התפוררות – ה'-ז'

>>> יום חמישי – המשך
באמצע הבוקר טלפון מקולגה-לשעבר. הוא מתקשר מהרחוב או ממרפסת. הוא מעוניין לגשש לגבי משרה שתתאים לי, ברגע ששמע עליה חשב עלי. התנאים והשכר די זהים לנתונים שלי כרגע (לפני מו"מ) אך התפקיד שונה לחלוטין, משהו שעסקתי בו בעבר הרחוק. תחשבי על כך, הוא מבקש. אני רוצה שתחזרי לעבוד איתנו. אני לא אומרת: אבל אני אמא לשתי ילדות קטנות, זה תפקיד שדורש זמינות 24/7, או: אבל אני לא יכולה לתכנן את השעתיים הקרובות. אז אשקול את זה, תודה שחשבת עלי. האם אני נוטה לברוח במקום להתמודד? האם ההצעה מדברת אלי מעצם השינוי או עקב התפקיד הבכיר יחסית? האם זה קוסם לי כי אני כועסת על ההנהלה והצוות הנוכחי? ואין לי שום פניות נפשית לשקול דבר כזה, אני עדיין בגופיה שישנתי בה, שערי פרוע וריח הגוף מבצבץ ועולה, שזיפים חמוצים. הגדולה הודפת את הקטנה ובוקע ממנה בכי של עייפות ואני לא זוכרת מתי החלפתי לה את הטיטול.

ברקע דיון במייל על סעיף מינורי, אני לא מצליחה להתרכז. זה תחום שאני שוחה בו בד"כ. בחדר העבודה אין מזגן, רק חלון קטן ומאוורר. הבכורה רובצת לידי וצופה בטאבלט. הגופיה נדבקת לעורי, טרם הגשתי את סיכום התיק והנתונים באקסל שבניתי לא תואמים לפורטפוליו שנשלח. התינוקת מתעקשת לשבת עלי, אני מרחיקה ממנה את העכבר שוב ושוב עד שאני נכנעת ונותנת לה ללקק אותו ועוברת לסמן באצבע על המשטח הקטן, מתוסכלת עד דמעות – לו היו לי.

לא נראית במיטבך בדיון אתמול, רושם לי אחד מהצוות בצ'ט. הוא גם הורה אבל אשתו בחל"ת. היא דורשת את נוכחותו בבית כי קשה לה להתמודד לבד עם שני קטנטנים. אני מעריכה אותה על דרישת הסיוע. אני מגיבה לו מאוחר יותר: זו תקופה לא פשוטה עבור כולנו. הוא הפייבוריט של המנהלת. אני תוהה אם היא שלחה את הצעת הבייביסיטר מתוך רצון לסייע, על מנת לשמר את הניראות שלי מול הבכירים. אבל זו היתה כניסה שלא לצורך לכיס שלי ולניהול התקציב הביתי, מה גם שההודעות שלי דרשו הבנה, לא פתרון. החיך שלי מתחיל לעקצץ. תוך כמה שעות פורצות אפטות בחלל הפה שלי, תגובה געשית ללחץ.

ג' מגיע מוקדם, בסביבות אחת. הוא מיד נוסע לקניות אחרונות לקראת הסגר ושוכח מגבונים. אני כבר על הקצה אבל ממזערת את תגובותיי, מביעה תודה על כך שיצא לקניות בחום הזה. הילדה מכרסמת ארוחת צהרים כבר למעלה משעה. התינוקת מסרבת לאכול מוצקים ולוגמת רק מעט מהבקבוק, אני מודאגת שתתייבש ומנסה במקביל לתמצת דו"ח של בנק אמריקאי. חציי-סהר מבצבצים על הגופיה בקו המתאר התחתון של חזי, לחים ומסריחים. עד כה הצלחתי לחמוק משיחות זום. הפה שלי צורב, הכיבים הבהירים בוערים. עוד לא אכלתי היום וכעת גם לא מעוניינת.

