולי לזחול בעד הטירה מה שלא השאיר לנו הרבה מרחב תמרון וגרר צרחות של שתיהן ותלישת שערות אצלי. הרבה מאבקי טריטוריה ביניהן, דבר שלא סביר שהיה מקבל נפח כזה לולי הסגרים.

6. כל זה בטח נשמע מאד wholesome ומתוק אבל זה רק נשמע ככה. איך לא להזיק לילדים שלך לטווח ארוך במהלך תקופת הקורונה – תעדכנו אם גברת אובמה כבר מקדמת ספר כזה בטוויטר שלה בבקשה.

7. הצבעתי מרצ. לא זוכרת אם כתבתי פה משהו פוליטי מתישהו. כדאי שלא. הבלוג הזה הוא ברמת התחתונים שלי, לא פוליטיקה. הצבעתי מרצ כי מאז שקיבלתי את זכות הבחירה בישראל בחרתי כך, חוץ מהסבב האחרון. מרצ זאת מין משיכת כתף כזו: הצבעתי נגד האפרטהייד אז אני מוסרית, אבל עדיין חיה פה וקונה בגדי ים כאילו לאנשים בהמשך קו החוף יש חשמל ומים. ועכשיו איבדתי את זוג הקוראים היחידים שלי. 

8. הפעם הבכורה לא רצתה להיכנס לתוך חדרי ההצבעה, אלא להישאר בחוץ ולטפס על מתקני הספורט של ביה״ס ללא בוטנים!!!!! בפעמים הקודמות היא נהנתה מהטקסיות, שלשלה מעטפות על קצות אצבעותיה והתחנחנה אל הנציגים וזיהתה חלק מהאותיות ודרשה להצביע לפיראטים. אבל דיס שיט איז גטינג אולד והקימו שם קיר טיפוס דלוקס ללא בוטנים!! 

9. עד הבוקר הייתי בטוחה שאטוס לאירופה השבוע. אפילו חידשנו דרכונים ותיאמנו בדיקות קורונה כאן וביעד. רק להזמין טיסה. אבל זה מורכב לוגיסטית לנסוע עם ילדים ליעדים מוגבלים. משפחתי מעולם לא פגשה את התינוקת, מעבר למסך. 

10. לא קניתי לעצמי כלום מזה חודשים. אולי שנה. והכדורים הפסיכיאטריים רק סייעו לדכא עוד את חדוות הרכישה, או ההשקעה בעצמי. בעצם זה אוקסימורון. הם לא אמורים לדכא בי משהו. אז הם טיפחו את האדישות הכללית שלי וטשטשו את הצורך לזהור. לזהור? גם את הצורך לכתוב. גם את הרצון לרוץ. אכתוב על כך בפעם אחרת. כל גץ של השראה עומעם. עכשיו יגיעו אלי צמד בגדי ים. במקום טיסה הזמנתי לנו שני לילות במלון מקומי, שבירת שגרה. חיזוק פיגומים. נטילת אחריות. שבירת שרב. 

קלידוסקופ עכור

//
זכרון של אור: בעקבות משמרות/קפסולות הקורונה, בחלק מהימים אני מגיעה לעבודה בשעה מוקדמת מאד ומטפסת במדרגות והאור מסתנן מטה מבעד זכוכיות הגג המרוחק, מצטלב עם הקרניים הנשלחות דרך חלונות קטנים ומעופשים. זה אור מסוים והוא מזכיר לי שני דברים (ועוד כמה עמומים, מחכה שיצופו). זה הראשון:

אני נעולה בדירה מוסקבאית. אני די בטוחה שלא היתה כוונה לנעול אותי, אלא חוסר תשומת לב מהול בהאנגאובר של הדייר הנוכחי. הדירה ריקה, מסויידת לבן על גבי טפטים סובייטים שלא גורדו מראש. שולחן קטן ניצב ליד מקרר, מזרון לצד ההסקה. אני צמאה מאד ותחת מה שאני יודעת כיום שנקרא מיגרנה. אז, בגיל 17 – לא היה לי מושג, הנחתי שזה האנגאובר חריף מסוג אחר.

הדירה קרה, ההסקה כבויה. חודש מרץ במוסקבה, שלג מעופש נערם בגינות הקטנות בין הבניינים המכתרים את הבניין בו אני כלואה. עטופה במעיל, מביטה מהחלון בתנועה הדלילה של הבוקר המוקדם. בלילה הסתובבנו בין תחנות המטרו, פארקים, מועדונים. בשלב כלשהו היתה תחרות הפלת גדרות ברזל לצד קומפלקס בניינים – אולי זה, אולי אחר. אחר כך חזרנו לדירה ונרדמתי צמודה להסקה.

הבוקר איטי מאד. ואז השמש עולה, נקייה, מסתננת דרך האבק המרצד בדירה הקטנה, מסמנת בצללים את הטפטים המסויידים. האור חזק ומכאיב אבל נקי.

כמה ימים או שבועות לפני זה או לאחר מכן אני קופצת לתוך בריכה שנחצבה בקרח ואולי חווה אירוע לב קטן ומאבדת הכרה. גררו אותי החוצה והתעוררתי לאט, האור נשבר בין רסיסי קרח השזורים על ריסיי.

//
זכרון שני: בעיר אירופית קטנה לא רחוק מקו החוף, בניין שהוא היכל קטן ומזמזם. כנראה ספטמבר או אוקטובר חמימים, לא ידעתי חודשים אז. אני בת 3 (פעם בדקתי עם אמי מתי גרנו בעיר הזאת, מסתבר שהייתי בת 3 והספקתי לחגוג 4 לפני שעזבנו), משועממת. המקום הזה הוא בית כנסת והימים – ימים נוראים, ראש השנה או יום כיפור. אחותי יושבת בין הוריי, אני חמקתי לטייל במבנה. הוא בן קומותיים או שלוש, ורחבת הכניסה מרוצפת השיש גדולה מאד ועגולה, סביבה מתעקלים גרמי מדרגות המזמנים טיפוס. חלונות צבעוניים מקשטים את הבניין כולו וכיפתו עשויה זכוכית. דלתות ענק מובילות לאולם הפנימי – בית התפילה. אני עולה לקומה למעלה, שם ניתן לצפות על המתפללים. אפשר לעלות עוד ולגעת בויטראז' אבל סבתא אחת עוצרת אותי וקוראת לי בצחוק לחדר אחד. לא החלפתי איתה מילה. לא זוכרת איך נראה החדר אבל אני יוצאת ממנו ובובת עץ עגלגלה בידיי.

אני רוצה לגעת בחלונות, להרגיש באור הצובע עור. עליתי לנקודה העליונה ביותר, קרובה לכיפת הזכוכית השקופה דרכה מסתנן אור בהיר. פתאום מחליקה הבובה מאחיזתי ומתגלגלת ברעש במדרגות הסיבוביות. היא עשויה עץ – אני יודעת שהוא עלול להישבר ואני עלולה להיענש. תחושת האימה חדה כל כך וזכורה לי עד היום בגלל התחושה שהגיעה מיד אחריה: פליאה גדולה. אני יורדת לאסוף את שברי הבובה אבל היא התפרקה להמון חצאי בובות עץ נוספות, קלידוסקופיות ומבריקות. אני אוספת את כל החלקים בחצאיתי ופורקת במרכז רחבת הכניסה ומנסה להרכיב מחדש.

הבת שלי מבוגרת ממני בזיכרון ההוא ואני תוהה מהם הדברים שנטמעו עמוק בקרבה ויצופו כנגד ריח או אור שביר. היום היא שאלה אותי האם אני זוכרת את החלום שלה על החתול עם המשקפיים. אם אני לא טועה, היא ספרה לי עליו לפני למעלה משנה. הייתי באמצע להיאבק עם התינוקת והטיטול ולא הספקתי לשאול אותה מה הזכיר לה פתאום את החלום.

מטריושקת בצל מתוך Secrets of Russia של Aamu Song & Johan Olin

מצב ביניים III

דברים שנאספו הבוקר בשקית ונלקחו לגן במסגרת הכנת דיוקן עצמי א-לה חנוך פיבן:
– 2 גולות לבנות בציפוי אם הפנינה (עיניים)
– נוצה סגולה שבורה (אף או פה, טרם הוחלט)
– זוג קונכיות קטנות (לאוזניים; התלבטנו בין צדפה פתוחה לקונכייה, אבל שומעים את הים יותר טוב בשניה)
– חופן צנוברים בקליפתם (TBD)
– מנקי מקטרות בגוונים של גיבורי על (TBD)
– מחר נשלח עוד.

'צריך להביא דברים שאני אוהבת ומתחברת אליהם,' הודיעה מדמואזל. 'אפשר גם להביא ממתקים.' אבל לא מצאנו ממתק מתאים ו/או הוא נאכל טרום זמנו. זו כבר שנה שניה או שלישית שהיא לומדת על חנוך פיבן. במהלך השנה הילדים נחשפים לכמה אמנים/ות מפתח. כבר שנתיים ברצף שאנחנו מוצפים בחמניות בצהוב אלים, למשל. נוגעים גם בפוינטיליזם וקוביזם. מבחינתי כל היצירות שלה זה דאדאיזם צרוף, ואולי זה בכלל המטא, מה אני מבינה באומנות בכלל. הכי אהבתי – הכי נגע בי – "ציורי עצי זית בעקבות חנה טיכו".  אולי כי זה כל כך ספציפי לאדמה הזו, כמו שילד ספרדי יביא הביתה אינטרפרטציה על חואן מירו: כל כך obvious, כל כך נא ופשוט. אז ילדה ישראלית שחורטת בעפרון קהה כמה קווים וענפים זוויתיים ואת שמה בכתב ראי.  

