המאורה

כמה מחשבות:

–  אם סוקו בהריון, אולי גם אני יכולה.
אולי כל העניין הוא לאבד מסלול מחדש ועדיין להישאר כנה לעצמי.
יכאב לי מאד לאבד את המעט שהשגתי מאז הלידה. אולי אשיג יותר בזמן אחר, אבל זה לא נוגע בדבר.

–  התחרטתי קצת על פרסום הפוסט האחרון אבל פאק איט.
במשך כמה ימים הסתובבתי בריקנות ברוכה, כזו הנובעת מפריקה וחשיפת צלקות לאור שמש. או בעקבות מפגש אצל הפסיכולוגית. או בכי.
אני לא מדברת על העבר בגלל שזה מאיר אותי בזרקור מוזר, כמו בזירת קרקס. פתאום השיער שלי מסתמר לרעמה כתומה ואני בבגד גוף שבו רואים לי את ההו-הא. מעטים האנשים שמכירים את ההיסטוריה המלאה, אפילו ג' לא שמע את כולה. אנשים מתייחסים אלי אחרת לאחר היכרות עם עברי. ואולי אני מניחה שהם מצפים ממני לתגובות אחרות, בהינתן כל המשקל המוזר הזה. אבל אני ממשיכה להתיימר לנורמטיביות מתפקדת; לדמויות שהרכבתי לעצמי: אמא, פרטנרית, עובדת, סטודנטית. הכי מעיקה העובדה שאני חווה בעיות וכאב -עכשיו-, דברים טריים ולא מפעם, וזה קריטי עכשיו, זה בולם אותי עכשיו. לכן גם קשה לי להתחיל טיפול מחדש. ומה שהיה פעם כבר נצרב וזהו. את הבדיקה לכך בצעתי כשילדתי וגיליתי שאהבתי את התינוקת שלי. פחדתי שאי-אהבה זה עניין תורשתי, או מוטבע באופיי. אבל אהבתי אותה מיד, את הטרולית הקטנה והסגולה, בפרץ מבכיא של רגש חדש.
מאז היוולדה אני אומרת לה מדי יום, לפחות פעם ביום: אני אוהבת אותך. עד שזה יצרב בה מתחת להכל.

–  לאחרונה אני אוהבת להרים אותה בלילה להשתנה. לקראת חצות נוצר הרגע הזה שבו אני מרימה את הגופיף המזיע קלות ונושאת אותה לשירותים המוחשכים ומושיבה אותה בעדינות על האסלה. היא מתנודדת וממשיכה לישון ומשתינה בצלצול קל. היא נשענת עלי בחצי חיבוק, בנשימות עמוקות. בחזרה במיטה הפרצוף שלה סתום ותינוקי. השפתיים הפשוקות כל כך יפות. אני אומרת לה שוב שאני אוהבת אותה.

–  אנחנו באמצע מעבר דירה. זה מעבר איטי מאד.
התרגלתי למעברים חדים – לזרוק את תכולת החדר על פוטון, לארוז בתיק דאפל אחד ולזוז. המעבר האחרון היה לדירתו של ג', שכונתה בדמי ימיה "המאורה", שכן אז היה סטודנט נצחי לאומנות. כן, מאפרות מעשנות תמידית, שטיח מחורר, סקיצות מודבקות לחלונות, דיונים אינסופיים על לימינליות בתנועות ציור שונות ו-what have you, חפיסות טבק וחשיש וכתמי צבע כמובן. זעיר-בוהמה. ואז אני תקעתי יתד ולאט לאט המקום התרוקן, התנקה, אור שמש הסתנן מבעד לעלים, השטיח נעלם, נפטר הכלב, אומצו אחרים. תמיד התגאיתי בכך שאני לא מנסה לשנות את בני הזוג שלי, אך כנראה אצטרך לאכול את כובעי. אבל אולי הוא השתנה בעבור או בעקבות משהו אחר. תכף אנחנו משלימים עשור יחד ובעשור הזה קרו עוד דברים חוץ ממני, גם אם נדמה לי אחרת.

