התפוררות – ז'-ג'

המשך פירוט מעיק של כל מה שהיה היה:

>>> יום שבת – המשך
לקראת הצהריים הילדה מדווחת על כאבי ראש ואז מקיאה ומסרבת לבלוע תרופה. היא, שהפסיקה עם שנת יום בערך בגיל שנה, קרסה במיטתה לשעתיים של שלאפשטונדה סהרורי. היא מתעוררת בסבך תלתלים לחים דבוקים למצח קריר, כל מה שהתרחש מהבוקר קרה אתמול אבל תכף ערב. היא שוב מסתבכת עם הזמנים. אני מנסה להרגיע אותה. זה מערער, אני זוכרת את זה: ימים שמורכבים מהתחלה ואז זמזום הדברים. פעם אחותי ואני היינו יושבות שעות ארוכות על אדן החלון וזורקות או יורקות צ'יפס ומטוסי נייר מהקומה הכלשהי מטה לרחוב. שתינו משועממות בדירת ביניים או במלון. הטלוויזיה ריצדה ברקע ללא צליל, צבי הנינג'ה ופרסומות לברביות ומקדונלדס. ופתאום הזמן היה מקבל תפנית ברורה: ארוחת ערב. או פנסי רחוב שנדלקים או נכבים תחתינו. או חושך. או שנגמר נייר הטואלט.

לקראת הערב ג' יוזם קמפינג בגינה. שניהם מקימים את האוהל והילדה מוצפת בהתלהבות ותוכניות ומרשמלו שיש לשפד ודרבוקה והיא רוצה את שק השינה שלי. על השק"ש רקום עקומות מספר הטלפון הקדום שלי, לפני הספירה. התקופה בה ישנתי בו מדי לילה. כמו שיום אחד, בסגר הקודם, עטפתי את התינוקת בשמיכה האפורה– השמיכה הראשונה שאי פעם קניתי לעצמי. הם מדליקים מדורה קטנה בפינת הגינה, מדורת צעצוע אמיתית. נשכבים על המחצלת ובוהים בגיצים. אני שומעת את המהום שיחתם מתוך הבית בעודי מאכילה את התינוקת. המיטה כולה שלי, אבל באמצע הלילה התינוקת בוכה ומצטרפת אלי.

>>> יום ראשון
היום תורה של התינוקת להקיא. היא חסרת מנוחה ואומללה, אולי גם לה צצו אפטות בפה, אין לי איך לבדוק.  

בלילה אני יוצאת עם הכלב לריצה קצרה. רוחות ספטמבר והקלה מדומה. אנחנו נעצרים על שפת הואדי נטול הירח ושנינו תנים. הכלב בוטש בשיחים וריח דרדרים יבשים מופץ בחשיכה. נאקת שופר בודדת נשמעת מכיוון השכונה מעבר לעמק, וחדלה.

>>> יום שני
החלטתי להפיק לקחים מיום חמישי/יום ראשון טכני של הסגר:
– חייבת להתקלח בבוקר ולשתות תה
– להודיע לשאר הצוות הפעיל מתי אני לא זמינה כדי לשהות עם הגורות ולטפל בהן
– במידה וזה מטריף אותי – ליזום הפסקות לכביסה או לכלים
בשורה התחתונה: לקחת שליטה.

אז החלטתי. בפועל רק לקראת השעה 11:00 הבנתי שעדיין לא שתיתי כוס מים. הספקתי להתקלח לפני שיחת וידאו בשעה 10:00, במהלכה שתי הבנות התיישבו עלי. התבקשתי להצטוות לאחת הקולגות בכמה משימות. היא ותיקה ממני בהרבה, על סף פרישה בעצם. היא יושבת בניחותא במשרד ולוגמת תה. אני נוטלת יוזמה כדי לזרז עניינים ומוסרת לה שאערוך מספר הערכות ואחזור אליה. היא בינתיים – כלום. שולחת לה קובץ מסודר ומודיעה לה שאנחנו חייבות להתאוורר בחוץ, הילדות התחרפנו. התינוקת פשוט מייבבת על הרצפה. אנחנו הולכות לגן שעשועים קטן ("של תינוקות") וממשיכות לאחר ("צריכה להתאמן במהלכי נינג'ה") ובדרך קונות קרטיבים ושזיפים גרועים. הקולגה מתקשרת, הקובץ תקין, האם אוכל להעביר אותו לאחד האנליסטים החיצוניים. אני מזכירה לה שאנחנו מחוץ לבית כרגע, היא אומרת שזה יכול להמתין, אין לחץ. ברור שאין לחץ, זה בס"ה דורש לחיצת כפתור – העבר. אבל היא לא רוצה להזיז אצבע או לקחת אחריות, בעוד שאני מגלה שראשי כואב כי שיניי חשוקות כבר כמה שעות, בין כל מיני "כן, אני רואה, מותק" ל-"לא עכשיו".

