בעולם השחמט הזמן הוא חסר רחמים

זה רק בקיץ, או שהחיים שלי ארוגים מהבלחות?
ג' והקטנה קפצו לבקר את קרובי משפחתו. אני נתונה בפרץ חופש שאין לו פורקן ממשי.
בהיתי בקיר ואז טאטאתי שוב את הבית ואז חתכתי ירקות לסלט וארזתי אותו בקופסה כי לא רציתי לבזבז זמן על אוכל. דפדפתי בספר שאחותי שלחה לי (השני של ארונדהטי רוי; התחברתי לראשון ובנוכחי אני תקועה), אבל אי-הנחת הקבוע מטפס במעלה שדרתי כמו עכביש תזזיתי.
הייתי רוצה לקפוץ לים אבל הרכב אצל ג' – יש לנו רק אחד כי יש גבול לבורגנות. ולא בא לי להשתרך בחום הזה. והגינה רוחשת ומעקצצת כמוני אז הורדתי כמה פריטים מהחבל וברחתי פנימה.
יש לי מה לעשות: לסיים מאמר הקשור ללימודים, לשפצר נוסחאות בטבלה מהעבודה, להמשיך בסבב הכביסות.
ואנה אני באה.

הסתובבתי בין החדרים ומדדתי חצאית שחברה העבירה לי והחזרתי צבעים לחפיסות ובובות למדף.
החצאית מנומרת ומשיית-סינטטית, לא משהו שהייתי קונה בעצמי. איכשהו היא עובדת/עוברת, בטישירט וכפכפים.
הבית מאובק ואני עדיין עצבנית כי הבוקר נתקלתי באחת האמהות המעצבנות מהשכונה. כלומר, אני לא עצבנית עליה אבל היא מעוררת דברים רדומים. למשל, כשהקטנה היתה מאד קטנה, חצי שנה-שנה, הייתי מאפשרת לה לטפס על מתקנים בגן השעשועים מבלי לעמוד סנטימטר לידה ועם כף פרושה. רציתי לתת לה ללמוד את הכוח שלה, את היכולות שלה במרחב. זו גישה שנולדה בלא מודע, משהו שפשוט ייחלתי עבורה ואז ניסיתי להסביר או לתרץ לעצמי.
היא כמובן נפלה הרבה ונחבלה, אבל היא לא היתה תינוקת מתלוננת או בכיינית ולרוב קמה מיד והמשיכה לדדות ולטפס. לא עשיתי עניין מהנפילות. פעם אחת היא נפלה מראש המגלשה. זינקתי לעברה והחזקתי אותה בעודה מעכלת את ההלם עד שהחלה לשהק בבכי. האמא המעצבנת נגשה אלי לאחר מכן ואמרה לי שהיא "מעריכה את האמהוּת" שלי ועוד כמה משפטים. אני לא יודעת לקרוא בין השורות ולא ירדתי לסוף כוונתה, אך גם ככה מאז הלידה הייתי במגננה תמידית מול כל הנשמות הטובות שיודעות הכי בכל נושא, והיא הצליחה לערער בי משהו בסיסי.

הילדה שלי עצמאית ונחושה מאד, בטוחה בעצמה באופן נחרץ. אני מייחסת חלק מהתכונות האלה למרחב שנתתי לה, ליד שלא גוננה על גבה. אני מקווה שגם בגיל יותר מושפע חברתית היא עדיין תתמצא במרחבים השונים בעזרת השיפוט הפנימי שלה, והביטחון שלה יקבל מינון בריא ונכון לה.
ועדיין, כאשר אני נתקלת באמא הזו, או בדמויות אחרות הקשורות להורות הראשונית, משהו בי מתכווץ ומגיב פנימית. למשל, כל הנשמות הטובות שהעירו על שלבים תקועים בהתפתחות שלה, נתנו טיפים ועצות (היא לא הוציאה הגה מפיה עד גיל מאוחר, למשל. או איזכורים של הורמוני גדילה כי היא גוזל). או אמהות אחרות – באינטרנט, במשרד, בקופת החולים ובפארק – שחושבות שהן יודעות לגדל את ילדיהן כאילו אף אמא לא הביאה צאצאים לעולם לפניהן, אמהות טריות (שנה פלוס-מינוס) שטרם חוו כלום אבל לדעת עצמן בעלות ניסיון ותבונת-חיים בעומק שקע מריאנה.
בדיעבד, ברור לי שאלו אותן נשים חסרות מודעות שחירפנו אותי בימי הרווקות, אלו שהן הכי חכמות, הכי מבינות והכי בעלות ידע אקלקטי בעיני עצמן. אבל אז ידעתי לסנן אותן בגיחוך. עם האמהוּת, הבטחון המעורער שלי בשילוב של חוסר התמצאות אפשרו להן לחדור מתחת לעור.

