מזיקין

הגעתי היום מוקדם לעבודה כדי להשתתף בשיחות וידאו עם חו"ל ולסגור קצוות לפני סוף החודש. בחצי-האור של הבוקר המעונן הרגשתי שאני לא לבד בחדר. בדרך כלל בעשרים לשבע אין נפש חיה במשרד, אבל התחושה היתה בלתי-ניתנת-לניעור (הנה למה אנגלית זו שפה אלגנטית ועברית לא: unshakeable). ואז ראיתי אותה מתחת לארונית: חולדה עסיסית שנלכדה בקפיץ ששמו לכבודה בשבוע האחרון. היא עדיין גוססת שם ואני מחכה לצוות האחזקה.

זאת עוד תופעת לוואי של Covid-19. חיות ופטריות השתלטו על המבנה במהלך החודשים בהם עבדנו מהבית. הבניין שופץ לא מזמן ברמה הקוסמטית אבל הוא רקוב מיסודו. מה זה אומר לגבינו.

עוד תופעה: שיחות ה-Teams למיניהן, כמובן. היום אני בחולצה מכופתרת (ללא צווארון, פסי סיכה בתכלת ובז' על כותנה בצבע אבן. אני אוהבת מכופתרות. איזה כיף לא ללבוש טישירט שתינוקת מוללה שעות) ומכנסוני ג'ינס מרופטים כי ביזנס למעלה, פארטי למטה כבר אינם נחלתם הבלעדית של מגישי חדשות. 

דבר אחד – אוקי התחלתי לכתוב משהו אבל בדיוק ג׳וליאן עבר בלובי שבפינתו התמקמתי עד שיוציאו את הנבלה. מוותיקי המשרד, הנהלת-ביניים, אדם ציני ואדיב עד לשד עצמותיו האירופאיות. ובכן, הפיסקה הקודמת? חולצה מכופתרת, פארטי למטה? הוא גם יישם, בחולצה שעומלנה בתחילת השבוע ואולי ישבה לו ברכב, אוחז בתיק ספורט ומחבט טניס, והשוס – שורטס פרומים, ג'ינס בשטיפה בהירה עם פרנזים, חושפים ברכיים גרומות ושוקיים חצי שזופות, עד לקו בו הוא כנראה מותח את גרביו. הוא עבר בצעידה הנמרצת שלו, כפוף מעט קדימה, כמעט ופספס אותי. בהיתי בו, תוהה אם שנינו הזויים באותה מידה.

'בוקר טוב לך,' הניד בראשו. חייכתי יותר מדי. הוא התקרב אלי, ובדיבורו האיטי, השקול, ספוג המבטא, שאל: 'תגידי, בחורה צעירה שכמוך אולי מבינה בדברים האלה,' החווה לעבר המכנסיים והסנדלים. 'את חושבת שאולי זה מוגזם?'
'אני לא יודעת אם אתה צוחק עלי,' עניתי, רגלי חשופות כמעט עד לתחתונים, שלובות תחתיי, כפכפים למרגלות הכורסא.
'הו, לא לא, אני שואל אותך בכנות. את חושבת שהחוטים האלה שיוצאים מהמכפלת – בעצם אין פה מכפלת,' כמעט התנצל. 'את חושבת שאולי זה לא מתאים?'
'אתה לבוש נהדר, ג'וליאן. You carry this well, והחגורה תואמת לסנדלים.'
'שזה העיקר, נכון? כך למדו אותי האיטלקים: החגורה חייבת להתאים לנעליים,' הוא באמת התרשם מעצמו. 'זה נהדר שיש לי מישהי להתייעץ איתה כאן בישראל. קשה למצוא פה אמת מידה מספקת.' לא בדיוק הבנתי לאיזו אמת מידה הוא מתייחס, אבל הודיתי לו. הוא המשיך בדרכו למעלית, כולו swag.

נזכרתי מה רציתי לכתוב לפני שהוא הגיע. לגבי הפגישות הוירטואליות: אני הכי יפה שם. איכשהו ב-Teams תמיד יש לי שיער טוב, פרוע במידה, ונראה כאילו אני יודעת למרוח מסקרה. פיקסול התמונה מחמיא לי, אפילו תחת תאורת פלורסנט. לא יודעת, אולי זו רוויית הצבע השגויה, אבל השפתיים שלי בשרניות, חייתיות. אני מניחה שגם אחרים/ות מעבירים אחוז נכבד מהפגישות הללו בבהייה בדמותם המשתקפת. אני רואה ומרוצה. זה נחמד לדעת שאני יפה. לא יופי קונבנציונלי לחלוטין, אך מעורר עניין.  אולי עם כל לידה אני יותר שלמה עם המעטפת, עם הגוף והפנים שהתרככו קצת, שולי הדברים שכבר אינם קו הלסת הקשוח משנות העשרים שלי.

