אפור משומש


הוזמנו למסיבת חנוכה בגן. החדר הוחשך, הודלקה תאורה אולטרה-סגולה והטקס החל.
טקס פגאני או סינטטי, לא החלטתי איפה עובר הקו בין הילדים הנחושים חושך לגרש בהקשת מקלות פוספורסנטיים. חלק מיצורי החושך הזהרוריים הללו היו על סף האקסטזה. רקיעות הרגליים היו כמעט מאוחדות. אולי זה היה אחד מהרגעים בהם העולם הפנימי שלהם נמצא בזרימה קרובה לפני המציאות. או שמא הכל היה מסונתז.

בסוף הטקס – המוקדם להכעיס, היינו בבית לפני 11 – הילדה העמיסה על צלחתה ערימת בורקסים ומשולשי גבינה ועגבניית שרי אחת, התיישבה בין התאומים, החברים הכי-טובים שלה נכון לשבוע זה, ולא אכלה. הם השוו מתנות וחנוכיות ובינתיים ג' סיים לאכול מצלחתה. בבית היא בקשה לצפות בתכניות בישול ביוטיוב בנושא סופגניות. היא מאד ספציפית לגבי התכניות שהיא רואה. היא צפתה בערך בחמש-שש כאלה, סופגת את המידע. אחת המציגות הראתה כיצד היא "קורצת" מהבצק. שכחתי מהשימוש הזה במילה. את יודעת לקרוץ, שאלתי את הקטנה. כן, הראתה לי, מכווצת פניה בעוויה תזזיתית. יופי, אז אפשר להכין סופגניות.

  

השבוע הגיעה משלחת גרמנים למשרדנו. לא הגעתי מוכנה לפגישות – לא זכרתי שהם מגיעים, למרות שחפרו לנו על כך מזה שבועיים. מרוב שהם פרחו מזכרוני שוב הגעתי לחדר הישיבות בג'ינס קרוע (לבן אמנם. זה משפר משהו?) על אף שאני בתפקיד סמי-ניהולי ובמשרד ישראלי כמו במשרד ישראלי יש רצון ליצור רושם של מקצועיות ושל אנשים שמגהצים חולצות כמו בני אנוש. בסוף סבב המצגות ההדדיות הראשון ניגש אלי ראש המשלחת והציע לי משרה אצלם. אבל מי אני שאוותר על הפריבילגיה לא לגהץ חולצות אז הודיתי לו והחלפנו כרטיסי ביקור.

אולי בקונסטלציה אחרת, בלי ג' או בלי הקטנה הייתי שוקלת את זה במשך כמה מחזורי התלבטות פנימיים. אני חדשה בתפקיד הנוכחי ורוצה להתמקצע וללמוד. וכך או כך אני חייבת לסיים את התואר המזדיין הזה. ואני גם אוהבת את הבוסית. היא צרפתיה, קפריזיונרית, אנושית ומקדמת. אני מתה על נשים בעמדות מפתח מהדור שלפני. יש בהן מינון נכון של אולד-סקול ויזמות, והבנה אחרת של מבנה צוות בריא. סיפרתי על ההצעה וצחקנו עליה יחד. למרות שמתישהו אצטרך לחזור לאירופה לכמה שנים כדי לארגן לי פנסיה נוספת, וסליחה על הבורגנות המתפרצת. כרגע זה לא בקלפים. מחשבות על הקור מכווצות אותי. אין בי געגועים או ייחול לשלג ולאפילה או לזרזיפי גשם בלתי פוסקים. מגיל צעיר ידעתי שאחיה במקומות רוויי שמש, למרות שהכיוון היה יותר מקסיקו או פורטוגל. החורף – גם הישראלי המבקיע שפתיים – חודר לעצמותיי ומצמצם אותי. האצבעות שלי קפואות למרות כל השכבות שעטיתי על עצמי. אני צורכת שמש כמו ג'אנקי. ברור לי שאסיים את חיי בתור קליפה כתמתמה מנוקדת במלנומה. דונטלה ורסאצ'ה, מאחורייך.
ולמרות כל הנאמר לעיל, הנה שיר שתקוע לי במוח כבר שבועיים. מתנצלת מראש על הדבר הזה.

