Shaken, Not Stirred

<נכתב אתמול בין הרעמים ואז היתה הפסקת חשמל>
ישנה טיוטה אחרת המורכבת מהרבה פתקים זעירים, רובם נרשמו במהירות במהלך או בעקבות שיטוטים עם הכלב. אניח לזה בינתיים, שום דבר לא תפס צורה, אולי רק תפח. בצק מחמיץ, בגוון גווייה.

אתמול<שבת> ג' והילדה נסעו מחוץ לעיר, שחרור רסן זריז. נותרתי עם התינוקת המצוננת. אחר הצהריים יצאנו לסיבוב בשכונה והצטרפנו למוקדי הפגנה זעירים. התינוקת שמחה על הדגלים, פחות על היחס הידידותי מהסובבים. היא חוששת מהאנושות לאחר הסתגרויות חוזרות ונשנות. ג' לא רוצה שניסע עם הילדות להפגנות ההמוניות יותר. הוא עדיין מצולק נפשית מאירועים פוליטיים שנגרר אליהם על ידי תנועת הנוער שהיה חבר בה בילדותו. אני, שמעולם לא הצטרפתי לתנועות נוער או למחאות פוליטיות, מוצאת את עצמי (כמעט נשר לי פה: "בערוב ימי", באלוהים באיזה סרט אני חיה) על איי תנועה וגשרים זעירים, עם מסיכה ועגלה וכלב, כתף אל כתף עם הגריאטריה השכונתית. לפני שהתקדמתי בחזרה הביתה, שתי קשישות התלבטו בקול האם לבקש ממני לצלם אותן כדי שיוכלו להראות לאמא שלהן. צדודיות הדקלים הננסיים והדגלים השחורים; כסאות נישאים קטנים, כמו במוזיאונים.

מזה חודשים שמספרו של פסיכיאטר שוכן לו באנשי הקשר שלי. הוא הומלץ על ידי שתי חברות שונות, זרות זו לזו. אני תוהה האם התקבלתי למועדון האמהות הקשוחות. אלו שכבר מתפקדות מעל ומעבר לתשישות. יום עובר ויום בא והן מאירות פנים ומארגנות פיקניקים וערכות חול קינטי ועובדות מהבית ומהמשרד ואופות חלות ומסיעות ארוחות לנזקקים כי אין חוגים להקפיץ אליהם ילדים אבל הן חייבות, מונעות מכוח האינרציה, פצוצות על כדורים שהפסיכיאטר – שם דבר ומנהל או סגן מנהל אגף כלשהו בבית החולים האזורי – רושם להן, לכולן, החלילן של כל האמהות העייפות, שלא תלכנה לשום מקום אבל לפחות תצעדנה לצלילי משהו אחר.  

מה אני אמורה להגיד לו? דוקטור דוקטור, תן לי משהו כי אני עייפה ואין לי כוח או חשק לכלום, אבל אני חייבת להמשיך לתפקד? בבקשה אל תשאל שאלות, זה או אתה או סמים שאשיג איכשהו (לקח לי כמה שניות להיזכר, אבל יש לי מישהו שמכיר מישהו והבנות שלנו היו באותו גן פעם והייתה ביננו אחווה לא-מדוברת, הנהון ראש בארבע ועשרים, והיינו ההורים שלא צילמו במסיבת סוף השנה, אני בגלל שהנייד שלי דפוק, הוא לא צריך תירוץ). וברצינות, דוקטור, אנא ממך, אני לא אשרוד טיפול פסיכולוגי עכשיו. אם יתחילו לחטט יגיעו ישירות אל העצם. תן לי מה שאתה רושם לכל האמהות הללו, שהן מפעל של אישה אחת ואפילו נהנות במטבח, נשים שהן איירובוט עם תוספי חמלה כלפי כל הילדים ובני הזוג. תן לי מה שאתה נותן לאמהות ללא אמא.

ואז השאלה עד כמה אדישה אהיה פתאום, והאם זה מה שמגיע לבנותיי.

טוב די.
שון קונרי מת. היום כבר אי אפשר להעריץ מישהו מבלי שיצוף עליו רפש אבל הוא הסלב-קראש הראשון שלי, כנראה ירושה מאבא שלי. אבל העיניים האלו, הטיית השפה, ה-smirk – כל אלו הפכו אותו למושא מוצדק.

הרבה זמן לא פרסמתי כאן תשובות לשאלון. הן מצטברות וזה מגוחך. אנסה לפרסם אותן בתדירות גבוהה יותר.
הפעם של רגעים, בגלל שהיא גם אמא וגם כותבת בהיר ויפה. לאחרונה שמתי לב שיש לא מעט הורים לתינוקות או פעוטות, או הורים בדרך, ברדיוס הבלוגוספרי שלי כאן, המצומצם מאד. יש בזה נחמה גדולה משהייתי חושבת. הזכות לשמוע את קולם שאינו מעומעמם או מפולטר בידי רשתות חברתיות והתכתיבים שלהן. הבלוג של רגעים הוא אחד מהקולות האלו שיש בהם נחמה, וזה המקום שלי להודות לה.

