קלמנטין

דברים שלא עברו איתנו לדירה החדשה:

– כלי בישול.  כי אין לנו. פינג'אן, מחבת לביצה אחת וסיר חרוך לפסטה/מרק/אורז לא נחשבים.

– בגדי תינוקות.  את המעט שלא תרמתי עד כה העפתי עכשיו.  אם וכאשר, אקנה חדשים.

– כנ"ל צעצועי תינוקות.  השארתי כמה ספרים קשיחים.

– ספרי לימוד וקלסרים ששמרתי למקרה שאי פעם אתווה לעצמי דרך אקדמאית.  כי זה לא יקרה.

– ערימות הסוודרים הישנים של ג'.  כי הוא עוד לא בן 80 ולא מהגר מחבר העמים.

– בגדים שלא לבשתי שתי עונות ברצף.  כי זה החוק.  הארון שלי מצומצם אחרת אני מתחרפנת מהשפע.  רוחבו 80 ס"מ, ותודה לאיקאה שהביאתני הלום. אני מרגישה בנוח ללבוש כל פריט בו בכל רגע נתון ולכל מקום, בין אם מדובר בפארק או לפגישת עבודה.  יש לי שתי שמלות של נפתול שאני ממחזרת בכל האירועים המיותרים שאנשים מארגנים לעצמם כדי שאביא להם צ'ק (נוהל שעדיין מגעיל אותי למרות שאני חיה מעל לעשור במדינה הזו!).

לאחר סינון אחרון נותרו בחוץ מספר בגדים שכבר אינם לבישים, כמו חולצת ג'ינס שמסר לי חבר שהתאבד וקימונו יפני אסלי שתופס יותר מדי מקום וחליפות עבודה ממותגות להקיא שהפסקתי להיחנט בהן מזמן.  ארזתי הכל יפה, חוץ מחולצת הג'ינס, ושלחתי הודעה לחברה שתאסוף ותחלק בין החברות שלה.  את החולצה תרמתי יחד עם הסוודרים של ג'.

בסוף דחפתי לה גם את חליפת שני החלקים של הוגו בוס.  היא נקנתה עבורי בתור מדים באחד מתפקידי הקודמים.  החליפה הותאמה למידותי ובשנים האחרונות לבשתי בנפרד את המכנסיים או את הג'קט מדי פעם.  היא רוק אנד רול אבל כבר לא יושבת עלי כנדרש.  יש לי טוסיק במקום שפעם היה קרש, למשל.

אין לי בעיה עם הטוסיק, אגב. אני אוהבת את הגוף שלי עכשיו באופן שחבל שלא אהבתי אותו כשהייתי בת 20, למרות ובגלל הצלוליט.  קל לי לדבר כי הגוף שלי חמוד ותואם-סטנדרטים ומאז ההריון הוא מרלין מונרו של הגופות. כולל קרסוליים דקים ופטמות שכבר אינן שקועות, ותודה למכונת השאיבה שקרעה אותן החוצה.  אבל גם אני גדלתי בצל אמא מרעילה שהרעיבה את עצמה ובחנה את עצמה ואת הזולת במדד אחד בלבד.  המרחב שלה הוגדר בסטיות מהסנטימטרים ההיקפיים של דוגמנית בורדה זעירה, בכמה אחרות מזניחות את עצמן לעומתה ועד כמה היא מסוגלת לאתגר את עצמה כדי להשתוות לאינדקס ההולך וקטן.  למזלי, ברגע שנותק הקשר ביננו יכולתי למחוק מהתודעה את החרא המצטבר הזה.

בהריון חוויתי נתק מהגוף, למרות שהייתי סקסית עד כאב.  האינקובטור החייזרי היה מוזר ומאיים.  לקלוט בחטף את בבואתי – במעלית או בחלון – גרם למיינדפאק.  עיקר הניתוק נגרם ע"י גורמי רפואה שהתנהלו עם גופי כבשלהם, תחבו בו דברים ומדדו איברים פנימיים שלי ושל העובר כאילו קוראים להם אמא שלי והם בדיוק בלסו בחשאי חצי תבנית שטרויזלקוכען.  וכל הזמן הלחיצו אותי לבצע עוד ועוד בדיקות כי כסת"ח.

