דברים שלא הייתי צריכה להסביר

על המירמור I

עד כמה אני זקנה אם נזרק ממני משפט כזה: אני בשוק שכבר פסח, איך הזמן רץ.
עדיין נותרה בי פסולת רעילה מחגי תשרי.  שהות יתרה במחיצת משפחתו של ג' לא עושה לי טוב.

אגב שאריות רעילות: אני עובדת על זה, עבודה פנימית מודעת ושקולה. להכיר את המסלולים בעלי המכנה המשותף הנמוך ביותר – המדרונות הקלילים האלו, הכיפיים, גלגולים בעשב לח ודשן של זלזול בערך העצמי – לעצור ולנסות לטפס משם.

דברים שעוזרים בדרך: ריצה וקריאה מרובה (כרגע פרננדו פסואה ואלחנן ניר.  שניהם גורמים לי גם לבכות וגם לחשוב שבחיים לא הייתי עושה להם טובה).

על המירמור II

היו לי מלא מבחנים ועבודות ללימודים ופרויקטים בעבודה.  ואז בשרו לי שקיבלתי בונוס בזכות אחת המשימות והייתי כזה, מה?!
בכלל לא ידעתי שאני זכאית לבונוס הזה.  עזבו שאני לא ממש מעורה בפוליטיקה הפנימית התוססת ומסתבר שזה עניין ודבר.  כמו בכל משרד, dumbass.  כל מיני קולגות ניסו לדלות ממני האם זכיתי ושיתפתי בכיף כי אני בעלת התמצאות חברתית של ילד בן 4.  ועכשיו אני לא יודעת אם מוזר לי או לא במשרד.  כלומר, מוזר לי תמיד, עכשיו המדד פשוט חצה את הקו המטושטש.

לקח לי יומיים לבשר לג' על המחווה ועל הכסף.  הוא במצב לא אידאלי מבחינה מקצועית, לדעתו.  חטא על פשע, הבנאדם ניגש לראיון למשרה שעזב בכעס לפני פחות משנה.  אמרתי לו שהוא מפגין הבלחות של תסמונת אישה מוכה והוא נפגע ממני וסנט בי שאני פמיניסטית בלאי.  מה שנכון נכון.
כך שגם בבית מוזר לי.  הדינמיקה ביננו כל כך שברירית, זכוכית חלבית השוברת אור לרבבות רסיסים.

לפעמים אני רק רוצה להתכרבל איתו ושלא נדבר ולא נרגיש כלום.  ולפעמים אני רוצה לנער אותו ולפעמים אני רוצה כל כך לצרוח אבל לא עליו.  <מירמור> ואז מגיע הסופ"ש ואני רק רוצה לישון, בקושי גוררת את עצמי ביום שישי.  נפילת מתח ברמת דג זהב צף בקערה.  הייתי נרדמת בשמחה עם הקטנה בשבע/שמונה בערב אבל אני נאבקת להישאר בחיים ולחתוך ירקות ולא להתעפץ באמצע סרט או סדרה או חפירה אקראית.   אני צובטת את עצמי ושותה קפה לילי מגעיל ומנסה לעטות ארשת נחמדות למרות שאני דומעת מעייפות.
ואף אחד לא אומר לי: כל הכבוד אוחצ', זה ממש לא מובן מאליו!
אז הנה אני אומרת לעצמי. Yas queen. </מרמור>

2-16Ed Freeman

על המירמור III

צוות הווי ובידור בעבודה (דהיינו משאבי אנוש) שולחות אותנו לסדנת מודעות/פסיכולוגיה חיובית שכזו.  מפגשים דו-חודשיים מפה ועד הנצח כנראה.  מסתבר שהמחלקה שלנו טובעת במרמור תאגידי מצוי.  במפגשים אני משתדלת לשבת ליד ההוא המכונה הנער של המשרד, בחור צעיר שזה עתה התחתן ומבסוט מהחיים ולא מבין למה דרושה הסדנה המייגעת הזו.  הוא מהווה באפר נחמד מול השאר, שמתייחסים לסדנה כמייגעת מכורח הגדרת הצורך בה, כי כיף להם לדשדש בשיח הקובלני.

גם לי זה כיף, הנה התמרמרתי לפני פסקה.
מה שכן, המירמור הפנימי שהם מבטאים שם מרגיש לי כזה basic. מבלי להעליב, כן?
וזה מעצים בי דברים אחרים, בקטע טוב.  אין, דינמיקות בינאישיות זה כמו כסיסת ציפורניים, דוחה וממכר.  רגע, אנסה להסביר כי יצאתי הכי מתנשאת:
אחת העובדות, רווקה כבת 35-36-39 (?), מתלוננת על חייה כרווקה.  בעצם כנ"ל שאר הרווקות.  כי זה מגדיר אותן, האי-זוגיות. תמצית הדבר שנזרק לעברן בארוחות חג או סתם במסדרון.  שאר העובדות מתקשות עם תפיסת הגוף שלהן ומאזן הבית-קריירה.  זה מחלחל כי הן חשופות שם, וזה נוגע בי אבל אני עדיין מנותקת.

ואז מתבהר לי שיש גוון אחר לבעיות שלי, שנובע מהשילוב בין ההיסטוריה האישית שלי ל-PTSD הנוכחי ולכך שבעצם, גם אם אני מסתבכת עם דימוי הגוף שלי ועם הבית-עבודה, הם לא שורש העניין.  ושזה לעולם לא יהיה ה-דבר.  זה לא מגדיר אותי.  אולי אני נאיבית.  עכשיו בכלל חתמתי על עצמי כמתנשאת אבל נשבעת שזה לא העניין!  הסתבכתי. רגע.

כשהייתי רווקה זה לא הגדיר אותי.  לא שאפתי לזוגיות (האמת הכנה היא שלא האמנתי בקונספט, זה ייגע אותי. עד עצם היום הזה. אני אוהבת את ג' ואת העובדה שמצאנו זו את זה, אבל זו עבודה קשה.  מאז ומתמיד דורש ממני פיתוח מואץ ומאומץ של כישורים ויכולות).  משהו בסולם הערכים והשאיפות שלי מסרב להיות "שם".  וכן, יש לי סולם כזה שאני עובדת עליו: פירקתי במודע את הסולם עליו גדלתי והתחלתי להרכיב אחד חדש.  אולי זה שורש העניין.
איבדתי את חוט המחשבה שלי.

ניסיון נוסף:
אני מהגרת.  בתחושת זרות מתמדת, בכל פינה בעולם ובחיי ולפעמים בגוף ובנפש.
ועדיין – לא הייתי מוותרת על התווית הזו ואולי גם לא על התחושה, אולי רק מעמעמת אותה קצת, לפעמים.
אבל אני לא אומרת לאף אחד, גם לא לפסיכולוג וכמובן לא בסדנה שזו ההגדרה או הבעיה או ההוויה שלי.  אומר את זה פה ואתהה האם לא המצאתי את זה על עצמי.
הנרטיבים של קשיי האימהות וההגשמה העצמית וכמובן שיח הגוף הם ערוצים קלים לביטוי גרסאות של הזרות הזו, של חוסר השייכות.  אבל הם לא שורש העניין.

שורשים? אין לי.
לפעמים הבלחות של בריכה קפואה שאני מזנקת לתוכה.  רסיסי קרח שזורים על ריסים.   לפעמים זו גיחה למדבר וחול צורב בהונות.  לפעמים זה רחם מתפורר ולפעמים זו רצועת אספלט אינסופית.
מדי יום גוועת בי כל האהבה שיכולתי להעניק לו ידעתי איך, אבל אני לא דוברת את השפה המקומית.