מצב ביניים III

דברים שנאספו הבוקר בשקית ונלקחו לגן במסגרת הכנת דיוקן עצמי א-לה חנוך פיבן:
– 2 גולות לבנות בציפוי אם הפנינה (עיניים)
– נוצה סגולה שבורה (אף או פה, טרם הוחלט)
– זוג קונכיות קטנות (לאוזניים; התלבטנו בין צדפה פתוחה לקונכייה, אבל שומעים את הים יותר טוב בשניה)
– חופן צנוברים בקליפתם (TBD)
– מנקי מקטרות בגוונים של גיבורי על (TBD)
– מחר נשלח עוד.

'צריך להביא דברים שאני אוהבת ומתחברת אליהם,' הודיעה מדמואזל. 'אפשר גם להביא ממתקים.' אבל לא מצאנו ממתק מתאים ו/או הוא נאכל טרום זמנו. זו כבר שנה שניה או שלישית שהיא לומדת על חנוך פיבן. במהלך השנה הילדים נחשפים לכמה אמנים/ות מפתח. כבר שנתיים ברצף שאנחנו מוצפים בחמניות בצהוב אלים, למשל. נוגעים גם בפוינטיליזם וקוביזם. מבחינתי כל היצירות שלה זה דאדאיזם צרוף, ואולי זה בכלל המטא, מה אני מבינה באומנות בכלל. הכי אהבתי – הכי נגע בי – "ציורי עצי זית בעקבות חנה טיכו".  אולי כי זה כל כך ספציפי לאדמה הזו, כמו שילד ספרדי יביא הביתה אינטרפרטציה על חואן מירו: כל כך obvious, כל כך נא ופשוט. אז ילדה ישראלית שחורטת בעפרון קהה כמה קווים וענפים זוויתיים ואת שמה בכתב ראי.  

שניה.
מה אני אמורה לכתוב עכשיו, בעקבות דבר אחד ובעיצומו של אחר ובאי-נוחות לקראת הבאות?
הדברים היו חתומים בזמן ועדיין הכל נזל.
שעונים של דאלי בכל מקום.

כתבתי כאן בראש. לפעמים בפתקים בנייד, אבל אני לא קוראת אחורה. הם נדחקו בידי רשימות הקניות שערכתי שוב ושוב, ביצים וגזר ובננות. ביצים ועדשים ותפוחים. כמה ביצים פאקינג אכלנו, טרם חזרתי לטבעונות מלאה.

הנה, לא מתוך פתקים אלא מהזיכרון:
13/03, יום הסתגלות רביעי (ואחרון, מסתבר) אצל המטפלת. יום שישי קצר, גשם פתאומי בשעה שקבעתי עם ג' ארוחת בוקר זריזה בבית הקפה עם הדקלים הננסיים בכניסה, עד שיתקשרו מהמעון ע"מ שנאסוף אותה כי היא התעוררה. מאז הלידה לא יצא לנו לבלות בוקר אחד לבד, בלי דבר עם טיטול.  ג' התעכב, חיפש חניה. על מרפסת הקפה הקטנה עדיין נתלו קישוטי חג המולד עיקשים, שאריות-רצועות מנצנצות כנגד האספלט והשמיים. כבר הזמנתי לנו שני שוטים של קפה וצמד כריכונים. לא הספקנו לנגוס בהם והמטפלת התקשרה. השארתי את ג' עם האוכל ועם פיסה אחרונה של העולם הקודם ורצתי בגשם לאסוף אותה. המעון נמצא בפינת אותו רחוב, שמעתי אותה משתנקת בבכי עוד לפני שניגשתי אל השער. המטפלת הגישה לי אותה בחיוך מתנצל. היא לפתה את צווארי ובכתה, בכתה. לא גזרתי לה ציפורניים והיא תלשה בעורי. עטפתי אותה בשמיכה וניסיתי להתחמק מהזרזיפים.
בשבת הודיעה המטפלת שבתה נמצאה חיובית לקורונה כך שהמעון לא יפתח למחרת. ואז הורידו את השאלטר והמשכנו את חופשת הלידה והתינוקת היתה מאושרת מכל רגע.

ועדיין, הכל מרגיש לי בינתיים.
מצבי ביניים לא זרים לי. ניתן לומר שאני עוברת ממצב ביניים אחד למשנהו, אבל לרוב אלו נקודות זמן אישיות. למעט סיטואציות הזויות כמו ההריון הקודם בו הייתי גם במצב ביניים וגם בשעת מלחמה (אוקי אז "מבצע"), הצלבה מחליאה במיוחד. או 11/09/01 שבמהלכו בעצם ישנתי על ספסל.
הפעם המצב הכללי תפס אותי בנקודת זמן אופטימלית. אם כל ההיסטריה הזאת היתה נופלת עלי בתקופה אחרת, הייתי נפגעת נפשית או פיננסית באופן משמעותי. למשל, בזמן שעוד עבדתי באחד מהסקטורים שנדרסו אנושות מהדבר הזה. או אפילו, שיט, בשעה שעוד גרתי בבית הוריי. כואב לי על בני/ות נוער או כל אנושות אחרת שנתקעה בין קירות עם א.נשים רעילים או גרוע מכך.

כבר כתבתי כאן על מצבי ביניים. הנה, מהפעם הראשונהמצב ביניים, הגדרה זמנית א': תודעה המותנית בנסיבתיות היוצרת תחושה של חוסר שליטה זמנית, מאפשרת תליית תגובות רגשיות בנסיבות וחוזר חלילה. כל הזין.

