הדלתא

טוב, אפשר לסגור את הבלוג.
פרסמתי את מה שרציתי להגיד מלכתחילה. באופן א-כרונולוגי, מגרדת צלקות מכל מיני כיונים.
הלידה היתה כנראה מכת המחץ, אובדן השליטה האולטימטיבי.  ופצע, עדיין פצע. עדיין כואב מדי פעם, תכף 4 שנים אחרי.
עם זאת אני מרגישה שההורות ההתחלתית היתה קשה מהלידה, אבל זה כמו להשוות בין שבירת הכלים לפציעה מהרסיסים.   הכל תלוי בהכל.

פעם, באיזו סדנת אימון אופטימיות-בחלל-העבודה או איך שהן לא נקראות, אלו שמאורגנות על ידי צוות הווי ובידור/כוח אדם/תרבות ארגונית, ובכן, הציגו בפנינו גרף.  אם איני טועה זה היה גרף של איזו ברברה פרדריקסון אחת הטוענת שהגיעה לנוסחה המתמטית של האושר.  מדובר בבולשיט ועיוות מספרי (טוהר המתמטיקה חשוב לי) אבל זה הציף בי משהו. הגרף שרטט יחס בין מחשבות חיוביות לשליליות (או אירועים חיובים לשליליים, לא זוכרת ולא בא לי לגגל.  בואו נניח שמדובר במחשבות) וטען שכאשר מתקיים יחס של 3 מחשבות חיוביות על כל אחת שלילית, מצבנו טוב.  משהו מעין זה.

באותה תקופה מצאתי את עצמי חושבת במעגליות את אותן מחשבות על אותם אנשים, הלוך ושוב. לא היתה בי שום מחשבה חדשה, שום הבלחה.  שוב ושוב כעסתי על מנהלת הצוות שלי, על המשפחה של ג', על ג' ועל עצמי.  המחשבות נעו על פס סדור ושגור.  ואם במקרה חשבתי על משהו אחר, כמו על מה נאכל הערב או כמה חלזונות אספה הקטנה, די מהר חזרתי ללופ הקבוע.  הייתי מודעת למעגליות ולא הצלחתי לשבור אותה.
אבל נתנו לי מספר. אני אוהבת מספרים. התחלתי לבדוק את היחס. איכשהו מהזווית הזו היתה לי יותר שליטה.

זמן מועט לאחר מכן חלו כמה התחלות של שינויים וראיתי שהיחס נע בין כעס לייחול.  לא תקווה, לא בדיוק.  ייחלתי לדברים.
השינויים בחיי איטיים, אך ככל שהם זוחלים כך היחס משתמר באופן חיובי.
הדלתא בין המצוי לרצוי אצלי היא נקודה אופטימית.  כך אין בי סטגנציה וריקבון.
ההבנה שאני שרויה בבינוניות, רבע עוף במרינדה, ושזה בסדר.
למרות שנותרו בי שאיפות.  הן מבליחות ואני דורסת אותן ואז הן מציצות שוב ואני רומסת.  אולי זה חלק מתוואי שימור הדלתא.

לכן אני ממשיכה לכתוב. על הרצף הזה שביני לבין עצמי.
וגם לפעמים אני רוצה לכתוב על איך זה להיות פה עולה ותיקה, על גילוי שירים בעברית ועל הזרות.
ולתת מפלט לכל הדברים שאני לא אומרת לג' או לקרובות אלי.
חוץ מזה נשלחתי לקורס מטעם העבודה.  נקרא לזה קורס השקעות למרות שזה יותר נוגע לריביות אבל אם לא נרדמתן עד עכשיו, עזבו.  שזה אומר שיש לי זמן לכתוב דברים. וגם שאני נוסעת ברכבת הלוך-חזור וקוראת לי ספרים.  סיימתי תוך 3 נסיעות את The Humbling של פיליפ רות'.  סליחה, אבל "מפלה" זו לא מילה מדויקת.  כעסתי קצת על רות' במהלך הקריאה, בעיקר בחצי השני.  החצי הראשון – בו הגבר מתפרק – היה מהנה.  אני מתקשה עם הספרים האחרונים שלו, הוא צפוי מדי ודברים שנדמים כרדיקלים מגוחכים בעיני.  עכשיו יש לי קובץ סיפורים של מילן קונדרה.

העניין עם הרכבת זה שהיא יוצאת כשעה לאחר שאני לוקחת את הילדה לגן.
אז יש לי שעה שהיא לא לשם ולא לכאן.  אני הולכת ברגל לתחנה ועדיין יש לי מספיק זמן לשבת על ספסל, קבורה תחת שני סוודרים ומעיל וכובע, לקרוא ולשתות מהתרמוס.  פעם נסעתי ברכבת הטראנס-סיבירית ושיחקתי פוקר עם חברי קבוצת כדורסל קזאחית וקראתי על ארגנטינה.  עכשיו אני יושבת מול חייל ישראלי שצועק בטלפון על אמא שלו וקוראת על צ'כיה שכבר אינה קיימת.  הכל בסדר עם העולם.

חוץ מזה, הרבה זמן לא פרסמתי תשובות שהתקבלו לשאלון שלי.
הנה התשובות של סתם אני הנהדרת, שנשלחו לפני שנה בערך. לא יודעת למה לא פרסמתי עד היום.

הספר האחרון שקראת? אומנות הבישול הסובייטי

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? שום דבר מעניין במיוחד

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? דמות מצויירת

ספר ילדים אהוב: כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

מה את לובשת? פיז'מת כותנה. חולצה בצבע טורכיז בהיר עד שקוף ומכנסיים אדומים עם ציפורים דקורטיביות על ענפי דבקון ופתיתי שלג סימבוליים, חג מולד אר-דקו סטייל

מהי הבדידות מבחינתך? חוסר יכולת להבין את הסובבים אותי, על מה לעזאזל הם מדברים, מה זה הנושאים האלה ולמה זה מעניין אותם.

מתחביבייך: www.griddlers.net  שרפתי שם שעות עד שלא נשארו לי פאזלים

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? אחרי הקפה

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? כרגע אנגלית כי ממש קשה לי להיות עצמי בשפה הזו

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? לגמרי

סטייל אייקון? פחות

האם את אוהבת את הגוף שלך? רוב הזמן כן, כשאנחנו לא ברוגז

הקלות הבלתי נסבלת של: להיות אדיוט

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? צניחה חופשית

משהו שהיית מעדיפה לשכוח: את האקס

מוטו לחייך: יהיה טוב כי חייב להיות. אין ברירה, אחרת מה הטעם.

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? ארוחת ערב משפחתית עם ההורים, האחים הדודים ובני הדודים.

משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: קראתי את את זה "משהו שתרצי להתנסות בו יום לפני מותך": הר געש מתפרץ מקרוב.

חולשה שאת מעריכה בך או באחרים: מתוקים

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? זהו, נגמר. תודה שהשתתפת, מקווים שנהנית. שלום.

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: סהרה.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך – אין לי מושג למה זה תקוע לי בראש כרגע:

מהטיוטות:

במסגרת טיהור האורווה הפנימית החלטתי לפרסם את הטיוטה על הלידה.
היא נכתבה מזמן.  לפני שנה לפחות, אחרי שפתחתי את הבלוג. נכתבה במקוטע והתחלתי לערוך עכשיו והפסקתי באמצע.
א/נשים מנסים לשכנע אותי ללכת לעיבוד לידה, אז הנה.  ביקשתם – קיבלתם.  אזהרות טריגרים and whatnot.

בפרקים הקודמים: אני לומדת מהי בדיקת פתיחה (וגם בערך על ציר הזמן הזה: אני משתתפת בקורס הכנה ללידה, צופה שם בסרט פורנו משנות ה-80 על בלונדינית שופעת ספריי בשיערה המחרבנת תינוק לתוך בית שחיו של גבר משופם, וכן לומדת למה חייבים לחזור ליחסים מלאים מיד עם תום משכב הלידה גם אם התפרים טרם פאקינג התאחו).

