אפור משומש


הוזמנו למסיבת חנוכה בגן. החדר הוחשך, הודלקה תאורה אולטרה-סגולה והטקס החל.
טקס פגאני או סינטטי, לא החלטתי איפה עובר הקו בין הילדים הנחושים חושך לגרש בהקשת מקלות פוספורסנטיים. חלק מיצורי החושך הזהרוריים הללו היו על סף האקסטזה. רקיעות הרגליים היו כמעט מאוחדות. אולי זה היה אחד מהרגעים בהם העולם הפנימי שלהם נמצא בזרימה קרובה לפני המציאות. או שמא הכל היה מסונתז.

בסוף הטקס – המוקדם להכעיס, היינו בבית לפני 11 – הילדה העמיסה על צלחתה ערימת בורקסים ומשולשי גבינה ועגבניית שרי אחת, התיישבה בין התאומים, החברים הכי-טובים שלה נכון לשבוע זה, ולא אכלה. הם השוו מתנות וחנוכיות ובינתיים ג' סיים לאכול מצלחתה. בבית היא בקשה לצפות בתכניות בישול ביוטיוב בנושא סופגניות. היא מאד ספציפית לגבי התכניות שהיא רואה. היא צפתה בערך בחמש-שש כאלה, סופגת את המידע. אחת המציגות הראתה כיצד היא "קורצת" מהבצק. שכחתי מהשימוש הזה במילה. את יודעת לקרוץ, שאלתי את הקטנה. כן, הראתה לי, מכווצת פניה בעוויה תזזיתית. יופי, אז אפשר להכין סופגניות.

  

השבוע הגיעה משלחת גרמנים למשרדנו. לא הגעתי מוכנה לפגישות – לא זכרתי שהם מגיעים, למרות שחפרו לנו על כך מזה שבועיים. מרוב שהם פרחו מזכרוני שוב הגעתי לחדר הישיבות בג'ינס קרוע (לבן אמנם. זה משפר משהו?) על אף שאני בתפקיד סמי-ניהולי ובמשרד ישראלי כמו במשרד ישראלי יש רצון ליצור רושם של מקצועיות ושל אנשים שמגהצים חולצות כמו בני אנוש. בסוף סבב המצגות ההדדיות הראשון ניגש אלי ראש המשלחת והציע לי משרה אצלם. אבל מי אני שאוותר על הפריבילגיה לא לגהץ חולצות אז הודיתי לו והחלפנו כרטיסי ביקור.

אולי בקונסטלציה אחרת, בלי ג' או בלי הקטנה הייתי שוקלת את זה במשך כמה מחזורי התלבטות פנימיים. אני חדשה בתפקיד הנוכחי ורוצה להתמקצע וללמוד. וכך או כך אני חייבת לסיים את התואר המזדיין הזה. ואני גם אוהבת את הבוסית. היא צרפתיה, קפריזיונרית, אנושית ומקדמת. אני מתה על נשים בעמדות מפתח מהדור שלפני. יש בהן מינון נכון של אולד-סקול ויזמות, והבנה אחרת של מבנה צוות בריא. סיפרתי על ההצעה וצחקנו עליה יחד. למרות שמתישהו אצטרך לחזור לאירופה לכמה שנים כדי לארגן לי פנסיה נוספת, וסליחה על הבורגנות המתפרצת. כרגע זה לא בקלפים. מחשבות על הקור מכווצות אותי. אין בי געגועים או ייחול לשלג ולאפילה או לזרזיפי גשם בלתי פוסקים. מגיל צעיר ידעתי שאחיה במקומות רוויי שמש, למרות שהכיוון היה יותר מקסיקו או פורטוגל. החורף – גם הישראלי המבקיע שפתיים – חודר לעצמותיי ומצמצם אותי. האצבעות שלי קפואות למרות כל השכבות שעטיתי על עצמי. אני צורכת שמש כמו ג'אנקי. ברור לי שאסיים את חיי בתור קליפה כתמתמה מנוקדת במלנומה. דונטלה ורסאצ'ה, מאחורייך.
ולמרות כל הנאמר לעיל, הנה שיר שתקוע לי במוח כבר שבועיים. מתנצלת מראש על הדבר הזה.

  

בסוף החודש אני נוסעת למלון, לבד. כלומר, עם כמה חברים וחברות אבל לא אחלוק את חדרי.
כבר זמן מה אני שוקלת להזמין לי חדר לכמה לילות על מנת לישון. לשתות עד ערפול ולישון. לא לצאת מהחדר. להקיא באמבטיה במקרה הצורך. לישון בלי חתיכות לגו נעוצות בירכיי, בלי גבר, בלי ילדה ובלי חיות, פלסטיק או בשר ודם. אני כל כך עייפה, עורקיי סחוטים ולא זורם בהם כלום. בריצות הערב שלי אני רואה שחור לפעמים והאף דואב לי, כמו לאחר התעלפות. ההגיון מצווה עלי להפסיק לרוץ אבל הריצה משמחת אותי. ההגיון גם אומר שאולי עדיף לצאת לחופשה זוגית אבל זו לא תהיה מנוחה אלא הגברת מתח פנימי מזמזם. אני חוזרת מהגיחות הזוגיות האלה מחוסלת נפשית וכעוסה-עצמית. זה נטו עבור ג'.

אז כמה חברים מצאו דיל והזמינו קבוצתית. הזמנתי לי חדר ליחיד ובכל יום אני כפסע מלארוז בקבוקים וספרים בתיק. החברים יהיו ברקע, בארוחות ובבריכה, במידה וארצה לשחות/להקיא בה. ג' מפרגן, אך התנה את זה בחופשה זוגית בחודש הבא. ג' גם כועס עלי ממגוון סיבות, בעיקר על כך שאני כועסת ולא מסווה את זה. הסברתי לו שככל שאסווה את זה, כך אתרחק ממנו. ושהכעס שלי ניזון משלו ובחזרה. ולא שזה כעס מתפרץ, זה כעס כהוויה, עולה ויורד ורוחש, כי אני פגועה, עדיין, ועייפה עד אובדן ההכרה, ולגמרי לבד בזוגיות הזו. ואולי אם הייתי מוצאת ביטוי לכעס ולכאב, הייתי נחמדה יותר. אבל אני לא יודעת איך מבטאים אותו. הירושימה, מאחורייך.


ארטישוק, 2011 של Julia Loke