נימפית מצויצת

הבוקר גיליתי גופת תוכי קטנה על המרפסת. אתמול במהלך אחר הצהריים שמעתי קריאת ציפור שלא הכרתי (אנחנו לומדות את הקולות השונים מאז הלידה. אין לנו הרבה על מה לדבר). הציפור צעקה שוב ושוב, קריאה חדה והפסקה. היא פשוט קפאה למוות וצנחה על רצפת המרפסת. הלחי האדומה מנקדת את המרצפות הרטובות.

זה שובר לי את הלב. בעוצמה שלא צפיתי. אולי זו הכימיה האמהית במוח, ואולי זו באמת מיקרו-טרגדיה של ציפור קטנה שמתה מקור במדינה זרה. דחיסות הכאב שבי לגביה שונה מכל הרגשות שמפעפעים דרכי לאחרונה. לא מובן לי למה זה ככה.

אחר כך זיהיתי נימה של אבל – קודם היתה אשמה כי לו הייתי יוצאת אתמול למרפסת אולי היא היתה ניגשת לעברי – ונזכרתי ברולאן בארת' וחיפשתי את הציטוט שממסגר היטב את השנים האחרונות:
"לפעמים, משבים של תשוקות (למשל נסיעה לתוניסיה); אולם אלה הן תשוקות של לפני – מיושנות לכאורה; הן מגיעות מגדה אחרת, מארץ אחרת, הארץ של לפני. – היום זוהי ארץ שטוחה, קודרת – כמעט בלי מקורות מים – ועלובה."
(יומן אבל, 16/11/1977*)

אני לא בדיכאון, זה מישור רגשי אחר.
וזה לא עלי, לא הכל סביבי. זו petite tragédie של נשמה אחרת.

Charley Harper, 1988


* כמה ימים לאחר מכן הוא כן נסע לטוניס ורשם במירכאות כפולות: "אני משתעמם בכל מקום."

2 תגובות בנושא ״נימפית מצויצת"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s