  

בסוף החודש אני נוסעת למלון, לבד. כלומר, עם כמה חברים וחברות אבל לא אחלוק את חדרי.
כבר זמן מה אני שוקלת להזמין לי חדר לכמה לילות על מנת לישון. לשתות עד ערפול ולישון. לא לצאת מהחדר. להקיא באמבטיה במקרה הצורך. לישון בלי חתיכות לגו נעוצות בירכיי, בלי גבר, בלי ילדה ובלי חיות, פלסטיק או בשר ודם. אני כל כך עייפה, עורקיי סחוטים ולא זורם בהם כלום. בריצות הערב שלי אני רואה שחור לפעמים והאף דואב לי, כמו לאחר התעלפות. ההגיון מצווה עלי להפסיק לרוץ אבל הריצה משמחת אותי. ההגיון גם אומר שאולי עדיף לצאת לחופשה זוגית אבל זו לא תהיה מנוחה אלא הגברת מתח פנימי מזמזם. אני חוזרת מהגיחות הזוגיות האלה מחוסלת נפשית וכעוסה-עצמית. זה נטו עבור ג'.

אז כמה חברים מצאו דיל והזמינו קבוצתית. הזמנתי לי חדר ליחיד ובכל יום אני כפסע מלארוז בקבוקים וספרים בתיק. החברים יהיו ברקע, בארוחות ובבריכה, במידה וארצה לשחות/להקיא בה. ג' מפרגן, אך התנה את זה בחופשה זוגית בחודש הבא. ג' גם כועס עלי ממגוון סיבות, בעיקר על כך שאני כועסת ולא מסווה את זה. הסברתי לו שככל שאסווה את זה, כך אתרחק ממנו. ושהכעס שלי ניזון משלו ובחזרה. ולא שזה כעס מתפרץ, זה כעס כהוויה, עולה ויורד ורוחש, כי אני פגועה, עדיין, ועייפה עד אובדן ההכרה, ולגמרי לבד בזוגיות הזו. ואולי אם הייתי מוצאת ביטוי לכעס ולכאב, הייתי נחמדה יותר. אבל אני לא יודעת איך מבטאים אותו. הירושימה, מאחורייך.


ארטישוק, 2011 של Julia Loke

  

11 תגובות בנושא ״אפור משומש"

  1. נגסאקי קיבלה פצצת פלוטוניום שזה יותר כואב. באמת תכינו סופגניות? וואו! כל הכבוד!
    המ נשמע שטוב בעבודה. ולא יודעת מה עם ילדים קטנים וחנוכה, אולי צעקות ודפיקות של מקלות בחושך באמת מזכירות משהו פגאני, וילדים קטנים אוהבים את זה (כמעט כתבתי מתים על זה אבל זה שחור מידי כי עבודת המולך וזה).
    אני בעד פתיחות רגשית כל עוד לא כרוכה בה אלימות. אני כבר לא בטוחה מה נקרא אלימות. לפעמים אנשים דורכים אחד על השני בלי לשים לב בכלל, ואז הם לא מבינים למה השני קופץ על רגל אחת ומקלל אותם. :-/

    Liked by 1 person

    1. בהתחלה כתבתי "הירושימה ונגסאקי, מאחוריכן" ואז החלטתי שזה דרמטי מדי 🙂
      לא, אנחנו לא נכין סופגניות. היא תכין עם ג' כי אני לא יודעת לבשל דברים שאינם מרק. ג' כבר התגייס לנושא.
      היה משהו מאד קדום בריקודים שלהם, או שזו סתם היתה הצגה. נראה לי שאני התחברתי יותר מהקטנה.
      צודקת לחלוטין לגבי המשפט האחרון.

      Liked by 1 person

  2. לרגע חשבתי שהתכוונת ל-11 בלילה ותהיתי מה זה גן הקולים הזה.
    אני דווקא חושבת שחנוכה הוא לא חג שבו העולם הפנימי והחיצוני מתערבבים. להפך, הוא חג שומר, מארגן ומסדר. ש חושך שמונח שם, יש אור שמונח פה. הדברים לא נוגעים זה בזה, אי אפשר להתבלבל. לדעתי, זה הסדר האחיד שיוצר אקסטזה. בגנים הופכים את חנוכה לצבאי לא פחות מיום העצמאות, עם כל רקיעות ה"סורה". עד היום אני זוכרת איך בגן של אח שלי רקדו בחנוכה לצלילי מארש של שוברט