כמה שנים לאחר שעברתי למאורה-לשעבר הצטרפה אלינו החבילה הגנטית המכונה "הקטנה". וזה הרגע שבו נכון היה להספיד את המאורה. והיה גם נכון לעזוב אותה. ידעתי זאת אבל הייתי מחוסלת מההריון כך שלא יכולתי לארגן מעבר. היא נולדה ונהיה קר מאד, היה רק מקור חימום אחד ושתינו הסתופפנו מולו כאילו המלטתי באיזה גולאג. הדירה התמלאה בקבוקים, משאבות, שמיכות, חיתולים. לא היה לה כיף, לדירה. הדלתות חרקו והחלונות סרבו להיפתח והכל התמלא אבק. כתמי רטיבות הפציעו בפינות החדר והסיד נסדק. אהבתי לבהות בסדקים. הקטנה גדלה וניסיתי להחזיר את המצב למינימליות הקודמת, נטולת הערימות והשמיכות, לגדר את האבק בחזרה למקום גידולו הטבעי. אבל כאילו פוצצו לי איזו הלו קיטי באמצע החדריים וחצי: הכל תמיד מלא לגו ואופניים וסנדלים זעירות וגיבובי ספרים קשיחים וצבעי שעווה בכל מקום, על קירות ובתוך כיורים.

סדר מאד חשוב לי, זה בעצמותיי. אין לנו "ימי ניקיון" כי הבית נקי. פעם ביום לפחות הוא חוטף טאטוא אלים והכביסה מתקפלת בחורמה ונאספת אל אבותיה בארון ברגע שהיא יבשה. אבל הלגו הזה! ומגדלי הקוביות שאסור לפרקם כי ככה הכריזה הגברת! החדרים הקודמים בהם גרתי תמיד היו ספרטניים. זכורים לי שני בחורים לפחות שהתפלאו על הריק, בנימה שהבהירה לי שהם חושדים במשהו; אחד מהם היה השותף. כבר אין מקום במאורה הזעירה, בגדיה של הקטנה כמעט ומתפקעים מתוך השידה ששימשה אותה מאז הינקות. זה מחרפן אותי.

גם העמדה שלי במשרד נקיה וריקה, משהו ששמתי לב אליו לאחר ראיון עבודה שבו התבקשתי לתאר את השולחן שלי. מסך, מקלדת, עכבר. שאר העזרים: עט, מרקר, פנקס, מטען, תיקי פוליו וכוס תרמית נכנסים למגירה בסוף כל יום. בתפקיד הנוכחי התווסף עציץ קטן שחברה קנתה לי. הוא נשאר על השולחן. אותו מראיין אמר לי שאני כמו ראש הממשלה. לא התקבלתי למשרה.

ההחלטה לעבור לדירה גדולה יותר כבר מדוברת למעלה משנתיים, הבשילה לגמרי וכמעט הרקיבה. החלטנו לעבור הקיץ, זה היה שינוי גלוי וברור (שלא כמו הריון מעורפל או עתידנו בכלל) שאמור ללמדנו על המסוגלות וההתמודדות שלנו עם תנודות בשגרה. אבל מכיוון שכל התהליך הפך לאיטי, לא נראה לי שנוכל להתייחס אליו. בעצם אולי כן, כי גם שאר השינויים בתקופה האחרונה לקחו זמן רב, למשל מעבר התפקיד שלי או הצמיחה של הקטנה או כל התמורות בזוגיות שלנו. לוחות טקטוניים התחברו בינתיים בחזרה. ציפורים עפו אחורה וזה. אוף, אין לי מושג.

מצאנו דירה קרובה למאורה, גם בעלת גינה קטנה. לפני כחודשיים קיבלנו את המפתחות והתמהמהנו עוד קצת עם השיפוץ. הדירה הקודמת שייכת להוריו של ג' כך שאין עלינו לחץ, שזו פריבילגיה נהדרת חוץ מזה שבא לי לצרוח כבר. ואז פתאום התחלנו לשפץ ולסייד ועכשיו יש דירה ריקה, סמי-משופצת, שניתן לפוצץ בה הלו קיטי חדשה. עברתי בה הבוקר, הנחתי בה כמה שקיות מצעים וצעצועים. טאטאתי קצת אבק למרות שהצבעים יחזרו אחרי החג. שאפתי את הסיד המהול באור שמש ודבק סיליקון והדהדתי בין החדרים. הלוואי ולא היינו צריכים להוסיף להם רהיטים. הכל נהדר בדיוק ככה: לבן וריק ופנוי.