אם כך, אני מורחת את הזמן. הילדה מפגינה כישורי נינג'ה ואני מתפעלת ומעסה את החניכיים התינוקיות במקביל. חם לנו ואני סובלת אבל לא רוצה לחזור לעבודה. בסופו של דבר אנחנו חייבות לשוב הביתה כדי להצטרף לקבוצת הגן בזום. רבע שעה מקרטעת ומיותרת של ריבועים מרצדים, לפחות הפעם הילדה לא דפקה בארט סימפסון וחשפה את הטוסיק כפי שעשתה במרץ. במקביל אני בודקת את המייל – הקולגה הואילה בטובה להעביר את הקובץ שהכנתי, לפני כחמש דקות כי המנהלת בקשה לבדוק איפה זה עומד. בעקבות זאת אני מתלבטת מהו התזמון הנכון להתחבר מחדש לפעילות השוטפת מבלי לצאת קטנונית.

ג' חוזר לקראת חמש, אני בקושי בהכרה. איך אמורים בכלל "לעבוד על הזוגיות" במצב הזה, פאקינג פליז.

>>> יום שלישי
הפעם בלי החלטות מראש, כי אין לי שום שליטה על הסיטואציה – יותר מדי משתנים וקפריזות של מנהלים ותינוקות. הילדה שרועה לידי, עובדת על חוברת מבוכים שקניתי לה. התינוקת אבודה, כאובה, רוצה נחמה ואז שוב רוצה לרדת ואז שוב על הידיים. אמא, תצלמי את המבוך. אמא, תצלמי גם את המבוך הזה.

לא מובן לי למה הלך הרוח הארגוני הכלל-עולמי כמעט (האמריקאי והישראלי, אוקי. וגם האירופאי. יאללה בואו נכליל) מתייחס לעובד כאל עובד – גבר, רווק או נשוי שאשתו וילדיו שקופים למערכת. הוא גבר שיש לו עזר כנגדו נסתרת, והילדים צומחים להם ברקע וזוכים במדליות ומשתתפים במחנה קיץ ואשתו, אם היא עובדת, אז זה אולי במגזר השלישי או צווארון וורוד כלשהו עם חופשות שמקבילות ללו"ז מוסדות החינוך. הרי זאת איננה המציאות כבר שנים. ולמה הנשים בסדר עם כך. למה אנחנו כל כך מעוניינות ליישר קו, לשבור תקרות, לצאת גבר-גבר ולא להפגין קטנוניות ולטעון לשוויון בבית, לאיזון קריירה-משפחה בתוואי תואם מציאות. ואולי הדרישה לשוויון הזה צריכה להגיע מהגברים, מה אני יודעת. ואולי המגיפה הזאת תוביל לזירוז הדבר, כמו שרפואה מרחוק ביצעה קפיצה מטאורית.

ג' באמת נדרש לעבוד מהשטח, זה לא משהו שניתן לבצע מהבית. ועדיין אני זועמת. בשקט. לקראת הצהריים אני נשברת ושולחת הודעה למנהלת שאקח חופש מחר.

ברקע: לפחות יש לשנינו עבודה, לפחות יש לנו הכנסה, לפחות אנחנו בריאים.
גם ברקע: למה את ממזערת את הקושי שלך, למה את מיירטת אותו בכל מיני הודיות על דברים שהם זכותך הבסיסית.

התפוררות – ה'-ז'

>>> יום חמישי – המשך
באמצע הבוקר טלפון מקולגה-לשעבר. הוא מתקשר מהרחוב או ממרפסת. הוא מעוניין לגשש לגבי משרה שתתאים לי, ברגע ששמע עליה חשב עלי. התנאים והשכר די זהים לנתונים שלי כרגע (לפני מו"מ) אך התפקיד שונה לחלוטין, משהו שעסקתי בו בעבר הרחוק. תחשבי על כך, הוא מבקש. אני רוצה שתחזרי לעבוד איתנו. אני לא אומרת: אבל אני אמא לשתי ילדות קטנות, זה תפקיד שדורש זמינות 24/7, או: אבל אני לא יכולה לתכנן את השעתיים הקרובות. אז אשקול את זה, תודה שחשבת עלי. האם אני נוטה לברוח במקום להתמודד? האם ההצעה מדברת אלי מעצם השינוי או עקב התפקיד הבכיר יחסית? האם זה קוסם לי כי אני כועסת על ההנהלה והצוות הנוכחי? ואין לי שום פניות נפשית לשקול דבר כזה, אני עדיין בגופיה שישנתי בה, שערי פרוע וריח הגוף מבצבץ ועולה, שזיפים חמוצים. הגדולה הודפת את הקטנה ובוקע ממנה בכי של עייפות ואני לא זוכרת מתי החלפתי לה את הטיטול.

ברקע דיון במייל על סעיף מינורי, אני לא מצליחה להתרכז. זה תחום שאני שוחה בו בד"כ. בחדר העבודה אין מזגן, רק חלון קטן ומאוורר. הבכורה רובצת לידי וצופה בטאבלט. הגופיה נדבקת לעורי, טרם הגשתי את סיכום התיק והנתונים באקסל שבניתי לא תואמים לפורטפוליו שנשלח. התינוקת מתעקשת לשבת עלי, אני מרחיקה ממנה את העכבר שוב ושוב עד שאני נכנעת ונותנת לה ללקק אותו ועוברת לסמן באצבע על המשטח הקטן, מתוסכלת עד דמעות – לו היו לי.

לא נראית במיטבך בדיון אתמול, רושם לי אחד מהצוות בצ'ט. הוא גם הורה אבל אשתו בחל"ת. היא דורשת את נוכחותו בבית כי קשה לה להתמודד לבד עם שני קטנטנים. אני מעריכה אותה על דרישת הסיוע. אני מגיבה לו מאוחר יותר: זו תקופה לא פשוטה עבור כולנו. הוא הפייבוריט של המנהלת. אני תוהה אם היא שלחה את הצעת הבייביסיטר מתוך רצון לסייע, על מנת לשמר את הניראות שלי מול הבכירים. אבל זו היתה כניסה שלא לצורך לכיס שלי ולניהול התקציב הביתי, מה גם שההודעות שלי דרשו הבנה, לא פתרון. החיך שלי מתחיל לעקצץ. תוך כמה שעות פורצות אפטות בחלל הפה שלי, תגובה געשית ללחץ.

ג' מגיע מוקדם, בסביבות אחת. הוא מיד נוסע לקניות אחרונות לקראת הסגר ושוכח מגבונים. אני כבר על הקצה אבל ממזערת את תגובותיי, מביעה תודה על כך שיצא לקניות בחום הזה. הילדה מכרסמת ארוחת צהרים כבר למעלה משעה. התינוקת מסרבת לאכול מוצקים ולוגמת רק מעט מהבקבוק, אני מודאגת שתתייבש ומנסה במקביל לתמצת דו"ח של בנק אמריקאי. חציי-סהר מבצבצים על הגופיה בקו המתאר התחתון של חזי, לחים ומסריחים. עד כה הצלחתי לחמוק משיחות זום. הפה שלי צורב, הכיבים הבהירים בוערים. עוד לא אכלתי היום וכעת גם לא מעוניינת.

>>> יום שישי
החלטתי לא לפתוח מחשב היום. צריך לבצע רשימה שלמה עד השעה שתיים והארנב של עליסה יותר יעיל ממני. ג' נוסע לאחל חג שמח לאביו, הילדה ואני מקשטות רימונים מצוירים ואופות עוגיות מבצק שהקפאתי מראש (mum hacks!). עדיין לא שתיתי תה כי אני לא מסוגלת לשבת בנינוחות כל עוד ישנן מטלות בבית: כביסה, כלים, סידור חדר הילדות ופינוי שולחן הסלון. בדיוק כמו אמא שלי. היא שאבה את כל השטיחים על הבוקר, בחרון ושצף מקיר לקיר, פסי שתי וערב של כעס כבוש, לפני הקפה הראשון. לפני צחצוח השיניים: אני זוכרת את הבל הפה שלה בבקרים. ככל שאנסה להתרחק מהשבלונות שהתוו בי הוריי, הן צצות ומנכיחות עצמן ברגעי יאוש. כמו אמי לפני אני מסתובבת בבית כטייפון, מרימה ומאבקת והודפת וגוררת ומקפלת, כועסת כל כך על כל הזולת שאינם אני, כל אלו שלא טרחו לסדר אחרי עצמם. כוס מלוכלכת שהונחה לצד הכיור מעוררת בי דחף לצרוח לתוך מגבת המטבח. ואז צריך לשבת קצת עם הילדה, שבבת אחת נקרעה שוב מתוך שגרה שברירית לתוך הכאוס של הבית, הכאוס שאני יוצרת בו. אני עצבנית כי אני רוצה לשתות ולהתקלח. אני יודעת שהיא מסוגלת להרגיש זאת.

בצהריים אני מסתמסת עם חברה שעובדת יחד עם אותו קולגה שגישש מולי אתמול. אין לי מושג למה או מה אני בוחנת בדיוק  – טרם החלטנו מה אוכלים הערב. אותה חברה נמצאת בעמדת מפתח ומסרה שאף היא רצתה להמליץ עלי. בגחמת-רגע אני מעבירה לה קורות חיים. האם something’s gotta give בקונסטלציה הנוכחית של חיי: ג' או העבודה, או אני? אין לי אפשרות להמשיך להתקיים במסלול הזה, אני שועטת לתוך טראומה. מאידך, התפקיד המדובר ידרוש ממני הרבה יותר ממה שאני נותנת במשרתי כרגע. ואולי רק הידיעה שאני נחשקת. שוב ושוב, אני מחפשת אישוש חיצוני שעוד יש בי בשר, שמישהו מעוניין בי. ליתר דיוק: שמשהו מעניין בי. ולו רק ידעו על האנרכיה החוגגת בקרבי. האיברים הקמלים והבוערים, זלזלי פרא, המוח הקהוי, הצער. לועות הגעש הזעירים בחלל הפה.

בערב, לאחר שהתינוקת נרדמת, אנחנו מכפתרות את עצמנו בשמלות ומוזגות מיץ ענבים. הכנו מספיק אוכל כדי שיקרא הדבר סעודה. ג' לא מבואס ואני מבסוטה מכך שזכיתי לפטור מבילוי במחיצת משפחתו המעיקה. הילדה אומרת לי שהקינוח מעולה וזה כמעט ומעלה בי דמעות, לו היו בי. הכלים נערמים בכיור אבל שתיתי הרבה יין ואני מותשת. אנחנו מתיישבים על השטיח ושרים יחד כמה שירים שהיא אוהבת. לנצח יהיה מוזר בעיניי שנולדה לי ילדה עברית ששרה יונה וולך בזיוף קל ובקול צלול.  

>>> יום שבת
מדי כמה שעות הילדה שואלת אותי: האם עדיין בוקר? או – כבר צהריים? אני זוכרת את הגיל הזה בו אין עדיין עוגן פנימי לזמן או יכולת לקרוא שעון. גם אני מתקשה לנחש את השעה. עצלתיים זו המילה שאמורה להיכנס כאן, אבל היא לא מדויקת. אנחנו מאפשרים לה כמעט שלוש שעות של צפיית טלוויזיה רציפה בשעה שאחד מאיתנו נח והשניה שוטפת כלים או הראשון מטפל בתינוקת.

