בונרקו

לפני כשבוע כתבתי פוסט זועם וחסר אונים. הישר לטיוטות. היה נחמד לפרוק.
במקביל אני מנהלת קובץ וורד בו אני פורקת מדי פעם, כתרפיה. באנגלית.
לפעמים ברגעי פוסט-פריקה, מתוך אדישות-אטימות שכזו, אני גוללת אחורה. אותו עצב, אותו עקצוץ, אי-נוחות, חוסר שייכות, בדידות. כעס עצמי כנבואה שמגשימה את עצמה. לקרוא את זה ולחמול על עצמי, כתרגיל.

ואולי אפרסם את הפוסט ההוא, אבל מחר/תיים.
כי בקריאה נוספת מה שנאמר בו עדיין בוער בי. הוא בס"ה חסר חן.
לא יודעת למה אני כותבת פה, האם לשם ההדהוד או בשם הבמה או צעקה פשוטה.

בזמן האחרון מתערבלות בי כל מיני שאלות קיומיות – שזה סימן מבשר רעות לגבי מצבי הנפשי.
אבל הרי זהו מצב אותו אני חולקת כרגע עם רוב האנושות, תרגיל קוסמי נאלח בו כל הכוכבים של כולנו מצטלבים עם נסיגת מרקורי והאומללות נמהלת בדם באופן קולקטיבי.

הנה יומנה של אלמונית אחת בתקופה הזאת, שתכף תגוז (התקופה, לא האישה, יש לקוות), אבל רסיסים ממנה יוותרו על גבי הכתוב, דבוקים לדפנות העורקים, מרעילים את העתיד. כל המחקרים על ההשפעות ארוכות הטווח של הוירוס ברמה הפיזיולוגית, ומעניין איך זה ישפיע או כבר משפיע על הספרות, האומנות. דור שלם של קורוניאלס כתיאטרון חזותי. קפסולה-קפסולה, משפחה-משפחה, אדם בודד – כל מקבץ או בודד על בימתו שלו הערירית, במערכה אחת שחוזרת על עצמה בניואנסים שונים. בוקר-צהריים-ערב-שבוע-סגר-לא-סגר, אומללות ומאבק לשמר שגרה כלשהי או לפרוץ אותה. אנחנו לא הדור ששרד מלחמות עולם, אנחנו הדור שביית את הבדידות.

הצעתי לג' גירושין.
לא כי הפסקתי לאהוב אותו. כי נגמר לי הכוח.
זה בהמשך לנאמר בטיוטה הקודמת שאצטרך להביא לאור כדי לקיים פה איזושהי קוהרנטיות (עבור מי?). הגעתי לנקודה בה אני לא מסוגלת לתת יותר. לא נותר בי כלום. ואולי זה זמני, כמו בפעמים קודמות בחיי, אבל פעם לא הייתי צריכה לגדל שתי ילדות. בעבר לא היתה לי שום תמיכה וזה היה בסדר – קצת אוריגמי פנימי, קצת כדורים, גל ועוד גל – ופתאום שוב במישור ואפילו בעליה. אבל עכשיו נתלות בי שתי אהבות קטנות. אני לא יכולה לסחוב אותן ואת עצמי ובמקביל לדאוג לאדם בוגר נוסף ולקיומו של מרחב זוגי כלשהו שלא מעניק לי כלום בתמורה. יש גבול ליכולות שלי כחתיכת בשר עייפה ונשמה שרופה לחלוטין.

לפעמים אני רוצה אמא. מישהי שתשלח אותי לנוח עם התינוקת בסוף היום בשעה שהיא תרים את הצעצועים מהשטיח ותשטוף כלים. אפילו חמות, או סוג של סבתא. מתחילת שנת הלימודים אני קולטת פה ושם סבים וסבתות שבאים לאסוף את הנכדים וקשה לי לנשום מרוב קנאה. בסגר הקודם התלהטה בי שמחה-לאיד בלתי מוסווית בשעה שכל האמהות ישרו איתי קו. זדיינו, באמת. תארו לעצמכן כמה זה קשה כשצריך לעבוד במקביל, לא רק לשהות בחל"ת קורונה. תרחמו עלי, זונות.

בסגר הקרוב אצטרך לעבוד. תמו הפריבילגיות של חופשת הלידה. ככל הנראה אשיג הרשאות לעבודה מהבית. אבל ג' עובד חיוני בשטח ואני שוב בודדה במערכה. אין לי מושג איך אסתדר. אין לי מושג איך אצליח לשמר את הרמה המקצועית והביצועית שלי נכון לעכשיו, שלמען הכנות היא די עלובה. אין לי מושג למה אני שוב משלמת מחיר כי אני נקבה, כי יש לי רחם ובחרתי להמליט ממנו ואז לטפל בגורים. אין שבוע שלא צדה את עיני איזו כתבה כלכלית על הפגיעה היחסית של המשבר בנשים מול גברים, או העמדות השונות ברמה המגדרית לגבי השינוי בשגרת העבודה (הנה, למשל). אני לחלוטין מודעת לפריבילגיות שלי – לעובדה שיש לי משכורת עקבית, קורת גג, אוכל, חוסן נפשי מסוים ואפילו פנאי. זה ברור לי עד כאב ואולי לכן זה צורב עוד יותר – חוסר האונים כרגע, חוסר השליטה למרות הנתונים על הנייר. האומללות הזאת שמשחיזה את קצות העצבים של כולנו וכל אחד לחוד, סינפסה אחרי סינפסה.

זהו, סיימתי עם רחמים עצמיים לערב זה.
הולכת לשטוף כלים, לאסוף צעצועים, להכין בגדים ותיקים ובקבוקים למחר, לעבור על מיילים כדי לא להגיע פעורה למשרד, לצחצח שיניים ולשכב על הגב ולבהות במאוורר התקרה הדומם, לדמיין עכבישים הזוחלים מתחת לעורי ולהמשיך לרחם על עצמי. כי לא סיימתי.

Carnegie Museum of Natural History / Shot by Josh Franzos

21 תגובות בנושא ״בונרקו"

  1. הטרגדיה של האימהות. לא יודע אם ינחם אותך לדעת שאצל כולן זה ככה (גם אם חלק מדחיקות, ואת מרגישה – זה לשבחך). יש דברים שגבר לעולם לא יוכל להבין עד הסוף, ואחד מהם הוא תחושת הלבד של האם. תחזיקי בציפורניים – זה שווה את זה.
    מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ.

    Liked by 1 person

  2. קשוח, קשוח ממש. דברים שעלולים לנחם:
    אלון עדר מספר ב"יום סידורים עם תמיר" על התקופה שהילדים שלו היו קטנים ושהוא ואישתו הרגישו שלאף אחד מהם אין מקום.
    הוא והיא מופיעים בקליפ של "קצת אהבה לא תזיק", שזה אחלה קליפ לבהות בו בזמנים כאלה, נראה לי.

    וגם, את בטוח מכירה, אבל לפעמים שווה להיזכר, בייחוד בימים של בקשת רחמים: https://www.pinterest.com/pin/264516178100289136/

    Liked by 1 person

    1. תודה, האיזכורים הללו במקום. ויפים.
      יש משהו שעוזר בכך שזו חוויה קולקטיבית. מצד שני, בהשרדות לא כל כך מעניין אותך האם ואיך השאר שורדים.

      אהבתי

  3. זו תקופה כל כך קשה, והסגר מעצים כל כך את הקשיים והבדידות. מקווה שתאפשרי לרחמים העצמיים להפוך לחמלה עצמית.
    זה שעל הנייר הנתונים שלך טובים, ויש לך "פריבילגיות" לא אומר שהקשיים שלך לא אמיתיים, או שאת אמורה להיות בשליטה כלשהי על המצב.
    גם אני בסדר הקודם קצת שמחתי לאידן של כל אלו שרגילות לקבל עזרה וצריכות פתאום ללמוד להסתדר עם הילדים שלהן בעצמן. כמעט הצטערתי כשאישרו בקלב כלשהו פעילות של מטפלות ובייביסיטר.

    Liked by 1 person

  4. מה גירושין? נפלת על השכל?
    Have you lost your mind?
    אולי באנגלית זה יעבוד. רוצה בעברית מדוברת: מה בובה? בא לך לקפוץ אלי?
    זה יהיה גורלך אם תתגרשי. כל מיני גברברים חלקלקים עם ג'ל על השיער ותואר ממכללת קרית אונו.
    יש לך חיים מצוינים. אלו הימים היפים ביותר של חייך אליהם תערגי בעת זיקנה. תתחילי להקליט דברים על הפלאפון אחרת תצטערי. להתגרש. בובה, הרי את היום עורגת לתקופות שבמהלכן חשבת שזה הזמן הגרוע ביותר בחייך. הבעיה בנארציה שלך בזמן אמת.

    אהבתי

    1. מי אתה ולמה אתה חושב שיש לך מושג קלוש לגבי מה יהיה גורלה ועתידה?

      אם היא הציעה גירושין היא יודעת מה היא עושה, תודה רבה לך. והיא לא צריכה שתסביר לה כמה היא טועה או שאלו "הימים היפים של חייה" כי ברור לה שהם לא.
      אנד פור פאק סייק, תקרא לה "בובה" עוד פעם אחת…….

      Liked by 1 person

    1. ביקש שנלך שוב לטיפול זוגי (שבינתיים עולה עוד יותר כסף ל-50 דקות). הסכמתי ואז המטפלת נכנסה לבידוד ואז סגר.