אחרי הלידה הייתי מבוהלת מהתמורות שחלו בגוף.  המון כעס על בגידת הגוף.  הוא לא עבד כמו שצריך, לא הגיב ולא התניע כראוי, כאב מאד ונפגע בקלות.  תחושת הבגידה נמשכה לפחות שנתיים, אולי יותר.  במהלכן לא היו לי רגשות אחרים כלפי הגוף שלי, רק כעס ואדישות או התעלמות. תשישות וכאב הם לא בדיוק רגשות, נראה לי.  באופן כללי כעס וניתוק זה מקום נוח עבורי.

מוזר לי לסמן את התקופה בה חזרתי להרגיש משהו חיובי כלפי הגוף שלי. זה מוזר וקצת מכעיס (נו, כן, המנעד שלי מצומצם) כי זה תלוי בגבר אחר ששם לב אלי.  ניסיתי להבין כיצד הוא רואה אותי וחזרתי להאמין בגוף שלי.  אני יודעת שגברים מסוגלים להידלק מאצבע חשופה, אבל זה לא משנה לתרגיל המנטלי המטופש של תביטי-בעצמך-בעיניי-גבר.  ויש לי עיניי גבר, אני הכי male gaze שבעולם לפעמים.  והגוף שלי נעים וסימטרי ומתוק במבט הזה.  אם הייתי גבר, הייתי בחצי-התורן כל היום ממני.

זה לא חכם וזה לא פמיניסטי.  ואולי – וזה הכי גרוע – אולי כל הדבר הזה מורכב משאריות רעילות של התודעה של אמא שלי.  אבל זה סייע בהחזרת האמון בגוף שלי.  זה החזיר לי כוח שכנראה לא מגיע לי ואני לא ראויה לו באמת, ושחטא על פשע, אני משתמשת בו בזילות ולרעה.  אבל לפחות הבת שלי חווה אמא שאוהבת את הגוף שלה.  וכבר לא אכפת לי איך אותו גבר רואה אותי, אם בכלל.  הכוח בחזרה אצלי, אני הסופה ואני יכולה להניע תרנים.  זהו.
איך הגעתי לכאן מהוגו בוס?

sofasafari by Jasmine Deporta

בכלל רציתי להתעכב על השחרור מהחפצים.
כמובן שאפשר להעניק ממד סמלי לכל פרט מהרשימה למעלה אך מבחינתי מדובר בתמונה שלמה של המשך הדרך.  כן, הכנס בדיחה על הקנבס הריק כי השועלים ברחו והציידים טרם הגיעו, או כי בני ישראל חצו את הים והמצרים טבעו.  הריק שהתאפשר מורה על כך שאני עדיין ממשיכה ללכת, שאין בי סטגנציה.  שנותר בי קצת מן הפרא.

הריק – ויתרתי על דברים ואני מקבלת את הוויתור כחלק ממני (owning it) וממשיכה הלאה.  אישור נוסף לכך שאני מסוגלת להכיל את הבחירות של עצמי, גם את המחורבנות ביניהן.  והייתי מקבלת גם בחירות אחרות, אם לדוגמה הייתי מחליטה להיות אלהורית או ביחידניות או כל אורח חיים אחר – לא הייתי מקשה על עצמי.  החברה מספיק תקועה בתחת של עצמה כדי שלא אוכל לעצמי את הלב בעקבות החלטות פרטיות.  אבל אין לי כבר כוח להשתופף בפינת המיטה של הקטנה אז זהו.


