Après le déluge

הבוקר אשכרה נפערו ארובות השמיים ובמשך דקה וחצי נעטפנו בגשם פראי שהיה כמעט רומנטי.  ואז ג' גילה שמיד לאחר הדקה וחצי הסלון והמטבח שלנו הוצפו במים כי לא רוקנו את העלים מחור הניקוז בכניסה.

ג' ואני שוב בקצר תקשורתי שבא לי לצרוח.
אנחנו עומדים בפני כמה שינויים, חלקם ידועים וחלקם פחות. אני שוב חוזרת על הדפוס בו אני לא אומרת לג' מה אני מרגישה כדי לא לפגוע בו, מה שבסופו של עניין פוגע בשנינו כמובן.  אבל הוא כל כך שברירי.  ונוקשה מול שינויים.

קראתי שוב את הפוסט הקודם ואני יודעת שאני כפוית טובה ובכיינית.  אבל לא טוב לי פה.  זה לא בית עבורי.  יצא לי הכי נטלי פורטמן שלי, אני יודעת. ולא, לא יודעת אם באמת יהיה מקום שיהיה בית כי זה תלוי בי.

78067674645b9434ef54bcde52eac510

במקום זה, משהו שהזנחתי מזה חודשים: השאלון שלי.  מוזמנות/ים למלא טופס מלא כל טוב וטריוויה.
בחרתי במענה להלן גם בגלל שהוא אחד לפני האחרונה שהגיבה, די מזמן, וגם בגלל מרצ'לו.
לכל הפוסטים במגמת השאלון.

כינוי / לינק לבלוג: Verbal Ambrosia

הספר האחרון שקראת? E.E. Cummings: A Life.

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? Still I Rise.

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? Tom Hardy.

ספר ילדים אהוב: ג'ינג'י.

מה אתה לובש? ג'ינס וטישירט.

מתחביבייך: יוגה, התעמלות, ספורט, בישול, ספרים.

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? מתי שרוצים. (אני לא שותה)

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? יפנית.

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? כן.

סטייל אייקון? מרצ'לו מסטרויאני (להלן).

האם אתה אוהב את הגוף שלך?  כן.

הקלות הבלתי נסבלת של: Misinformation.

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? Peace of mind.

משהו שהיית מעדיף לשכוח: וואו, הרבה דברים.

מוטו לחייך: Simplify, Simplify, Simplify.

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם עצמי הצעיר ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר באמת.

משהו שתרצה להתנסות בו לפני יום מותך: Happiness.

חולשה שאתה מעריכך בך או באחרים: Emotional vulnerability.

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? I'm glad you didn't give up.

ab68f70efadc335e471cacce44fada98--marcello-mastroianni-best-of-the-bestלראייה: חתיך.

מהר:

רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.

עקבים / שטוח: עקבים.

תרגום / מקור: מקור.

ארוחת בוקר / ערב: ערב.

קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.

ספה / כורסה: ספה.

ים / מדבר: ים.

מדבר גובי / סהרה: גובי.

יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.

לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.

להיתקע במעלית / בחניון: חניון.

צלילה / צניחה חופשית: צלילה.

עיניים / שפתיים: עיניים.

שיער אפור / צבוע: צבוע.

