התפוררות – ז'-ג'

המשך פירוט מעיק של כל מה שהיה היה:

>>> יום שבת – המשך
לקראת הצהריים הילדה מדווחת על כאבי ראש ואז מקיאה ומסרבת לבלוע תרופה. היא, שהפסיקה עם שנת יום בערך בגיל שנה, קרסה במיטתה לשעתיים של שלאפשטונדה סהרורי. היא מתעוררת בסבך תלתלים לחים דבוקים למצח קריר, כל מה שהתרחש מהבוקר קרה אתמול אבל תכף ערב. היא שוב מסתבכת עם הזמנים. אני מנסה להרגיע אותה. זה מערער, אני זוכרת את זה: ימים שמורכבים מהתחלה ואז זמזום הדברים. פעם אחותי ואני היינו יושבות שעות ארוכות על אדן החלון וזורקות או יורקות צ'יפס ומטוסי נייר מהקומה הכלשהי מטה לרחוב. שתינו משועממות בדירת ביניים או במלון. הטלוויזיה ריצדה ברקע ללא צליל, צבי הנינג'ה ופרסומות לברביות ומקדונלדס. ופתאום הזמן היה מקבל תפנית ברורה: ארוחת ערב. או פנסי רחוב שנדלקים או נכבים תחתינו. או חושך. או שנגמר נייר הטואלט.

לקראת הערב ג' יוזם קמפינג בגינה. שניהם מקימים את האוהל והילדה מוצפת בהתלהבות ותוכניות ומרשמלו שיש לשפד ודרבוקה והיא רוצה את שק השינה שלי. על השק"ש רקום עקומות מספר הטלפון הקדום שלי, לפני הספירה. התקופה בה ישנתי בו מדי לילה. כמו שיום אחד, בסגר הקודם, עטפתי את התינוקת בשמיכה האפורה– השמיכה הראשונה שאי פעם קניתי לעצמי. הם מדליקים מדורה קטנה בפינת הגינה, מדורת צעצוע אמיתית. נשכבים על המחצלת ובוהים בגיצים. אני שומעת את המהום שיחתם מתוך הבית בעודי מאכילה את התינוקת. המיטה כולה שלי, אבל באמצע הלילה התינוקת בוכה ומצטרפת אלי.

>>> יום ראשון
היום תורה של התינוקת להקיא. היא חסרת מנוחה ואומללה, אולי גם לה צצו אפטות בפה, אין לי איך לבדוק.  

בלילה אני יוצאת עם הכלב לריצה קצרה. רוחות ספטמבר והקלה מדומה. אנחנו נעצרים על שפת הואדי נטול הירח ושנינו תנים. הכלב בוטש בשיחים וריח דרדרים יבשים מופץ בחשיכה. נאקת שופר בודדת נשמעת מכיוון השכונה מעבר לעמק, וחדלה.

>>> יום שני
החלטתי להפיק לקחים מיום חמישי/יום ראשון טכני של הסגר:
– חייבת להתקלח בבוקר ולשתות תה
– להודיע לשאר הצוות הפעיל מתי אני לא זמינה כדי לשהות עם הגורות ולטפל בהן
– במידה וזה מטריף אותי – ליזום הפסקות לכביסה או לכלים
בשורה התחתונה: לקחת שליטה.

אז החלטתי. בפועל רק לקראת השעה 11:00 הבנתי שעדיין לא שתיתי כוס מים. הספקתי להתקלח לפני שיחת וידאו בשעה 10:00, במהלכה שתי הבנות התיישבו עלי. התבקשתי להצטוות לאחת הקולגות בכמה משימות. היא ותיקה ממני בהרבה, על סף פרישה בעצם. היא יושבת בניחותא במשרד ולוגמת תה. אני נוטלת יוזמה כדי לזרז עניינים ומוסרת לה שאערוך מספר הערכות ואחזור אליה. היא בינתיים – כלום. שולחת לה קובץ מסודר ומודיעה לה שאנחנו חייבות להתאוורר בחוץ, הילדות התחרפנו. התינוקת פשוט מייבבת על הרצפה. אנחנו הולכות לגן שעשועים קטן ("של תינוקות") וממשיכות לאחר ("צריכה להתאמן במהלכי נינג'ה") ובדרך קונות קרטיבים ושזיפים גרועים. הקולגה מתקשרת, הקובץ תקין, האם אוכל להעביר אותו לאחד האנליסטים החיצוניים. אני מזכירה לה שאנחנו מחוץ לבית כרגע, היא אומרת שזה יכול להמתין, אין לחץ. ברור שאין לחץ, זה בס"ה דורש לחיצת כפתור – העבר. אבל היא לא רוצה להזיז אצבע או לקחת אחריות, בעוד שאני מגלה שראשי כואב כי שיניי חשוקות כבר כמה שעות, בין כל מיני "כן, אני רואה, מותק" ל-"לא עכשיו".