סתם ככה, בשביל הדירוג:
– ההיריון היה קשה – הקאות מרובות, עירויי ברזל, התעלפויות, דימומים מוזרים, תוצאות לא תקינות לבדיקות שונות, דיבורים על הפסקת הריון.
– הלידה גם היתה קשה והחלה בשבוע 43 בעזרת "זירוז" – הדבר הכי איטי שחוויתי מימי בערך, כולל טיסות מעבר דרך אזרבייג'ן – מגעיל וכואב, והסתיימה בכך ששתינו כמעט מתנו.  ללמדך, שלא משנה כמה יוגה להריוניות תתרגלי, וכמה מים או עלי פטל תשתי וכמה שמן שקדים תמרחי, אין לך שליטה על האירוע הזה.
– אבל במונחי הכי-קשה: ההורות הראשונית היתה נוראית.  פירטתי על כך כבר בעבר, אז נחזור ללידה.

כאשר הגעתי סוף סוף לחדר הלידה עצמו ביקשתי שלא יבצעו עלי בדיקות פתיחה.
למזלי נפלתי על משמרתו של רופא טוב-לב שהבטיח לי שלא יעשה מאומה ללא אישורי.
טכנית זה לא היה רלוונטי כי הייתי מחוסרת הכרה במהלך רוב הלידה.  אין לי כוח להסביר באיזה מצב הגעתי לחדר הלידה, רק אומר שהפקיעו את מימי בתהליך שאינו נעים בכלל, שהקאתי והשתנתי על עצמי ושהופעל עלינו פרוטוקול זירוז ואז התגלה ששתינו במצוקה, סוסונת הפוני ואני.

כמה שניות ארוכות לאחר שחוברתי לאפידורל אמרתי לג' שאני לא רואה כלום.
לא הצלחתי להגיד לו בעברית, אז אמרתי בשפה אחרת והרופא המרדים הבין וזינק לעברי.
ואז איבדתי הכרה. את השעות – יממות – בעקבות פקיעת המים העברתי בין ערות-חלקית לחוסר הכרה.  לחץ הדם שלי התרסק מטה יחד איתי.
בתוכי, גורה קטנה נלחמה על חייה בעוד חבל הטבור נכרך סביב צווארה.

באיזשהו שלב הרופאים עלו על טריק: הם ייצבו את גופי במצג צדדי מוזר כשאחת מרגלי באוויר, קִיבעו אותי בעזרת רצועות וכריות וכך הקטנה נחה בצורה שמנעה את החניקה האיטית.
לא הייתי מודעת לכך עד שהתעוררתי ורציתי לזוז.  במשך יממה+ הייתי מונחת ככה, וכל הנוזלים שהוחדרו אלי התבצקו לאיטם בצד אחד של הגוף.

כמובן שלא הרגשתי את בדיקות הפתיחה.
מדי פעם צפתי חזרה למציאות וראיתי את ג' מוטל שפוף על מזרון שהונח על הרצפה.  כנראה היה כבר לילה כי האורות הועמו. הצלחתי לבקש ממנו שיפעיל את רשימת ההשמעה שהכנתי.
במקום לארוז תיק ללידה, לקראת התאריך המשוער עמלתי על אצירת שירים אהובים. משעבר התאריך, ארזתי גרביים ותחתונים ומטען ודברים שלא נגעתי בהם ועכשיו בעצם אין לי מושג האם התיק הזה חזר איתנו הביתה.

בצלילוֹת אל החושך חזרתי שוב ושוב לאותו רחוב תלול בטיבט ששכחתי שטיפסתי לאורכו לפני כמה שנים טובות, ורצועת כביש חוף רדום בפורטוגל.  שוב ושוב לאותן שתי נקודות על הפלנטה.
כשאמות, ההוויה שלי כנראה תתפזר לאורך שתי הנ.צ. הללו.
והקטנה שבתוכי נתנה דהירות אחרונות בערבה.
ברגעי צְלִילוּת שמעתי את שני הלבבות שלנו.  אבל אולי רק חלמתי ששמעתי. או שזה היה המוניטור.