Visages by Marie Mainguy

מאוחר יותר, מרדימה את התינוקת לשנ"צ:
כל מיני דיונים בקבוצת החברות-אמהות (וואטסאפ) על שנת תינוקות, כלומר דיונים על דיונים במדיות אחרות. מישהי שלחה צילומסך של פוסט מטעם איזו יועצת שינה? פסיכולוגית? אנא עריף. בכל מקרה היא משתפכת שם על הזנחת תינוקות בוכיים במיטתם במסגרת חינוך לשינה. מודה שהפסקתי לקרוא באמצע. היא מזדעזעת מכך שהורים מקשים את ליבם למען רווחתם האישית ומאפשרים לתינוקות לצרוח עד שירדמו באפיסת כוחות, במטרה ללמדם להירדם בכוחות עצמם. ואז מישהי אחרת שלחה פוסט מקביל של אבא אחד שלא מבין איך הורים אחרים יכולים להתעלל בתינוקות חסרי ישע ומעדיפים לצפות בטלוויזיה במקום להרגיע ולנחם.

זה לא משנה איך אני מתנהלת בביתי (על הידיים 24/7 בערך). חורה לי המשטור וההשתלחות בהורים – מטעם הורים אחרים. אף אחד, עד היום, כולל ד"ר ספוק, לא המציא את נוסחת הפלא להורות מדויקת. כל הורה, לעצמו/ה, נמצאים בדד מול הצאצא, באופן הכי אינטימי, הכי עמוס אחריות ואשמה נגררת. מי שמכם להטיף נגד או בעד התנהלות כזאת או אחרת? האם עדיין תתיימרו להגדיר לאדם כיצד ראוי לנהל את חיי המין או את תזונתו? לא, כי אתם לא שם. אתם לא שם, לא בהורמונים, לא בדם, לא בעייפות, לא בתקווה, לא באידאלים ולא בהצטברות של כל הדברים. אז האמא החליטה ללמד את התינוק לישון בצורה זו או אחרת, מי אתם שתשפטו?

אין לי הרבה מחשבות על הורות. של אחרים, לפחות. אבל חשוב לי למתוח את הקו. ביקורת שהיא שפטנות במסווה של אכפתיות – מגעילה אותי. הנה, תלמדו ממני לשפוט מבלי להסוות.
אני לא קוהרנטית. התינוקת באמת לא רוצה להירדם.

מאוחר יותר, הבנות ישנות וגם ג' נרדם על הספה, אני בקצהּ השני, עדיין בפתקים של הנייד:
כל הרוח יצאה מהמפרשים.  ג' ואני הספקנו לריב על שטויות במהלך כמעט שעתיים. ג' היה מכונס בעצמו רוב הזמן, חוץ מהדקות הארוכות בהן שוחח עם חברים בטלפון. הוא אמר כמה פעמים שהוא עייף וכואב לו הגב אבל לא הצעתי לו לחטוף תנומה וגם לא הייתי סימפטית, גם אני עייפה. תוך כדי, הוא היה גועלי לקטנה שרק כרכרה סביבו ושוועה ליחס בשעה שאני טיפלתי בתינוקת. הוא התפוצץ עליה בצעקות אחרי שהיא שברה משהו והיא ברחה לחדרה בבכי. נזפתי בו בחזרה בגועליות, מולה. הוא אמר שהיא השתוללה בצהריים, בזמן שהייתי בעבודה, וגם דהרה הישר לכביש על אופניה. לא ידעתי איך להגיב ונאטמתי, בבת אחת תשושה לחלוטין, מאוכזבת מכולנו, רוצה לברוח אך בלי אנרגיות להקים את עצמי. המשכתי להתנהל באוטומטיות. הנזק ברקע. בינה לבינו, ביני לבינו, ביני לבין עצמי.

אולי במקום זה משהו אחר שהזנחתי: השאלון.
הפעם – הבהיר. כי הוא חבר כאן. ואני מדמיינת אותו כנפש אלגנטית. וכי מה שהוא פרסם היום ריגש אותי.