עצלנות / דחיינות: דחיינות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

מענייני דיומא

ברקוביץ' הגיע לביקור השנתי בארץ.
חלקנו דירה כשהוא היה בצבא ואני הייתי פרחחית עם מבטא.  הוא אמריקאי כביר מימדים, ומסתבר שהשנה הוא גם גידל זקן.  אנחנו מסתמסים מדי פעם ומתראים בתקופה הזו, הוא טס הנה לרגל ימי הזיכרון והעצמאות.  הוא היה חייל בודד שהעפיל בדרגות והשתתף במבצעים.  כל זה קרה במשך הזמן שגרנו יחד ולא היה לי מושג. ראשית כל, הוא דיבר בראשי תיבות, שזו אבן נגף מבחינתי עד היום. ושנית, הוא היה יותר עילג ממני. וחוץ מזה לא התעניינתי בפעולות ונשק ובאויב.  לא הבנתי כלום, מאז ועד הלום.   אני חיה פה מבלי להבין כלום, מערסלת אשמה תמידית בתחתית ההכרה.  אשמה על המצב, לא אשמה על כך שאני לא מבינה.  אשמה על כך שכמה קילומטרים ממני אנשים חיים בצורה מחפירה ואני קונה לבת שלי עוד זוג נעליים ומקלחת אותה מדי יום וצופה יחד איתה בפפה החזרזירה, כי יש לנו חשמל.

לפעמים ברגעים הורמונליים אני בוכה קצת על משפחות עזתיות או סוריות.  תרמתי כסף ותחליפי חלב ואני מרגישה כמו בת לאחד העמים שהתנהלו באדישות במקביל לשואה.  אמרתי חלק מזה לברקוביץ' והוא הסכים חלקית.  זה מוזר שהוא הסכים כי אנחנו זרים גמורים בעצם, על אף שחיינו יחד תקופה.  אנחנו קוטביים בדעותינו ואין לנו הרבה מין המשותף.  למרות זאת אנחנו קרובים ואוהבים, הוא מחבק אותי ומניף אותי מעלה כאילו הייתי אחייניתו.  אני לוקחת אותו לגבעה שלנו, לשתות קצת את מה שהביא לי מהדיוטי פרי ולדבר על הגירושים הטריים שלו ועל סוריה ופוטין ועל מניות.

חרף השמש קריר על הגבעה.  הוצאתי שמיכה קוצנית מתא המטען והוא רכס את ג'קט הפטגוניה שלו.  זה משונה בעיניי שהוא התגרש.  מעולם לא פגשתי את אשתו לשעבר וגם לא הייתי בהאזנה למערכת היחסים הזו, רק לקודמותיה.  הוא נהג לשתף אותי באופן מאד פתוח ושוטף לגבי החברות שלו, מכיוון שהייתי 'אחת מהחברה'.  לפעמים התבקשתי לפרט קצת לגבי תהליכים נשיים, למרות שלרוב לא היה לי מושג.  ועכשיו הוא גרוש ואני לא יודעת איך מגיבים לגירושין.  קשה לי לקלוט האם יש בו יותר הקלה מכאב, קצה חוט של משהו שאוכל להיאחז בו ולמשוך את השיחה לכיוון שירצה בו, כי אני בכלל לא רוצה לדבר על זה.  אז סוריה וישראל, זה נושא נוח.  אני לא צריכה לדבר, יש לו נאומים מובנים.

ואז הוא שואל אותי למה אני עדיין פה.
מדי יום אני תוהה למה אני עדיין פה.  אבל כשהוא שואל זה מתחדד, כי מדובר גם בגרסאות קודמות שלי.  כשגרנו יחד, בדירה מעל לשורת פאבים ופיצוציות ועם סבך נרגילות במרפסת וארגזי בקבוקים ריקים ליד הדלת, הייתי נעלמת לו מדי פעם לכמה שבועות או חודשים, טסה לחו"ל וחוזרת לחדר שהוא סיבלט בינתיים לחיילים אחרים (ישנתי בשק שינה במשך שנים, גם במיטות ששילמתי עליהן שכירות).  לא ידעתי איפה הבית שלי וגם לא חיפשתי אותו, הייתי בישראל כי זה היה מעניין והיו לי פה אנשים.  ההסבר שנהגתי לדקלם היה שבישראל קל יותר לחיות על הקצה, מה שמבחינתי נותן קצת משמעות ביומיום.