טוב, די.
ועדיין החופש הזה הקצרצר הזה עכשיו, כמו לנסות לאונן. את רק שומעת הדי נקישות מכד רחם יבש.
כמה חברות ילדו לאחרונה ואני נאלצת להאזין לסיפורי הלידה וזה מחליא אותי. כבר כתבתי את שלי, שמור כאן בטיוטות. אין בכוונתי לספר אותו שוב בקול, לאף אחת. כל אחת הסיפור היחודי שלה, המשעמם עד זרא, כולל כל הקטעים המרגשים.
לפעמים – כלומר, פעם ביום – אני חושבת על ההיריון הבא וזה מעציב אותי. כי פתאום תהיה נסיגה בתנופה של החיים עכשיו, במשרד ובלימודים. ושוב פעם אהיה בודדה בתוך עצמי ובחוויה הזו. לפעמים אני כועסת שגברים לא נאלצים לעצור בפתאומיות את כל מהלך חייהם לכמה חודשים, מה שמשפיע על כל המסלול העתידי, ולהתמודד עם דבר שיונק מהם את לשד אנושיותם. להישאב כל כך ולהגיע לנקודה שבה הם חייבים לומר לעצמם, אני מוותר על כל השאיפות, אולי אחליף אותן בחדשות מתישהו. והם גם לא צריכים להתניע שוב, להעביר הילוכים. הם חושבים שכן, שזה מה שקרה להם, והם בפליאה ובאבהות ובהורמנליות ובריגושים, ובא לי לפוצץ להם את המוח ולפלח להם את הזין לשניים עד פי הטבעת, לתפור אותו מחדש, אבל עקום, ואז לתפור אותו שוב, ואז שוב ליתר ביטחון, ואז להכריח אותם לזיין על יבש.
ותודה על הדגים.

OKSANAOksana Shvets

כבר התקרר בחוץ והספקתי לקנות חומוס טרי ופיתות לבקשת ג' וחשבתי על המשפטים האחרונים שפרצו ממני.
אז דיסקליימר: זה לא חלק מדיון שיוויוניסטי, זה לא חלק משיח על פריבילגיות וזכויות או פמיניזם. זו החוויה שלי, בנסיבות שלי. זה עוד לא הזמן לשייך את החוויה שלי למשהו גדול יותר.
מה שקרה לאחר הלידה גרם לי לוותר במודע על רשימת שאיפות, בעוד שא+נשים סביבי המשיכו במומנטום מעורר קנאה. כשנה לאחר הלידה הגעתי לנקודת שבירה בה הבנתי שהאנרגיות שאני משקיעה בהחזרת הירח שלי למסלולו גוזלות ממני המון. דיברתי עם עצמי והחלטתי למחוק הכל ולראות מה עכשיו. המחיקה לא קרתה בין-רגע, עדיין לקח לי זמן לשחרר דברים. במשך מעל לשנתיים ניסיתי להמשיך לכתוב, דברים גרועים ומיופים, עדיין לא ויתרתי על ה-trajectory האקדמאי (קיוויתי להתקבל ל-LSE), תכננתי טיולים משפחתיים מופרעים לצפון אפריקה ודרום קוריאה ועוד. לאט לאט הנחתי לדברים, זה לא הזמן עבורם. אני כבר לא בת 30 ופסיק. אין לי גב משפחתי או כלכלי מעבר לעצמי ולחסכונות המועטים שלנו. אני לא יכולה לסכן את שפיותי מול הילדה שבחרתי להביא. ואין לי את הפריבילגיה להיות עצובה מולה.
לאט לאט גם חזרתי לראות בצבע, לצחוק מהבטן, לשתול דברים בגינה ולחבק את ג'.
למרות זאת, אני עדיין מתכעסת עד שיתוק מדי פעם, והכל קשור להכל ומעורבל לי במעיים.