הספר האחרון שקראת?
פושקין – מחזות

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך?
בשקט

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט?
ריצ'רד דרייפוס

ספר ילדים אהוב:
לובנגולו מלך זולו/ השבוי מזנדה

מה את/ה לובש/ת?
מכנסי כותנה אפורים, חולצת פולו בצבע ירוק זית, נעלי פלדיום מעור 

מהי הבדידות מבחינתך?
כיף      

מתחביבייך:
באך     

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול?
כוס יין לבן בארוחת בוקר מאוחרת.

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין?
צרפתית

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך?
יותר מלגיטימי   

סטייל אייקון?
אין       

האם את/ה אוהב/ת את הגוף שלך?
התרגלתי          

הקלות הבלתי נסבלת של:
הזלזול 

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת?
ביצוע של אחת מיצירות המקלדת של באך, שאין לי.

משהו שהיית מעדיף/ה לשכוח:
מקרים שבהם פגעתי באנשים.     

מוטו לחייך:
מאוד מאוד הווה שפל-רוח, שתקוות אנוש רימה      

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
באך     

משהו שתרצי/ה להתנסות בו לפני יום מותך:
צונזר    

חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים:
חולשות שמעריכים הם לא חולשות .

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך?
עוד אחד הגיע.   

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק:
רובי.
עקבים / שטוח:
שטוח.
תרגום / מקור:
תרגום.
ארוחת בוקר / ערב:
בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות:
צרפתיות.
ספה / כורסה:
ספה.
ים / מדבר:
ים.
מדבר גובי / סהרה:
סהרה.
יוטיוב / פינטרסט:
יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי:
לשון הרע.
להיתקע במעלית / בחניון:
חניון.
צלילה / צניחה חופשית:
צלילה.
עיניים / שפתיים:
עיניים.
שיער אפור / צבוע:
אפור.
עצלנות / דחיינות:
עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

מצב ביניים III

דברים שנאספו הבוקר בשקית ונלקחו לגן במסגרת הכנת דיוקן עצמי א-לה חנוך פיבן:
– 2 גולות לבנות בציפוי אם הפנינה (עיניים)
– נוצה סגולה שבורה (אף או פה, טרם הוחלט)
– זוג קונכיות קטנות (לאוזניים; התלבטנו בין צדפה פתוחה לקונכייה, אבל שומעים את הים יותר טוב בשניה)
– חופן צנוברים בקליפתם (TBD)
– מנקי מקטרות בגוונים של גיבורי על (TBD)
– מחר נשלח עוד.

'צריך להביא דברים שאני אוהבת ומתחברת אליהם,' הודיעה מדמואזל. 'אפשר גם להביא ממתקים.' אבל לא מצאנו ממתק מתאים ו/או הוא נאכל טרום זמנו. זו כבר שנה שניה או שלישית שהיא לומדת על חנוך פיבן. במהלך השנה הילדים נחשפים לכמה אמנים/ות מפתח. כבר שנתיים ברצף שאנחנו מוצפים בחמניות בצהוב אלים, למשל. נוגעים גם בפוינטיליזם וקוביזם. מבחינתי כל היצירות שלה זה דאדאיזם צרוף, ואולי זה בכלל המטא, מה אני מבינה באומנות בכלל. הכי אהבתי – הכי נגע בי – "ציורי עצי זית בעקבות חנה טיכו".  אולי כי זה כל כך ספציפי לאדמה הזו, כמו שילד ספרדי יביא הביתה אינטרפרטציה על חואן מירו: כל כך obvious, כל כך נא ופשוט. אז ילדה ישראלית שחורטת בעפרון קהה כמה קווים וענפים זוויתיים ואת שמה בכתב ראי.  

שניה.
מה אני אמורה לכתוב עכשיו, בעקבות דבר אחד ובעיצומו של אחר ובאי-נוחות לקראת הבאות?
הדברים היו חתומים בזמן ועדיין הכל נזל.
שעונים של דאלי בכל מקום.

כתבתי כאן בראש. לפעמים בפתקים בנייד, אבל אני לא קוראת אחורה. הם נדחקו בידי רשימות הקניות שערכתי שוב ושוב, ביצים וגזר ובננות. ביצים ועדשים ותפוחים. כמה ביצים פאקינג אכלנו, טרם חזרתי לטבעונות מלאה.

