על ההתפנקות שבהפרעה מבוקרת

חשבתי לוותר על הבלוג כי זה מבזבז לי זמן.
לא לוותר באופן אקטיבי, פשוט להזניח אותו.
אני לא מצליחה להיכנס מהנייד לאזור הבקרה, כך שבעצם הזמן היחיד בו אני יכולה לגלוש בוורדפרס הוא בשעות הלימודים אבל הסמסטר הברזתי מכל ההרצאות כי עבודה/ילדה/כביסה. הגשתי עבודות והמשוב סבבה, אל דאגה, תודה.

בנייד אני רושמת לי פתקים קצרים, רובם זועמים. פזמונות זעירים ספוגי כעס ותסכול.
שוב ושוב אני תוהה למה לי להכניס עוד תינוק/ת למערך הלא יציב הזה ביני לבין ג'.
ההתקן עדיין עמוק בחלל הרחם, מפתח אחד של שפיות.
(היה לי חלום נוראי שבו נאלצתי לבצע MRI וההתקן נקרע החוצה דרך דופן הרחם והשרירים והבשר והעור. בחלום ההתקן כנראה היה עשוי ממתכת מתמגנטת ולא מנחושת. יש וריאציות לחלום הזה, לפעמים כל השיניים שלי נקרעות החוצה ואז מסתבר לי שילדתי. לפעמים נופלים לי מפתחות מדממים וריריים מהכוס. הבנתן, בקיצור. יש פה הפרעה.)

לפני כמה שבועות התבהר לי שלולא הילדה, לא הייתי נשארת עוד בדירה הקטנה עם ג'.
שלמרות אהבתי אליו, והחיבור שאין לי עם אף אחד אחר, כל זה לא שווה את האתר הכואב הזה שנוצר ביננו.
בראש שלי, אני בחורה שקמה והולכת. זה נכון לגבי אספקטים שונים בחיי, אבל ג' הוא הניסיון הראשון שלי במשפחה ואני מהססת ליישם על זה כללים שהמצאתי בגיל 20.
אני מנסה דברים שונים במקביל.
כי בראש שלי אני גם לוחמת.

דברים שאני מנסה במקביל:
לתקשר יותר את התסכול לפני שהוא הופך לצ'רנוביל פנימי.
להכריח את עצמי לעשות יותר סקס.
לא לבקר את עצמי.
לא לשנוא את עצמי.
להפעיל שליטה על דברים שיש לי עליהם שליטה, אבל באופן מבוקר והגיוני. למשל, נרשמתי לדיטוקס של 4 שבועות בליווי תזונאית מוסמכת. זה נחמד מאד לפרגן לעצמי הפרעת אכילה מבוקרת ובעלת תאריך תוקף. פתאום שמתי לב שהניקוי יסתיים בדיוק בתאריך בו עליתי לישראל, כמה מיסטי. נוט.

e9342dae10fc86eddf27ce8ad3e4ed3d 良根 via flickr

טוב, לפי הנאמר למעלה, ירדתי מהפסים. החלקתי מהם באופן מפואר.
הנה ההיסטוריה של נפילתי מהפסים:
כמה שבועות מעטים לאחר הלידה (כן, שוב זה) הלכתי לפסיכולוגית שלי. עבדתי קשה מאד אצלה בשנים הקודמות. היא הייתה המקום הבטוח היחיד שלי, לאחר שהמרחב עם ג' נהרס. אמרתי לה שקשה לי, פירטתי קצת. לא סיפרתי הכל: אמרתי שאין לי שום מערך תמיכה ושאני כל היום בוכה עם הגב לסלקל או לתוך הכיור ושהצלקת מהלידה לא מתאחה. לא סיפרתי שג' מפעיל עלי לחץ נפשי לשכב איתו, ושהלידה צפה שוב ושוב ושאני מתחרפנת מבהלה. דיווחתי על העניינים הדחופים, על הרוויה ההורמונלית ושבמשך שבועות שלמים לא יצאתי מהבית כי היה קר מדי.
אחרי כל זאת היא אמרה: נראה לי שאת צריכה לישון יותר, את נראית עייפה.
יצאתי מרוקנת והמומה.

כמה שבועות לאחר מכן חזרתי לעבודה והיה זוועות.
התינוקת חלתה מלא, אספה שלל חיידקים במשפחתון. היה לה קטע כזה של להרעיב את עצמה שכשהיא לא חשה בטוב, כך שהיא הייתה מתייבשת במהירות והייתי חייבת לרוץ איתה למיון כדי שיתקעו מחטים בזרוע הזערורית שלה, והיא היתה מתבוננת בי במבט סמי-אפאתי אבל חכם ומעבירה לי בטלפתיה דברים שלא הבנתי, רק ישבתי לצידה ודמעתי ושרתי לה את אותו שיר קבוע מתוך פינוקיו.
כמובן שהפסדתי ימי עבודה על ימין ועל שמאל. ראש הצוות הודיעה לי שלא מקובל בעיניה ושאני מתבקשת לא לקבוע תור לרופא או לטיפת חלב בשעות הבוקר, רק אחה"צ. מרוב הלם לא הגבתי. אותה גברת כמובן טסה 3 פעמים לחו"ל במהלך הפחות-מחצי-שנה מאז שילדתי, ואני אף מילאתי את תפקידה בפעם האחרונה שנסעה.
באותו ערב התחלתי לחפש עבודה באתרים השונים והבנתי שיריתי לעצמי ברגל. אף אחד לא ייקח אותי בשעות משרת האם שאני מייחלת להן. לא הייתה לי אפשרות להישאר בבית כי אני נשואה לאמן שמרוויח אחוזון מהנטו שלי, וגם יש לנו משכנתא ואפס תמיכה כלכלית.