הערה (אולי קצת מיותרת, מטבען של הערות שנכתבות לאחר פרץ זרם תודעה):
כמה חברות שלי נמצאות עמוק בשיח הבודי-פוזיטיב מאז שהן ילדו. הן גם עברו שינוי תודעתי במקביל לתמורה הפיזית.  הן על עפות על תצוגות אופנה של ריהאנה ודוגמניות של Aerie. אני לא שם כי מזמן הייתי שם, עוד לפני ההריון.  סליחה על ההתנשאות אבל סטנדרטים ספציפיים של יופי משעממים אותי.  המשיכה שלי לנשים דעכה לגמרי אך נחמד לי להסתכל על אחרות, לא בקטע סליזי.  על איך הן נעות, על המחוות הקטנות, איך הן ממלאות חללים.  נשים זה דבר מרתק וכאמור המבט הגברי שלי דומיננטי.  מה גם שתחושת התלישות שלי גורמת לי להעריץ נשים שמתקיימות במרחב מבלי להתנצל או להתחשבן.
הקווים לדמותה של הגירל-קראש שלי בשנים האחרונות די זהים.  אני מאוהבת בקלמנטין דסו בערך מ-2013.  לאחרונה בנעמי שימאדה וברבי פררה. כן, כל היפות שלי בפינטרסט.  אה, וגם ריי שגב הישראלית. נכון, כולן מאד חטובות, גבוהות, קמורות וצעירות בצורה מרשימה, אבל הי, זה הקראש הפרטי שלי.

מצב ביניים I

עברנו דירה. אני מותשת, הזין שלי שבור מכל מה שהשתבש והשיער שלי הלבין.
באמת, יש לי משמעותית יותר שיער לבן. אין לי מושג מתי התגברה ההאפרה הזו. כעת יש לנו מראה בחדר. במאורה בה גרנו לא היתה גישה למראה התלויה על דלת הארון. חוץ ממנה היתה רק מראת גילוח קטנה ומשחירה ליד המקלחת. בחדר החדש נופלת אלומת שמש ישירה על העומד/ת מול המראה, כך שכל השערות הלבנות בוהקות כמו סיבים אופטיים בחשכת הרעמה.
זה מאד יפה בעיני, בייחוד התכונה שלהן לזרום ולהתפתל בכיוונים סתורים.

עוד לא סיימנו לפרוק ולארגן כי טרם הסתיים השיפוץ. מצב הביניים הזה מעייף אותי. אני מנסה לא להיות קצרת רוח מול ג' והקטנה. אבל ג' מתקשה בשינויים והקטנה משדרת על גל רגיש ומרדני. אתמול היא התפרעה כל כך שהעפתי אותה למיטה בלי כוס תה, ללא מקלחת ובלי צחצוח שיניים. היא סירבה ללבוש פיג'מה וישבנו על המיטה המוכרת בחשיכה זרה, כל אחת בפינתה. הצללים חדשים – המדפים והצעצועים הפכו למובלעות אפלות. כמעט נרדמתי בעצמי אז התחלתי לזמזם את Moon River. פתאום היא נזרקה עלי בחיבוק עייף, מגפפת אותי ומחפשת חום. נרדמנו יחד, מטונפות.

מצב ביניים, הגדרה זמנית א': תודעה המותנית בנסיבתיות היוצרת תחושה של חוסר שליטה זמנית, מאפשרת תליית תגובות רגשיות בנסיבות וחוזר חלילה. כל הזין.

פרט מהמיטה של טרייסי אמין. נזכרתי בה במהלך המעבר.

Soy el Fuego

אחד הדברים שמשמחים אותי בכך שנפטרתי מהפייסבוק היא העובדה שאני לא חשופה לטריגרים.
לא חודרים למרחב שלי כל מצגי השווא למיניהם, דיוני הטרולים המעיקים או המאמות המציקות והאבות הפגומים.  כן, שמעתן נכון את נימת ההתנשאות.  עיקר העניין הוא שאני לא חשופה להרבה מילים – אמנם חלקן חשובות – שנזרקות לחלל/פיד ויכולות לעורר בי שדים.  למרות זאת אני מקבלת ריקושטים, בעיקר דרך הוואטסאפ ובשיחות מסדרון.  חבל שאי אפשר להשתיק שיחות מסדרון.

הגל האחרון של #לאהתלוננתי כמעט ונסחף מעלי לולא הזכירו אותו במהלך סוף השבוע האחרון בו בילינו עם חברים בצימרים קבוצתיים.  זו קבוצת החברים הקרובה ביותר של ג', ותדירות המפגשים שלהם יחסית גבוהה.  פעם בכמה חודשים אנחנו נפגשים לסופ"ש שלם, כולל לינה.  פעם הסופ"שים האלה כללו נערות מתחלפות בביקיני (פעם-פעם גם אני הייתי אחת מהן), אלכוהול, סמים קלים, רכיבת שטח ושחייה בעירום.  פחות מעשור עבר והסופ"ש כולל עגלול, מחית פירות, פסטה-בלי-כלום והמון מצופים צבעוניים ובימבות.

אני נמצאת בשולי המפגשים האלה למרות שאני מחבבת מאד את החברים.  שאר בני ובנות הזוג שהצטרפו במהלך הדרך התחברו טוב יותר ממני.  שניה לפני שאנחנו צוללים לתוך אחד המפגשים הללו אני נושמת עמוק, מכינה את עצמי לערבוביית הילדים, קרעי השיחות, הצחוק הפרוע והנזיפות הרועמות.  אני מעדיפה להיכנס מיד למים יחד עם הקטנה.  הקטנה היא תירוץ מעולה ללקיחת אוויר פה ושם.  היא שוחה כל כך יפה, ברגליים חזקות וזריזות ושזופות. כשהיא נעמדת מולי על שפת הבריכה, מכינה את עצמה לקפיצה, האור נשבר על הפלומה הבהירה שלרגליה ואני נפעמת.  היא שוחה בראש זקוף ופה סגור, ברבע חיוך. ג' אמר שבהבעה הזו היא דומה לי.

ברור לי שזה לא הכי בריא, אבל אני אוהבת להשוות בלב בינה לבין שאר הילדים ולסכם שהיא הכי נהדרת.  היא בוגרת ומלאת דמיון ואכפתיות.  היא מצאה כמה חיפושיות ענקיות בחול, נתנה להן שמות וסחבה אותן על מקל לאדניות הצימר שלנו ונסתה להאכיל אותן באגסים. איכשהו זה הפך לטרנד לוהט בין הילדים ושאר האמהות התעצבנו ובצדק.  ואני רק הייתי מבסוטה מכך שהיא מובילה את הפרוייקט ומסבירה לכולם עובדות מדעיות מופרכות שהמציאה על חיפושיות.

אחרי ארוחת הערב החל סבב בלאק ג'ק ושחיתויות.  הילדים עדיין דהרו על קורקינטים ובימבות ברחבה עד שהתקבצו לאיטם באחד החדרים לצפייה בטלוויזיה ובליסת ממתקים. כבר סגור ומנוי ביננו שבסופי השבוע הללו אין גבולות – כל הסחים מעשנים וכל הילדים נחנקים על M&M.  גם ההורים ההיפים נאלצו לבלוע את כבודם ולאפשר לילדיהם לזלול רעל מתועש, ואני ביניהם.  ברגע שהילדים נעלמו השיחות החלו לקבל גוון פחות מצונזר ועניין #לאהתלוננתי עלה.  כל אחת מהמשתתפות העבירה אנקדוטה או יותר.  לא שיתפתי והלכתי לבדוק את מצבה של הקטנה.  הלשון שלה היתה צבעונית והיא הייתה גמורה מעייפות ובהתה במרקע. לא, היא ממש לא עייפה ולא רוצה ללכת למיטה! חזרתי למשחק אבל מישהו תפס את מקומי הקודם והתחלתי להישרף בכל סיבוב.  כעת ישבתי ליד אחד מבני הזוג שהצטרף אחרון לקבוצה, גבר היפראקטיבי שלא סתם את פיו.  ג' ישב מצידו השני ולא אמר מילה, אבל ראיתי כיצד הוא מתחיל להתחמם בחשאי.  איכשהו אותו בחור קרא לי "בריטית קרה כקרח" וצחקתי עליו שהוא לא מכיר אותי בכלל.  לא היה בזה סאבטקסט ולא הבנתי למה הכינוי הזה הציק לי.