אחר כך התעוררתי מתחת לכמות נכבדת של פרצופי רופאים.  הלידה הפעילה החלה בלעדי ולחץ הדם שלי קרס שוב וטרם התקבל אישור לניתוח קיסרי.  הם החליטו לנסות ליילד אותי ויהי מה.  דברו איתי והסבירו לי אבל לא הבנתי כלום. כל מה שהצלחתי לבקש זה שג' יעמוד לצד ראשי ויחזיק את ידי (זו העליונה עם האינפוזיה, לא זו הקבורה מתחתי) ושלא יצפה במרחץ הדמים שהתחולל למטה.
ועוד איך מרחץ דמים.
פתאום הרגשתי דברים.  לא את הצירים אלא את הלידה עצמה.
לא הצלחתי לדחוף, הגוף שלי הפסיק לתפקד.  הרגשתי כיצד קורעים מתוכי איברים קוצניים.  קיפודי זכוכית.

שלפו אותה, דוממת, מגואלת בדם.  לא הספקתי להציץ בה.
וידעתי, באינטואיציה האמהית שייחסתי לעצמי, שהיא מתה.  התחלתי לבכות בלי קול ובלי דמעות ובלי תזוזה.
ג' בכה מאושר כי זה היה מדהים ומהזווית שלו הוא ראה שהיא זזה ומגיבה ונושמת.  היא לא בכתה.  מבחינתי היא מתה.

לאחר כמה דקות הונחה עלי טרולית קטנה וזעופה ותשושה ועטופה לחלוטין.  היא עפעפה לרגע ונרדמה מיד ואחרי רגעים ספורים הפרידו ביננו ושלחו אותי לתפירות ובדיקות והתאוששות וחידוש אינפוזיה. לא הספקתי להריח אותה בכלל או לחבק.

הרבה אמהות-לעתיד מכינות "תכנית לידה", מסמך שבו את מתכננת לך האם תבקשי אפידורל, מי יהיה נוכח בחדר הלידה, באילו אמצעים מרגיעים/ממריצים תרצי להשתמש.
לא היתה לי תכנית מוגדרת, הנחתי שאקח אפידורל כי אני בחורה של העיקר המטרה, לא האמצעים.  החלום היחיד שהיה לי – והיה עקרוני מבחינתי –  שמיד לאחר הלידה יניחו את התינוקת עלי, עור-לעור.  המגע הזה חיוני להפרשה תקינה של הורמון האוקסיטוצין, הידוע כהורמון האהבה. בתור בת לאמא מנכרת שחוותה דיכאון-פוסט-לידה, הבהירו לי את חשיבות ההורמון וכל כך רציתי להתחיל את הקשר ביננו נכון, לפחות ברמה הביולוגית.
אבל גם זה הופקע ממני.

לאחר שסופסוף שוחררתי למחלקה, לא יכולתי להחזיק אותה.  זרוע אחת התבצקה לחלוטין בלידה והתקשיתי להניע אותה. הזרוע השניה חוברה לאינפוזיה והיתה חבולה כולה.
האחות הניחה עלי את התינוקת שעדיין היתה תשושה מהלידה ואני בכיתי בחוסר אונים.
ביקשתי עזרה בהנקה.  לא יצא חלב.  לתומי חשבתי שהוא יטפטף מעצמו.
אחות אחרת צבטה בכוח את פטמותיי עד שמצאתי את קולי פתאום וצעקתי עליה.  יצא רסיס קולוסטרום, מין נוזל ראשוני כזה.  אבל התינוקת היתה מחוסלת מעייפות ולא הצליחה לינוק.  היא גם לא חפשה אותי.  היא רק רצתה לישון.

וככה ג' מצא אותנו לאחר שחזר מהתקנת העריסה והאכלת הכלבים והחתולים:
אישה הממררת בבכי בתוך שלולית דם ושתן, ותינוקת זעירה בקערת פלסטיק שקופה על גלגלים.
ומשם והלאה היה רק נפלא.