שניה.
מה אני אמורה לכתוב עכשיו, בעקבות דבר אחד ובעיצומו של אחר ובאי-נוחות לקראת הבאות?
הדברים היו חתומים בזמן ועדיין הכל נזל.
שעונים של דאלי בכל מקום.

כתבתי כאן בראש. לפעמים בפתקים בנייד, אבל אני לא קוראת אחורה. הם נדחקו בידי רשימות הקניות שערכתי שוב ושוב, ביצים וגזר ובננות. ביצים ועדשים ותפוחים. כמה ביצים פאקינג אכלנו, טרם חזרתי לטבעונות מלאה.

הנה, לא מתוך פתקים אלא מהזיכרון:
13/03, יום הסתגלות רביעי (ואחרון, מסתבר) אצל המטפלת. יום שישי קצר, גשם פתאומי בשעה שקבעתי עם ג' ארוחת בוקר זריזה בבית הקפה עם הדקלים הננסיים בכניסה, עד שיתקשרו מהמעון ע"מ שנאסוף אותה כי היא התעוררה. מאז הלידה לא יצא לנו לבלות בוקר אחד לבד, בלי דבר עם טיטול.  ג' התעכב, חיפש חניה. על מרפסת הקפה הקטנה עדיין נתלו קישוטי חג המולד עיקשים, שאריות-רצועות מנצנצות כנגד האספלט והשמיים. כבר הזמנתי לנו שני שוטים של קפה וצמד כריכונים. לא הספקנו לנגוס בהם והמטפלת התקשרה. השארתי את ג' עם האוכל ועם פיסה אחרונה של העולם הקודם ורצתי בגשם לאסוף אותה. המעון נמצא בפינת אותו רחוב, שמעתי אותה משתנקת בבכי עוד לפני שניגשתי אל השער. המטפלת הגישה לי אותה בחיוך מתנצל. היא לפתה את צווארי ובכתה, בכתה. לא גזרתי לה ציפורניים והיא תלשה בעורי. עטפתי אותה בשמיכה וניסיתי להתחמק מהזרזיפים.
בשבת הודיעה המטפלת שבתה נמצאה חיובית לקורונה כך שהמעון לא יפתח למחרת. ואז הורידו את השאלטר והמשכנו את חופשת הלידה והתינוקת היתה מאושרת מכל רגע.

ועדיין, הכל מרגיש לי בינתיים.
מצבי ביניים לא זרים לי. ניתן לומר שאני עוברת ממצב ביניים אחד למשנהו, אבל לרוב אלו נקודות זמן אישיות. למעט סיטואציות הזויות כמו ההריון הקודם בו הייתי גם במצב ביניים וגם בשעת מלחמה (אוקי אז "מבצע"), הצלבה מחליאה במיוחד. או 11/09/01 שבמהלכו בעצם ישנתי על ספסל.
הפעם המצב הכללי תפס אותי בנקודת זמן אופטימלית. אם כל ההיסטריה הזאת היתה נופלת עלי בתקופה אחרת, הייתי נפגעת נפשית או פיננסית באופן משמעותי. למשל, בזמן שעוד עבדתי באחד מהסקטורים שנדרסו אנושות מהדבר הזה. או אפילו, שיט, בשעה שעוד גרתי בבית הוריי. כואב לי על בני/ות נוער או כל אנושות אחרת שנתקעה בין קירות עם א.נשים רעילים או גרוע מכך.

כבר כתבתי כאן על מצבי ביניים. הנה, מהפעם הראשונהמצב ביניים, הגדרה זמנית א': תודעה המותנית בנסיבתיות היוצרת תחושה של חוסר שליטה זמנית, מאפשרת תליית תגובות רגשיות בנסיבות וחוזר חלילה. כל הזין.

מי אני עכשיו ואיפה החיים שלי.
מישהי שלחה לי עוד meme שצלצל קצת לפני שמחקתי: "למעשה, ב-2015 אף אחד לא ענה נכון על השאלה 'אז איפה אתה רואה את עצמך 5 שנים מעכשיו?'"
2015 לא הכי רלוונטית עבורי, הייתי בבעתת הורות ראשונית מחרידה. אבל לא הכל סובב סביבי.

לא זוכרת מה היו התכניות שלי אז. כלומר, בסכמה הכללית. בעצם, היה תכנון טיול נוסף לסין ב-2015 שבוטל ברגע שהבנתי שאני בהריון. לא הייתי בטוחה לגבי המשך דרכי בחברה בה עבדתי, הייתי מתוסכלת אבל פחדתי שלא אמצא משהו טוב יותר מבחינת שעות העבודה. אבל לא, לא חשבתי שב-2020 אמצא את עצמי עם עוד תינוקת, ספונה בבית ימים על גבי ימים, מקסימום מתגנבת למכולת בשש בבוקר כדי לקנות חלב וביצים, ממוגנת במסיכה, כפפות, כובע גרב ואלכוג'ל כמו איזו קאטוומן ברגע מבוית במיוחד. הזייה.

תמונה ששמורה לי כאן כבר כמה שנים באיזו טיוטה. של Makiko Kishino.

היפרדות /// טריפטיך

/
יש ימים שהיא ישנה כמה שרק מתאפשר לה, מורעבת לשינה. היא טומנת ראשה בחיקי, פלומה לפלומה, שואפת זיעה מרגיעה. הריח שלי כבר התמתן. בשבועות הראשונים הזעתי כמו תיכוניסט. אומרים שכך התינוקות מזהים אותנו, ככה הם נרגעים. בליל הניחוחות שעלו ממני היה נורא וקמאי, קלחון דם התפתל סביבי במקלחת ורק ספרתי כל יום שעובר. עוד רגע יהיה שליו יותר, מובן יותר.

והיא רק סופרת לאחור, מתחפרת בי בנחירות קלות. עכשיו היא כבר לופתת אותי. לרוב בטעות, מופתעת. למרות ההפתעה היא לא מרפה ומביטה בי בעיניים נבונות מדי. לפעמים בנימת נזיפה. איך נתת לי לצאת למרות שלא רציתי. קרעת אותי החוצה.

//
משהו מוזר קרה. לא הצלחתי להתיישב. נאחזתי בקורת המיטה ובעריסה. כלומר, בסוף הצלחתי אבל אז שמתי לב שמדובר במאבק פנימי יומיומי. עוד כמה תנועות בסיסיות הפכו לבלתי אפשריות. לשבת/לשכב דורשות התנהלות תלת-שלבית, כמו בהריון מתקדם. הגניקולוג (הידוע בכינויו המקצועי: הפותולוג, אבל זה כבר לפוסט אחר) אבחן היפרדות בטנית. הפיזיותרפיסט המליץ על תרגילים. אני חוזרת עליהם באדיקות ואכן חל שיפור. זה עדיין מוזר לשלוח הוראה עצבית ולהיתקל חוסר משמעת פנימית. שלא נדע.

///
הזוגיות כמובן עברה שוב למצב צוות משימתי. ברירת מחדל אומללה שכזו, אבל יש בה ממד משקם. אני רוצה לכתוב על זה ולא מצליחה. אולי בגלל שאני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כרגע. צריכה להחלים קודם כל. אבל משהו מערער מאד בימים בהם שנינו בבית ושנינו מותשים נפשית, אבל אחת מאיתנו אמורה לצאת מהבאסה באופן מיידי ולשני אין אפשרות כרגע. לפעמים הוא לוקח את הילדה לגן ואז חוזר למיטה, לבוש, לעתים עדיין במעיל, ראשו תחת הכרית, חולה בדבר שאין לתת לו שם. הצעתי לו לתאם עם קואצ'ר תעסוקתי כי אסור לי להזכיר את המילה "טיפול" (זוכרת לו את התקופה המקבילה לאחר לידת הבכורה, במהלכה הציק לי ללא הרף לחזור לפסיכולוגית או לפנות לטיפול פסיכיאטרי).

ילדתי שוב מכל הסיבות הלא נכונות ומכמה סיבות נכונות. אחת הסיבות היתה המתנה הזו שהגשתי לו, חיים קטנים שנקרעו מתוך קרביי כמנחה עבורו. אני, מביטה מלמטה לעבר המפגש ביניהם תחת זרקורי הרופאים. ועדיין זה לא מספיק עוצמתי כדי לנער אותו. ולמה לנער אותו, זה המצב הנתון. למה אני לא משלימה. אולי כי אני זוכרת אותו אחרת. ואולי כי אני מרגישה אשמה. ואולי זה אכן המצב ואני לא מספקת וזאת לא אשמתי. ובכל מקרה מצצתי לו לפני כמה ימים כדי להרגיש שיזמתי משהו ושלא יאשים אותי במוות מיטה.

נזכרתי איך למדתי באולפן את ההבדל בין לנשק/להתנשק. לא הכרתי את סוג ההטייה ההדדית הזאת. נכון לעכשיו אנחנו מנשקים. בחטף, מן השפה ולחוץ (כן, שמתי לב מה עשיתי פה).

קשתות של Audrey Bodisco

מצב ביניים II

הסמסטר התחיל. אני מתעלמת ממנו לחלוטין.
ידעתי שאכתוב עוד על מצבי ביניים.  המצאתי לעצמי הרבה כאלה ונתליתי ביניהם, בין הזלזלים והקנוקנות.
הייתי אצל רופא המשפחה כי אין לי חשק ללכת לגינקולוג.  הצגתי בפניו את תוצאות בדיקות הדם האחרונות בעקבות הניקוי.  הוא התחיל לצבוע את שערו וזה מבלבל אותי (unnerving).  הוא אמר שעדיין, למרות השינויים באורח החיים, אם אכנס להריון הוא יוגדר כהריון בסיכון גבוה.  בעצם, השינויים לא משנים, עדיין הפיזיולוגיה שלי תקולה מאז ההריון הקודם ועוד לפניו.

הוא התעקש שאלך גם לגינקולוג.  קבעתי תור לעוד חודש בידיעה שאדחה אותו.  יצאתי מהמרפאה בעננה הזו שאני כבר מזהה, שקשורה ל-PTSD.  הצבעים קמלים והחמצן מסתנן באיטיות.  מחשבות על הריון ולידה והתנהלות מול תינוק זערורי ואובדן העצמי מערפלות אותי לידי שיתוק.  היה אחר צהריים חמים ויבש וילדים התרוצצו בגינה הקטנה הצמודה לקופת החולים.  אבל אני התקשיתי לנשום והלכתי לאט באותו מסלול בו הדפתי יום אחר יום עגלה שבתוכה תינוקת מורעבת ושקטה, אי פעם כשלא היה לי שם.

קשה לי להמר פה.  אני יודעת שבסוף אכנס להריון נוסף.  אומרים "להיכנס להריון"? כלומר, בעברית תקנית? כמו לעבור בשער.  להיכנס להיכל.  לבוא בשעריו.  כל כך הרבה הימורים ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה עוד ילד/ה.  כלומר, כן, אני רוצה.  אבל אין לי בעיה לאמץ.  ולמרות כל זאת ברור לי, כאילו העתיד פרוש לפני, שאלד עוד ילד.  כאילו לא נטלתי את ההחלטה הזו והיא מכתוב.  והאם אני רואה את זה ככה כי כבר לא נותרו בי אנרגיות להתלבט ולגרור רגלים.  ההתקן עדיין בפנים כך שיש לבצע פעולה אקטיבית (חוץ מסקס) על מנת לאפשר לכל האבנים להתגלגל מהגבעה.  ההתקן דומה למפתח ופעולת עקירתו כואבת.  אבל אז השער יהיה פרוץ.

עד כה מצאתי תירוצים לגרירת הרגליים: עד שהקטנה תיגמל מחיתולים (תהליך שלקח חצי שנה. הגננת טענה שהיא מוכנה אבל היא לא היתה.  אספתי במו ידי קקי מהשטיח, מהרצפה, מהמדף בסופר.  זה גרם לי לפקפק עוד יותר באפשרות לתהליך אמהות חוזר).  עד שיסתיים סמסטר.  שיסתיים סמסטר נוסף.  שאעבור תפקיד.  שנעבור דירה.  נגמרו לי כל התירוצים חוץ מהלימודים, אך כך או כך אני ניגשת ללימודים בחוסר חשק מוחלט.  זו קליפת חלום שנגרס וכבר לא מעניינת אותי. דרושות לי רק שתי אותיות כדי שאוכל להגדיל מעט את המשכורת.  זהו.  אין בי שום חדוות למידה, שום עניין בחומר.  ובמלוא הכנות, זה לא משנה באיזה נושא הייתי בוחרת ללמוד, עדיין הייתי ניגשת אל העניין בעיניים כבויות.  עוד מנגנון שמגן עלי מפני אכזבות עצמיות.

חשבתי שאדע יותר טוב בקיץ כי כל הפחדים ברורים יותר.  בקיץ עשיתי לי כל מיני חישובים.  מדובר בכמעט שלוש שנים קשות: הריון ושנתיים ראשונות.  אחר כך יש מישור נעים.  הלוואי והייתי יכולה לאסוף לחיקי ילד או ילדה בדיוק בגיל של הקטנה כרגע, מישהו סקרן ושובב ומלא דמיון ואהוב כל כך.  אני לא רוצה להתעבר ולהתרסק ולהיות אחראית על יצור זעיר.  ולהיות כל כך לבד בתוך הטלטלה הזו.

בהמשך השבוע מסרתי לג' את אבחנת הרופא.  הבטחתי ללכת לגינקולוג, ולו רק על מנת להבין טוב יותר עד כמה ההיריון הבא יהיה גרוע מקודמו.  ג' הבטיח שיהיה איתי תמיד וחיבק אותי.  אבל גם הוא יודע שבשלבים הספציפיים של הריון, לידה וינקות מוקדמת האם נמצאת לבדה בתוך גופה ונפשה. ניתן ללוות, ניתן לתמוך ולאהוב, אבל באמהות ישנה בדידות עקרונית שלא ניתן לפרוץ.   אני בטוחה שיש מקבילה אבהית אבל היא לא כוללת כוס קרוע.

ואז ביום שישי היתה הרקדת זומבה בגן והסייעת שלחה לנו סרטון.  צפיתי בו אולי שבעים אלף פעם.  היא רוקדת מאחורה, קרוב לכיסאות הסדורים למפגש.  היא רוקדת עם כל הגוף, הידיים נשלחות ומתפתלות והברכיים מקפצצות והיא בכלל פונה לכיוון ההפוך מהמפעילה.  יש שם 6 שניות טהורות של ריקוד.  כל שאר הילדים מוחאים כף או מנערים כתף וזאת שלי לא קשורה לכלום חוץ מהמוזיקה.  שלחתי לאמא שלי.  ציינתי בדיוק את השניה בה קולטים אותה לראשונה, 00:09, כי זה סרטון וואטסאפ קצת מטושטש. אמא שלי סמסה שהיא קלטה אותה מיד ושהיא מדהימה.

כשהייתי בת גילה והיו חורפים ארוכים והייתי ספונה בבית ימים שלמים, הייתי מדליקה את הרדיו ורוקדת.  אני זוכרת את זה במעומעם.  הייתי רוקדת על כל החדר: על המיטה וכיסא הנדנדה והארונית ולול התינוקות של אחותי.  הייתי מרכזת את כל הכריות באמצע החדר ורוקדת עליהן כאילו זו ולהאלה או האולימפוס.  היו נרטיבים לריקודים האלה, על שודדי ים וחיות טרף ואלים חמומי-מוח.  לימדתי את עצמי לעשות גלגלונים וקפיצות הפוכות.  מאוחר יותר הייתי מנסה להעתיק רוטינות מפרד אסטר, בוב פוסי, מייקל ג'קסון ואחרים, לפי מה שאמא שלי או סבתי היו רואות בטלוויזיה.  אחר כך זה גווע, אבל עדיין הגוף שלי זז באופן לא רצוני אם יש ברקע מקצב מסוים.  הייתי רוקדת עם הקטנה בזרועותיי בתקופות הגזים והשיניים, ולאחר שתירגלה עמידה עצמאית היינו משמיעות לנו מוזיקה או מקרינות קליפים ברקע ומנסות להרקיד את החתול או הכלב במעגל.
ואז פתאום היא פורצת במלוא הדרה למשך כמה שניות של ריקוד מזוקק.

שאלתי אותה לגבי הזומבה והריקוד והיא אמרה שהיא וחברה בשם לינור "רקדו מצחיק".  "נכון רקדנו מצחיק?"
רקדת מדהים, אמרתי לה. שאף אחד לא יגיד לך אחרת.  אף אחד בעולם לא רוקד כמוך.  את דבר מדהים ולא יודעת מאיפה באת לי בכלל.

כל מיני פסלי אינואיטים של דובים מרקדים שלא הצלחתי לגלות את שמות יוצריהם.

קלמנטין

דברים שלא עברו איתנו לדירה החדשה:

– כלי בישול.  כי אין לנו. פינג'אן, מחבת לביצה אחת וסיר חרוך לפסטה/מרק/אורז לא נחשבים.

– בגדי תינוקות.  את המעט שלא תרמתי עד כה העפתי עכשיו.  אם וכאשר, אקנה חדשים.

– כנ"ל צעצועי תינוקות.  השארתי כמה ספרים קשיחים.

– ספרי לימוד וקלסרים ששמרתי למקרה שאי פעם אתווה לעצמי דרך אקדמאית.  כי זה לא יקרה.

– ערימות הסוודרים הישנים של ג'.  כי הוא עוד לא בן 80 ולא מהגר מחבר העמים.

– בגדים שלא לבשתי שתי עונות ברצף.  כי זה החוק.  הארון שלי מצומצם אחרת אני מתחרפנת מהשפע.  רוחבו 80 ס"מ, ותודה לאיקאה שהביאתני הלום. אני מרגישה בנוח ללבוש כל פריט בו בכל רגע נתון ולכל מקום, בין אם מדובר בפארק או לפגישת עבודה.  יש לי שתי שמלות של נפתול שאני ממחזרת בכל האירועים המיותרים שאנשים מארגנים לעצמם כדי שאביא להם צ'ק (נוהל שעדיין מגעיל אותי למרות שאני חיה מעל לעשור במדינה הזו!).

לאחר סינון אחרון נותרו בחוץ מספר בגדים שכבר אינם לבישים, כמו חולצת ג'ינס שמסר לי חבר שהתאבד וקימונו יפני אסלי שתופס יותר מדי מקום וחליפות עבודה ממותגות להקיא שהפסקתי להיחנט בהן מזמן.  ארזתי הכל יפה, חוץ מחולצת הג'ינס, ושלחתי הודעה לחברה שתאסוף ותחלק בין החברות שלה.  את החולצה תרמתי יחד עם הסוודרים של ג'.

בסוף דחפתי לה גם את חליפת שני החלקים של הוגו בוס.  היא נקנתה עבורי בתור מדים באחד מתפקידי הקודמים.  החליפה הותאמה למידותי ובשנים האחרונות לבשתי בנפרד את המכנסיים או את הג'קט מדי פעם.  היא רוק אנד רול אבל כבר לא יושבת עלי כנדרש.  יש לי טוסיק במקום שפעם היה קרש, למשל.

אין לי בעיה עם הטוסיק, אגב. אני אוהבת את הגוף שלי עכשיו באופן שחבל שלא אהבתי אותו כשהייתי בת 20, למרות ובגלל הצלוליט.  קל לי לדבר כי הגוף שלי חמוד ותואם-סטנדרטים ומאז ההריון הוא מרלין מונרו של הגופות. כולל קרסוליים דקים ופטמות שכבר אינן שקועות, ותודה למכונת השאיבה שקרעה אותן החוצה.  אבל גם אני גדלתי בצל אמא מרעילה שהרעיבה את עצמה ובחנה את עצמה ואת הזולת במדד אחד בלבד.  המרחב שלה הוגדר בסטיות מהסנטימטרים ההיקפיים של דוגמנית בורדה זעירה, בכמה אחרות מזניחות את עצמן לעומתה ועד כמה היא מסוגלת לאתגר את עצמה כדי להשתוות לאינדקס ההולך וקטן.  למזלי, ברגע שנותק הקשר ביננו יכולתי למחוק מהתודעה את החרא המצטבר הזה.

בהריון חוויתי נתק מהגוף, למרות שהייתי סקסית עד כאב.  האינקובטור החייזרי היה מוזר ומאיים.  לקלוט בחטף את בבואתי – במעלית או בחלון – גרם למיינדפאק.  עיקר הניתוק נגרם ע"י גורמי רפואה שהתנהלו עם גופי כבשלהם, תחבו בו דברים ומדדו איברים פנימיים שלי ושל העובר כאילו קוראים להם אמא שלי והם בדיוק בלסו בחשאי חצי תבנית שטרויזלקוכען.  וכל הזמן הלחיצו אותי לבצע עוד ועוד בדיקות כי כסת"ח.

אחרי הלידה הייתי מבוהלת מהתמורות שחלו בגוף.  המון כעס על בגידת הגוף.  הוא לא עבד כמו שצריך, לא הגיב ולא התניע כראוי, כאב מאד ונפגע בקלות.  תחושת הבגידה נמשכה לפחות שנתיים, אולי יותר.  במהלכן לא היו לי רגשות אחרים כלפי הגוף שלי, רק כעס ואדישות או התעלמות. תשישות וכאב הם לא בדיוק רגשות, נראה לי.  באופן כללי כעס וניתוק זה מקום נוח עבורי.

מוזר לי לסמן את התקופה בה חזרתי להרגיש משהו חיובי כלפי הגוף שלי. זה מוזר וקצת מכעיס (נו, כן, המנעד שלי מצומצם) כי זה תלוי בגבר אחר ששם לב אלי.  ניסיתי להבין כיצד הוא רואה אותי וחזרתי להאמין בגוף שלי.  אני יודעת שגברים מסוגלים להידלק מאצבע חשופה, אבל זה לא משנה לתרגיל המנטלי המטופש של תביטי-בעצמך-בעיניי-גבר.  ויש לי עיניי גבר, אני הכי male gaze שבעולם לפעמים.  והגוף שלי נעים וסימטרי ומתוק במבט הזה.  אם הייתי גבר, הייתי בחצי-התורן כל היום ממני.

זה לא חכם וזה לא פמיניסטי.  ואולי – וזה הכי גרוע – אולי כל הדבר הזה מורכב משאריות רעילות של התודעה של אמא שלי.  אבל זה סייע בהחזרת האמון בגוף שלי.  זה החזיר לי כוח שכנראה לא מגיע לי ואני לא ראויה לו באמת, ושחטא על פשע, אני משתמשת בו בזילות ולרעה.  אבל לפחות הבת שלי חווה אמא שאוהבת את הגוף שלה.  וכבר לא אכפת לי איך אותו גבר רואה אותי, אם בכלל.  הכוח בחזרה אצלי, אני הסופה ואני יכולה להניע תרנים.  זהו.
איך הגעתי לכאן מהוגו בוס?

sofasafari by Jasmine Deporta

בכלל רציתי להתעכב על השחרור מהחפצים.
כמובן שאפשר להעניק ממד סמלי לכל פרט מהרשימה למעלה אך מבחינתי מדובר בתמונה שלמה של המשך הדרך.  כן, הכנס בדיחה על הקנבס הריק כי השועלים ברחו והציידים טרם הגיעו, או כי בני ישראל חצו את הים והמצרים טבעו.  הריק שהתאפשר מורה על כך שאני עדיין ממשיכה ללכת, שאין בי סטגנציה.  שנותר בי קצת מן הפרא.

הריק – ויתרתי על דברים ואני מקבלת את הוויתור כחלק ממני (owning it) וממשיכה הלאה.  אישור נוסף לכך שאני מסוגלת להכיל את הבחירות של עצמי, גם את המחורבנות ביניהן.  והייתי מקבלת גם בחירות אחרות, אם לדוגמה הייתי מחליטה להיות אלהורית או ביחידניות או כל אורח חיים אחר – לא הייתי מקשה על עצמי.  החברה מספיק תקועה בתחת של עצמה כדי שלא אוכל לעצמי את הלב בעקבות החלטות פרטיות.  אבל אין לי כבר כוח להשתופף בפינת המיטה של הקטנה אז זהו.


הערה (אולי קצת מיותרת, מטבען של הערות שנכתבות לאחר פרץ זרם תודעה):
כמה חברות שלי נמצאות עמוק בשיח הבודי-פוזיטיב מאז שהן ילדו. הן גם עברו שינוי תודעתי במקביל לתמורה הפיזית.  הן על עפות על תצוגות אופנה של ריהאנה ודוגמניות של Aerie. אני לא שם כי מזמן הייתי שם, עוד לפני ההריון.  סליחה על ההתנשאות אבל סטנדרטים ספציפיים של יופי משעממים אותי.  המשיכה שלי לנשים דעכה לגמרי אך נחמד לי להסתכל על אחרות, לא בקטע סליזי.  על איך הן נעות, על המחוות הקטנות, איך הן ממלאות חללים.  נשים זה דבר מרתק וכאמור המבט הגברי שלי דומיננטי.  מה גם שתחושת התלישות שלי גורמת לי להעריץ נשים שמתקיימות במרחב מבלי להתנצל או להתחשבן.
הקווים לדמותה של הגירל-קראש שלי בשנים האחרונות די זהים.  אני מאוהבת בקלמנטין דסו בערך מ-2013.  לאחרונה בנעמי שימאדה וברבי פררה. כן, כל היפות שלי בפינטרסט.  אה, וגם ריי שגב הישראלית. נכון, כולן מאד חטובות, גבוהות, קמורות וצעירות בצורה מרשימה, אבל הי, זה הקראש הפרטי שלי.

מצב ביניים I

עברנו דירה. אני מותשת, הזין שלי שבור מכל מה שהשתבש והשיער שלי הלבין.
באמת, יש לי משמעותית יותר שיער לבן. אין לי מושג מתי התגברה ההאפרה הזו. כעת יש לנו מראה בחדר. במאורה בה גרנו לא היתה גישה למראה התלויה על דלת הארון. חוץ ממנה היתה רק מראת גילוח קטנה ומשחירה ליד המקלחת. בחדר החדש נופלת אלומת שמש ישירה על העומד/ת מול המראה, כך שכל השערות הלבנות בוהקות כמו סיבים אופטיים בחשכת הרעמה.
זה מאד יפה בעיני, בייחוד התכונה שלהן לזרום ולהתפתל בכיוונים סתורים.

עוד לא סיימנו לפרוק ולארגן כי טרם הסתיים השיפוץ. מצב הביניים הזה מעייף אותי. אני מנסה לא להיות קצרת רוח מול ג' והקטנה. אבל ג' מתקשה בשינויים והקטנה משדרת על גל רגיש ומרדני. אתמול היא התפרעה כל כך שהעפתי אותה למיטה בלי כוס תה, ללא מקלחת ובלי צחצוח שיניים. היא סירבה ללבוש פיג'מה וישבנו על המיטה המוכרת בחשיכה זרה, כל אחת בפינתה. הצללים חדשים – המדפים והצעצועים הפכו למובלעות אפלות. כמעט נרדמתי בעצמי אז התחלתי לזמזם את Moon River. פתאום היא נזרקה עלי בחיבוק עייף, מגפפת אותי ומחפשת חום. נרדמנו יחד, מטונפות.

מצב ביניים, הגדרה זמנית א': תודעה המותנית בנסיבתיות היוצרת תחושה של חוסר שליטה זמנית, מאפשרת תליית תגובות רגשיות בנסיבות וחוזר חלילה. כל הזין.

פרט מהמיטה של טרייסי אמין. נזכרתי בה במהלך המעבר.

Soy el Fuego

אחד הדברים שמשמחים אותי בכך שנפטרתי מהפייסבוק היא העובדה שאני לא חשופה לטריגרים.
לא חודרים למרחב שלי כל מצגי השווא למיניהם, דיוני הטרולים המעיקים או המאמות המציקות והאבות הפגומים.  כן, שמעתן נכון את נימת ההתנשאות.  עיקר העניין הוא שאני לא חשופה להרבה מילים – אמנם חלקן חשובות – שנזרקות לחלל/פיד ויכולות לעורר בי שדים.  למרות זאת אני מקבלת ריקושטים, בעיקר דרך הוואטסאפ ובשיחות מסדרון.  חבל שאי אפשר להשתיק שיחות מסדרון.

הגל האחרון של #לאהתלוננתי כמעט ונסחף מעלי לולא הזכירו אותו במהלך סוף השבוע האחרון בו בילינו עם חברים בצימרים קבוצתיים.  זו קבוצת החברים הקרובה ביותר של ג', ותדירות המפגשים שלהם יחסית גבוהה.  פעם בכמה חודשים אנחנו נפגשים לסופ"ש שלם, כולל לינה.  פעם הסופ"שים האלה כללו נערות מתחלפות בביקיני (פעם-פעם גם אני הייתי אחת מהן), אלכוהול, סמים קלים, רכיבת שטח ושחייה בעירום.  פחות מעשור עבר והסופ"ש כולל עגלול, מחית פירות, פסטה-בלי-כלום והמון מצופים צבעוניים ובימבות.

אני נמצאת בשולי המפגשים האלה למרות שאני מחבבת מאד את החברים.  שאר בני ובנות הזוג שהצטרפו במהלך הדרך התחברו טוב יותר ממני.  שניה לפני שאנחנו צוללים לתוך אחד המפגשים הללו אני נושמת עמוק, מכינה את עצמי לערבוביית הילדים, קרעי השיחות, הצחוק הפרוע והנזיפות הרועמות.  אני מעדיפה להיכנס מיד למים יחד עם הקטנה.  הקטנה היא תירוץ מעולה ללקיחת אוויר פה ושם.  היא שוחה כל כך יפה, ברגליים חזקות וזריזות ושזופות. כשהיא נעמדת מולי על שפת הבריכה, מכינה את עצמה לקפיצה, האור נשבר על הפלומה הבהירה שלרגליה ואני נפעמת.  היא שוחה בראש זקוף ופה סגור, ברבע חיוך. ג' אמר שבהבעה הזו היא דומה לי.

ברור לי שזה לא הכי בריא, אבל אני אוהבת להשוות בלב בינה לבין שאר הילדים ולסכם שהיא הכי נהדרת.  היא בוגרת ומלאת דמיון ואכפתיות.  היא מצאה כמה חיפושיות ענקיות בחול, נתנה להן שמות וסחבה אותן על מקל לאדניות הצימר שלנו ונסתה להאכיל אותן באגסים. איכשהו זה הפך לטרנד לוהט בין הילדים ושאר האמהות התעצבנו ובצדק.  ואני רק הייתי מבסוטה מכך שהיא מובילה את הפרוייקט ומסבירה לכולם עובדות מדעיות מופרכות שהמציאה על חיפושיות.

אחרי ארוחת הערב החל סבב בלאק ג'ק ושחיתויות.  הילדים עדיין דהרו על קורקינטים ובימבות ברחבה עד שהתקבצו לאיטם באחד החדרים לצפייה בטלוויזיה ובליסת ממתקים. כבר סגור ומנוי ביננו שבסופי השבוע הללו אין גבולות – כל הסחים מעשנים וכל הילדים נחנקים על M&M.  גם ההורים ההיפים נאלצו לבלוע את כבודם ולאפשר לילדיהם לזלול רעל מתועש, ואני ביניהם.  ברגע שהילדים נעלמו השיחות החלו לקבל גוון פחות מצונזר ועניין #לאהתלוננתי עלה.  כל אחת מהמשתתפות העבירה אנקדוטה או יותר.  לא שיתפתי והלכתי לבדוק את מצבה של הקטנה.  הלשון שלה היתה צבעונית והיא הייתה גמורה מעייפות ובהתה במרקע. לא, היא ממש לא עייפה ולא רוצה ללכת למיטה! חזרתי למשחק אבל מישהו תפס את מקומי הקודם והתחלתי להישרף בכל סיבוב.  כעת ישבתי ליד אחד מבני הזוג שהצטרף אחרון לקבוצה, גבר היפראקטיבי שלא סתם את פיו.  ג' ישב מצידו השני ולא אמר מילה, אבל ראיתי כיצד הוא מתחיל להתחמם בחשאי.  איכשהו אותו בחור קרא לי "בריטית קרה כקרח" וצחקתי עליו שהוא לא מכיר אותי בכלל.  לא היה בזה סאבטקסט ולא הבנתי למה הכינוי הזה הציק לי.

השיחה נעה במעגליות וחזרה לעניין התלונות.  לא יכולתי לספר את שלי במרחב ההוא באותה מידה שלא יכולתי להתלונן בעבר.  אם לדייק, לא יכולתי לשתף מאותה סיבה: השיפוטיות שאני חוזה מראש בתגובות השומעים, גם אם היא אכן קיימת וגם אם בדיתי אותה כדי להעניש את עצמי.  הגבר שלצידי נתקף ברעב והוא חיסל חבילת קשיו שלמה וניסה להבין מאיפה ניתן להזמין פיצות לחוף שכוח-האל שבו השתכנו.  נשרפתי שוב וראיתי שג' תכף מוריד על ראש שכננו בקבוק בירה, אז הצעתי לבחור לעשות איתי אומגה על החוף.  זה חלק מהאטרקציות במקום וטרם עליתי עליה.

ברגע שהתרחקנו מהרחבה המוארת הווליום שלו ירד והוא החל להתלונן על גישות ההורים האחרים ועל השיפוטיות שלהם.  בכל השיחות האישיות הקצרות שהיו לי עם משתתפים אחרים בקבוצה עלו טרוניות על ההורים האחרים. כמובן שגם לי יש בעיה עם כך שאנחנו תמיד מוכנים שעתיים מראש ומחכים לשאר עד שנצא לים/בריכה/מסעדה/סיור, כי אני יקית מעצבנת ומתנשאת.  מכיוון שיש לנו רק ילדה אחת נטולת תיק-החתלה דרושה לנו התארגנות מינימלית, למרות שגם בעבר לא נהגנו לארוז בכל יציאה תיק 40 ליטר כמו לטיול חובק אסיה. למדנו לא להמתין לשאר החברים ולצאת ראשונים, מה שמדרבן את כולם להזדרז.  ברור לי שזה מחרפן אחרים ושההתנהלות שלי לא חברותית.  בכל מקרה השמעתי נהמות הזדהות במהלך שטף הקובלנות שלו, בעודנו יורדים בשביל החול השומם.

בקושי ניתן היה לראות את מתקן האומגה בחושך.  הוא התפרש בין שתי נקודות מרוחקות יחסית, העליונה מביניהן ניצבה על דיונה סחופת חוחים.  טיפסנו עליה והוא זינק ראשון.  טסתי בתורי וצחקתי בקול.  אחר כך החלטתי לנסות לקפוץ בגלגול באמצע המסלול ועליתי הפוך, עם הגב כלפי החוף.  הגלגול לא היה מוצלח והתמלאתי חול תחוח אבל הייתי מאושרת.  ניסינו עוד כמה נסיעות אקסטרימיות יותר על המתקן, כל אחד בתורו.  הוא אמר לי שאני בריטית משוגעת, שזה אמנם שדרוג מהמחמאה הקודמת אבל עדיין מציק.  בדרך לצימרים הוא חזר ואמר ששנינו קצת אאוטסיידרים בקבוצה אבל אמרתי לו שזה מתבקש.  גרעין הקבוצה מורכב מכמה אנשים ששכבו זה עם זה בטיולים שאחרי הצבא לפני כעשרים שנה.  הילדים שלנו נהנים לבלות יחד וזה נחמד שיש את האפשרות לעשות דברים כקבוצה, שזה לא מובן מאליו.  למען הדיוק ההיסטורי, הוא פחות אאוטסיידר ממני מכיוון שחברו הטוב התחתן עם חברה אחרת בקבוצה.

בחזרה במעגל האור והיתושים והקלפים הוא היה יותר רגוע וניסה לחפש פיתות וגבינה כדי ליצור פיצות בעצמו.  התיישבתי ליד ג' והמשכתי להפסיד.  חלק מהילדים החלו בריב הנובע מעייפות כך שהמשחק נעצר וכל זוג הלך להרדים את שלו.  הקטנה כעסה עלינו מאד והכריזה שלא תישן לעולם.  בסוף היא נרדמה מתוך בכי זועף.  חזרנו טרוטי-עיניים לשולחן והורדנו כמה שוטים כדי להתעורר.  מחוץ לרחבה שלנו רחשו צרצרים וכוכבים ושבר גלים, ומישהו צחק על ג' שמאז שהלכתי לאומגה הוא לא רגוע.  הצעתי לו לבוא איתי שוב מכיוון שכבר הפסדתי את כל הכסף.  הלכנו יחד עם אקסית של ג'.  היא אמרה שהיא מפחדת אבל חייבת להתרחק קצת מהקבוצה.  שניהם סיפרו לי שבשעה שהתקלחתי בצהריים הקטנה עשתה כמה סבבי אומגה כמו גדולה, היחידה מבין הילדים.  תססתי מגאווה על הנינג'ה שלי.  האקסית אמרה שאם תהיה תכנית מיני-נינג'ה כדאי שנשקול לשלוח אותה.  היא חסרת פחד והחלום המשותף שלנו הוא לפתוח קרקס.  יש לנו כבר כמה תרגילים מוכנים, רובם כוללים אותה מטפסת עלי ונעמדת על כתפי או ראשי בצורה זו או אחרת, ואני על רגל אחת.  ג' נחרד בכל פעם.