אפקט קומורבי על בלטה ארצישראלית מצויה


שדות הציד הנצחיים

אולי כן אוכל לכתוב מה קרה בין הורי לביני.
בשורה התחתונה הייתי הריון לא רצוי, ילדה לא רצויה, מעמסה מוזרה ונונקונפורמיסטית, אולי כתוצאה של חוסר החיבה. לא זוכרת מתי חבקו אותי בילדות המוקדמת – חוץ מסבי מדי פעם, והוא גר במדינה אחרת. זוכרת חיבוק ספציפי של דודתי בגיל 7 שבעקבותיו פרצתי בבכי מבוהל ובלתי נשלט ובלתי נגמר ועוד חיבוק מאולץ ומלא שפם לח של אבי ביום בו העלה אותי על מטוס שהוביל אותי לפנימיה אליה נשלחתי נגד רצוני בגיל 15.

ואולי אוכל לעגן את זה קצת:
כשהייתי בת 11 עברנו לעיירת חוף גדולה ונעימה. זאת בעקבות תקופה בעיר אחרת, צפונית, שלא היה בה כלום חוץ משלג: דשדוש בשלג חורק, נסיעות על שלג שחור, שלג על מדרגות, ציורי קרח על החלון. במהלך הקיץ עדיין היו לא מעט גזעי עץ נצורים בטבעות קרח עיקשות, מעופשות. אני זוכרת זריחות ושקיעות אלימות שנמשכו ימים שלמים. ואז סבא נפטר במדינה אחרת, המשפחה התפרקה, עברנו יחד ולחוד ממקום למקום, ולבסוף הגענו לעיירת החוף.

המקום היה כל כך יפה שהייתי יכולה לגור בו לנצח. ואולי אני רק מאדירה אותו בדיעבד.
לא, הוא באמת מקסים, גיגלתי שוב. אך הסימנים היו בו מלכתחילה, מעצם הגדרת המקום כעיירת נופש: מקום בו פוגשים את המקומיים בבתי הקפה או בשוק הדייגים ואומרים להם שאנחנו מקנאים בהם על כך שהם חיים במקום כה יפיפה אבל אנחנו לא – לא באמת מסוגלים לגור שם תקופה משמעותית. מקום שליו ומשעמם ויפיפה עד שנצרבות לך העיניים. רחוק מדי מעיר הבירה.
ההורים כנראה התייחסו אל העיירה כאל תחנת מעבר. מאז הם עברו למדינה אחרת בלעדיי.

בלילה הראשון בעיירה שמעתי את קריאות השחפים. התיישבתי על אדן החלון שלי, הפונה אל המרפסת הקדמית. השחפים צווחו בחשכת האוויר המלוח ועקצצתי כבר לחקור את המקום. במהלך הימים הגדלתי את הרדיוס מהבית. עליתי על גבעות וחקרתי את המזח. צפיתי בלהקות דגים המסתחררות בטבעות ענק כסופות ליד דפני ספינות. טיפסתי על עוגנים חלודים בגודל של בקתות. הלכתי שעות בחול וקיפצתי בין צוקים, ממגדלור אחד למשנהו. גם לאחר שהתחלתי ללמוד בבית הספר המקומי המשכתי לסייר באזור, על אופניים וברגל. לא רכשתי חברים אך לא הייתה בודדה. השתלבתי בזרם, השלמתי פערים אקדמיים והתחלתי לקלוט את הבדיחות הפנימיות בכיתה.

קשה לי לכתוב את זה. גם בנקודות.
זה אולי נכתב כמו סיפור, אבל הוא מפורק. היה פסטורלי והייתי תלושה.
הפער בין העור לבשר הציק לי. היום זה אולי מכונה דיסמורפיה מגדרית, או דיסמורפיה כלשהי. או, בשיא הפשטות והביולוגיות שבעניין: גיל ההתבגרות. אבל לא היתה לי גישה למקורות מידע או אישרור לכך שאני עוברת תהליך תקין ונורמטיבי.

המשכתי לטפס על גבעות ולשחות לאורך קו החוף ולהיפרם מבפנים. מים נשטפו מעלי, השחפים דאו בחדות, רצתי קילומטרים של חול ושדות. צלקות ישנות עדיין מתנוססות על ברכי ושוקיי, אבל אלו פציעות שהטבע חרך בי ולא אני. אחותי נהגה לחתוך את עצמה, אני לא ידעתי שזו אופציה בכלל.