Kiran Patel

מצב ביניים II

הסמסטר התחיל. אני מתעלמת ממנו לחלוטין.
ידעתי שאכתוב עוד על מצבי ביניים.  המצאתי לעצמי הרבה כאלה ונתליתי ביניהם, בין הזלזלים והקנוקנות.
הייתי אצל רופא המשפחה כי אין לי חשק ללכת לגינקולוג.  הצגתי בפניו את תוצאות בדיקות הדם האחרונות בעקבות הניקוי.  הוא התחיל לצבוע את שערו וזה מבלבל אותי (unnerving).  הוא אמר שעדיין, למרות השינויים באורח החיים, אם אכנס להריון הוא יוגדר כהריון בסיכון גבוה.  בעצם, השינויים לא משנים, עדיין הפיזיולוגיה שלי תקולה מאז ההריון הקודם ועוד לפניו.

הוא התעקש שאלך גם לגינקולוג.  קבעתי תור לעוד חודש בידיעה שאדחה אותו.  יצאתי מהמרפאה בעננה הזו שאני כבר מזהה, שקשורה ל-PTSD.  הצבעים קמלים והחמצן מסתנן באיטיות.  מחשבות על הריון ולידה והתנהלות מול תינוק זערורי ואובדן העצמי מערפלות אותי לידי שיתוק.  היה אחר צהריים חמים ויבש וילדים התרוצצו בגינה הקטנה הצמודה לקופת החולים.  אבל אני התקשיתי לנשום והלכתי לאט באותו מסלול בו הדפתי יום אחר יום עגלה שבתוכה תינוקת מורעבת ושקטה, אי פעם כשלא היה לי שם.

קשה לי להמר פה.  אני יודעת שבסוף אכנס להריון נוסף.  אומרים "להיכנס להריון"? כלומר, בעברית תקנית? כמו לעבור בשער.  להיכנס להיכל.  לבוא בשעריו.  כל כך הרבה הימורים ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה עוד ילד/ה.  כלומר, כן, אני רוצה.  אבל אין לי בעיה לאמץ.  ולמרות כל זאת ברור לי, כאילו העתיד פרוש לפני, שאלד עוד ילד.  כאילו לא נטלתי את ההחלטה הזו והיא מכתוב.  והאם אני רואה את זה ככה כי כבר לא נותרו בי אנרגיות להתלבט ולגרור רגלים.  ההתקן עדיין בפנים כך שיש לבצע פעולה אקטיבית (חוץ מסקס) על מנת לאפשר לכל האבנים להתגלגל מהגבעה.  ההתקן דומה למפתח ופעולת עקירתו כואבת.  אבל אז השער יהיה פרוץ.

עד כה מצאתי תירוצים לגרירת הרגליים: עד שהקטנה תיגמל מחיתולים (תהליך שלקח חצי שנה. הגננת טענה שהיא מוכנה אבל היא לא היתה.  אספתי במו ידי קקי מהשטיח, מהרצפה, מהמדף בסופר.  זה גרם לי לפקפק עוד יותר באפשרות לתהליך אמהות חוזר).  עד שיסתיים סמסטר.  שיסתיים סמסטר נוסף.  שאעבור תפקיד.  שנעבור דירה.  נגמרו לי כל התירוצים חוץ מהלימודים, אך כך או כך אני ניגשת ללימודים בחוסר חשק מוחלט.  זו קליפת חלום שנגרס וכבר לא מעניינת אותי. דרושות לי רק שתי אותיות כדי שאוכל להגדיל מעט את המשכורת.  זהו.  אין בי שום חדוות למידה, שום עניין בחומר.  ובמלוא הכנות, זה לא משנה באיזה נושא הייתי בוחרת ללמוד, עדיין הייתי ניגשת אל העניין בעיניים כבויות.  עוד מנגנון שמגן עלי מפני אכזבות עצמיות.