הנה, לא מתוך פתקים אלא מהזיכרון:
13/03, יום הסתגלות רביעי (ואחרון, מסתבר) אצל המטפלת. יום שישי קצר, גשם פתאומי בשעה שקבעתי עם ג' ארוחת בוקר זריזה בבית הקפה עם הדקלים הננסיים בכניסה, עד שיתקשרו מהמעון ע"מ שנאסוף אותה כי היא התעוררה. מאז הלידה לא יצא לנו לבלות בוקר אחד לבד, בלי דבר עם טיטול.  ג' התעכב, חיפש חניה. על מרפסת הקפה הקטנה עדיין נתלו קישוטי חג המולד עיקשים, שאריות-רצועות מנצנצות כנגד האספלט והשמיים. כבר הזמנתי לנו שני שוטים של קפה וצמד כריכונים. לא הספקנו לנגוס בהם והמטפלת התקשרה. השארתי את ג' עם האוכל ועם פיסה אחרונה של העולם הקודם ורצתי בגשם לאסוף אותה. המעון נמצא בפינת אותו רחוב, שמעתי אותה משתנקת בבכי עוד לפני שניגשתי אל השער. המטפלת הגישה לי אותה בחיוך מתנצל. היא לפתה את צווארי ובכתה, בכתה. לא גזרתי לה ציפורניים והיא תלשה בעורי. עטפתי אותה בשמיכה וניסיתי להתחמק מהזרזיפים.
בשבת הודיעה המטפלת שבתה נמצאה חיובית לקורונה כך שהמעון לא יפתח למחרת. ואז הורידו את השאלטר והמשכנו את חופשת הלידה והתינוקת היתה מאושרת מכל רגע.

ועדיין, הכל מרגיש לי בינתיים.
מצבי ביניים לא זרים לי. ניתן לומר שאני עוברת ממצב ביניים אחד למשנהו, אבל לרוב אלו נקודות זמן אישיות. למעט סיטואציות הזויות כמו ההריון הקודם בו הייתי גם במצב ביניים וגם בשעת מלחמה (אוקי אז "מבצע"), הצלבה מחליאה במיוחד. או 11/09/01 שבמהלכו בעצם ישנתי על ספסל.
הפעם המצב הכללי תפס אותי בנקודת זמן אופטימלית. אם כל ההיסטריה הזאת היתה נופלת עלי בתקופה אחרת, הייתי נפגעת נפשית או פיננסית באופן משמעותי. למשל, בזמן שעוד עבדתי באחד מהסקטורים שנדרסו אנושות מהדבר הזה. או אפילו, שיט, בשעה שעוד גרתי בבית הוריי. כואב לי על בני/ות נוער או כל אנושות אחרת שנתקעה בין קירות עם א.נשים רעילים או גרוע מכך.

כבר כתבתי כאן על מצבי ביניים. הנה, מהפעם הראשונהמצב ביניים, הגדרה זמנית א': תודעה המותנית בנסיבתיות היוצרת תחושה של חוסר שליטה זמנית, מאפשרת תליית תגובות רגשיות בנסיבות וחוזר חלילה. כל הזין.

מי אני עכשיו ואיפה החיים שלי.
מישהי שלחה לי עוד meme שצלצל קצת לפני שמחקתי: "למעשה, ב-2015 אף אחד לא ענה נכון על השאלה 'אז איפה אתה רואה את עצמך 5 שנים מעכשיו?'"
2015 לא הכי רלוונטית עבורי, הייתי בבעתת הורות ראשונית מחרידה. אבל לא הכל סובב סביבי.

לא זוכרת מה היו התכניות שלי אז. כלומר, בסכמה הכללית. בעצם, היה תכנון טיול נוסף לסין ב-2015 שבוטל ברגע שהבנתי שאני בהריון. לא הייתי בטוחה לגבי המשך דרכי בחברה בה עבדתי, הייתי מתוסכלת אבל פחדתי שלא אמצא משהו טוב יותר מבחינת שעות העבודה. אבל לא, לא חשבתי שב-2020 אמצא את עצמי עם עוד תינוקת, ספונה בבית ימים על גבי ימים, מקסימום מתגנבת למכולת בשש בבוקר כדי לקנות חלב וביצים, ממוגנת במסיכה, כפפות, כובע גרב ואלכוג'ל כמו איזו קאטוומן ברגע מבוית במיוחד. הזייה.

תמונה ששמורה לי כאן כבר כמה שנים באיזו טיוטה. של Makiko Kishino.