התחלתי לבחון בתוך עצמי האם אני בעצם בן ולא בת. אולי העניין היה נטוע בכך שאחי הקטן ממני כן היה רצוי וזכה ליותר גילויי חיבה. כן, אמי המשיכה ללדת למרות שלא היה בה גרם של רצון אמהי.
לפני כמה שנים, לאחר שחידשנו את הקשר, היא הגיעה לפגישה משותפת אצל הפסיכולוגית ושם הודתה בכך שלא רצתה להיות אמא. הפסיכולוגית התפלאה על תגובתי האדישה. אבל איך יכולתי להגיב אחרת. היתה בזה הקלה על כך שהבעיה לא בי, אף פעם לא היתה בי. אבל זה היה too little, too late. בעיקר too late. כי לאחר שנים שבו הוריי חזרו והשרישו בו את התחושה שאני חולת נפש, לא מאוזנת, משוגעת – ובכן, לשמוע שבעצם תחושותיי היו שפויות כל אותו הזמן גרם בי לשיתוק פנימי. דריסה מיידית של מה שידעתי על עצמי, ומה שאמרתי לעצמי שידעתי על עצמי, ומה ששכנעתי את עצמי לגבי עצמי. חריכת שדות מואצת לאורך מרחבי הנפש. שתקתי והנהנתי.

הנה, אני לא מצליחה לכתוב על זה בקו ישר.
בחזרה לעיירה הקטנה המרוצפת אבנים קטנות, חלק מבתיה מכוסים שיחים המטפסים פרא. בעונה מסויימת חלקם פרחו בבעירה צבעונית ויכולתי לראות אותם גם במרחק מיילים מקו החוף. יום אחד הבנתי שאני מאוהבת או חושקת באחת מהבנות בשכבה מעלי. או שהמחשבה עליה גורמת לשיפולי בטני לפעפע. הייתי בת 15. אז אולי לא אגדל להיות גבר, אולי אני לסבית. ההנחה הזו אירגנה את מצבי למשהו שפוי יותר, למרות שהומוסקסואליות בעיירות קטנות של הניינטיז קוטלגה כמחלת נפש בדיוק כמו אובדנות או סכיזופרניה. אבל היתה בהבנה הזו רווחה משמעותית כי היא תפקדה גם כקצה חוט אליו יכולתי להגדיר את עצמי, וגם כאישור על אבחנת הוריי על מחלת הנפש שלי. חרב פיפיות. ומתוך ההקלה הזו הלכתי ופירסמתי בחלל הכיתה על נטייתי. תמיד הייתי חסרת כישורים חברתיים, מעולם לא ידעתי לקרוא נכון את שפת החדר.

הלב נכמר על הילדה הזו, כמעט מטר ארבעים, בשיער פרוע וגופיה מחוררת, המכריזה על דברים שאינה מבינה בהם. והאם תמיד הדרך ארוכה, וגם עכשיו היא אינסופית, ואיני יודעת כלום על הורות, אהבה, על מקומי בעולם. כמובן שהבנות יצרו עלי חרם מיידי וכמה בנים הלכו איתי מכות. החברים הקרובים יותר נשארו נאמנים, אמנם משועשעים מהסיטואציה. לא סבלתי מהחרם מכיוון שהוא לא שינה את הסטטוס קוו בהרבה. וההקלה הזו, הידיעה הפנימית הזו, משהו בה הזקיף את סנטרי.

הוריי אבדו את הצפון. צעקות, האשמות. אני עושה להם דווקא, בכוונה. להכעיס.
זה היה הקש האחרון. מזה שנים שאני מוזרה להם, מנותקת, לא מגיבה ולא מתנהגת כילדים רגילים. אבל בהכרזה הזו הם שמעו יללת קרב מתריסה.
יכול להיות שהם צדקו. אבל לא הייתי מוכנה לשלב הבא: הם רשמו אותי לפנימיה שבה אמי למדה בנערותה, במדינה אחרת. אגב, טמטום גמור כי הפנימיה יועדה לבנות בלבד. אין לי מושג מה נאמר למנהלי המקום לגבי נטייתי, אם בכלל. הוריי שלמו כסף טוב. ובמקביל כמובן שגיליתי שגם בנים עלולים לגרום לתגובה מוזרה בין רגליי. חתמתי על עצמי כמטורפת אחת ולתמיד, אבל עדיין קיוויתי לחמלה ולביטול הגזירה. התחננתי בפניהם שיאפשרו לי לסיים את שנת הלימודים.

