הטירה הנאצית

הבוקר: יקיצה טבעית בשש, לא דבר מובן מאליו.
פתאום אני קולטת איך זה נקרא. או איך הייתי קוראת את השורה הזאת לפני כמה שנים. אמא ששמחה על כך שהיא קמה "מאוחר"? או מישהי שמשוויצה בכך שהיא מתעוררת מוקדם בדרך קבע? כך או כך, גועל נפש. מתנצלת על השורה הזאת, אבל אשאיר אותה. זה הבלוג שלי and I’ll cry if I want to. התינוקת מעירה אותנו כמה פעמים בלילה ולקראת חמש מתחיל היום שלה והיא לא חוזרת לנמנם. ואני מתקלחת ומתארגנת ומציקה לבכורה שתתלבש. לקראת שמונה, במשרד מול כוס תה שמצטערת על כך שהיא לא שוט של אלכוהול (עוד יגיע הבוקר בו אוריד לגימה של אלכוג'ל, אעקם את אפי ולא אבין למה לא עשיתי זאת לפני), אני כבר מחוסלת מעייפות.

טכנית, אני יכולה ללכת לישון מוקדם יותר.
טכנית, אני יכולה לשתות יותר מים, לצאת ליותר ריצות בשבוע, לבשל אוכל יותר בריא, לעשות יותר סקס, לכתוב יותר, להיות יותר נחמדה, לסיים יותר מטלות, להיות יותר מפוקסת, לנתח יותר תרחישים כלכליים, לקרוא יותר חומר מקצועי, להיות יותר קשובה ונוכחת, לחייך יותר, לנשום יותר ולא לקרוס בסוף היום, לא להירדם בישיבה על הכורסה לצד ערימת הכביסה. טכנית, הכל בר-ביצוע.
אישית, אשמח לאמא או אחות שידעו לתת לי תחושה שמישהו מטפל בי או בדברים הקטנים שמצטברים עד חנק. אני עציץ מדובלל, שעוות העלים מאובקת, אני כבר לא מצפה למים. כלומר, את תפקידי כעציץ אני מבצעת.

בלילות אני חולמת על מסדרונות וחדרים ומדרגות. אני עוברת בהם כמו במשחק המחשב שהיה פעם, Doom אולי? ג' אומר שקראו לו הטירה הנאצית, דה פאק. אין לי מושג באמת, לא הייתי טובה במשחקי מחשב בילדותי, למרות שהייתי בן. בכל מקרה, בלילות אני מבלה בטירה הנאצית, מדי פעם התינוקת מפריעה לי. חם לשתינו בין הסדינים והלילה דחוס ביננו.

לפני כחודשיים התקשיתי גם להירדם. במיטה, לא על הספה.
עליתי על טריק שעובד לי, תנסו בבית.
מדובר בתרגיל מנטלי. בדמיוני אני דוחפת את עצמי כבר למסדרונות – אלו המוכרים של המשרד. בעיני רוחי אני נכנסת לחדרו של קולגה, סוגרת את הדלת ורוכבת עליו. המיצג ארוטי אבל אין לי כוח לאונן במקביל. המחשבה ממלאת אותי ומרדימה. התהליך תופס מקום ומשתיק את רעשי הרקע במוח, המורכבים בעיקרם ממטלות ותכנונים ומה לא הספקתי היום ומה הדדליין לכמה משימות במקביל. לצערי, הללו כן משתלטים לי על ה-Psyche (נפש?) במהלך סקס פיזי. אולי אני אפילו מזמנת אותם. ניתן לטעון. אבל בראש, במדיטציה העסיסית – אני מכריחה את עצמי לראות פרטים, לתת לדמות בראשי לחוות אותם: השיער על עורפו, הכרס שלו כנגדי, הבל הפה, הזיפים, ההתנשמות, את גומי התחתונים החותך בעורי, את הכוח בו הוא מניע אותי, אצבעותיו על מותניי. כל הדברים הפחות-נעימים IRL.

אין לי מושג מה הבעיה שלי.
הליבידו שלי בגסיסה. מול ג' אני משתדלת, למענו.
אם אני נתקלת בקולגה ההוא במהלך היום, אין בי שום תגובה פנימית. אני יודעת שהוא מאד מחבב אותי, אולי מעבר. זה לא העניין, הוא מעין plug number, נתון חסר שניתן להשלים בדמות אחרת, אבל לא איזה אינסטלטור זר (אני נמשכת רומנטית/מינית רק לאנשים שפתחתי מולם אינטימיות מספקת. לא אינטימיות פיזית אלא מנטלית. אני לא מסוגלת להגיע לאינטימיות פיזית ללא משחק מקדים אפלטוני מתיש). התרגיל עצמו לא מעורר בי גלים, לא מרפרף על שיפולי הבטן. זה כן גורם לשטף המחשבות לדמום לזרזיף דק. אני מתרכזת בעונג שלו, בחיכוך כל המגעים, בצחקוק שאולי משתחרר, ונרדמת באמצע האקט.