השיחה נעה במעגליות וחזרה לעניין התלונות.  לא יכולתי לספר את שלי במרחב ההוא באותה מידה שלא יכולתי להתלונן בעבר.  אם לדייק, לא יכולתי לשתף מאותה סיבה: השיפוטיות שאני חוזה מראש בתגובות השומעים, גם אם היא אכן קיימת וגם אם בדיתי אותה כדי להעניש את עצמי.  הגבר שלצידי נתקף ברעב והוא חיסל חבילת קשיו שלמה וניסה להבין מאיפה ניתן להזמין פיצות לחוף שכוח-האל שבו השתכנו.  נשרפתי שוב וראיתי שג' תכף מוריד על ראש שכננו בקבוק בירה, אז הצעתי לבחור לעשות איתי אומגה על החוף.  זה חלק מהאטרקציות במקום וטרם עליתי עליה.

ברגע שהתרחקנו מהרחבה המוארת הווליום שלו ירד והוא החל להתלונן על גישות ההורים האחרים ועל השיפוטיות שלהם.  בכל השיחות האישיות הקצרות שהיו לי עם משתתפים אחרים בקבוצה עלו טרוניות על ההורים האחרים. כמובן שגם לי יש בעיה עם כך שאנחנו תמיד מוכנים שעתיים מראש ומחכים לשאר עד שנצא לים/בריכה/מסעדה/סיור, כי אני יקית מעצבנת ומתנשאת.  מכיוון שיש לנו רק ילדה אחת נטולת תיק-החתלה דרושה לנו התארגנות מינימלית, למרות שגם בעבר לא נהגנו לארוז בכל יציאה תיק 40 ליטר כמו לטיול חובק אסיה. למדנו לא להמתין לשאר החברים ולצאת ראשונים, מה שמדרבן את כולם להזדרז.  ברור לי שזה מחרפן אחרים ושההתנהלות שלי לא חברותית.  בכל מקרה השמעתי נהמות הזדהות במהלך שטף הקובלנות שלו, בעודנו יורדים בשביל החול השומם.

בקושי ניתן היה לראות את מתקן האומגה בחושך.  הוא התפרש בין שתי נקודות מרוחקות יחסית, העליונה מביניהן ניצבה על דיונה סחופת חוחים.  טיפסנו עליה והוא זינק ראשון.  טסתי בתורי וצחקתי בקול.  אחר כך החלטתי לנסות לקפוץ בגלגול באמצע המסלול ועליתי הפוך, עם הגב כלפי החוף.  הגלגול לא היה מוצלח והתמלאתי חול תחוח אבל הייתי מאושרת.  ניסינו עוד כמה נסיעות אקסטרימיות יותר על המתקן, כל אחד בתורו.  הוא אמר לי שאני בריטית משוגעת, שזה אמנם שדרוג מהמחמאה הקודמת אבל עדיין מציק.  בדרך לצימרים הוא חזר ואמר ששנינו קצת אאוטסיידרים בקבוצה אבל אמרתי לו שזה מתבקש.  גרעין הקבוצה מורכב מכמה אנשים ששכבו זה עם זה בטיולים שאחרי הצבא לפני כעשרים שנה.  הילדים שלנו נהנים לבלות יחד וזה נחמד שיש את האפשרות לעשות דברים כקבוצה, שזה לא מובן מאליו.  למען הדיוק ההיסטורי, הוא פחות אאוטסיידר ממני מכיוון שחברו הטוב התחתן עם חברה אחרת בקבוצה.