>>> יום שישי
החלטתי לא לפתוח מחשב היום. צריך לבצע רשימה שלמה עד השעה שתיים והארנב של עליסה יותר יעיל ממני. ג' נוסע לאחל חג שמח לאביו, הילדה ואני מקשטות רימונים מצוירים ואופות עוגיות מבצק שהקפאתי מראש (mum hacks!). עדיין לא שתיתי תה כי אני לא מסוגלת לשבת בנינוחות כל עוד ישנן מטלות בבית: כביסה, כלים, סידור חדר הילדות ופינוי שולחן הסלון. בדיוק כמו אמא שלי. היא שאבה את כל השטיחים על הבוקר, בחרון ושצף מקיר לקיר, פסי שתי וערב של כעס כבוש, לפני הקפה הראשון. לפני צחצוח השיניים: אני זוכרת את הבל הפה שלה בבקרים. ככל שאנסה להתרחק מהשבלונות שהתוו בי הוריי, הן צצות ומנכיחות עצמן ברגעי יאוש. כמו אמי לפני אני מסתובבת בבית כטייפון, מרימה ומאבקת והודפת וגוררת ומקפלת, כועסת כל כך על כל הזולת שאינם אני, כל אלו שלא טרחו לסדר אחרי עצמם. כוס מלוכלכת שהונחה לצד הכיור מעוררת בי דחף לצרוח לתוך מגבת המטבח. ואז צריך לשבת קצת עם הילדה, שבבת אחת נקרעה שוב מתוך שגרה שברירית לתוך הכאוס של הבית, הכאוס שאני יוצרת בו. אני עצבנית כי אני רוצה לשתות ולהתקלח. אני יודעת שהיא מסוגלת להרגיש זאת.

בצהריים אני מסתמסת עם חברה שעובדת יחד עם אותו קולגה שגישש מולי אתמול. אין לי מושג למה או מה אני בוחנת בדיוק  – טרם החלטנו מה אוכלים הערב. אותה חברה נמצאת בעמדת מפתח ומסרה שאף היא רצתה להמליץ עלי. בגחמת-רגע אני מעבירה לה קורות חיים. האם something’s gotta give בקונסטלציה הנוכחית של חיי: ג' או העבודה, או אני? אין לי אפשרות להמשיך להתקיים במסלול הזה, אני שועטת לתוך טראומה. מאידך, התפקיד המדובר ידרוש ממני הרבה יותר ממה שאני נותנת במשרתי כרגע. ואולי רק הידיעה שאני נחשקת. שוב ושוב, אני מחפשת אישוש חיצוני שעוד יש בי בשר, שמישהו מעוניין בי. ליתר דיוק: שמשהו מעניין בי. ולו רק ידעו על האנרכיה החוגגת בקרבי. האיברים הקמלים והבוערים, זלזלי פרא, המוח הקהוי, הצער. לועות הגעש הזעירים בחלל הפה.

בערב, לאחר שהתינוקת נרדמת, אנחנו מכפתרות את עצמנו בשמלות ומוזגות מיץ ענבים. הכנו מספיק אוכל כדי שיקרא הדבר סעודה. ג' לא מבואס ואני מבסוטה מכך שזכיתי לפטור מבילוי במחיצת משפחתו המעיקה. הילדה אומרת לי שהקינוח מעולה וזה כמעט ומעלה בי דמעות, לו היו בי. הכלים נערמים בכיור אבל שתיתי הרבה יין ואני מותשת. אנחנו מתיישבים על השטיח ושרים יחד כמה שירים שהיא אוהבת. לנצח יהיה מוזר בעיניי שנולדה לי ילדה עברית ששרה יונה וולך בזיוף קל ובקול צלול.  

>>> יום שבת
מדי כמה שעות הילדה שואלת אותי: האם עדיין בוקר? או – כבר צהריים? אני זוכרת את הגיל הזה בו אין עדיין עוגן פנימי לזמן או יכולת לקרוא שעון. גם אני מתקשה לנחש את השעה. עצלתיים זו המילה שאמורה להיכנס כאן, אבל היא לא מדויקת. אנחנו מאפשרים לה כמעט שלוש שעות של צפיית טלוויזיה רציפה בשעה שאחד מאיתנו נח והשניה שוטפת כלים או הראשון מטפל בתינוקת.

