נימפית מצויצת

הבוקר גיליתי גופת תוכי קטנה על המרפסת. אתמול במהלך אחר הצהריים שמעתי קריאת ציפור שלא הכרתי (אנחנו לומדות את הקולות השונים מאז הלידה. אין לנו הרבה על מה לדבר). הציפור צעקה שוב ושוב, קריאה חדה והפסקה. היא פשוט קפאה למוות וצנחה על רצפת המרפסת. הלחי האדומה מנקדת את המרצפות הרטובות.

זה שובר לי את הלב. בעוצמה שלא צפיתי. אולי זו הכימיה האמהית במוח, ואולי זו באמת מיקרו-טרגדיה של ציפור קטנה שמתה מקור במדינה זרה. דחיסות הכאב שבי לגביה שונה מכל הרגשות שמפעפעים דרכי לאחרונה. לא מובן לי למה זה ככה.

אחר כך זיהיתי נימה של אבל – קודם היתה אשמה כי לו הייתי יוצאת אתמול למרפסת אולי היא היתה ניגשת לעברי – ונזכרתי ברולאן בארת' וחיפשתי את הציטוט שממסגר היטב את השנים האחרונות:
"לפעמים, משבים של תשוקות (למשל נסיעה לתוניסיה); אולם אלה הן תשוקות של לפני – מיושנות לכאורה; הן מגיעות מגדה אחרת, מארץ אחרת, הארץ של לפני. – היום זוהי ארץ שטוחה, קודרת – כמעט בלי מקורות מים – ועלובה."
(יומן אבל, 16/11/1977*)

אני לא בדיכאון, זה מישור רגשי אחר.
וזה לא עלי, לא הכל סביבי. זו petite tragédie של נשמה אחרת.

Charley Harper, 1988


* כמה ימים לאחר מכן הוא כן נסע לטוניס ורשם במירכאות כפולות: "אני משתעמם בכל מקום."

לימבו

מחוץ לאולם התעמלות, מעבירות את הזמן עד שיסתיים החוג של הבכורה. הפצפונת ארוזה בשק"ש בתוך העגלה ואני בשכבות בלתי מזוהות ואוזניות לא מחוברות. פעם, האוזניות עזרו לחצוץ ביני לבין שאר ההורים. אבל עכשיו אני קשובה לתינוקת. בפעמים שעברו הבאתי ספר אך משום מה יותר לגיטימי להפריע למישהי באמצע קריאה בספר פיזי מאשר בגלילה מיזנתרופית בנייד. היום הצבתי את הטאבלט כמחיצה ושקעתי בקריאת ספר דיגיטלי עד שנמאס לי, ובינתיים אף אחת לא נגשה אלי בינתיים לשאול מה ילדתי, איזו חמודה, לאן אנחנו נרשמים לשנה הבאה, האם אני יודעת איפה החוג של גבי.

הייתי מעדיפה לא לגרור את התינוקת איתנו, לא לגן ואז לא למתנ"ס. שונאת להתרוצץ במסדרונות הומים ילדים מנוזלים. אני בפרנויה הורמונלית, אוכלת סרטים מווירוס הקורונה ומדמיינת את שלושתנו מדדות ביקום אפוקליפטי, שלג מהול באפר מרחף סביבנו. לא יודעת למה ג' לא נמצא שם. כנראה התפגר מהוירוס. התינוקת קשורה לחזי בסמרטוטים והילדה אוחזת בזרועי. למה הבאתי ילדים לעולם הזה בכלל.

רשמית אני אמורה לחזור לעבודה בשבועות הקרובים אך הארכתי את החל"ת עד לאחר הפסח. אני עייפה כל כך. הגעתי מותשת ללידה, באפיסת כוחות. לא היה לי כוח לצרוח, רק יבבתי בגאות הצירים. ואולי העייפות נובעת מכך שאני מחוץ למרוץ והאדרנלין נמוג. הימים נמרחים, פנסי הרחוב כבים ואני כבר פורסת מלפפון לארוחת ערב ולא הספקתי לסיים ספל תה אחד. התינוקת בזרועותיי רוב היום. אין לי בעיה, במשך כחצי שנה היא תקבל את כל החום הפיזי שלא אוכל להעניק לה לאחר מכן במהלך שבוע העבודה. אנחנו שוכבות על הגב, זו על זו, מאזינות למוזיקה ולועסות אגרוף. היא לועסת, הספוטיפיי משאפל לה בין פרנסואז ארדי, דיאנה קרול, סיימון אנד גרפונקל, ג'ולי אנדרוז וניק דרייק. כל אלו גרמו לה לחייך השבוע. יש לה חיוך עדין וממזרי, בפה סגור. היא קשובה מאד לקלידי פסנתר. אני מצליחה להתקלח בעוד היא בועטת קלות בכריות, בקצב פנימי תזזיתי, עוברי. אני מכירה את הקצב הזה.

היא התחילה לבעוט בי בשלב מוקדם. תוך כמה שבועות היה ניתן לראות זאת מבחוץ, אדוות דמומות על כרסי. אני חושבת שהפסקתי לכתוב פה כי לא הייתי מסוגלת לכתוב על ההריון בהתהוותו. הוצאתי את ההתקן בינואר וחשבתי שאולי אתעבר תוך כמה חודשים. מסתבר שתוך כמה ימים. לא בא לי לכתוב על ההריון עכשיו.

הלידה היתה קצרה יותר מהקודמת, אמנם שוב ארכה כמה ימים ובעצם, לא בא לי לכתוב עליה. בראש שלי, היצורה הקטנה עם הריסים המנמנמת כאן מנותקת מהלידה. היא אפילו לא הדבר הצועק והמצופה חרא של עצמו שהניחו עלי.

במהלך ההריון – וגם לפניו, כשהתלבטתי – לא היה לי עם מי לדבר. הורות נשית עדיין לא הגיעה לשלב שבו ניתן לדון בשלל פניה באופן שאינו אד הומינם, לפחות לא בארץ, או לפחות לא במעגלים שאני נמצאת בהן. הא/נשים נחלקים בחדות לאל-הוריים ולמתרבים, ואני מתקשה לאתר אמפתיה צלולה. (אני עדיין לא מסוגלת למשקל התואר: אמא. ואני אוהבת את הילדות שלי עד צמרמורת.) כתבתי כמה פעמים את המילה "אני" בפסקה האחרונה אבל אינני נוכחת במלואי בשנה האחרונה. והאם הדברים שהתמוססו ממני בהישרדות הזו, בהבאת חיים לעולם, האם הם יחזרו? האם יש בהם צורך.

אני מודעת לבועה שאני נתונה בה.
ועוד רגע אחזור לעבודה ולטירוף של הבקרים והאיסופים והדדליינים וגרסאות החוזים ובדיקת מיילים לפנות בוקר ודחיפת תור אצל רופא הילדים ופוליטיקה ארגונית ומדדים שליליים ותיק לבריכה ומדי הג'ודו ולמי בכלל יש זמן לחשוב על הורות, כל שכן נשיות, במערבולת שאשקע בה בשנים הקרובות.

קלישאה מטעם Simeon Pratt