נשארתי פה לא כי אני יהודייה.  ולא כי קניתי פה בית ויש לי עבודה.  אני פה כי ג' פה, אבל מתישהו אוכל לשכנע אותו לעבור איתי הלאה, כרגע אין לי אנרגיות לזה.  על מי אני עובדת.  עם הזמן זה מסתבך ואני נתקעת.  אולי מדובר בסוג של שורשים, בעלווה פנימית חדשה וצפופה שתוקעת אותי פה.  ויש לי יותר מדי ספרים שאצטרך לארוז בארגזים.  ג' יודע שאני לא מחוברת בשיט והוא מודע לאשמה שבי.  אני פה לא כי מעניין לי ולא כי טוב לי: די מחורבן פה ואני מוציאה כמויות של כסף על שירותים שבמדינות מתוקנות אקבל בחינם או באחוז מהעלות בארץ.  ויש פה אנשים מחורבנים באופן יוצא מן הכלל, כוחניים ווכחנים ועקשנים ובורים, דבקים באותם נרטיבים דלוחים שבא לך לצרוח.  לא שבחוץ אנשים לא מקובעים, אבל כאן יצר ההישרדות מאט את תהליך אפשרי.   בחו"ל יש לי יותר שפה משותפת עם יותר אנשים.  ועדיין אני פה.  וכותבת בעברית.

איכשהו סיימנו את הבקבוק ואני לא כשירה לנהוג.  אנחנו יושבים באורו האחרון של היום והאדמה מפיצה הילה טחובה, וכל אחד מסתמס עם שלו.  ג' והקטנה אצל אחותו, ג' רוצה לראות משחק מאוחר יותר, האם האכלנו את החתול היום.  הראש שלי כואב לא בגלל האלכוהול אלא בעקבות הלופ המחשבתי שמפציע כשאני שואלת את עצמי למה אני פה.  ברקוביץ מראה לי תמונה של אשתו לשעבר.  היא דומה לאקסית אחרת שלו אז אני סונטת בו.  אנחנו נינוחים זה עם זו בצורה שחסרה לי.  יש משהו נקי מאד ביננו, חסר שיפוטיות כי שנינו זוכרים כמה הזויים היינו אז, פרועים, וילדע חיות כמו שאבא שלו אמר בביקורו היחיד.  עוד כמה שנים נוכל לומר שאנחנו מכירים 20 שנה, שזה משהו שאני יכולה להגיד על קומץ קטנטן של אנשים.  וזה משהו שאוכל להגיד גם על המדינה הזו. למרות כל זאת ברקוביץ' ואני זרים ואני זרה פה.

7d14ecb1057af53aa58feeca4382f808--polka-dot-spotsSpeckled, by Guda Koster

הערך של שומדבר

על הבינוניות I

חוץ. גן השעשועים – אחה"צ.
ליתר דיוק: הזמן והמקום בו אני רוצה לירות בעצמי כך שמוחי ירסס את המגלשות מאחורי.  למזלי, הקטנה לא אוהבת להתנדנד.  להדוף נדנדה זו אחת הפעולות הכי פרו-אובדניות מבחינתי.  המונוטוניות הזו גורמת לי לרצות למות.  כשהיא היתה זעירה ניסיתי להניח אותה בכף הקלע הזו והיא פרצה בבכי מבוהל והוקל לי.  היא באמת לא אוהבת, ולא נראה לי שמדובר בהתניה שהתוויתי בה. היא מעדיפה לטפס ולהתגלש.

דיוק נוסף: אחה"צ במהלך חג אינסופי, בהמולת ילדים שיצאו מכלל איזון וברקע הורים שחזרו לעשן.  לצידי עומד דימה, קולגה-לשעבר ואבא-של-ליה-מהגן או אדם שגיליתי מחדש בגן השעשועים/גרעין האפוקליפסה הירוק הזה שבו כל הילדים צורחים על בימבות.  דימה ואני קובעים מדי פעם להפגיש בין הבנות ומביאים אלכוהול בשקית נייר, כזה מהמכולת של הרוסים.  אנחנו משחקים תפקידים ספציפיים בקלישאה הזו.