התמלאנו חול וחזרנו ישר למקלחת.  ג' נרדם מיד ואני נותרתי ערה ומעקצצת, מאזינה לפרצי הצחוק מעבר לחלון.  לא התלוננתי כי סגרתי את העניין בסכום כספי נאה.  הייתי בת 20 ועבדתי בחברה יוקרתית בעלת לקוחות אח"מ בינלאומיים.  אמנם עבדתי במחלקה אחרת אך התלוויתי למנהל הכספים לרבות מהפגישות עם נציגי הלקוחות.  הוא היה CFO עם כל המשתמע מכך – סטטוס, גיל ותרגיל.  זו היתה התקופה בה ניסיתי לאתגר את עצמי להגיע הכי רחוק מבחינת אפשרויות הקריירה, ואכן הגעתי עד לבית הלבן.  אני בחרתי לשכב איתו.  בידיעה שהוא נשוי ולרוב די דוחה אותי.   בחלקו, הדבר היה משחקי כוח בראש שלי.  ובחלקו השני הענשה עצמית, פרוטוקול שחוזר על עצמו עד היום.

סיפרתי עליו פעמיים בעבר ובשתי הפעמים אמרו לי בצחוק, daddy issues.  אין ספק שיש לי בעיה עם הוריי אבל אני לא חושבת ששכבתי איתו מהסיבה הזו.  שאר הבנים בני גילי במשרד נראו לי ילדותיים מאד, בוגרי קולג' בעלי בייבי-פייס, Myspace ותסמונת עמילן-יתר בגרדרובה.  אני הספקתי לחצות חצי גלובוס ולישון ברחובות, לא היתה לי שיחה עמם בכלל.   במקביל שכבתי עם שתי בחורות, אחת בת גילי ואחת מבוגרת יותר.  שום דבר לא היה יציב עבורי באותה תקופה, אבל לא חיפשתי יציבות.  תכננתי לעזוב את המשרד לאחר שאוכל לנכס כמה קשרים ופרויקטים לרזומה.

אותו CFO נהיה נועז ולהוט יותר כך שרציתי במגע עמו פחות ופחות.  בעקבות כמה מבטים ברורים ורמיזות שנזרקו באוויר הנחתי שרוב חברי ההנהלה יודעים עלינו כי הוא בטח השוויץ בי באיזה מפגש גולף מנהלים או נסיעת סקי.  מהלך מטומטם שלו שהניח בידי קלף מיקוח.  הוא התחיל לסדר את יומו ככה שנוכל להיפגש יותר.  כבר לא רציתי בכך אך המשכתי כדי שלא אאלץ לעזוב את המשרד באמצע פרויקט.  ידעתי שאפוטר ברגע שאפסיק לספק שירותים חיצוניים.  הוא הפך לאובססיבי וגילה להפתעתו שאני לא אקסקלוסיבית (מפתיע שהופתעת, מלך היקום כולו, מכך שיש עוד אנשים ונשים חוץ ממך בעולם).  הוא התחרפן לחלוטין מכך שהאחרים הן בעצם אחרות והחל לחתור לשלישיה.  הוא אמר שהוא מכיר מישהי שראתה את התמונה שלי ומאד רוצה לנסות.  איכשהו הוצאתי ממנו שמדובר בזונה.  זה הגדיש לחלוטין את הסאה ובפירוש הגדיר את הקו האדום שלי אי-אז בגיל 20.  הוא לא הבין מה הבעיה שלי עם זונות והסקתי מכך שהוא בעצם מחשיב אותי לאחת.  זה הכאיב לי יותר ממה שרציתי להודות ומחק את כל הכוח שחשבתי שהיה לי מולו.

ההשתלשלות הקוסמית המוזרה הובילה לכך שבדיוק באותם ימים חלה ברקע התפרקות ומיזוג החברה. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק, מה אמרתי לו או למישהו אחר אבל איכשהו שנינו מצאנו את עצמנו בחדר היו"ר הכמעט-לשעבר יחד עם עו"ד וסמנכ"ל נוסף.  לאחר מלא מילים גבוהות וכמה בדיחות מגעילות נשאלתי מה אני רוצה בתמורה למכתב פיטורים עקב פירוק החברה ומעבר לעיר אחרת.  נקבתי סכום ויצאתי מהבניין עם הצ'ק בידי, מבלי לאסוף את התיק שלי ומבלי לעצור.  הייתי הלומה.  נקבתי בסכום צנוע יחסית, כזה שהספיק לי למחשב נייד וכמה טיסות.  השארתי שכ"ד מספק לשותף וארזתי תיק.  לא נפרדתי מאותן בחורות.  באותו שלב נותרה רק אחת מהן, זו שגם הגעילה אותי ועדיין המשכתי להעניש את עצמי איתה.

בטיסות ישבתי בקהיון מוחלט.  אני לא זוכרת מה הרגשתי או על מה חשבתי במשך תקופה.  כמה חודשים לאחר מכן התחלתי לספר לעצמי את הסיפור באופן שיתאים לי יותר, שיחזיר לי קצת כוח לתוך הנרטיב.  הסכום שניתן לי קיבל תדמית של החלטה, של בחירה בתוך כאוס.  השתמשתי בכולו ממש מהר, עד הסנט האחרון.  אין ממנו זכר.  לפעמים אני נזכרת באותו גבר ומתכווצת בגועל.  ממרום גילי אני שמחה שלא חטפתי ממנו איזו תסמונת ונרלית.

לאחר מכן לא התקרבתי לאף אחד או אחת במשך כמה שנים.  לפני ג' היה לי חבר הומו כך שהמגע היה מועט מאד אך היה בזה משהו מרפא.  ג' היה עדין ואוהב, ועודנו.  ויש לנו, וסליחה על הקיטש, פרי אהבה.  היא עינב קטן או רימון חצוף.  אני מושכת בכל החבלים כדי שזה לא יתפרק, כל הזמן.  לפעמים זה מעייף כל כך, ולפעמים אני מוצפת בתזכורות מהעבר ואני מרגישה שאין לי כוח בכלל.

דרקון של KERO

המאורה

כמה מחשבות:

–  אם סוקו בהריון, אולי גם אני יכולה.
אולי כל העניין הוא לאבד מסלול מחדש ועדיין להישאר כנה לעצמי.
יכאב לי מאד לאבד את המעט שהשגתי מאז הלידה. אולי אשיג יותר בזמן אחר, אבל זה לא נוגע בדבר.

–  התחרטתי קצת על פרסום הפוסט האחרון אבל פאק איט.
במשך כמה ימים הסתובבתי בריקנות ברוכה, כזו הנובעת מפריקה וחשיפת צלקות לאור שמש. או בעקבות מפגש אצל הפסיכולוגית. או בכי.
אני לא מדברת על העבר בגלל שזה מאיר אותי בזרקור מוזר, כמו בזירת קרקס. פתאום השיער שלי מסתמר לרעמה כתומה ואני בבגד גוף שבו רואים לי את ההו-הא. מעטים האנשים שמכירים את ההיסטוריה המלאה, אפילו ג' לא שמע את כולה. אנשים מתייחסים אלי אחרת לאחר היכרות עם עברי. ואולי אני מניחה שהם מצפים ממני לתגובות אחרות, בהינתן כל המשקל המוזר הזה. אבל אני ממשיכה להתיימר לנורמטיביות מתפקדת; לדמויות שהרכבתי לעצמי: אמא, פרטנרית, עובדת, סטודנטית. הכי מעיקה העובדה שאני חווה בעיות וכאב -עכשיו-, דברים טריים ולא מפעם, וזה קריטי עכשיו, זה בולם אותי עכשיו. לכן גם קשה לי להתחיל טיפול מחדש. ומה שהיה פעם כבר נצרב וזהו. את הבדיקה לכך בצעתי כשילדתי וגיליתי שאהבתי את התינוקת שלי. פחדתי שאי-אהבה זה עניין תורשתי, או מוטבע באופיי. אבל אהבתי אותה מיד, את הטרולית הקטנה והסגולה, בפרץ מבכיא של רגש חדש.
מאז היוולדה אני אומרת לה מדי יום, לפחות פעם ביום: אני אוהבת אותך. עד שזה יצרב בה מתחת להכל.

–  לאחרונה אני אוהבת להרים אותה בלילה להשתנה. לקראת חצות נוצר הרגע הזה שבו אני מרימה את הגופיף המזיע קלות ונושאת אותה לשירותים המוחשכים ומושיבה אותה בעדינות על האסלה. היא מתנודדת וממשיכה לישון ומשתינה בצלצול קל. היא נשענת עלי בחצי חיבוק, בנשימות עמוקות. בחזרה במיטה הפרצוף שלה סתום ותינוקי. השפתיים הפשוקות כל כך יפות. אני אומרת לה שוב שאני אוהבת אותה.

–  אנחנו באמצע מעבר דירה. זה מעבר איטי מאד.
התרגלתי למעברים חדים – לזרוק את תכולת החדר על פוטון, לארוז בתיק דאפל אחד ולזוז. המעבר האחרון היה לדירתו של ג', שכונתה בדמי ימיה "המאורה", שכן אז היה סטודנט נצחי לאומנות. כן, מאפרות מעשנות תמידית, שטיח מחורר, סקיצות מודבקות לחלונות, דיונים אינסופיים על לימינליות בתנועות ציור שונות ו-what have you, חפיסות טבק וחשיש וכתמי צבע כמובן. זעיר-בוהמה. ואז אני תקעתי יתד ולאט לאט המקום התרוקן, התנקה, אור שמש הסתנן מבעד לעלים, השטיח נעלם, נפטר הכלב, אומצו אחרים. תמיד התגאיתי בכך שאני לא מנסה לשנות את בני הזוג שלי, אך כנראה אצטרך לאכול את כובעי. אבל אולי הוא השתנה בעבור או בעקבות משהו אחר. תכף אנחנו משלימים עשור יחד ובעשור הזה קרו עוד דברים חוץ ממני, גם אם נדמה לי אחרת.

כמה שנים לאחר שעברתי למאורה-לשעבר הצטרפה אלינו החבילה הגנטית המכונה "הקטנה". וזה הרגע שבו נכון היה להספיד את המאורה. והיה גם נכון לעזוב אותה. ידעתי זאת אבל הייתי מחוסלת מההריון כך שלא יכולתי לארגן מעבר. היא נולדה ונהיה קר מאד, היה רק מקור חימום אחד ושתינו הסתופפנו מולו כאילו המלטתי באיזה גולאג. הדירה התמלאה בקבוקים, משאבות, שמיכות, חיתולים. לא היה לה כיף, לדירה. הדלתות חרקו והחלונות סרבו להיפתח והכל התמלא אבק. כתמי רטיבות הפציעו בפינות החדר והסיד נסדק. אהבתי לבהות בסדקים. הקטנה גדלה וניסיתי להחזיר את המצב למינימליות הקודמת, נטולת הערימות והשמיכות, לגדר את האבק בחזרה למקום גידולו הטבעי. אבל כאילו פוצצו לי איזו הלו קיטי באמצע החדריים וחצי: הכל תמיד מלא לגו ואופניים וסנדלים זעירות וגיבובי ספרים קשיחים וצבעי שעווה בכל מקום, על קירות ובתוך כיורים.

סדר מאד חשוב לי, זה בעצמותיי. אין לנו "ימי ניקיון" כי הבית נקי. פעם ביום לפחות הוא חוטף טאטוא אלים והכביסה מתקפלת בחורמה ונאספת אל אבותיה בארון ברגע שהיא יבשה. אבל הלגו הזה! ומגדלי הקוביות שאסור לפרקם כי ככה הכריזה הגברת! החדרים הקודמים בהם גרתי תמיד היו ספרטניים. זכורים לי שני בחורים לפחות שהתפלאו על הריק, בנימה שהבהירה לי שהם חושדים במשהו; אחד מהם היה השותף. כבר אין מקום במאורה הזעירה, בגדיה של הקטנה כמעט ומתפקעים מתוך השידה ששימשה אותה מאז הינקות. זה מחרפן אותי.

גם העמדה שלי במשרד נקיה וריקה, משהו ששמתי לב אליו לאחר ראיון עבודה שבו התבקשתי לתאר את השולחן שלי. מסך, מקלדת, עכבר. שאר העזרים: עט, מרקר, פנקס, מטען, תיקי פוליו וכוס תרמית נכנסים למגירה בסוף כל יום. בתפקיד הנוכחי התווסף עציץ קטן שחברה קנתה לי. הוא נשאר על השולחן. אותו מראיין אמר לי שאני כמו ראש הממשלה. לא התקבלתי למשרה.

ההחלטה לעבור לדירה גדולה יותר כבר מדוברת למעלה משנתיים, הבשילה לגמרי וכמעט הרקיבה. החלטנו לעבור הקיץ, זה היה שינוי גלוי וברור (שלא כמו הריון מעורפל או עתידנו בכלל) שאמור ללמדנו על המסוגלות וההתמודדות שלנו עם תנודות בשגרה. אבל מכיוון שכל התהליך הפך לאיטי, לא נראה לי שנוכל להתייחס אליו. בעצם אולי כן, כי גם שאר השינויים בתקופה האחרונה לקחו זמן רב, למשל מעבר התפקיד שלי או הצמיחה של הקטנה או כל התמורות בזוגיות שלנו. לוחות טקטוניים התחברו בינתיים בחזרה. ציפורים עפו אחורה וזה. אוף, אין לי מושג.

מצאנו דירה קרובה למאורה, גם בעלת גינה קטנה. לפני כחודשיים קיבלנו את המפתחות והתמהמהנו עוד קצת עם השיפוץ. הדירה הקודמת שייכת להוריו של ג' כך שאין עלינו לחץ, שזו פריבילגיה נהדרת חוץ מזה שבא לי לצרוח כבר. ואז פתאום התחלנו לשפץ ולסייד ועכשיו יש דירה ריקה, סמי-משופצת, שניתן לפוצץ בה הלו קיטי חדשה. עברתי בה הבוקר, הנחתי בה כמה שקיות מצעים וצעצועים. טאטאתי קצת אבק למרות שהצבעים יחזרו אחרי החג. שאפתי את הסיד המהול באור שמש ודבק סיליקון והדהדתי בין החדרים. הלוואי ולא היינו צריכים להוסיף להם רהיטים. הכל נהדר בדיוק ככה: לבן וריק ופנוי.

אפקט קומורבי על בלטה ארצישראלית מצויה


שדות הציד הנצחיים

אולי כן אוכל לכתוב מה קרה בין הורי לביני.
בשורה התחתונה הייתי הריון לא רצוי, ילדה לא רצויה, מעמסה מוזרה ונונקונפורמיסטית, אולי כתוצאה של חוסר החיבה. לא זוכרת מתי חבקו אותי בילדות המוקדמת – חוץ מסבי מדי פעם, והוא גר במדינה אחרת. זוכרת חיבוק ספציפי של דודתי בגיל 7 שבעקבותיו פרצתי בבכי מבוהל ובלתי נשלט ובלתי נגמר ועוד חיבוק מאולץ ומלא שפם לח של אבי ביום בו העלה אותי על מטוס שהוביל אותי לפנימיה אליה נשלחתי נגד רצוני בגיל 15.

ואולי אוכל לעגן את זה קצת:
כשהייתי בת 11 עברנו לעיירת חוף גדולה ונעימה. זאת בעקבות תקופה בעיר אחרת, צפונית, שלא היה בה כלום חוץ משלג: דשדוש בשלג חורק, נסיעות על שלג שחור, שלג על מדרגות, ציורי קרח על החלון. במהלך הקיץ עדיין היו לא מעט גזעי עץ נצורים בטבעות קרח עיקשות, מעופשות. אני זוכרת זריחות ושקיעות אלימות שנמשכו ימים שלמים. ואז סבא נפטר במדינה אחרת, המשפחה התפרקה, עברנו יחד ולחוד ממקום למקום, ולבסוף הגענו לעיירת החוף.

המקום היה כל כך יפה שהייתי יכולה לגור בו לנצח. ואולי אני רק מאדירה אותו בדיעבד.
לא, הוא באמת מקסים, גיגלתי שוב. אך הסימנים היו בו מלכתחילה, מעצם הגדרת המקום כעיירת נופש: מקום בו פוגשים את המקומיים בבתי הקפה או בשוק הדייגים ואומרים להם שאנחנו מקנאים בהם על כך שהם חיים במקום כה יפיפה אבל אנחנו לא – לא באמת מסוגלים לגור שם תקופה משמעותית. מקום שליו ומשעמם ויפיפה עד שנצרבות לך העיניים. רחוק מדי מעיר הבירה.
ההורים כנראה התייחסו אל העיירה כאל תחנת מעבר. מאז הם עברו למדינה אחרת בלעדיי.

בלילה הראשון בעיירה שמעתי את קריאות השחפים. התיישבתי על אדן החלון שלי, הפונה אל המרפסת הקדמית. השחפים צווחו בחשכת האוויר המלוח ועקצצתי כבר לחקור את המקום. במהלך הימים הגדלתי את הרדיוס מהבית. עליתי על גבעות וחקרתי את המזח. צפיתי בלהקות דגים המסתחררות בטבעות ענק כסופות ליד דפני ספינות. טיפסתי על עוגנים חלודים בגודל של בקתות. הלכתי שעות בחול וקיפצתי בין צוקים, ממגדלור אחד למשנהו. גם לאחר שהתחלתי ללמוד בבית הספר המקומי המשכתי לסייר באזור, על אופניים וברגל. לא רכשתי חברים אך לא הייתה בודדה. השתלבתי בזרם, השלמתי פערים אקדמיים והתחלתי לקלוט את הבדיחות הפנימיות בכיתה.