אני תשושה אבל לא מצליחה להירדם. מתקשה להבין האם הכל כרגיל או למה אני עדיין מתקיימת בפעימת זמן נפרדת. מאז שהצעתי לג' להתגרש – מתוך יאוש, חרדה לעצמי והאמונה שמגיע לו יותר. ועוד סיבות שמגובבות ומהדהדות אחת בקרבי השניה, ומה מתקיים בו-זמנית בתוכי ובמציאות? ובכן, מאז שסיימנו את השיחה השניה בהחלטה לחזור לטיפול זוגי ופניתי לשטוף את הבכי במקלחת – מאז שקט תעשייתי. אני לא בוכה, גם לא בסוד, וג' משתדל יותר. הכלים שטופים והחיבוקים זריזים וחבריים, שזה עדיף על חיבוק כמה ועורג ומבעית. אני לא בוכה כי משהו הצטמק. אולי זה הכאב שקיבל מילים ונפח וחדל להתקיים במימד אחד בלבד אבל לא קיבל מענה הולם אלא דרישה לעבוד על זה, להילחם על הזוגיות, והוא שמט כתפיו. הכאב שלי מיואש מעצמו. אני עייפה כל כך.   

המשך בהמשך.

Scream Bloom by Libby VanderPloeg

5 תגובות בנושא ״התפוררות – ה'-ז'"

  1. למה אני נהנה כל כך לקרוא את מה שאת כותבת על הצרות שלך?
    א. כי אני נהנה לקרוא על צרות של אחרים.
    ב. כי את כותבת נהדר.
    ג. כי אני חושב שאת מעניינת ומיוחדת בגלל הצרות שלך ולא למרות.
    ד. כל התשובות נכונות.
    מחכה להמשך😋

    אהבתי

  2. נדמה לי שהאפטות נעלמו לי סופית כשהפסקתי עם הגלוטן. לפני כן שטפתי את הפה הרבה יותר מידי זמן עם מי פה חריפים, עד שלא הרגשתי אותן, כדי להקל. ליסטרין ירוק.
    עדיין אפשר לקנות דברים כמו מגבונים. זה הכי חיוני בעולם, כשיש תינוקת בבית.
    הבת הגדולה שלכם מקסימה. בכל הפעמים שהזכרת אותה, תמיד, היא מקסימה. גם את.
    אין לי הרבה מה להגיד כי המציאות שלך הרבה יותר אינטנסיבית משלי. אני לא מבינה. אני קצת מכירה את ההדחקה של המציאות כשיש פיתויים אחרים, אצלי זה עוד קורס רישום או איור וכאלה, לא בטוחה שזה דומה מספיק.

    אהבתי

  3. את מאוד עייפה. בקשי מג' בקשה אחת: שבע שעות שינה פעמיים במהלך הסופ"ש. זה ישנה את החיים. ממליץ על קלונקס. את גיבורה גדולה.

    אהבתי

  4. מזדהה בעניין האפטות. כבר שנה שלמה אני עם אפטות שבאות והולכות.
    אני שמחה שבסוף שלחת קורות חיים. יום אחד הסגר ייגמר, הגורות יחזרו לגנים, הזמן שלך יחזור להיות קצת יותר שלך, ואולי זה יהיה קצת יותר אפשרי?

    אהבתי

  5. כרגע כולנו טובעים בביצה עכורה וחלבית שאי אפשר לראות דרכה פתח יציאה.
    לפני כמה ימים צפיתי בסרט "בחזרה מטואיצ'י" וגם הגיבור נפל לביצה טובענית כזאת. באפיסת כוחות הוא פשט שכב שם, הוזה על המשפחה שלו. אבל דווקא חוסר התנועה הוא שהציל אותו. אולי כולנו צריכים עכשיו פשוט לשכב ולא לזוז עד שתחלוף מעלינו הסערה ואחר כך נמשיך.

    קראתי את התגובה כמה פעמים וחשוב לי להגיד שאני מתייחסת לעבודה שלך ולא למה שקורה עם ג'. לא יכולה ולא חושבת שכדאי לתת עצות בנושא. רק יכולה להציע מילים חמות ומחזקות כמה שתרצי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s