    Liked by 1 person

    1. לא חשבתי על הזווית הזו, של הסדר וההבדל בין האור/חושך. למרות שהפילוג הזה גם מאד פגאני.
      מבחינתי זה חג ממוקד ילדים, כמו כריסטמס. הוא לא מדבר אלי ואין לי כמעט חוויות ילדות לגביו. אנחנו חיים אותו מחדש בזכות הילדה, אבל מהצד המעניק והמפקח. והיוזם סופגניות ומסיבות (היא בקשה שנזמין חברים ונעשה מסיבת חנוכה. בייבי ג'יזס, סייב מי נואו!).
      הגיוני שישמיעו מארשים, הרי יש סיפור מלחמה ברקע. גם בגן של הקטנה הם הניפו חרבות קלקר ושיריונים. זה אחד מסיפורי הגבורה המלחמתיים היחידים מהעידן העברי הקדום שהיא תכיר, אז כדאי שהוא יהיה משמעותי 🙂

      אהבתי

  3. בארה"ב נדהמתי לגלות שחל היפוך משונה בין חנוכה ופורים, שני החגים ההיסטוריים: פורים, חג גלותי שמעלה על נס אירוע שואה מקומי בפרס והצלה ניסית שאין בה שינוי מעמד של ממש הפך לחג איזוטרי עד נשכח לגמרי, ואילו חג החנוכה, החג המיליטריסטי של גאווה לאומית, דקירת פילים, גירוש היוונים הרעים מהארץ וכינון ממלכה עצמאית עם בית מקדש מטוהר הפך לה-חג היהודי בה"א הידיעה, שגם נשיא ארצות הברית מכיר, והכל בגלל הסמיכות לקריסמס. מובנים לי לגמרי הרתיעה מארצות הקור והחושך (הוא הבעיה העיקרית בעיני, החודשים הארוכים שבהם הכל נשטף בעכרוריות לבנבנה אפורה. יש בזה המון יופי אבל אחרי שנה שנתיים אנשים מתחילים להתאבד), וגם הצורך בקצת זמן לבד. יש קטעים בזוגיות ובמשפחה שאת פשוט הולכת לאיבוד, וזקוקה לכמה ימים כאלה, פשוט כדי לזכור שאת קיימת, רק את, גם בלי להיות חלק מהקולקטיב.

    Liked by 2 אנשים

  4. גם אני אוהבת לרוץ, זה הזמן היחיד (זה ונהיגה) שאני מסוגלת באמת לעצור (לרוץ) ולחשוב. ואני זוכרת שבזוגיות ארוכה, יש צורך גדול להיות גם לבד ולא רק לכמה שעות, אז בטח כשיש גם ילדים. תהני ותמצי את זמן הלבד הזה כמה שרק אפשר ❤

    Liked by 1 person

  5. איזה כיף לקבל הצעת עבודה כשלא תכננת את זה! ועוד בגרמניה! אגב, אם לגרמנים לא אכפת, אני מכונה לקחת את ההצעה 😛
    נשמע קשה שהיחסים בינך לג׳ מבוססים על כעס… איך היית רוצה לראות את היחס ביניכם?
    (והקטנה נשמעת מתוקה מאוד. ספרי אם הכנתן בסוף סופגניות)

    Liked by 1 person

  6. יש!!! חדר לבד במלון! אתם תהיו במקום עם שמש? ומרפסת אולי אפילו? 🙂
    זה חדש, שאתם מדברים על המקום של הכעס בתוך הקשר שלכם?
    זה נשמע לי מאד חשוב ובכל זאת מהצד שלך אני לא יכולה שלא לשמוע גם את הנימה הקצת חסרת-אוויר בסיפור, לא יודעת לנסח את זה במיוחד: האויר נשמע לי כאילו את מוסרת דיווח ולא כאילו את שרה. אני בחלומות שלי?
    יש לי הרגשה שהאלימות שלך היא לא כולה ממקור פנימי, שיש כאן משחק מראות של כעסים וציפיה. אולי אפילו של תחושת לבדיות בקשר. אבל שלך יותר חשובה לי. שמחה שאת לא נחמדה.
    אני חושבת שכל ה"סורה חושך!" הזה בנוי היטב, ואני יכולה לדמיין ממש איך זה הכי קרוב לפני השטח של ילדים בדברים זרחניים בחדר חשוך. זה *גם* מיוצר ומסונתז, אבל הם גנבו את התכנית מבני הפיות.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s