היפרדות /// טריפטיך

/
יש ימים שהיא ישנה כמה שרק מתאפשר לה, מורעבת לשינה. היא טומנת ראשה בחיקי, פלומה לפלומה, שואפת זיעה מרגיעה. הריח שלי כבר התמתן. בשבועות הראשונים הזעתי כמו תיכוניסט. אומרים שכך התינוקות מזהים אותנו, ככה הם נרגעים. בליל הניחוחות שעלו ממני היה נורא וקמאי, קלחון דם התפתל סביבי במקלחת ורק ספרתי כל יום שעובר. עוד רגע יהיה שליו יותר, מובן יותר.

והיא רק סופרת לאחור, מתחפרת בי בנחירות קלות. עכשיו היא כבר לופתת אותי. לרוב בטעות, מופתעת. למרות ההפתעה היא לא מרפה ומביטה בי בעיניים נבונות מדי. לפעמים בנימת נזיפה. איך נתת לי לצאת למרות שלא רציתי. קרעת אותי החוצה.

//
משהו מוזר קרה. לא הצלחתי להתיישב. נאחזתי בקורת המיטה ובעריסה. כלומר, בסוף הצלחתי אבל אז שמתי לב שמדובר במאבק פנימי יומיומי. עוד כמה תנועות בסיסיות הפכו לבלתי אפשריות. לשבת/לשכב דורשות התנהלות תלת-שלבית, כמו בהריון מתקדם. הגניקולוג (הידוע בכינויו המקצועי: הפותולוג, אבל זה כבר לפוסט אחר) אבחן היפרדות בטנית. הפיזיותרפיסט המליץ על תרגילים. אני חוזרת עליהם באדיקות ואכן חל שיפור. זה עדיין מוזר לשלוח הוראה עצבית ולהיתקל חוסר משמעת פנימית. שלא נדע.

///
הזוגיות כמובן עברה שוב למצב צוות משימתי. ברירת מחדל אומללה שכזו, אבל יש בה ממד משקם. אני רוצה לכתוב על זה ולא מצליחה. אולי בגלל שאני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כרגע. צריכה להחלים קודם כל. אבל משהו מערער מאד בימים בהם שנינו בבית ושנינו מותשים נפשית, אבל אחת מאיתנו אמורה לצאת מהבאסה באופן מיידי ולשני אין אפשרות כרגע. לפעמים הוא לוקח את הילדה לגן ואז חוזר למיטה, לבוש, לעתים עדיין במעיל, ראשו תחת הכרית, חולה בדבר שאין לתת לו שם. הצעתי לו לתאם עם קואצ'ר תעסוקתי כי אסור לי להזכיר את המילה "טיפול" (זוכרת לו את התקופה המקבילה לאחר לידת הבכורה, במהלכה הציק לי ללא הרף לחזור לפסיכולוגית או לפנות לטיפול פסיכיאטרי).

ילדתי שוב מכל הסיבות הלא נכונות ומכמה סיבות נכונות. אחת הסיבות היתה המתנה הזו שהגשתי לו, חיים קטנים שנקרעו מתוך קרביי כמנחה עבורו. אני, מביטה מלמטה לעבר המפגש ביניהם תחת זרקורי הרופאים. ועדיין זה לא מספיק עוצמתי כדי לנער אותו. ולמה לנער אותו, זה המצב הנתון. למה אני לא משלימה. אולי כי אני זוכרת אותו אחרת. ואולי כי אני מרגישה אשמה. ואולי זה אכן המצב ואני לא מספקת וזאת לא אשמתי. ובכל מקרה מצצתי לו לפני כמה ימים כדי להרגיש שיזמתי משהו ושלא יאשים אותי במוות מיטה.

נזכרתי איך למדתי באולפן את ההבדל בין לנשק/להתנשק. לא הכרתי את סוג ההטייה ההדדית הזאת. נכון לעכשיו אנחנו מנשקים. בחטף, מן השפה ולחוץ (כן, שמתי לב מה עשיתי פה).

קשתות של Audrey Bodisco

מיצים

דברים מטומטמים שעשיתי בינתיים: ללדת.
אשכרה. השאלה הזו שנשאלה לאורך מרבית השנה האחרונה: תאריך וסת אחרונה? שמיני לינואר 2019.
והנה חזרה הווסת ולא הבנתי מה זה.