חשבתי שאדע יותר טוב בקיץ כי כל הפחדים ברורים יותר.  בקיץ עשיתי לי כל מיני חישובים.  מדובר בכמעט שלוש שנים קשות: הריון ושנתיים ראשונות.  אחר כך יש מישור נעים.  הלוואי והייתי יכולה לאסוף לחיקי ילד או ילדה בדיוק בגיל של הקטנה כרגע, מישהו סקרן ושובב ומלא דמיון ואהוב כל כך.  אני לא רוצה להתעבר ולהתרסק ולהיות אחראית על יצור זעיר.  ולהיות כל כך לבד בתוך הטלטלה הזו.

בהמשך השבוע מסרתי לג' את אבחנת הרופא.  הבטחתי ללכת לגינקולוג, ולו רק על מנת להבין טוב יותר עד כמה ההיריון הבא יהיה גרוע מקודמו.  ג' הבטיח שיהיה איתי תמיד וחיבק אותי.  אבל גם הוא יודע שבשלבים הספציפיים של הריון, לידה וינקות מוקדמת האם נמצאת לבדה בתוך גופה ונפשה. ניתן ללוות, ניתן לתמוך ולאהוב, אבל באמהות ישנה בדידות עקרונית שלא ניתן לפרוץ.   אני בטוחה שיש מקבילה אבהית אבל היא לא כוללת כוס קרוע.

ואז ביום שישי היתה הרקדת זומבה בגן והסייעת שלחה לנו סרטון.  צפיתי בו אולי שבעים אלף פעם.  היא רוקדת מאחורה, קרוב לכיסאות הסדורים למפגש.  היא רוקדת עם כל הגוף, הידיים נשלחות ומתפתלות והברכיים מקפצצות והיא בכלל פונה לכיוון ההפוך מהמפעילה.  יש שם 6 שניות טהורות של ריקוד.  כל שאר הילדים מוחאים כף או מנערים כתף וזאת שלי לא קשורה לכלום חוץ מהמוזיקה.  שלחתי לאמא שלי.  ציינתי בדיוק את השניה בה קולטים אותה לראשונה, 00:09, כי זה סרטון וואטסאפ קצת מטושטש. אמא שלי סמסה שהיא קלטה אותה מיד ושהיא מדהימה.

כשהייתי בת גילה והיו חורפים ארוכים והייתי ספונה בבית ימים שלמים, הייתי מדליקה את הרדיו ורוקדת.  אני זוכרת את זה במעומעם.  הייתי רוקדת על כל החדר: על המיטה וכיסא הנדנדה והארונית ולול התינוקות של אחותי.  הייתי מרכזת את כל הכריות באמצע החדר ורוקדת עליהן כאילו זו ולהאלה או האולימפוס.  היו נרטיבים לריקודים האלה, על שודדי ים וחיות טרף ואלים חמומי-מוח.  לימדתי את עצמי לעשות גלגלונים וקפיצות הפוכות.  מאוחר יותר הייתי מנסה להעתיק רוטינות מפרד אסטר, בוב פוסי, מייקל ג'קסון ואחרים, לפי מה שאמא שלי או סבתי היו רואות בטלוויזיה.  אחר כך זה גווע, אבל עדיין הגוף שלי זז באופן לא רצוני אם יש ברקע מקצב מסוים.  הייתי רוקדת עם הקטנה בזרועותיי בתקופות הגזים והשיניים, ולאחר שתירגלה עמידה עצמאית היינו משמיעות לנו מוזיקה או מקרינות קליפים ברקע ומנסות להרקיד את החתול או הכלב במעגל.
ואז פתאום היא פורצת במלוא הדרה למשך כמה שניות של ריקוד מזוקק.

שאלתי אותה לגבי הזומבה והריקוד והיא אמרה שהיא וחברה בשם לינור "רקדו מצחיק".  "נכון רקדנו מצחיק?"
רקדת מדהים, אמרתי לה. שאף אחד לא יגיד לך אחרת.  אף אחד בעולם לא רוקד כמוך.  את דבר מדהים ולא יודעת מאיפה באת לי בכלל.

כל מיני פסלי אינואיטים של דובים מרקדים שלא הצלחתי לגלות את שמות יוצריהם.