אם כך, אני מורחת את הזמן. הילדה מפגינה כישורי נינג'ה ואני מתפעלת ומעסה את החניכיים התינוקיות במקביל. חם לנו ואני סובלת אבל לא רוצה לחזור לעבודה. בסופו של דבר אנחנו חייבות לשוב הביתה כדי להצטרף לקבוצת הגן בזום. רבע שעה מקרטעת ומיותרת של ריבועים מרצדים, לפחות הפעם הילדה לא דפקה בארט סימפסון וחשפה את הטוסיק כפי שעשתה במרץ. במקביל אני בודקת את המייל – הקולגה הואילה בטובה להעביר את הקובץ שהכנתי, לפני כחמש דקות כי המנהלת בקשה לבדוק איפה זה עומד. בעקבות זאת אני מתלבטת מהו התזמון הנכון להתחבר מחדש לפעילות השוטפת מבלי לצאת קטנונית.

ג' חוזר לקראת חמש, אני בקושי בהכרה. איך אמורים בכלל "לעבוד על הזוגיות" במצב הזה, פאקינג פליז.

>>> יום שלישי
הפעם בלי החלטות מראש, כי אין לי שום שליטה על הסיטואציה – יותר מדי משתנים וקפריזות של מנהלים ותינוקות. הילדה שרועה לידי, עובדת על חוברת מבוכים שקניתי לה. התינוקת אבודה, כאובה, רוצה נחמה ואז שוב רוצה לרדת ואז שוב על הידיים. אמא, תצלמי את המבוך. אמא, תצלמי גם את המבוך הזה.

לא מובן לי למה הלך הרוח הארגוני הכלל-עולמי כמעט (האמריקאי והישראלי, אוקי. וגם האירופאי. יאללה בואו נכליל) מתייחס לעובד כאל עובד – גבר, רווק או נשוי שאשתו וילדיו שקופים למערכת. הוא גבר שיש לו עזר כנגדו נסתרת, והילדים צומחים להם ברקע וזוכים במדליות ומשתתפים במחנה קיץ ואשתו, אם היא עובדת, אז זה אולי במגזר השלישי או צווארון וורוד כלשהו עם חופשות שמקבילות ללו"ז מוסדות החינוך. הרי זאת איננה המציאות כבר שנים. ולמה הנשים בסדר עם כך. למה אנחנו כל כך מעוניינות ליישר קו, לשבור תקרות, לצאת גבר-גבר ולא להפגין קטנוניות ולטעון לשוויון בבית, לאיזון קריירה-משפחה בתוואי תואם מציאות. ואולי הדרישה לשוויון הזה צריכה להגיע מהגברים, מה אני יודעת. ואולי המגיפה הזאת תוביל לזירוז הדבר, כמו שרפואה מרחוק ביצעה קפיצה מטאורית.

ג' באמת נדרש לעבוד מהשטח, זה לא משהו שניתן לבצע מהבית. ועדיין אני זועמת. בשקט. לקראת הצהריים אני נשברת ושולחת הודעה למנהלת שאקח חופש מחר.

ברקע: לפחות יש לשנינו עבודה, לפחות יש לנו הכנסה, לפחות אנחנו בריאים.
גם ברקע: למה את ממזערת את הקושי שלך, למה את מיירטת אותו בכל מיני הודיות על דברים שהם זכותך הבסיסית.

4 תגובות בנושא ״התפוררות – ז'-ג'"

  1. את מלכה. אין חולק על כך. פוסט יפה. הבעיה שאין תאריך יעד לסוף המשבר הזה אליו ניתן להתבונן בציפיה. תחזיקי את הראש מעל המים. אני בעדך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s