אני תשושה אבל לא מצליחה להירדם. מתקשה להבין האם הכל כרגיל או למה אני עדיין מתקיימת בפעימת זמן נפרדת. מאז שהצעתי לג' להתגרש – מתוך יאוש, חרדה לעצמי והאמונה שמגיע לו יותר. ועוד סיבות שמגובבות ומהדהדות אחת בקרבי השניה, ומה מתקיים בו-זמנית בתוכי ובמציאות? ובכן, מאז שסיימנו את השיחה השניה בהחלטה לחזור לטיפול זוגי ופניתי לשטוף את הבכי במקלחת – מאז שקט תעשייתי. אני לא בוכה, גם לא בסוד, וג' משתדל יותר. הכלים שטופים והחיבוקים זריזים וחבריים, שזה עדיף על חיבוק כמה ועורג ומבעית. אני לא בוכה כי משהו הצטמק. אולי זה הכאב שקיבל מילים ונפח וחדל להתקיים במימד אחד בלבד אבל לא קיבל מענה הולם אלא דרישה לעבוד על זה, להילחם על הזוגיות, והוא שמט כתפיו. הכאב שלי מיואש מעצמו. אני עייפה כל כך.   

המשך בהמשך.

Scream Bloom by Libby VanderPloeg

התפוררות – ג'-ה'

נשלח אלי לפני יומיים, חיי כאילוסטרציה. מאת  Molly McIntyre

והפעם תרגיל שבו אדווח על כמה ימים בפירוט מתיש.

>>> יום שלישי
אין לי שום סידור עבור הקטנות ושנינו עובדים חיוניים. אני שולחת מייל למנהלת בו אני מבקשת הכרה במצבי. היא עונה בלקוניות, או כך משתמע מהכתוב: כל אחד צריך להשתדל כעת לעשות כמה שניתן ויש להתארגן בהתאם בתוך התא המשפחתי. אני לא מבינה או לא מעוניינת להבין את המסר. חוזרת ועונה לה שאבקש שהסטטוס שלי ילקח בחשבון במהלך הסגר. הסטטוס: אמא לילדים קטנים; שאר הצוות רווקים וכן כמה אבות לפעוטות שבנות זוגם בחל"ת או בחופשה.

לקראת הערב היא מגיבה בסמס: מי כמוה מבינה, גם היא היתה נשואה ללוחם בקבע והיום היא יודעת שהיה אפשר אחרת, היה נכון לחלק ביניהם את העומס. אני עדיין מתקשה להבין לאן היא חותרת, הסימפטיה לא משתמעת מדבריה והיא משווה תפוחים לתפוזים. ואז היא מגדישה את הסאה ושולחת פרטי קשר עבור בייביסיטר, נכדה של חברתה. אני מודה לה וזהו, בזעזוע ואדוות ראשונות של זעם קדוש.

>>> יום רביעי
בבוקר אני מספרת על כך לקולגה בצוות אחר והיא משתתפת בכעסי. מעודדת מעט, אני משתפת חברה נוספת שאומרת שהיא כמעט ודיווחה לכוח אדם בגלל הצעה דומה מטעם המנהל שלה. את יכולה לתבוע על כך, היא אומרת ומוסיפה שהיא תעבוד מהבית ותבצע את המינימום האפשרי. אין לי תחת לפנות לאחראית כ"א. עוד חברה אומרת שהיא לא רוצה לעבוד מהבית שוב כי זה גורם לה לכעוס על ילדיה שלא באשמתם. אחד ההורים הצעירים בצוות רושם לי במילים אחרות את מה שהמנהלת כתבה אמש, ואני לא טורחת להגיב לו.

ההבנה שמוסדות החינוך נסגרים מחר – במקום מחרתיים – כמו זריקה נוספת של נוזלים עכורים לתוך מערבולת ההופכת אותה לאטומה – אותי לאדישה, עייפה מאד פתאום. אני ממתינה לשיחת זום עם שאר הצוות לגבי ההיערכות לסגר. שום פתרון לא מוצע, אנחנו ממתינים להוראות הבכירים. המיקרופון שלי מושתק במהלך כל הדיון למעט רגע שבו המנהלת דורשת שניערך ביננו לקראת יום שני ואני אומרת שאין לי סידור למחר. אני ממוסמסת.

אני עוזבת את המשרד מוקדם, עוצרת לקנות חוברות ודברי יצירה. אוספת את התינוקת קודם: היא מעורסלת בחיקה של המטפלת, מאושרת. בבוקר הבאתי לצוות המעון אריזות של עוגיות מקרון; לא ידעתי מה לקנות וההורים לא התארגנו. בצהריים אני גאה שהספקתי למחווה הזעירה הזאת, לא שהיא מספקת עבורן אבל משקיטה את מצפוני. המטפלת, אישה אצילית שכמותה, מעניקה לי יותר נחמה מכולם. הן זכאיות לדמי חל"ת, היא מקווה. היא תתגעגע לתינוקת שלי, שהיא טובה ונוחה ומתרפקת. בדברה, התינוקת מתלבטת האם לעבור לזרועותיה או להישאר עלי. אני מלטפת את פלומתה ואנחנו עוזבות את המבנה על ריחו החום הגולש מהחדרונים והפחים.

הבכורה ממתינה לנו בשער בחולצה לבנה לרגל טקס ראש השנה. החולצה מוכתמת בדבש ונתז רימונים. היא מגישה לי בגאווה תיקיית יצירות שהספיקה להפיק במהלך שבועיים. נחיל נצנצים שוקע בעקבותינו, אנחנו כוכב שביט על אספלט מהביל. אנחנו עוצרות במאפיה השכונתית כדי שגם היא תזכה באריזה נאה של מקרונים לכבוד השנה החדשה. את יודעת שמחר מתחיל חופש ארוך? כן, שמעתי ילדים מדברים על כך. וגם הגננת אמרה שניפגש בזום. יהיה כיף, אני אומרת לה. אנחנו נכין יצירות ונקים מסלול נינג'ה. ונראה פוקימונים, היא מוסיפה סעיף עקרוני.

>>> יום חמישי
התינוקת כמובן קמה בחמש. אני נותנת לה להתפלש בשטיח עם ביסקוויט והולכת לארגן את פינת העבודה. זוג מחשבים ניידים שקיבלתי מטעם העבודה, קלסרים, ניירות טיוטה. התינוקת זוחלת מתחת לכבלי המחשבים ונתלית בהם. ג' יצא לעבודה בשש. הגדולה מתעוררת ורוצה יוגורט ורימונים, לראות את הסדרה הזאת ולא את זאת. ברקע צריך לבדוק מחדש את שווי אחד התיקים לקראת שינוי מתוכנן. שתיהן לא מוכנות לצחצח שיניים. אפשר מרשמלו? למה יש מרשמלו אם אי אפשר לאכול אותו?

המשך מחר, אולי.

בונרקו

לפני כשבוע כתבתי פוסט זועם וחסר אונים. הישר לטיוטות. היה נחמד לפרוק.
במקביל אני מנהלת קובץ וורד בו אני פורקת מדי פעם, כתרפיה. באנגלית.
לפעמים ברגעי פוסט-פריקה, מתוך אדישות-אטימות שכזו, אני גוללת אחורה. אותו עצב, אותו עקצוץ, אי-נוחות, חוסר שייכות, בדידות. כעס עצמי כנבואה שמגשימה את עצמה. לקרוא את זה ולחמול על עצמי, כתרגיל.

ואולי אפרסם את הפוסט ההוא, אבל מחר/תיים.
כי בקריאה נוספת מה שנאמר בו עדיין בוער בי. הוא בס"ה חסר חן.
לא יודעת למה אני כותבת פה, האם לשם ההדהוד או בשם הבמה או צעקה פשוטה.

בזמן האחרון מתערבלות בי כל מיני שאלות קיומיות – שזה סימן מבשר רעות לגבי מצבי הנפשי.
אבל הרי זהו מצב אותו אני חולקת כרגע עם רוב האנושות, תרגיל קוסמי נאלח בו כל הכוכבים של כולנו מצטלבים עם נסיגת מרקורי והאומללות נמהלת בדם באופן קולקטיבי.

הנה יומנה של אלמונית אחת בתקופה הזאת, שתכף תגוז (התקופה, לא האישה, יש לקוות), אבל רסיסים ממנה יוותרו על גבי הכתוב, דבוקים לדפנות העורקים, מרעילים את העתיד. כל המחקרים על ההשפעות ארוכות הטווח של הוירוס ברמה הפיזיולוגית, ומעניין איך זה ישפיע או כבר משפיע על הספרות, האומנות. דור שלם של קורוניאלס כתיאטרון חזותי. קפסולה-קפסולה, משפחה-משפחה, אדם בודד – כל מקבץ או בודד על בימתו שלו הערירית, במערכה אחת שחוזרת על עצמה בניואנסים שונים. בוקר-צהריים-ערב-שבוע-סגר-לא-סגר, אומללות ומאבק לשמר שגרה כלשהי או לפרוץ אותה. אנחנו לא הדור ששרד מלחמות עולם, אנחנו הדור שביית את הבדידות.

הצעתי לג' גירושין.
לא כי הפסקתי לאהוב אותו. כי נגמר לי הכוח.
זה בהמשך לנאמר בטיוטה הקודמת שאצטרך להביא לאור כדי לקיים פה איזושהי קוהרנטיות (עבור מי?). הגעתי לנקודה בה אני לא מסוגלת לתת יותר. לא נותר בי כלום. ואולי זה זמני, כמו בפעמים קודמות בחיי, אבל פעם לא הייתי צריכה לגדל שתי ילדות. בעבר לא היתה לי שום תמיכה וזה היה בסדר – קצת אוריגמי פנימי, קצת כדורים, גל ועוד גל – ופתאום שוב במישור ואפילו בעליה. אבל עכשיו נתלות בי שתי אהבות קטנות. אני לא יכולה לסחוב אותן ואת עצמי ובמקביל לדאוג לאדם בוגר נוסף ולקיומו של מרחב זוגי כלשהו שלא מעניק לי כלום בתמורה. יש גבול ליכולות שלי כחתיכת בשר עייפה ונשמה שרופה לחלוטין.

לפעמים אני רוצה אמא. מישהי שתשלח אותי לנוח עם התינוקת בסוף היום בשעה שהיא תרים את הצעצועים מהשטיח ותשטוף כלים. אפילו חמות, או סוג של סבתא. מתחילת שנת הלימודים אני קולטת פה ושם סבים וסבתות שבאים לאסוף את הנכדים וקשה לי לנשום מרוב קנאה. בסגר הקודם התלהטה בי שמחה-לאיד בלתי מוסווית בשעה שכל האמהות ישרו איתי קו. זדיינו, באמת. תארו לעצמכן כמה זה קשה כשצריך לעבוד במקביל, לא רק לשהות בחל"ת קורונה. תרחמו עלי, זונות.

בסגר הקרוב אצטרך לעבוד. תמו הפריבילגיות של חופשת הלידה. ככל הנראה אשיג הרשאות לעבודה מהבית. אבל ג' עובד חיוני בשטח ואני שוב בודדה במערכה. אין לי מושג איך אסתדר. אין לי מושג איך אצליח לשמר את הרמה המקצועית והביצועית שלי נכון לעכשיו, שלמען הכנות היא די עלובה. אין לי מושג למה אני שוב משלמת מחיר כי אני נקבה, כי יש לי רחם ובחרתי להמליט ממנו ואז לטפל בגורים. אין שבוע שלא צדה את עיני איזו כתבה כלכלית על הפגיעה היחסית של המשבר בנשים מול גברים, או העמדות השונות ברמה המגדרית לגבי השינוי בשגרת העבודה (הנה, למשל). אני לחלוטין מודעת לפריבילגיות שלי – לעובדה שיש לי משכורת עקבית, קורת גג, אוכל, חוסן נפשי מסוים ואפילו פנאי. זה ברור לי עד כאב ואולי לכן זה צורב עוד יותר – חוסר האונים כרגע, חוסר השליטה למרות הנתונים על הנייר. האומללות הזאת שמשחיזה את קצות העצבים של כולנו וכל אחד לחוד, סינפסה אחרי סינפסה.

זהו, סיימתי עם רחמים עצמיים לערב זה.
הולכת לשטוף כלים, לאסוף צעצועים, להכין בגדים ותיקים ובקבוקים למחר, לעבור על מיילים כדי לא להגיע פעורה למשרד, לצחצח שיניים ולשכב על הגב ולבהות במאוורר התקרה הדומם, לדמיין עכבישים הזוחלים מתחת לעורי ולהמשיך לרחם על עצמי. כי לא סיימתי.

Carnegie Museum of Natural History / Shot by Josh Franzos