קשה לי לכתוב את זה. גם בנקודות.
זה אולי נכתב כמו סיפור, אבל הוא מפורק. היה פסטורלי והייתי תלושה.
הפער בין העור לבשר הציק לי. היום זה אולי מכונה דיסמורפיה מגדרית, או דיסמורפיה כלשהי. או, בשיא הפשטות והביולוגיות שבעניין: גיל ההתבגרות. אבל לא היתה לי גישה למקורות מידע או אישרור לכך שאני עוברת תהליך תקין ונורמטיבי.

המשכתי לטפס על גבעות ולשחות לאורך קו החוף ולהיפרם מבפנים. מים נשטפו מעלי, השחפים דאו בחדות, רצתי קילומטרים של חול ושדות. צלקות ישנות עדיין מתנוססות על ברכי ושוקיי, אבל אלו פציעות שהטבע חרך בי ולא אני. אחותי נהגה לחתוך את עצמה, אני לא ידעתי שזו אופציה בכלל.

התחלתי לבחון בתוך עצמי האם אני בעצם בן ולא בת. אולי העניין היה נטוע בכך שאחי הקטן ממני כן היה רצוי וזכה ליותר גילויי חיבה. כן, אמי המשיכה ללדת למרות שלא היה בה גרם של רצון אמהי.
לפני כמה שנים, לאחר שחידשנו את הקשר, היא הגיעה לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית ושם הודתה בכך שלא רצתה להיות אמא. הפסיכולוגית התפלאה על תגובתי האדישה. אבל איך יכולתי להגיב אחרת. היתה בזה הקלה על כך שהבעיה לא בי, אף פעם לא היתה בי. אבל זה היה too little, too late. בעיקר too late. כי לאחר שנים שבו הוריי חזרו והשרישו בו את התחושה שאני חולת נפש, לא מאוזנת, משוגעת – ובכן, לשמוע שבעצם תחושותיי היו שפויות כל אותו הזמן גרם בי לשיתוק פנימי. דריסה מיידית של מה שידעתי על עצמי, ומה שאמרתי לעצמי שידעתי על עצמי, ומה ששכנעתי את עצמי לגבי עצמי. חריכת שדות מואצת לאורך מרחבי הנפש. שתקתי והנהנתי.

הנה, אני לא מצליחה לכתוב על זה בקו ישר.
בחזרה לעיירה הקטנה המרוצפת אבנים קטנות, חלק מבתיה מכוסים שיחים המטפסים פרא. בעונה מסויימת חלקם פרחו בבעירה צבעונית ויכולתי לראות אותם גם במרחק מיילים מקו החוף. יום אחד הבנתי שאני מאוהבת או חושקת באחת מהבנות בשכבה מעלי. או שהמחשבה עליה גורמת לשיפולי בטני לפעפע. הייתי בת 15. אז אולי לא אגדל להיות גבר, אולי אני לסבית. ההנחה הזו אירגנה את מצבי למשהו שפוי יותר, למרות שהומוסקסואליות בעיירות קטנות של הניינטיז קוטלגה כמחלת נפש בדיוק כמו אובדנות או סכיזופרניה. אבל היתה בהבנה הזו רווחה משמעותית כי היא תפקדה גם כקצה חוט אליו יכולתי להגדיר את עצמי, וגם כאישור על אבחנת הוריי על מחלת הנפש שלי. חרב פיפיות. ומתוך ההקלה הזו הלכתי ופירסמתי בחלל הכיתה על נטייתי. תמיד הייתי חסרת כישורים חברתיים, מעולם לא ידעתי לקרוא נכון את שפת החדר.

הלב נכמר על הילדה הזו, כמעט מטר ארבעים, בשיער פרוע וגופיה מחוררת, המכריזה על דברים שאינה מבינה בהם. והאם תמיד הדרך ארוכה, וגם עכשיו היא אינסופית, ואיני יודעת כלום על הורות, אהבה, על מקומי בעולם. כמובן שהבנות יצרו עלי חרם מיידי וכמה בנים הלכו איתי מכות. החברים הקרובים יותר נשארו נאמנים, אמנם משועשעים מהסיטואציה. לא סבלתי מהחרם מכיוון שהוא לא שינה את הסטטוס קוו בהרבה. וההקלה הזו, הידיעה הפנימית הזו, משהו בה הזקיף את סנטרי.

הוריי אבדו את הצפון. צעקות, האשמות. אני עושה להם דווקא, בכוונה. להכעיס.
זה היה הקש האחרון. מזה שנים שאני מוזרה להם, מנותקת, לא מגיבה ולא מתנהגת כילדים רגילים. אבל בהכרזה הזו הם שמעו יללת קרב מתריסה.
יכול להיות שהם צדקו. אבל לא הייתי מוכנה לשלב הבא: הם רשמו אותי לפנימיה שבה אמי למדה בנערותה, במדינה אחרת. אגב, טמטום גמור כי הפנימיה יועדה לבנות בלבד. אין לי מושג מה נאמר למנהלי המקום לגבי נטייתי, אם בכלל. הוריי שלמו כסף טוב. ובמקביל כמובן שגיליתי שגם בנים עלולים לגרום לתגובה מוזרה בין רגליי. חתמתי על עצמי כמטורפת אחת ולתמיד, אבל עדיין קיוויתי לחמלה ולביטול הגזירה. התחננתי בפניהם שיאפשרו לי לסיים את שנת הלימודים.

במשך השנים המעטות בהן הספקתי לגור באותה עיירה יפה זכיתי לראשונה בגרסה של שגרה ושל הערכה. הצטיינתי בלימודים למרות שהתקשיתי לשבת ולהשתתף. קפצתי כמה כיתות וניגשתי מוקדם מאד למבחני הבגרות. יכולתי לסיים תיכון בגיל 16 ובהצטיינות יתרה. מנהל התיכון והיועצות כבר שלחו את מועמדותי לכמה אוניברסיטאות נחשבות. אבל הוריי קטעו את כל הדבר הזה באיבו.  וזה מה שעדיין כואב: שכבר היה לי חלום, ריאליסטי ובריא. רציתי להיות אקולוגית, או להתעסק בכלכלה ירוקה, או להיות ממשיכת דרכן של רייצ'ל קרסון, ג'יין גודול ועמיתותיהן, ותמיד לרוץ לאורך חופים וצוקים פראיים. אני חושבת שזה היה חלום נהדר, הגיוני ושפוי עבור נערה צעירה, משהו שהורים יכולים להתגאות בו. אבל הוריי היו חברים ב-Board של בית הספר המקומי (הוועד? אני לא בדיוק יודעת איך לתרגם את הפונקציה) וברמה המוסרית לא יכלו לשאת את השיגעון החדש. אז נארזתי אחר כבוד ונשלחתי לפנימיה.

נסענו לשדה התעופה הקטן, שאכן היה שדה מצהיב שנחצה בכמה מסלולי המראה/נחיתה בודדים, שטח צבאי-לשעבר. אבי חיבק אותי באותו חיבוק מפורסם על מרפסת מבנה הבטון, ואני גררתי את רגלי לאורך האספלט לעבר מדרגות המטוס. היקום נשנק סביבי והאפיר. זה אולי נשמע דרמטי אבל זו האמת.

הפנימיה היתה ממוקמת בקצה עיר ישנה, בקצה התעשייתי שלה. גם שם היו שחפים, אבל הם היו קטנים יותר ונותרו בדאייה תמידית. קשה לי לתאר את הבדידות. הייתי הקטנה ביותר בכל המוסד. חסרת כישורים חברתיים, ובנות בגילאי 17-18 דורשות קיתונות של כישורים חברתיים. זה דרוש להישרדות. השיער שלי החל לנשור בגושים ואפי לא הפסיק לדמם. בהתחלה בכיתי להוריי דרך הטלפון הציבורי שהיה תלוי במסדרון ליד אולם המקלחות, בעוד מייבשי השיער שואגים ברקע ומוזיקת יורוטראש בוקעת מהחדרים. תנסי עד חג המולד, אמרו. ואז עד חופשת האביב. ואז כבר הפסקתי להתחנן.

במקום ללכת לשיעורים ולחזור למסלול האקדמי שהתוויתי לעצמי התחלתי לשוטט. זו תגובה רגילה אצלי, לשרך רגליים עד שהתחושה מתאבנת, בגוף ובנפש. נרדמתי על ספסלים. הגעתי לעיירות אחרות. הפסדתי את שעת העוצר בפנימיה כל כך הרבה פעמים עד שהפסיקו לספור את איחוריי. שוב חציתי קילומטרים של שדות, לאורך פסי רכבת וגדרות אבן נמוכות. מתישהו לא חזרתי לפנימיה בכלל. חציתי את היבשת והגעתי לאסיה. מצאתי עבודות מזדמנות. הייתי שייכת למשהו אחר ולא שייכת בכלל. חזרתי לחייך. גילחתי את שיער ראשי והשטחתי את חזי בעזרת כמה גופיות עבות והמשכתי לטייל.

אפסיק פה.
משהו התנקה בי עכשיו אבל הרבה זוהמה חזרה לזמזם בעורקיי. זמן רב לא התעסקתי בתקופה הזו. זה דורש ממני בליעת חמצן וצלילה עד סחרחורת. לפני כמה חודשים חשבתי לבקר שוב בעיירה הזו שלי אבל אם אלה היו שדות הציד הנצחיים שלי, עדיף שאותיר אותם טהורים.
צום קל או יום אופניים שמח.

Lisk Feng, from When Marnie Was There