בחזרה במעגל האור והיתושים והקלפים הוא היה יותר רגוע וניסה לחפש פיתות וגבינה כדי ליצור פיצות בעצמו.  התיישבתי ליד ג' והמשכתי להפסיד.  חלק מהילדים החלו בריב הנובע מעייפות כך שהמשחק נעצר וכל זוג הלך להרדים את שלו.  הקטנה כעסה עלינו מאד והכריזה שלא תישן לעולם.  בסוף היא נרדמה מתוך בכי זועף.  חזרנו טרוטי-עיניים לשולחן והורדנו כמה שוטים כדי להתעורר.  מחוץ לרחבה שלנו רחשו צרצרים וכוכבים ושבר גלים, ומישהו צחק על ג' שמאז שהלכתי לאומגה הוא לא רגוע.  הצעתי לו לבוא איתי שוב מכיוון שכבר הפסדתי את כל הכסף.  הלכנו יחד עם אקסית של ג'.  היא אמרה שהיא מפחדת אבל חייבת להתרחק קצת מהקבוצה.  שניהם סיפרו לי שבשעה שהתקלחתי בצהריים הקטנה עשתה כמה סבבי אומגה כמו גדולה, היחידה מבין הילדים.  תססתי מגאווה על הנינג'ה שלי.  האקסית אמרה שאם תהיה תכנית מיני-נינג'ה כדאי שנשקול לשלוח אותה.  היא חסרת פחד והחלום המשותף שלנו הוא לפתוח קרקס.  יש לנו כבר כמה תרגילים מוכנים, רובם כוללים אותה מטפסת עלי ונעמדת על כתפי או ראשי בצורה זו או אחרת, ואני על רגל אחת.  ג' נחרד בכל פעם.

התמלאנו חול וחזרנו ישר למקלחת.  ג' נרדם מיד ואני נותרתי ערה ומעקצצת, מאזינה לפרצי הצחוק מעבר לחלון.  לא התלוננתי כי סגרתי את העניין בסכום כספי נאה.  הייתי בת 20 ועבדתי בחברה יוקרתית בעלת לקוחות אח"מ בינלאומיים.  אמנם עבדתי במחלקה אחרת אך התלוויתי למנהל הכספים לרבות מהפגישות עם נציגי הלקוחות.  הוא היה CFO עם כל המשתמע מכך – סטטוס, גיל ותרגיל.  זו היתה התקופה בה ניסיתי לאתגר את עצמי להגיע הכי רחוק מבחינת אפשרויות הקריירה, ואכן הגעתי עד לבית הלבן.  אני בחרתי לשכב איתו.  בידיעה שהוא נשוי ולרוב די דוחה אותי.   בחלקו, הדבר היה משחקי כוח בראש שלי.  ובחלקו השני הענשה עצמית, פרוטוקול שחוזר על עצמו עד היום.

סיפרתי עליו פעמיים בעבר ובשתי הפעמים אמרו לי בצחוק, daddy issues.  אין ספק שיש לי בעיה עם הוריי אבל אני לא חושבת ששכבתי איתו מהסיבה הזו.  שאר הבנים בני גילי במשרד נראו לי ילדותיים מאד, בוגרי קולג' בעלי בייבי-פייס, Myspace ותסמונת עמילן-יתר בגרדרובה.  אני הספקתי לחצות חצי גלובוס ולישון ברחובות, לא היתה לי שיחה עמם בכלל.   במקביל שכבתי עם שתי בחורות, אחת בת גילי ואחת מבוגרת יותר.  שום דבר לא היה יציב עבורי באותה תקופה, אבל לא חיפשתי יציבות.  תכננתי לעזוב את המשרד לאחר שאוכל לנכס כמה קשרים ופרויקטים לרזומה.

אותו CFO נהיה נועז ולהוט יותר כך שרציתי במגע עמו פחות ופחות.  בעקבות כמה מבטים ברורים ורמיזות שנזרקו באוויר הנחתי שרוב חברי ההנהלה יודעים עלינו כי הוא בטח השוויץ בי באיזה מפגש גולף מנהלים או נסיעת סקי.  מהלך מטומטם שלו שהניח בידי קלף מיקוח.  הוא התחיל לסדר את יומו ככה שנוכל להיפגש יותר.  כבר לא רציתי בכך אך המשכתי כדי שלא אאלץ לעזוב את המשרד באמצע פרויקט.  ידעתי שאפוטר ברגע שאפסיק לספק שירותים חיצוניים.  הוא הפך לאובססיבי וגילה להפתעתו שאני לא אקסקלוסיבית (מפתיע שהופתעת, מלך היקום כולו, מכך שיש עוד אנשים ונשים חוץ ממך בעולם).  הוא התחרפן לחלוטין מכך שהאחרים הן בעצם אחרות והחל לחתור לשלישיה.  הוא אמר שהוא מכיר מישהי שראתה את התמונה שלי ומאד רוצה לנסות.  איכשהו הוצאתי ממנו שמדובר בזונה.  זה הגדיש לחלוטין את הסאה ובפירוש הגדיר את הקו האדום שלי אי-אז בגיל 20.  הוא לא הבין מה הבעיה שלי עם זונות והסקתי מכך שהוא בעצם מחשיב אותי לאחת.  זה הכאיב לי יותר ממה שרציתי להודות ומחק את כל הכוח שחשבתי שהיה לי מולו.

ההשתלשלות הקוסמית המוזרה הובילה לכך שבדיוק באותם ימים חלה ברקע התפרקות ומיזוג החברה. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק, מה אמרתי לו או למישהו אחר אבל איכשהו שנינו מצאנו את עצמנו בחדר היו"ר הכמעט-לשעבר יחד עם עו"ד וסמנכ"ל נוסף.  לאחר מלא מילים גבוהות וכמה בדיחות מגעילות נשאלתי מה אני רוצה בתמורה למכתב פיטורים עקב פירוק החברה ומעבר לעיר אחרת.  נקבתי סכום ויצאתי מהבניין עם הצ'ק בידי, מבלי לאסוף את התיק שלי ומבלי לעצור.  הייתי הלומה.  נקבתי בסכום צנוע יחסית, כזה שהספיק לי למחשב נייד וכמה טיסות.  השארתי שכ"ד מספק לשותף וארזתי תיק.  לא נפרדתי מאותן בחורות.  באותו שלב נותרה רק אחת מהן, זו שגם הגעילה אותי ועדיין המשכתי להעניש את עצמי איתה.

בטיסות ישבתי בקהיון מוחלט.  אני לא זוכרת מה הרגשתי או על מה חשבתי במשך תקופה.  כמה חודשים לאחר מכן התחלתי לספר לעצמי את הסיפור באופן שיתאים לי יותר, שיחזיר לי קצת כוח לתוך הנרטיב.  הסכום שניתן לי קיבל תדמית של החלטה, של בחירה בתוך כאוס.  השתמשתי בכולו ממש מהר, עד הסנט האחרון.  אין ממנו זכר.  לפעמים אני נזכרת באותו גבר ומתכווצת בגועל.  ממרום גילי אני שמחה שלא חטפתי ממנו איזו תסמונת ונרלית.

לאחר מכן לא התקרבתי לאף אחד או אחת במשך כמה שנים.  לפני ג' היה לי חבר הומו כך שהמגע היה מועט מאד אך היה בזה משהו מרפא.  ג' היה עדין ואוהב, ועודנו.  ויש לנו, וסליחה על הקיטש, פרי אהבה.  היא עינב קטן או רימון חצוף.  אני מושכת בכל החבלים כדי שזה לא יתפרק, כל הזמן.  לפעמים זה מעייף כל כך, ולפעמים אני מוצפת בתזכורות מהעבר ואני מרגישה שאין לי כוח בכלל.

דרקון של KERO