במשך השנים המעטות בהן הספקתי לגור באותה עיירה יפה זכיתי לראשונה בגרסה של שגרה ושל הערכה. הצטיינתי בלימודים למרות שהתקשיתי לשבת ולהשתתף. קפצתי כמה כיתות וניגשתי מוקדם מאד למבחני הבגרות. יכולתי לסיים תיכון בגיל 16 ובהצטיינות יתרה. מנהל התיכון והיועצות כבר שלחו את מועמדותי לכמה אוניברסיטאות נחשבות. אבל הוריי קטעו את כל הדבר הזה באיבו.  וזה מה שעדיין כואב: שכבר היה לי חלום, ריאליסטי ובריא. רציתי להיות אקולוגית, או להתעסק בכלכלה ירוקה, או להיות ממשיכת דרכן של רייצ'ל קרסון, ג'יין גודול ועמיתותיהן, ותמיד לרוץ לאורך חופים וצוקים פראיים. אני חושבת שזה היה חלום נהדר, הגיוני ושפוי עבור נערה צעירה, משהו שהורים יכולים להתגאות בו. אבל הוריי היו חברים ב-Board של בית הספר המקומי (הוועד? אני לא בדיוק יודעת איך לתרגם את הפונקציה) וברמה המוסרית לא יכלו לשאת את השיגעון החדש. אז נארזתי אחר כבוד ונשלחתי לפנימיה.

נסענו לשדה התעופה הקטן, שאכן היה שדה מצהיב שנחצה בכמה מסלולי המראה/נחיתה בודדים, שטח צבאי-לשעבר. אבי חיבק אותי באותו חיבוק מפורסם על מרפסת מבנה הבטון, ואני גררתי את רגלי לאורך האספלט לעבר מדרגות המטוס. היקום נשנק סביבי והאפיר. זה אולי נשמע דרמטי אבל זו האמת.

הפנימיה היתה ממוקמת בקצה עיר ישנה, בקצה התעשייתי שלה. גם שם היו שחפים, אבל הם היו קטנים יותר ונותרו בדאייה תמידית. קשה לי לתאר את הבדידות. הייתי הקטנה ביותר בכל המוסד. חסרת כישורים חברתיים, ובנות בגילאי 17-18 דורשות קיתונות של כישורים חברתיים. זה דרוש להישרדות. השיער שלי החל לנשור בגושים ואפי לא הפסיק לדמם. בהתחלה בכיתי להוריי דרך הטלפון הציבורי שהיה תלוי במסדרון ליד אולם המקלחות, בעוד מייבשי השיער שואגים ברקע ומוזיקת יורוטראש בוקעת מהחדרים. תנסי עד חג המולד, אמרו. ואז עד חופשת האביב. ואז כבר הפסקתי להתחנן.

במקום ללכת לשיעורים ולחזור למסלול האקדמי שהתוויתי לעצמי התחלתי לשוטט. זו תגובה רגילה אצלי, לשרך רגליים עד שהתחושה מתאבנת, בגוף ובנפש. נרדמתי על ספסלים. הגעתי לעיירות אחרות. הפסדתי את שעת העוצר בפנימיה כל כך הרבה פעמים עד שהפסיקו לספור את איחוריי. שוב חציתי קילומטרים של שדות, לאורך פסי רכבת וגדרות אבן נמוכות. מתישהו לא חזרתי לפנימיה בכלל. חציתי את היבשת והגעתי לאסיה. מצאתי עבודות מזדמנות. הייתי שייכת למשהו אחר ולא שייכת בכלל. חזרתי לחייך. גילחתי את שיער ראשי והשטחתי את חזי בעזרת כמה גופיות עבות והמשכתי לטייל.

אפסיק פה.
משהו התנקה בי עכשיו אבל הרבה זוהמה חזרה לזמזם בעורקיי. זמן רב לא התעסקתי בתקופה הזו. זה דורש ממני בליעת חמצן וצלילה עד סחרחורת. לפני כמה חודשים חשבתי לבקר שוב בעיירה הזו שלי אבל אם אלה היו שדות הציד הנצחיים שלי, עדיף שאותיר אותם טהורים.
צום קל או יום אופניים שמח.

Lisk Feng, from When Marnie Was There

מי בכלל יודע ממנו

הודעה שקיבלתי הבוקר:
'אני מפחדת שלא תעני לי… אבל הכל בסדר איתך יקרה?'
זה לא שאני מאד פעילה בוואטסאפ, אך אנחנו נוהגות להתכתב בתדירות שבועית מסודרת. מזה כמה שבועות שאני בקושי עונה לה, ואם כן אז לקונית. יש לנו בנות באותו גיל; אנחנו גרות די קרוב זו לזו; שתינו עולות-ישנות; שתינו עברנו הריון והורות ראשונית לא קלים. ועכשיו היא ילדה עוד בת ואני ממש לא נמצאת שם בשבילה. למרות שהבטחתי לעצמי שאסייע לה.

התינוקת שלה נולדה באוגוסט ואני הייתי עסוקה בהישרדות. היולי-אוגוסט הזה השטיח אותי. שילמתי על קייטנות, הזמנו בייביסיטר פה ושם, הבאתי את הקטנה איתי לעבודה כמה פעמים, ג' (העובד כעצמאי) בילה איתה ימים שלמים, לקחתי חופש והלכנו לים ולמוזיאון והכל נהפך לבליל נוראי של אי-עמידה במטלות, ילדה שרובצת צהריים שלמים מול הטלוויזיה וצועקת עלינו, גבר שעסוק מעל לראש בפרויקט עם דדליין באוגוסט (מי המטומטם שמציב דדליין באוגוסט? ואיזה פרס הוא רוצה על כך?) וכל הדברים שמצטברים אצלי ומעייפים אותי כל כך.

אני עדיין משתקמת מאוגוסט.
לפעמים אני רואה סבים וסבתות אוספים ילדים מהגן או מבלים איתם בגינת השעשועים. הם נראים יותר עייפים ממני ועדיין הקנאה מאכלת אותי מבפנים, יחד עם תגובת כעס חומצי על הסיטואציה שבה הבאתי ילדה לעולם בלי תכנית backup. מה חשבתי, שהכלב ישמור עליה?
לפעמים אמהות אחרות בקבוצת הוואטסאפ, שגם החברה הנ"ל נמצאת בה, מתלוננות על האמא/חמות ובא לי להרביץ להן. לפני כמה חודשים מישהי העבירה חמשיר מרטיט על איך כל אמא צריכה אמא ותודה לאמא שנתנה לה לנוח ושיט מעין זה. אז חברתי ענתה לה: זה מרגש מאד יקרה, אבל אין לי אמא.
Mic drop.

לא אתחיל פה דיון פנימי על פריבילגיות. לכולן מותר וראוי להתלונן. לכולן קשה ומורכב.
קצת פרופורציות לא יזיקו, גם לי לא.
יש לי הרבה דברים נפלאים שאחרות/ים חולמים עליהם.
עדיין לא עניתי לה.
הפנייה שלה נחתה עלי כמו חיבוק חטוף ולא-רצוי/כן-רצוי, מבהיל מעט. דורש תגובה.
בדרך חשבתי על זה שאף אחד/ת חוץ ממנה לא שאל אותי אם אני בסדר בזמן האחרון וריחמתי על עצמי.
כבר שנים שג' לא שואל אותי מה נשמע או איך אני מרגישה. מקסימום "מה העניינים?" כשאני עם הקטנה. אני יודעת שהוא לא שואל כי הוא לא רוצה לשמוע את התשובה או להתמודד עמה, במידה ואענה בכנות. אני עדיין מצפה שהוא ישאל, וככל שהשאלה לא נשאלת כל המענים נערמים זה על זה, מגדל בבל של זעקות זרות.
ושאלה שלי: איך בדיוק אתה מצפה שאתניע מאפס למאה באינטימיות?
וכמובן שאני מעמיסה על עצמי אשמה יתרה.
זה פוסט שנכתב מתוך תשישות, במהלך משמרת ערב בעבודה. תסלחו לי על הטרוניות.