דימה סיפר שפעם, כשהיה צעיר, כך היה מבלה את רוב זמנו, אבל בפרוור כלשהו בבריה"מ.  ובלי ילדה.  דימה מבוגר ממני בעשור פלוס פלוס, כמעט עשוריים.  זו הילדה השניה שלו, הבכורה תכף מתגייסת וחייה עם אמה.  אשתו הנוכחית של דימה מלחיצה אותי, השיער שלה מחליף צבעים והוא קצר וקוצני והיא נחרצת מאד לגבי דברים.  אז אנחנו מפנים לה זמן לעצמה והולכים לווסת רגשות קשים מול מגלשות, בסיוע אלכוהול.  הוא בעל ידע מרשים בכל מיני נושאים אזוטריים וכיף להאזין לזרמי התודעה שלו.  סיפור חייו יכול למלא כמה כרכים של טירוף והרפתקאות.  הוא מביא לי ספרים וגלויות ותמיד מבטיח שמתישהו נלך לקטוף פטריות, מה שנדחה ונדחה כי לטענתו ריססו כימית את החורשה.

לפעמים בערבים אחרי הבילוי עם דימה והבנות, אחרי המקלחת ושאר הטקסים, אני מאתרת בועה גדולה של בדידות וניכור בתוכי, ריק מוחשי וכבד.  אני גוררת את הבועה הזו מהחדר למטבח ולסלון והכל שקט חוץ מרחשי המחשב של ג'. והתחושה הריקה מבעבעת, והמחשבות על דימה והבנות שלו ושלל הרפתקאותיו עד לקטע הזה בו אנחנו יושבים שפופים מול מתקני פלסטיק מעוקלים, ואנה אנו באים.  ואיך התמזגנו פה לכלום.  אז אני פשוט הולכת לישון כי אני לא מצליחה לבכות.

אולי הוא מדביק אותי בדיכאון רוסי מהסוג האיכותי*.

1f6094b48141ea080572b87a6fb1540f
כל התמונות בפוסט הן של אלכס קנבסקי.


על הבינוניות II

אחת התובנות שהבשילו בי: מישור הבינוניות.

היה לי peak מאד מוקדם.
שיא? איך אומרים את זה כפועל, כלומר, I peaked? הגעתי לשיא? לפסגה? התפסגתי? וואטאבר.  אני הגדרתי את השיא הזה אז באמת, כמה תעופה עצמית.
בכל מקרה, בגיל 20 וטיפה עבדתי ישירות עם הבית הלבן.  דיברתי עם בוש ואשתו ככה, כמו שמשוחחים עם דודה-רבה מכובדת.  הגעתי לשם בעבודה קשה וישנתי מעט מאד והייתי חלק מצוות מדהים ומוכשר ומעצבן.  כמה חודשים לאחר השיא הזה, למרות שעבדתי מול ארגונים לא פחות משמעותיים, עזבתי.  היו לא מעט גורמים לעזיבה, אבל בעיקרון מיציתי.  רציתי לעשות משהו שונה בתכלית.  עשיתי אותו.  מיציתי.  נפרדתי מחבר.  נפרדתי מחברה, למרות שכבר חתמנו חוזה על דירה במדינה אחרת.  בין לבין פגשתי את ג', אמרתי לו שלא מתאים לי, אני לא יודעת מה הכיוון שלי בכלל.  הוא לא וויתר.  התחלתי לבדוק את זה.  מצאתי עבודה אחרת, התמדתי בה רק כדי לראות האם אני יכולה להתמיד בדברים.  חלק מהסיבה שהמשכתי עם ג' היא כי רציתי למתוח את השיא של עצמי, את גבולות היכולת.  כשנשברתי, נפתח משהו חדש בתוכי.

בדיעבד, השבירה הזו היתה מוכרת.  נשברתי בעבר, וזה הוביל אותי קדימה, לבית הלבן.  נשברתי מול ג', וזה הוביל פנימה, לזוגיות ולילדה.  נשברתי מול ההורות, ואני בודקת לאן זה הולך.
ההבנה שזו רוטינה, שזה תהליך שהולך וחוזר על עצמו בחיי – מקלה עלי.  זה היבט מתמטי שאומר שאני אוסף של נסיבות והכל בסדר.  או יהיה בסדר.  מתפזרים, מתאספים, מקבלים וקטור מעודכן.