מי אני עכשיו ואיפה החיים שלי.
מישהי שלחה לי עוד meme שצלצל קצת לפני שמחקתי: "למעשה, ב-2015 אף אחד לא ענה נכון על השאלה 'אז איפה אתה רואה את עצמך 5 שנים מעכשיו?'"
2015 לא הכי רלוונטית עבורי, הייתי בבעתת הורות ראשונית מחרידה. אבל לא הכל סובב סביבי.

לא זוכרת מה היו התכניות שלי אז. כלומר, בסכמה הכללית. בעצם, היה תכנון טיול נוסף לסין ב-2015 שבוטל ברגע שהבנתי שאני בהריון. לא הייתי בטוחה לגבי המשך דרכי בחברה בה עבדתי, הייתי מתוסכלת אבל פחדתי שלא אמצא משהו טוב יותר מבחינת שעות העבודה. אבל לא, לא חשבתי שב-2020 אמצא את עצמי עם עוד תינוקת, ספונה בבית ימים על גבי ימים, מקסימום מתגנבת למכולת בשש בבוקר כדי לקנות חלב וביצים, ממוגנת במסיכה, כפפות, כובע גרב ואלכוג'ל כמו איזו קאטוומן ברגע מבוית במיוחד. הזייה.

תמונה ששמורה לי כאן כבר כמה שנים באיזו טיוטה. של Makiko Kishino.

12 תגובות בנושא ״מצב ביניים III"

  1. (אבל איך זה שלא קיבלתי התראה על העדכון הזה?)
    יפה שהם לומדים על אמנים. כאן יש רב שנתי (בכל שנה רב אחר).
    וואו. מרץ. כמה היינו תמימים במרץ. אני בטוחה שהיה לה כיף בבית.
    (מה שלומך? מה שלום ג'? אז עכשיו היא במעון או שאת עובדת מהבית? או שג' איתה? מה שלומך?)

    Liked by 1 person

    1. רב שנתי! מתה. מי הרב השנה? מסכן, בטח הקורונה כירסמה בו קצת…

      היה לנו כיף בבית, לרוב.
      היא במעון, הגדולה בגן, אני עובדת במשרד ולפעמים מהבית כי היא מלקטת וירוסים במעון, כל שבוע הרפתקה ויראלית אחרת (טרם קורונה. שלשולים ודלקות עיניים וכו'). תודה ששאלת ❤❤❤
      איך את?

      אהבתי

      1. הם בדר"כ כאלה שכבר נפטרו, שהיו רבנים ראשיים. בשנה שעברה היה הרב נריה והשנה הרב יצחק ניסים.

        גם לנו היה כיף בהסגר 🙂
        אני בבית, יש לי פרויקט גמר לעבוד עליו וזה הכל פחות או יותר. ^^" תודה לך 3> (יש לי מחשב שאי אפשר לעשות בו לבבות כמו שאת עשית ._.")

        Liked by 1 person

        1. אין לי מושג מי הם האדונים המכובדים שהזכרת כאן. סליחה, רבנים. אולי כדאי שמישהו במדינה יכיר אותם 🙂

          בהצלחה עם הפרויקט!
          לבבות עושים עם 3 וסימן >, לפעמים עובד לפעמים לא
          >3

          Liked by 1 person

  2. וואו, איזה תזמון להסתגלות! כאילו זה לא קשה מספיק… ואולי זה דווקא לטובה ככה, איך אפשר לדעת.
    מה שכתבת על המדמואזל גרם לי ממש לצפות לעתיד.

    Liked by 1 person

    1. מבחינת התינוקת – לחלוטין לטובה, היא לא התחברה למטפלת. מפה לשם המעון הספציפי הזה כבר לא רלוונטי, עברנו למישהי אחרת ונהדרת.

      יש למה לצפות! , עכשיו, מנקודת הזמן בה אני חווה סימולטנית ינקות וילדות, אני יכולה לומר שהרבה יותר כיף לי עם ילדות. תינוקות זה לא בשבילי, אבל אדם קטן מלא רעיונות והשראה והומור, בת-שיחה ואשת-סוד – בהחלט בשבילי 🙂

      אהבתי

  3. בתור אחת שזו האחריות שלה בעבודה, היה לי כייף לקרוא על קורות הגברת בראי האומנות (בצורה הכי אנוכית ומסוקרנת שיש) 🙂
    כל מה שכתבת כאן די מתכתב עם פחדים מאד גדולים שיש לי עם הורות: תחושת הרווחה שלנו שכנראה לא תתאחה (לפחות לא ב15 שנה הקרובות). מטריד אותי וממש מעורר בי בעתה….

    Liked by 1 person

    1. אבל מה אנוכי בזה? 🙂
      אני אסירת תודה לצוות החינוכי שממלא לה את הכרובית ברעיונות, דימויים והשראה.
      נזכרתי: בקיץ האחרון (פאקינ-איי לפני שהיקום התקפל לתוך עצמו) עברו ליד חנות מזכרות בפריז, והגברת דרשה שאקנה לה מגנט של "הנונה מיזה". התרגשתי מכך שהיא מזהה את הדבר הזה, קניתי לה כמובן ודיברנו קצת על החיוך שלה והגברת הצעירה השתיקה אותי מיד והכריזה שהיא מפורסמת בגלל שהיא המציאה את המטוס הראשון, לא בגלל כל מה שאני אומרת.

      הפחד הזה מוצדק, אין לי משהו מגונן לומר בנושא.
      גם אני חלקתי את הבעתה הזאת, זה התמשש אבל התמסך עם דברים אחרים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s