מחר גדלתי עם זאבים

נכתב במקוטע בנייד שלי:
לבת שלי אין ציר זמן.  הכל קרה מחר.
אם אני מציעה שמשהו קרה אתמול, היא מתקנת אותי ואומרת:  מחר, מחר כשהלכנו לים.
איך הדברים האלה מתיישבים במארג ההיגיון? אני מדמיינת תזוזות מנטליות קטנות וקונסטלציות של נורות זעירות במוח היפה שלה.  מתישהו היא תתחיל להשתמש באתמול ואני אתגעגע לילדה הזו שיש לי הרגע.

לפני כמה חודשים התחלנו להקריא לה את ספר הג'ונגל (לא המקורי. זה המצונזר עם איורי דיסני).
זה הצית לה את הדמיון באופן מוחשי.
את Frozen היא לא אוהבת, זה מפחיד אותה.  שאר הנסיכות מלחיצות אותה.  גם את הסרט פדינגטון נאלצנו לעזוב באמצע כי הדובון נלקח לבית הסוהר וזה היה עצוב מדי מבחינתה, למרות שבזכות פדינגטון בית הסוהר התמלא במרמלדה ועוגיות מקרון.  סנטרה רטט וכל החוויה הזו, בחשיכה הרועמת, היתה גדולה עליה.
אבל מוגלי קסם לה מהרגע הראשון.  היא בקשה לוודא שגם היא גדלה עם זאבים ורקדה עם דובים וקופים.
ברור, אמרתי לה.  אני הייתי אמא זאבה ואת היית הגורה שלי.
לא, היא מתקנת.  אני הייתי מוגלי ואת לא היית.
בליקוי הלבנה לפני מספר שבועות יללנו כמו זאבות.

זמן המסך שלה מתארך בחופשה וזה יושב לנו על המצפון.  ניסינו לצפות בערוצי טבע אבל בלילה היא מצאה נחש מתחת למיטתה ובקשה דחוף להצטרף למבצר שלנו וכפועל יוצא אף אחד לא ישן באותו לילה חוץ מהנחש.
רוב הזמן אנחנו בחוץ, נצלות בשמש ומזיעות.
לפעמים היא מסתכלת עלי וברור שהיא חושבת שאני משוגעת.  אבל אנחנו מצחיקות זו את זו.
אשלם לה על טיפול עתידי, מבטיחה.

נכתב על אדן החלון בשירותי המשרד:
הציעו לנו לבחור בין שני שואבי אבק כמתנת חג לראש השנה.
לכולם יש דעות והשגות, חוץ ממני.  אין לי מושג בשואבי אבק.  יש לי מטאטא ואין לנו שטיחים.  אמנם יש ארנבוני אבק מתחת למיטות, אך אנחנו מוציאים אותם לשמש בשבתות.
כרגיל, אני מחוץ לאלמנט בסביבה המשרדית.

לפעמים אני תוהה עד כמה זה שקוף שאין לי מושג.  האם המשפטים שמדרדרים לי בכבדות מהפה נשמעים מפותלים, מחושבים-מדי ובו זמנית חושפים את הילדותיות שבי? האם כולם כמה צעדים לפני, קוראים אותי כפי שלא אצליח לעולם?
כמה מהאנשים במשרד שלי חכמים מאד ברמה הבינאישית.
אני מרגישה ערומה לחלוטין לידם.

סיפרתי לחברה קרובה על כך, היא טענה שאני חווה רסיסים של תסמונת המתחזה.
אבל אני לגמרי לא שם. עבדתי קשה כדי להגיע לאן שאני ומאמינה שעוד אגיע רחוק.
חוויית התלישות חוצה מרחבים ולא תלוית מקום העבודה. שם היא מאד מודגשת, כי, ובכן, הרבה אנשים.
אולי גם אני גדלתי עם זאבים.

נכון ההוא שגורם למרחב שלי להיות עוד יותר מוזר? אז המצב עדיין מוזר.
אבל נוח לי איתו.
היינו בחתונה של חבר לעבודה, עמדנו קרוב מאד במהלך טקס החופה, ירך לירך.  בעיקר בגלל שמנהל המחלקה הבכיר וירכיו הממלכתיות נצמדו לזרועי השנייה. היה טחוב וחם אימים, החופה נערכה בחוץ והזיעה הצטברה באגלים בעיקול הגב התחתון, מצמררת.  והרב נאם ונאם וכל אמא ואחות וכלה היתה חייבת להקריא מאיזה דף רוטט.
אבל איזה מסר העברתי בכך שלא נצמדתי בחזרה למנהל, ולא אפשרתי נזילת חמצן ביני לבין ההוא?
לא התראינו מאז כי הוא יצא לחופשה עם 17 ילדיו.

2b74304ca3bcd31fc35789c1ecb4dd5cKeith Negley, fragment, via The Inspiration Grid

אולי זה הזמן לפרסם עוד מענה לשאלון שלי.
אחת המגיבות האחרונות זו צנצנת, בחורה כלבבי. מישהי שאני בטוחה שמבינה אותי לחלוטין גם אם היא 4 צעדים לפני.

הספר האחרון שקראת? come as you are – ספר על מיניות ב(עיקר ב)נשים.
איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? "אנשים אומרים עלי: ההיא צנצנת יש בה יש בה משהו מוזר"
מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? גברת פלפלת. אסתי זקהיים. מישהי כהה עם מבט חד ופגוע. קצת כמו רונית אלקבץ אבל בשמן.
ספר ילדים אהוב: גלגלים! (ק: תודה צנצנת, אשיג אותו לבתי)
מה את/ה לובש/ת? שמלה וחזיה ממסיבת החלפות. זוג משקפיים. ראיתם איך לא הזכרתי תחתונים?
מהי הבדידות מבחינתך? פינג פונג מתמשך ביני לבין עצמי. דבר שמצדיק בריחה. יותר מיומיים בלי להתחבק עם אנשים.
מתחביבייך: בישול, עציצים, והתמודדות עם השלכות של טראומה.
מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? תלוי באחוז של האלכוהול. אני ממש חושבת שצריך להתחיל בלהתנסות בלאכול תותי עץ שחלק מהם תססו. רק אחרי זה להגיע לוודקה זולה מקיוסק. ובכל זאת זה לא הסדר שעשיתי את זה בו. מה? התכוונת ביממה? אז שעת צהריים כזאת. בשעה הכי מוקדמת שהגיוני לאכול בה גלידה עם סירופ שהוא בעצם ליקר שוקולד אלכוהולי.
איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? של בני אדם עם בטחון עצמי מבוסס
האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? ממש כן.
סטייל אייקון? 😎
האם את/ה אוהב/ת את הגוף שלך? לפרקים. יותר אוהבת אותו כשהוא לא לבוש. בשנים האחרונות גם יותר קשה לי איתו וגם יותר קל לי איתו. בכל מקרה, הוא נוכח מדי. הייתי רוצה לחזור למתי שלא הייתי איתו כ"כ. ויודעת שבשביל להתמודד עם השלכות של טראומה (ע"ע) אני צריכה דווקא להיות איתו יותר. מלכוד.
הקלות הבלתי נסבלת של: השניות
מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? כרגע, את ספר הכרבולים של יוני אלקן.
משהו שהיית מעדיף/ה לשכוח: חוסר אונים נרכש, תודה!
מוטו לחייך: וגם אם ארוכה הדרך ורבה הדרך נעבור בה יחדיו
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם סט קטן של אהובים. למורדןבר. יש להם המבורגרים ממש טעימים.
משהו שתרצי/ה להתנסות בו לפני יום מותך: בבדידות מתוך שלמות.
חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים: מוכנות לבוא באינטימיות. מכל סוג. זה בעיני חשיפה של פגיעות, וחלק גדול ממני חושב שזו חולשה. אבל זו חולשה שאני מעריכה באחרים ומעריכה ורוצה עוד ממנה בעצמי.
מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? … אוי שיט, הם קיימים?

מהר:
רובי וויליאמס / ג'סטין טימברלייק: רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: הסהרה.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: לשון הרע.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צניחה חופשית / צלילה: צלילה
עיניים / שפתיים: שפתיים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך: אני ממש מצטערת ששאלת