בד בבד הפנמתי שעם כל שבירה, עם כל שנה שעוברת, אני מתרחקת מהשיאים שגזרתי בהתחלה (והשבריריות גדלה במקביל).  כעת אני על מישור.  המישור הזה מורכב כולו מבינוניות: עבודה בינונית, משכנתה בינונית, זוגיות בינונית, הורות בינונית, לימודים בינוניים, נעליים בינוניות.  לפעמים בערבים אנחנו צופים במהדורת החדשות ומעירים לכתבים כמו הבינוניים שאנחנו.  אין בי כבר שום דבר מיוחד.  אני נטמעת בצוות בעבודה, נטמעת בין האימהות בגן השעשועים (אולי לכן אני עומדת לצד דימה הפרוע, הוא בכלל לא מסוגל להיטשטש ברקע), לא נוכחת בכלל בשום שיח בוער, אין לי קול במדיות חברתיות ואין לי טביעת אצבע בשום מקום.

מאידך יש לי שקט, יש לי שגרה שברירית, אני משמעותית עבור איש אחד וילדה אחת וכמה חיות מחמד.
ונותרו בי כמה חלומות בינוניים**.

tumblr_l8gyxaR1KK1qan8g9o1_1280

על הבינוניות – הערות שוליים מיותרות (כן כן, ידוע שזה מעצבן לגלול למטה)

* עוד משהו על שיאים ועל רוסים: פעם פעם, כשהייתי צעירה, נסעתי למוסקבה.  טיילתי שם עם אחד שלא הגדרתי את מהותו אז בחיי, אולי חבר אולי מנטור אולי כל מיני התנסויות ראשוניות.  הייתי ממש צעירה – בת עשרה ופסיק.  ברחתי לרוסיה במהלך חופשת האביב ונתקעתי בה עד סוף השנה האקדמית, בלי ויזה, בלי שפה ועם דולרים מתמעטים בכיס.

האביב במוסקבה היה אכזרי והג'ינס היחיד שלי היה קרוע ואנחנו הסתובבנו לנו בין דירות כבדות וחדרים ריקים ומועדוני לילה פרועים.  בפעם הראשונה שהוא הוביל אותי לאחד מהמועדונים המטורפים האלה נכנסתי לשוק.  פיזית: למצב של תדהמה ושיתוק.  המקום היה עצום וכמות הזהב והחושך והאור והיוקרה, והאנשים והבגדים והנשק, שלא לדבר על הסאונד – היממו אותי.  אחר כך הוא הצביע לכיוונם של כמה קבוצות קטנות והסביר לי מי הם ומה מעשיהם בעולם, והבנתי עד כמה אני קטנה ואין לי שום כוח.  גם אם אאגור מלא סוגים של כוח, עדיין אהיה אפס לעומתם.  מכיוון שהייתי טינאייג'רית הבטוחה שאין חכמה ואמיצה וכבירת-ניסיון ממני, זה הלם בי עמוק.  זה היה השיעור הראשון בבינוניות.  לפעמים אני מזכירה לעצמי, כי יש לי נטייה להיבריס.  שזה גם משהו שטיפחתי בי, תודה ששאלתן, כי אין לי אף אחד/ת שיגיד לי עד כמה אני חזקה וטובה וחכמה.

** חלומות בינוניים: לכתוב ספר.
הספר יהיה בינוני, וזה בסדר.  העיקר שייכתב במלואו.
סוג החלומות המועדף עלי כעת הוא המעשי, הבר-הגשמה. דהיינו, בינוני.
העיקר שיש לי חלומות.

A.L.S.-with-Motion-oil-on-wood-by-Alex-Kanevsky