בכל בוקר נסעתי בדמעות לעבודה. התגעגעתי כל כך לתינוקת שלי. וגם לסטטוס קוו מלפני המבול. התנכלו אלי במשרד אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל את השינוי, בייחוד שלא היה לי שום מקום מפלט והבית הפך ממקלט לזירת הסיוטים שלי.
שאר החברות לא הבינו, היו להן אמא וחמות ואחיות והורות קלה יחסית. סך הבאסה שלהן (לא שאני מזלזלת!) היתה קשיי הלילה וההנקה והיחסים עם האמא/חמות. והן יכלו לאפשר לעצמן פגרת לידה ארוכה יותר.
ומאיפה בכלל להתחיל להסביר להן על התינוקת המתייבשת, על הצלקת המדממת, על האימה.

ניסיתי שוב את הפסיכולוגית. לפני הלידה דיברנו לא מעט על יתרונות הדור שלי, על כך שאפשר להיות אמא ואשת קריירה וכן להתקדם אקדמית ומגוון נוסף של פלוסים. לאחר שסיפרתי על הקשיים שנערמו לאחרונה היא אמרה: מסתבר שאי אפשר להיות גם אמא וגם אשת קריירה וגם סטודנטית. צריך לעשות כל מיני ויתורים.
תחושת הבגידה היתה חזקה ממני והחלטתי לא לחזור אליה.

ואז קרה מה שקרה עם ג' ומשהו נשבר בי סופית. הוא המשיך להציק לי ללכת לטיפול אצלה, אבל לא הצלחתי להסביר לו למה אני פגועה ממנה. בעצם, הוא לא הצליח להבין למה אני כועסת ("אבל את באמת עייפה יותר. הנה, לכי לישון!").
מיוזמתו וללא ידיעתי הוא פנה לפסיכולוגית שלי והם דיברו אודותיי והיא המליצה לו להפנות אותי למרכז לבריאות נפש האישה באיכילוב, המנוהל בידי חברתה. כל כך כעסתי על כך שהם דיסקסו אותי, למרות שג' טען שוב ושוב שזה מתוך דאגה אלי ושהייתי עושה אותו דבר לו המקרה היה הפוך (לא נכון, הבנאדם התבוסס באבל במשך כמעט 3 שנים והייתי אך מכילה ולא מאיצה).
אבל כל כך ייחלתי לשיפור, בכל רובד שמתאפשר. אז הסכמתי לנסות.

הטיפול במקרים של חשד לדיכאון פוסט-לידה הוא דיאדי (גם אם וגם תינוק), אז שלחו אלינו הביתה פסיכולוגית בלונדינית ויפה שאמרה לי לשבת מול התינוקת ולא להגיב בעוד התינוקת בוכה, רק לשמור על פני פוקר בעוד היא מקליטה הכל במצלמת וידאו. הקטנה בכתה ובכתה במשך נצח של כמה דקות, ואני רתחתי ונשברתי. אני משערת שהבדיקה מוודאת שהתינוקת לא מוותרת ומצפה ליחס. נערכו עוד כמה בדיקות וצילומים על השטיח בבית, והרגשתי איך במהלך השעה וחצי הללו נסתמים וקמלים בי עולמות ונסדקים בי דברים אחרים.

שבועיים אחר כך ניגשתי למרכז לבריאות נפש האישה, לפגישה עם מנהלת המקום. במשך 45 דקות נחקרתי על הלידה, קצת עלי, מעט יותר על ההורות, ואז, בלי שום ידע מקדים הכריזה הגברת שני דברים: א. אין לי דיכאון פוסט-לידה, יש לי הפרעה פוסט-טראומתית מההריון והלידה (ולא הצלחתי לספר לה בכלל על מה שקורה עם ג'. גם אחרי 45 דקות כפול 10 מפגשים כנראה שלא הייתי בשלה להיפתח בנושא).
ב. אני אדם דכאוני.

אמרתי תודה רבה, לא נראה לי שאחזור.
הסתובבתי קצת ברחובות במקום לחזור הביתה. לא התקשרתי לג'. קניתי מכנסיים, הראשונים לאחר הלידה. ראיתי שחזרתי למידה שהייתי בה לפני ההריון, והתחלתי לנסות להבין על סמך מה קבעה הגברת שאני בעלת נטיות דכאוניות. הרי לא סיפרתי לה כמעט כלום במהלך 45 הדקות הללו, ובתור מישהי שמגיל צעיר מאד נמצאת ברשות עצמה, אני בסה"כ אופטימית-ריאליסטית, בעלת-תושיה, וכן, היו קשיים אבל מעולם לא אפשרתי להם להציף אותי ולגרום לי לתת-תפקוד.
הקביעה הזו הרגישה לי אכזרית ומהירה מדי ולא תואמת לפרופיל שבניתי בזהירות עם הפסיכולוגית שלי. שנים של עבודה עצמית מאומצת נזרקו לפח.
חזרתי הביתה. החזקתי את התינוקת והייתי אבודה וקטנה כמוה.
הבנתי שאני לגמרי לבד.

אנה הרמן (מלא סופרלטיבים) מדברת אותי באופן מדויק: