Shaken, Not Stirred

<נכתב אתמול בין הרעמים ואז היתה הפסקת חשמל>
ישנה טיוטה אחרת המורכבת מהרבה פתקים זעירים, רובם נרשמו במהירות במהלך או בעקבות שיטוטים עם הכלב. אניח לזה בינתיים, שום דבר לא תפס צורה, אולי רק תפח. בצק מחמיץ, בגוון גווייה.

אתמול<שבת> ג' והילדה נסעו מחוץ לעיר, שחרור רסן זריז. נותרתי עם התינוקת המצוננת. אחר הצהריים יצאנו לסיבוב בשכונה והצטרפנו למוקדי הפגנה זעירים. התינוקת שמחה על הדגלים, פחות על היחס הידידותי מהסובבים. היא חוששת מהאנושות לאחר הסתגרויות חוזרות ונשנות. ג' לא רוצה שניסע עם הילדות להפגנות ההמוניות יותר. הוא עדיין מצולק נפשית מאירועים פוליטיים שנגרר אליהם על ידי תנועת הנוער שהיה חבר בה בילדותו. אני, שמעולם לא הצטרפתי לתנועות נוער או למחאות פוליטיות, מוצאת את עצמי (כמעט נשר לי פה: "בערוב ימי", באלוהים באיזה סרט אני חיה) על איי תנועה וגשרים זעירים, עם מסיכה ועגלה וכלב, כתף אל כתף עם הגריאטריה השכונתית. לפני שהתקדמתי בחזרה הביתה, שתי קשישות התלבטו בקול האם לבקש ממני לצלם אותן כדי שיוכלו להראות לאמא שלהן. צדודיות הדקלים הננסיים והדגלים השחורים; כסאות נישאים קטנים, כמו במוזיאונים.

מזה חודשים שמספרו של פסיכיאטר שוכן לו באנשי הקשר שלי. הוא הומלץ על ידי שתי חברות שונות, זרות זו לזו. אני תוהה האם התקבלתי למועדון האמהות הקשוחות. אלו שכבר מתפקדות מעל ומעבר לתשישות. יום עובר ויום בא והן מאירות פנים ומארגנות פיקניקים וערכות חול קינטי ועובדות מהבית ומהמשרד ואופות חלות ומסיעות ארוחות לנזקקים כי אין חוגים להקפיץ אליהם ילדים אבל הן חייבות, מונעות מכוח האינרציה, פצוצות על כדורים שהפסיכיאטר – שם דבר ומנהל או סגן מנהל אגף כלשהו בבית החולים האזורי – רושם להן, לכולן, החלילן של כל האמהות העייפות, שלא תלכנה לשום מקום אבל לפחות תצעדנה לצלילי משהו אחר.  

מה אני אמורה להגיד לו? דוקטור דוקטור, תן לי משהו כי אני עייפה ואין לי כוח או חשק לכלום, אבל אני חייבת להמשיך לתפקד? בבקשה אל תשאל שאלות, זה או אתה או סמים שאשיג איכשהו (לקח לי כמה שניות להיזכר, אבל יש לי מישהו שמכיר מישהו והבנות שלנו היו באותו גן פעם והייתה ביננו אחווה לא-מדוברת, הנהון ראש בארבע ועשרים, והיינו ההורים שלא צילמו במסיבת סוף השנה, אני בגלל שהנייד שלי דפוק, הוא לא צריך תירוץ). וברצינות, דוקטור, אנא ממך, אני לא אשרוד טיפול פסיכולוגי עכשיו. אם יתחילו לחטט יגיעו ישירות אל העצם. תן לי מה שאתה רושם לכל האמהות הללו, שהן מפעל של אישה אחת ואפילו נהנות במטבח, נשים שהן איירובוט עם תוספי חמלה כלפי כל הילדים ובני הזוג. תן לי מה שאתה נותן לאמהות ללא אמא.

ואז השאלה עד כמה אדישה אהיה פתאום, והאם זה מה שמגיע לבנותיי.

טוב די.
שון קונרי מת. היום כבר אי אפשר להעריץ מישהו מבלי שיצוף עליו רפש אבל הוא הסלב-קראש הראשון שלי, כנראה ירושה מאבא שלי. אבל העיניים האלו, הטיית השפה, ה-smirk – כל אלו הפכו אותו למושא מוצדק.

הרבה זמן לא פרסמתי כאן תשובות לשאלון. הן מצטברות וזה מגוחך. אנסה לפרסם אותן בתדירות גבוהה יותר.
הפעם של רגעים, בגלל שהיא גם אמא וגם כותבת בהיר ויפה. לאחרונה שמתי לב שיש לא מעט הורים לתינוקות או פעוטות, או הורים בדרך, ברדיוס הבלוגוספרי שלי כאן, המצומצם מאד. יש בזה נחמה גדולה משהייתי חושבת. הזכות לשמוע את קולם שאינו מעומעמם או מפולטר בידי רשתות חברתיות והתכתיבים שלהן. הבלוג של רגעים הוא אחד מהקולות האלו שיש בהם נחמה, וזה המקום שלי להודות לה.

הספר האחרון שקראת? אהובתי המטפלת האדומה / צ'ינגיס אייטמטוב

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? לסירוגין

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? לוסי דובינצ'יק

ספר ילדים אהוב: הילדה שנשארה לבדה / ליזי רוסיה פונטיין

מה את לובשת? מכנסיים קצרים שקניתי פעם לטיול מים, וגופיית ספגטי ירוקה שקניתי להנקה

מהי הבדידות מבחינתך? ברירת מחדל

מתחביבייך: האזנה לפודקאסטים

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? בראנץ'

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? פורטוגזית

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? הכי לגיטימי

האם את אוהבת את הגוף שלך? יותר ויותר עם השנים

הקלות הבלתי נסבלת של: הריחוק

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם בעלי

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? קחי את הזמן

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: 
רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך: