קלידוסקופ עכור

//
זכרון של אור: בעקבות משמרות/קפסולות הקורונה, בחלק מהימים אני מגיעה לעבודה בשעה מוקדמת מאד ומטפסת במדרגות והאור מסתנן מטה מבעד זכוכיות הגג המרוחק, מצטלב עם הקרניים הנשלחות דרך חלונות קטנים ומעופשים. זה אור מסוים והוא מזכיר לי שני דברים (ועוד כמה עמומים, מחכה שיצופו). זה הראשון:

אני נעולה בדירה מוסקבאית. אני די בטוחה שלא היתה כוונה לנעול אותי, אלא חוסר תשומת לב מהול בהאנגאובר של הדייר הנוכחי. הדירה ריקה, מסויידת לבן על גבי טפטים סובייטים שלא גורדו מראש. שולחן קטן ניצב ליד מקרר, מזרון לצד ההסקה. אני צמאה מאד ותחת מה שאני יודעת כיום שנקרא מיגרנה. אז, בגיל 17 – לא היה לי מושג, הנחתי שזה האנגאובר חריף מסוג אחר.

הדירה קרה, ההסקה כבויה. חודש מרץ במוסקבה, שלג מעופש נערם בגינות הקטנות בין הבניינים המכתרים את הבניין בו אני כלואה. עטופה במעיל, מביטה מהחלון בתנועה הדלילה של הבוקר המוקדם. בלילה הסתובבנו בין תחנות המטרו, פארקים, מועדונים. בשלב כלשהו היתה תחרות הפלת גדרות ברזל לצד קומפלקס בניינים – אולי זה, אולי אחר. אחר כך חזרנו לדירה ונרדמתי צמודה להסקה.

הבוקר איטי מאד. ואז השמש עולה, נקייה, מסתננת דרך האבק המרצד בדירה הקטנה, מסמנת בצללים את הטפטים המסויידים. האור חזק ומכאיב אבל נקי.

כמה ימים או שבועות לפני זה או לאחר מכן אני קופצת לתוך בריכה שנחצבה בקרח ואולי חווה אירוע לב קטן ומאבדת הכרה. גררו אותי החוצה והתעוררתי לאט, האור נשבר בין רסיסי קרח השזורים על ריסיי.

//
זכרון שני: בעיר אירופית קטנה לא רחוק מקו החוף, בניין שהוא היכל קטן ומזמזם. כנראה ספטמבר או אוקטובר חמימים, לא ידעתי חודשים אז. אני בת 3 (פעם בדקתי עם אמי מתי גרנו בעיר הזאת, מסתבר שהייתי בת 3 והספקתי לחגוג 4 לפני שעזבנו), משועממת. המקום הזה הוא בית כנסת והימים – ימים נוראים, ראש השנה או יום כיפור. אחותי יושבת בין הוריי, אני חמקתי לטייל במבנה. הוא בן קומותיים או שלוש, ורחבת הכניסה מרוצפת השיש גדולה מאד ועגולה, סביבה מתעקלים גרמי מדרגות המזמנים טיפוס. חלונות צבעוניים מקשטים את הבניין כולו וכיפתו עשויה זכוכית. דלתות ענק מובילות לאולם הפנימי – בית התפילה. אני עולה לקומה למעלה, שם ניתן לצפות על המתפללים. אפשר לעלות עוד ולגעת בויטראז' אבל סבתא אחת עוצרת אותי וקוראת לי בצחוק לחדר אחד. לא החלפתי איתה מילה. לא זוכרת איך נראה החדר אבל אני יוצאת ממנו ובובת עץ עגלגלה בידיי.

אני רוצה לגעת בחלונות, להרגיש באור הצובע עור. עליתי לנקודה העליונה ביותר, קרובה לכיפת הזכוכית השקופה דרכה מסתנן אור בהיר. פתאום מחליקה הבובה מאחיזתי ומתגלגלת ברעש במדרגות הסיבוביות. היא עשויה עץ – אני יודעת שהוא עלול להישבר ואני עלולה להיענש. תחושת האימה חדה כל כך וזכורה לי עד היום בגלל התחושה שהגיעה מיד אחריה: פליאה גדולה. אני יורדת לאסוף את שברי הבובה אבל היא התפרקה להמון חצאי בובות עץ נוספות, קלידוסקופיות ומבריקות. אני אוספת את כל החלקים בחצאיתי ופורקת במרכז רחבת הכניסה ומנסה להרכיב מחדש.

הבת שלי מבוגרת ממני בזיכרון ההוא ואני תוהה מהם הדברים שנטמעו עמוק בקרבה ויצופו כנגד ריח או אור שביר. היום היא שאלה אותי האם אני זוכרת את החלום שלה על החתול עם המשקפיים. אם אני לא טועה, היא ספרה לי עליו לפני למעלה משנה. הייתי באמצע להיאבק עם התינוקת והטיטול ולא הספקתי לשאול אותה מה הזכיר לה פתאום את החלום.

מטריושקת בצל מתוך Secrets of Russia של Aamu Song & Johan Olin

7 תגובות בנושא ״קלידוסקופ עכור"

    1. לגמרי. הזכרונות הברורים שלי די מועטים, אבל הם חדים מאד (לא זוכרת מה אכלתי אתמול, אבל זוכרת סירת מנוע מגיל 5). לגבי הילדה – אין לי מושג בילדים, בעיבוד הפנימי שלהם – וזה כל פעם מרגש אותי מחדש.

      Liked by 1 person

  1. קראתי פעם שכאשר נזכרים במשהו נזכרים בפעם האחרונה שנזכרנו ולא בזכרון המקורי (גנן גידל דגן בגן?), ואם לא נזכרים במשהו אז הוא אובד לנצח (או צץ במפתיע כאשר קשור לריח או צליל)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s