      הגורות דורשות טיפול ודאגה ונוכחות. לכן הן גורות. לא יודעת לגבי.

      תודה ואיך את?

      אהבתי

  5. כל התגובות נכונות, אני רק נשאר לי לומר כמה יפה את כותבת, ואיך את מזכירה לי את נבוקוב, שנולד ברוסית והפליא לכתוב באנגלית, ולהוסיף שאת כותבת כל כך יפה עד שאנשים מחכים לקרוא את הכאב שלך, שמתנסח כה יפה, משל היה דבר לעצמו, ולא תיאור פנימי של אשה אחת את החיים הכואבים שלה, כי ככה זה עכשיו, ויש לה, אולי, (אולי אני אומר, כי מה אני יודע), יש לה אולי נטייה פנימית אל הדיכאון, והיא מבינה אותו, את הדיכאון, וזה עושה לה סדר, הדיכאון, גם בפנים וגם בחוץ, ואיתו (עם הדיכאון) היא יכולה לתפקד ימים רבים על אוטומט, ודרכו היא רואה את אשר היא רואה, והכל ניצב על מכונו, גם אם הצבעים שלו, (של הכל), קודרים, יחסית.

    אתמול מצאתי דרור פצוע ברחוב, אז אספתי אותו אלי, והנחתי אותו בארגז מרופד, ונתתי לו מים ואוכל, והוא חשש בתחילה, אבל אחר כך ניסה למצוא את מקומו, והוא היה פצוע, ולא יכול היה להתעופף, והשארתי אותו בארגז שלו, ויצאתי בלילה לעבודה, וחזרתי בבוקר הביתה, והוא היה מת, הדרור, בארגז שלו, שכב לו ככה, תמים כזה, מת, פטור מכל ענייני העולם הזה, וזה היה לי עצוב, מאד עצוב, אבל הייתי כל כך עייף, עד כי הדחקתי והלכתי לישון (לא לפני שנפטרתי מגופתו הקטנה והחמודה), ואני לא יודע למה כתבתי את זה עכשיו, אבל הדברים כבר נכתבו, ועם זאת שקל מאד למחוק כתובים מן הסוג הזה, משום מה אינני מוחק, רק אומר לך שיש מי שמקשיב, ויש מי ששומע, וזה הרבה מאד, ואולי יש להוסיף זאת לרשימת הפריבילגיות האמורה, את האינטליגנציה, את האסתטיקה של הכתיבה, את העובדה הכה נוכחת שיש מי ששומע, ושהדברים שלך מניעים תהליכים סמויים באנשים אלמונים, ואולי בכל זאת יש בכל זה איזה ערך.

    נראה לי שאפסיק כאן, לא לפני שאאחל שתכלה שנה זו וקללותיה, ותחל שנה חדשה עם ברכותיה, ושתהיה לך שנה טובה ומתוקה כדבש, וירבו זכויותייך וליבובייך, ותהיי שמחה קצת יותר מבפנים (וכל זה בלי קשר לאירועים, שבחלקם וודאי יהיו קשים וכואבים ומחלישים ומדכדכים (אז מה, זלזלי בהם, באירועים)), וזה יהיה כל כך נחמד.

    Liked by 1 person

  6. אמנם אני עדיין לא אמא של מישהו, אבל מתחילה להבין את משמעות הבדידות בקונטקסט הזה, במיוחד בנושא הקריירה.
    צרת רבים (או יותר נכון רבות) עשויה להיות נחמה פורתא, אבל לפעמים זה לא מספיק טוב. אני מקווה שתמצאי את הבערה הפנימית מחדש שתוביל לשינוי – לא משנה באיזה כיוון (עם ג' או בלעדיו), בעצמי אני לא בטוחה כמה אוכל לשרוד ברוטינת בוקר-עבודה-ערב-לישון וחוזר חלילה.
    שולחת חיזוקים ותמיכה, את עושה את הכי טוב שאת יכולה וגם אם זה לא מושלם זה מספיק טוב.

    Liked by 2 אנשים

  7. אין לי נחמה להציע, חוץ מצרת הרבים.
    חוסי על עצמך קצת. מותר לשקוע מעט ברחמים עצמיים, גם אם אנחנו לא מזי רעב.
    המצב הזה מחורבן והדרישות ממך לא הגיוניות. מותר להיות מתוסכלים מזה, כי זה פאקינג מתסכל.
    את לא כותבת פה הרבה על ג, ושמחתי שהוא רוצה טיפול זוגי. לא כי אני חסידה של זה, אלא כי זה אומר שהוא מוכן להילחם עליכם, ולקוראת מן צד זה נראה לא מעט. מקווה שזה ישתפר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s