עניתי לה ושלחתי לכמה חברות וחברים שאלות התעניינות בשלומם, שלפחות יצא משהו מועיל ממסכת הרחמים העצמיים.
אני מתגעגעת לימים שלפני ההריון, לבועה השקטה. לזוגיות ולשגרה השבריריות שקיימנו לנו לפני.
גם אז טיפחתי אשמה ואכלתי סרטים, אך בהחלט לא בסדר הגודל הזה.
והיינו מטיילים יחד המון. והיה לנו זמן יחד, בלי לחץ לחזור בזמן לבייביסיטר. עד שאני מתרווחת מעט במחיצתו, מאפשרת לעצמי לזחול מעל לערימת הפגיעוּת, וכבר צריך לחזור הביתה. ובנוסטלגיה: אז יכולנו לשבת על המרפסת עד שהשמיים החליפו פלטת צבעים פעמיים לפחות, ולסיים כמה בקבוקי יין.
כל מיני סבתות נחמדות בעבודה אמרו לי שזו תקופה, שהם יגדלו וירווח לנו. שזו תגובה מעצבנת כמו האמהות שהגיבו על קשיי ההורות/הלידה ב-"אבל תראי איזה בייבי מהממת נולדה לך", ואיך בדיוק ולמה אתן מקבילות את הסיטואציות? או, למה נראה לכן שציר זמן עתידי מעניין אותי כרגע, או שאוכל להפיק ממנו נחמה ממשית? עד שהיא תגדל כבר אהיה גדולה בעצמי.

אנחנו מטיילים יחד עם הקטנה אבל זה גוזל ממני יותר מדי אנרגיות. הנסיעה האחרונה לחו"ל התרחשה לפני שנה, כתבתי עליה. זה ריסק אותי, פיזית. העצמות שלי נדחקו. לפני ההריון דאגתי שנפסיק לטייל, שלא תיווצר אפשרות לנסוע עם פעוטה. כעת אני מבינה שגם אם אנחנו מאפשרים נסיעות, אני פשוט לא רוצה בהן. אני לא רוצה לכתת רגליים או לדהור על אופנוע או לזלול דיונונים ברוטב מופרך. אני רוצה לישון. לבד. מבלי לחשב שוב ושוב במי אני פוגעת, מה המסלול מחר, איפה נעצור להאכיל את הילדה. יצר הנידודים שלי נמצא בקיפאון לבינתיים. יושב לו בבקתת היצרים, ספון יחד עם הליבידו והרעב והשובבות, משחקים בלאק ג'ק נצחי.

"מי שנפלה עליו מפולת
ספק חי
ספק מת
ספק הוא שָם
ספק אינו שָם
מפקחין עליו
אף-על-פי שיש בו כמה ספיקות"
(שולחן ערוך, אורח חיים, שכ"ט, ג)

וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת
וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת
סָפֵק שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.
וְכַמָּה סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
וְכַמָּה רְעָדִים
וּגְדֵרוֹת דָּם הוּא הַנָּפֶשׁ
שְׁחִיטוֹת קְטַנּוֹת בַּוְּרִיד
וְהַשִּׁטָּה פּוֹרַחַת,
וְאֵין מִי שֶׁיְּפַקַּח עָלָיו
יִפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפַּיִם בִּתְפִלָּה וְיֹאמַר לוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה.
ירים אֶת רֹאשוֹ, יַבִּיט וְיֹאמַר לוֹ:
אַתָּה נִרְאֶה טוֹב הַיּוֹם
אוּלַי תִּקְפֹּץ לְקָפֶה
מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ
מִמֶּנּוּ

— אלחנן ניר

אלגנציה

מתנה לשנה החדשה
חולצה פרחונית
שנקנתה לאישה אחרת.

* * *

ג' קפץ לקניון בערב החג כדי לקנות לי מתנה לרגל ראש השנה.
כל ההסבר הזה כדי להבהיר שהקניון הוא מעמסה, וצריך "לקפוץ" אליו במין דילוג מסורבל של פקקים ומחלפים ואז לאתר רווח צר בחניון מלא ערברב של ערב חג, ואז להיכנס לקניון גופא, דבר שלא עשיתי בערך שנתיים-שלוש.
אצטרך להיכנס אליו או לדומיו כי החולצה שהוא קנה לי לא קשורה אלי בשום אופן.
אם אשאיר אותה בארון ולא אלבש הוא יעלב. אמרתי לו שאחליף אותה אבל זו מעמסה.
ואין לי שום אישור להתלונן כי זכיתי במחווה מתוקה לכבוד החג, ומישהו אשכרה נסע לקניון בשעת העומס ועמד מבוהל מול קולבים וקולבים שעליהם תלויים בערבוביה סמרטוטים מסין עם תג מחיר של זארה. לבסוף, בעקבות התייעצות עם אחת המוכרניות (מילה מגעילה) הוא קנה מין דבר מבהיק בצבע שמעולם לא נגע במדפיי ועמד בתור ושילם ושוב נסע הביתה והגיש לי את החפיסה בהתרגשות מבויישת.
בא לי לבכות.