הספר האחרון שקראת? אהובתי המטפלת האדומה / צ'ינגיס אייטמטוב

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? לסירוגין

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? לוסי דובינצ'יק

ספר ילדים אהוב: הילדה שנשארה לבדה / ליזי רוסיה פונטיין

מה את לובשת? מכנסיים קצרים שקניתי פעם לטיול מים, וגופיית ספגטי ירוקה שקניתי להנקה

מהי הבדידות מבחינתך? ברירת מחדל

מתחביבייך: האזנה לפודקאסטים

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? בראנץ'

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? פורטוגזית

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? הכי לגיטימי

האם את אוהבת את הגוף שלך? יותר ויותר עם השנים

הקלות הבלתי נסבלת של: הריחוק

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם בעלי

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? קחי את הזמן

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: 
רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

12 תגובות בנושא ״Shaken, Not Stirred"

  1. האם גם אמהות עם אמא יכולות לקבל כדור אבקת פיות.

    בגיל ההתבגרות הייתי בלוגרית דכאונית ששקועה עמוק בפופיק של עצמה ולא הצטרפה לשום הפגנה. היום יש לי קצת נקיפות מצפון, אבל לפחות אין לי טראומות.
    יש מצב שהוא צודק. ראית מה עשו לשושקה? זה מפחיד. עדיף להפגין עם הקשישות ליד הבית.

    אהבתי

  2. אני פשוט מתה על הכתיבה שלך. למה שלא תתארגני על קצת וויד? נראה לי יותר קליל מתרופות פסיכיאטריות, עוזר להרגע ולישון… נעצבתי לראות שהאסוציאציה שלך לבדידות היא ברירת מחדל, אולי כדאי באמת לצאת לארוחת ערב עם הבעל כמו שכתבת, לנסות להפיג את הבדידות. (לא רוצה להתיימר להבין כמה מורכבות יש בחיי היומיום עם שני ילדים)

    גם אני שמחה שהבלוגספירה האנונימית (סוג של) מאפשרת שיח לא מפולטר בנושאי אמהות וילדים. בתור מי שמעוניינת להקים משפחה בקרוב זה מאזן ומקרקע אותי, שלא כמו באינסטגרם בו נראה שכולן מאושרות ולבושות בגדי ים מנצנצים ותואמים עם הבעל והילדים.
    כל הכבוד על הנוכחות בהפגנות, אישית היתי רק פעמיים ואני בהחלט רוצה להגיע יותר.
    המשך שבוע טוב יקירה❤️

    אהבתי

  3. יפה מאד ואפילו מהנה. הדבר ראוי לציון, משום שמילם הנגועות באקטואליה מעוררות בי בדרך כלל דחייה, ואין אין לי כל חלק בכל ענייני היום יום ההמומים והמטומטמים, ושום עניין בהפגנה כזו או אחרת, למעט הפגנת עצמיותי הפגומה באמצעות מלים אלה, שאני מניח כאן.

    בזכותך הלכתי לראות את רגעים, קראתי את הפוסט שלה בעניין החליל, והנה תגובה זו נכתבת לצלילי הסונטה הקנונית מס. 3. אכן, רגעים יפים. אני מניח שרגעים קוראת את התגובה הזאת, אז אומר לך שהפוסט יפהפה, והקשר שנרקם עם מורתך מיוחד ומעורר קנאה ממש, וניכר עד כמה הוא חי עמוק בתוכך. ואחרי שקראתי אותך, התשובות שלך לשאלון היו לי יותר מרפרוף קליל על מילה או שתיים.

    תודה קומו, תודה רגעים.

    אהבתי

  4. אולי שווה פשוט לנסות, ואם הוא ינסה לנבור עמוק מידי בנפשך פשוט תפסיקי ללכת.
    לדעתי את צריכה לעשות את כל מה שיעזור לך לשמור על השפיות, גם במחיר של אדישות כזו או אחרת. אני רואה חברות מסביבי לפני ואחרי כדורים ובאמת שאין מה להשוות, וברגע שמוצאים את המינון המתאים אז בכלל.
    התגעגעתי 3>

    Liked by 1 person

  5. יש באמת אמהות כאלה? עם כדורים או בלי? אני בעיקר נתקלת באמהות שמדברות על האמהות האלה, ולא באמהות האלה עצמן.

    תודה שפרסמת את השאלון שלי ותודה על המילים היפות! משונה להיתקל בתשובות שליס אחרי שעבר כל כך הרבה זמן. גם אני מוצאת הרבה נחמה בבלוגריות שכותבות על חווית האמהות שלהן. אכן שונה לגמרי מקבוצות בפייסבוק.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s