(וגם, בשם הסקרנות, מה הוא אמר למוכרנית [מילה מגעילה!]? "מחפש מתנה לאשתי, היא בת 35, נמוכה, היא אוהבת חולצות מכופתרות אני חושב? או שמלה? או ג'ינס? היא בד"כ לובשת מכנסיים קצרים אבל אני רוצה משהו חגיגי. אולי משהו שהיא תלבש לארוחה הערב?" כי בבוקר הוא שאל אותי מה אני מתכננת ללבוש ואמרתי שאין לי מושג. האמת שהיה לי חצי מושג – חולצת הבטן השחורה והפשוטה. בנוהל, תלבושת אחידה. עם מכנסיים/חצאית גבוהים.)
ובשם הרעם, למה בעקבות התיאור הנ"ל ייעצה לו המוכרנית (סתומה) לרכוש את הקוקטייל הזה בצבעי פסטל מבהיקים שגורמים לי להיראות יותר מתה ממה שאני? ומה גם שככל הנראה נמסר לה שאני נמוכה. זו חולצה שגורמת לא/נשים בגובהי להתמודד עם הסוגיה המעליבה של האם-זו-חולצה-או-שמלה. ורק אל תגידו "טוניקה" כי זה לא לבוש אמיתי אם צריך לצוות אותה לטייטס, שגם הם לא לבוש אמיתי! כן, אני יודעת שאני בשורטס קרועים שרואים לי בהם את כפל הטוסיק, זה לא העניין!
זה נחמד לכעוס על מוכרנית (זה בסדר, תחנקי על העמלה שלך) במקום על עצמי או על ג' או על סך הסיטואציה ולחפש בה אשמים.

זה היה מביך ועצוב.
פתחתי את החבילה בחשש שהתאמת כי החולצה הזו נקנתה לאישה אחרת שהיא לא אני.
חולצה יפה, אלגנטית, חייכנית בפה סגור, עם איורי ציפורים. מי זו האישה הזו ולמה ג' חושב שאני קשורה אליה?
ואולי אני קוראת את זה יותר מדי לעומק, אולי הוא פשוט שלף את הקולב הראשון בטור?
אבל ג' הוא אחד שמתלבט על כל דבר.
ואיך הוא לא ידע שאני כבר שנים לא קונה בזארה? או לא לובשת בדים סינטטיים? או מבהיקים? או עם דוגמה? או בצבע שאינו אפור/שחור/לבן/ג'ינס? או באורך שמגמד אותי?
התנצלתי שאאלץ להחליף. ותודה על המחווה. ושנינו היינו מובכים ועצובים והקטנה עמדה ביננו נרגשת. שכחתי לציין שהוא לקח אותה לקניון. זו היתה ההרפתקה שלהם: לנסוע לקניון ולקנות לאמא מתנה לחג.
ועכשיו אני דומעת בגלל זה.

נסענו לארוחת החג ומכיוון שהייתי מדוכדכת מכדי לשתות לפני אז שתיתי שם את בקבוק היין לקידוש, שהיה לא רע.
היה מתיש ומשעמם ומאביס כרגיל. דיווחים אינסופיים על שיפוצים ושופינג ואייפונים חדשים והנסיעות של כולם.
חזרנו הביתה אחרי חצות, הקטנה התקשתה להירדם.
בדרכים כמעט ולא החלפנו מילה. פתאום נכתב לי ההייקו מלמעלה. חזרתי עליו שוב ושוב בדממה עד שהתמוססו כמה דברים.
אני כל כך כועסת על עצמי ואני בודדה ואני רוצה להיות לבד.
אבל הנה אנחנו בדרך לעוד מפגש.

via ZARA