מהטיוטות: בדיקת פתיחה +אזהרת טריגר

בגלל שהתחלתי לחשוב על הריון נוסף, מתישהו.
האגדה מספרת שנשים שוכחות את הלידה וההיריון ולכן מסוגלות לחזור על החוויה. אולי מדובר בחוויות חיוביות, ואז למה שכחתן אותן בעצם.  ואני מאמינה שיש כאלה ששוכחות או מדחיקות חוויות פחות נעימות, אבל אני לא.
רוב הלידה הייתי מחוסרת הכרה, ואני עדיין זוכרת.  זה רודף אותי בחלומות ולפעמים בשעות הערות.
לפעמים אני נזכרת והעולם נאטם במשך דקות ארוכות שבמהלכן לא עובר דרכי חמצן.  שאר היום קורס לתוך זה ואני עצובה ומותשת ומסוגרת.

אם אחליט להרות שוב – זה יהיה בעיניים פקוחות ובמודעות ובפחד נוראי.
ולא רק ההיריון והלידה עצמם מבעתים, גם ההורות הראשונית.  למרות שאדע מעט יותר.
לכן החלטתי לאוורר אורוות.  העיבוד שבכתיבה מאד עוזר לי.
אני לא פחדנית, בכללי.  צנחתי וקפצתי וצללתי ואני מאפשרת לילדה שלי לטפס על כל דבר אפשרי ויש בי בזלת.
אבל הדבר הזה נגע במהות אחרת שבי.  וחוץ מזה נקרעה לי הפות והכל היה אונס אחד גדול.
אין לי בעיה לקרוא לזה אונס כי במדינה הזו מתייחסים לאישה הרה/יולדת כאל מאסת בשר בעייתית ולא מסבירים מספיק ולא מתריעים לפני תהליכים מסוימים.

במהלך ההיריון הקלדתי כל מיני דברים במסמך וורד שאני מתחזקת כמעט עשור.
זה מסמך סודי עם שם של טבלה משעממת.  כתבתי שאני מפחדת להשתנות עם ההורות, שאהפוך לאמא שלי, שהלידה תהיה נוראית.  העליתי למסמך סלפי-מעלית מדי פעם, בפרופיל כדי שאוכל לזכור איך נראתה הבטן הכדורית שלי.  מעולם לא פרסמתי סלפי באתר כלשהו וזה היה תרגיל נחמד.
מבין הפחדים שנרשמו שם: דיקור מי שפיר, הפלה, סיסי שליה, סנטר כפול. חה, רשימה של נאיבית.

בין לבין העסק התחיל להסתבך ודיברו איתי על הפסקת היריון.  כתבתי באותו יום שאני מפחדת לבדוק זאת בגוגל.
אחר כך ביצעתי בדיקת צ'יפ גנטי והתוצאות היו שליליות (כלומר סבבה) אבל בשעה שהן נשלחו אלי הייתי רחוקה מאד.  ברחתי לחו"ל כדי לחמוק מכל הכסת"ח הרפואי הנהוג בארץ.  בחו"ל גם זללתי מלא סושי ושתיתי יין וקפה.  כי בחו"ל יודעים שלא חייבים לעודד ילודה על חשבון השפיות של האמא.
הרגשתי אינטואיטיבית שהכל בסדר עם העוברית.  למרות שהאינטואיציה האימהית שלי הייתה נתונה בספק מהרגע שהכרזתי שאני בטוחה שיש לי בן, עד שהוכח אחרת.

חזרתי לארץ בתאריך שעוד הותר לי לטוס בו, מבחינת הביטוח בכל אופן.
בבדיקת המוניטור שמעתי את עדר סוסוני הפוני דוהרים בתוכי וזה היה נפלא.  חוץ מזה הכל היה מחורבן.
הקאתי עד חדר הלידה ובתוכו ולאחריו, הבחילות לא פסקו.  הייתי מקיאה נוזלים על ריק, זה היה נורא.
היו לי דימומים מוזרים וצירי-דמה.  ההורמונים המטורפים הפיקו סיוטים בלילה, חזיונות צבעוניים ברמה שלא תבייש את בוליווד.
והעוברית – לפעמים נאבקה בי כאילו מישהו שם עליה כסף בזירת WWE, ולפעמים התערסלה דום בגופי והיינו נאלצות להתאשפז.

באחת השבתות היא דממה לחלוטין במשך שעות ארוכות.
חום של שלהי קיץ ודממה, רק הציקדות מהוואדי הסמוך לביתנו חרקו וטרטרו.
שתיתי משהו ממותק וחיכיתי יחפה על המרפסת.
הרגשתי כבדה, כמו ירח ענק הדבוק לפלנטה וחג איתה באיטיות.
נסענו לבית החולים.  נרדמתי בנסיעה והגעתי עפוצה למיון.

חיברו אותי למוניטור ובקושי שמענו את סוסי הפוני. חברו אותי לכמה צינוריות וחיכינו לרופא/ה.
הווילון הוסט והפציעה אחות בשרנית.  עד שהרופא יבוא היא רק תבצע כמה בדיקות.
הנהנתי בעייפות וחשבתי שהיא תנעץ בי עוד מחט או תחגור עוד מוניטור.
היא בקשה שאסיר את התחתונים כדי שהיא תוכל לבדוק.
הסרתי את התחתונים.

בלי התראה מיוחדת היא נעצה בי את כל ידה.
מרוב בהלה וכאב התחלתי לדמוע אבל לא הצלחתי להשמיע קול.  רציתי לצרוח עליה שתפסיק מיד.  היא משמשה פה ושם ואני התחלתי להתנשף בחדות ולהיכנס לפאניקה.  המחשבה היחידה שזכורה לי הייתה על הכלב שלי בביקוריו אצל הווטרינר, איך הלה דוחף מדחום בישבנו והכלבלב מביט בי במבט פגוע כל כך, באובדן אמון מוחלט.
אין פתיחה, הכריזה הפולשת.
אני בטוחה שזה משהו שהיה ניתן לראות בעין.  או לפחות להתריע על כך.  הייתי רחוקה מאד מלידה והבטן עוד היתה גבוהה.

היא נעלמה וג', שנבהל אף הוא, הלך להביא לנו מים ולחפש את הרופא הארור.
כאבה לי היד שבתוכה אגרפתי את התחתונים.  הם היו לחים מזיעה קרה.  וכאבה לי הפות כל כך.
אבל האדרנלין והחרדה עשו את שלהם והגורה חזרה לדהור בערבות.
התיישבתי והתנתקתי מהמוניטור ושלפתי את הפרפר ודידיתי החוצה.
הרכב היה כל כך רחוק והאוויר היה יבש ולא הצלחתי לבכות.

לאמהות שבדך: הבדיקה הזו נקראת בדיקת פתיחה ואמורים לבקש את רשותכן לפני שמבצעים אותה.  עוד לא הבנתי למה בדורנו המתקדם והטכנולוגי טרם הומצא מכשיר פלאי ולא פולשני שניתן לבדוק בעזרתו, ושזה הגיוני למישהו שעדיין מסתמכים רק על אצבעות-אדם.

fab5114a5184b4f7f676a41b45e54aec
Irving Penn: Jean Patchett, 1949

29 תגובות בנושא ״מהטיוטות: בדיקת פתיחה +אזהרת טריגר"

  1. אני מצטערת שחווית את זה, בכל מילה שמתארת את הכאב שלך כואב לי גם בגוף.
    כאילו כל החיים שלי כבת למשפחה מזרחית ברוכת ילדים, מבחינתי הריון הזה משהו שעושים ואף אחת לא מתלוננת מידי.
    לא מזמן שאלתי את אמא שלי איך היו לה ההריונות, במיוחד ההריון איתי שאני הבכורה. והיא אמרה שהכל היה מאוד רגוע וחלק, כולל הלידה. אבל זה לא ככה לכולם, וזה גם משהו שחשוב לומר.
    אני מקווה שההריון הבא יהיה קל יותר, ולפחות עכשיו את יודעת על מי לצעוק כשצריך וגם למה.

    Liked by 1 person

    1. נכון, יש כאלה שההריון והלידה הן חוויות חיוביות ומעצימות עבורן. זה לא סותר.
      וכן, אני הרבה יותר מוכנה נפשית. ולכך מפחדת כל כך.
      תודה על התגובה.

      אהבתי

  2. הבדיקה הראשונה: הרופא התורן במיון נשים. הדריך אותי למקם אגרופים מתחת לאגן וכאלה, כדי שהבדיקה תכאב פחות.

    הבדיקה השניה: רופא תורן אחר. כן התריע אבל לא היה רגיש במיוחד. כשהוא הוציא את היד התחיל הדימום של הלידה.. אני לא יודעת אם הוא גרם לו להתחיל, רק יודעת שלא דיממתי עד אז, שהייתי בפתיחה 2 בסה"כ, שלאורך כל הלידה הארוכה אמרו שיש לי "דימום טוב" בזמן שהייתי עם פיטוצין ובקושי התחילו צירים.. ושבלידה השניה דיממתי רק בלידה הפעילה ולא לפני צירי הלחץ.
    מבחינה הלכתית, מרגע שיולדת מתחילה לדמם אסור לבעלה לגעת בה יותר. אחרי הבדיקה בעלי רצה לחזור להחזיק לי את היד וסיפרתי לו שהכפפה של הרופא היתה מלאה בדם. 😦

    בדיקה שלישית: רופאה בחדר לידה. היא רצתה לבדוק אותי ואני התחלתי ליילל "רגע! אולי קודם אני אתמקם עם האגרופים!" או משהו כזה, והיא הבינה ובבת אחת הגישה שלה השתנתה והיא היתה רגישה יותר.

    הבדיקה הבאה כבר היתה בהריון הבא.

    Liked by 1 person

    1. אוי נשמ'לה שלי.
      בדיעבר נזכרתי שלימדו אותי בקורס הכנה ללידה על הבדיקה הזו, אבל לא קישרתי וגם הנחתי שמבצעים אותה אך ורק בחדר הלידה, ואך ורק לאחר פתיחה מספקת ומלא מלא אפידורל וסמים וכיף חיים.

      וכן, גם לי הפקיעו מים וזה זוועות עולם. "דימום טוב", אחלה. "שחיטה טובה" גם כן.

      תודה לך.

      אהבתי

  3. אני לא מהמאבחנות בשנקל דרך האינטרנט, אבל שווה לבדוק איך מטפלים בפוסט טראומה אחרי לידה. דיברתי על זה הרבה עם הבת שלי, שטוענת שרבות מחברותיה חוו את זה. הכתיבה פה בהחלט חלק מהאיוורור של הנושא, ומקווה שהפתיחה של הנושא תעזור. מרתיח אותי לחשוב שהאטימות של הרופאים (לא כולם, לא כולם) יוצרת טראומות כאלה, שאחר כך מלוות אותנו כל החיים. אני אכן שייכת לאותה קבוצה שאוהבת ללדת (הריון קצת פחות), ואני יודעת שאחרות חוות את זה אחרת לגמרי. כל כך חבל לי שזה לא חווייה חיובית עבורך, ולהיפך, זה סיוט, מילולית. ולא סתם השווית את זה לאונס. זו אכן תגובה פוסט טראומתית שדומה מאוד לתגובה לאונס, וזה גם אותו איבר. אני יכולה רק לחבק מכאן, ולומר לך שאת אמיצה מאוד שנכנסת להריון שני למרות הכל, ושאני מעריכה מאוד את התהליך שאת מבקשת לעבור. מאחלת לך שתוכלי לדבר אחרת לגמרי על הלידה השניה, שתהיה חווייה מתקנת.
    וגם התמונה נוגעת עם הספק כותונת, ספק סדין, ספק תכריכים.

    Liked by 1 person

    1. תודה מניפה. אני לא בהריון, עדיין בהתבחבשות פנימית ארוכה לגבי האפשרות הזו, בעיניים פקוחות לרווחה.

      אכן הובחנתי כבעלת PTSD (בהתחלה ג' חשב שמדובר בדיכאון, למרות שידעתי שזה לא. ואז הלכתי לטיפול שהיה נוראי, ממש ממש נוראי, קילף ממני את כל הנבטת האימהות שרק נוצרה בי, אז הפסקתי).
      בינתיים אני מטפלת כמו שאני יודעת, כותבת ומדברת לעצמי ואליכן/ם פה. בכל פעם שאני כותבת את זה, זה חלק יותר בגרון.

      אהבתי

  4. נשמע כואב במיוחד! והאמת שהייתי מצפה לא רק שישאלו לרשותי אלא גם שיסבירו לי לאורך כל הדרך, מה עומדים לעשות ולמה. זה מה שאני דורשת כבר היום מהגניקולוג שלי (ובכלל מהרופאים שאני מגיעה אליהם). אין מצב שהוא יעשה משהו, מבלי להגיד לי קודם אחרת אקום ואלך ולא אחזור לאותו מקום.
    לפעמים ידע זה כוח ולפעמים ידע זה פחד עצום..

    מקווה שבן זוגי יהיה מספיק חד וברור במקומות שאני לא אצליח להרים ראש. אולי שווה לבקש מג' לעמוד גם הוא על המשמר?

    ובכל מקרה, שמחה לשמוע על הכוונה להריון נוסף. איכשהו, אני מקווה שיהיו לי 4 כאלה. טוב נו, גם 3 זה אחלה 🙂

    Liked by 1 person

    1. ספציפית באותו יום הייתי כל כך עייפה שלא ידעתי לשאול. זו תשישות שלא חוויתי לפני או מאז ההריון, משהו ששמור להריון בלבד. וכמו שרשמתי באחת התגובות, בדיעבר נזכרתי שלימדו אותי בקורס הכנה ללידה על הבדיקה הזו, אבל לא קישרתי וגם הנחתי שמבצעים אותה אך ורק בחדר הלידה, ואך ורק לאחר פתיחה מספקת ומלא מלא אפידורל וסמים וכיף חיים.

      ג' עמד לצידי וחיבק את כתפי, הוא לא קלט מה קורה עד שהרגיש שהתקשחתי לגמרי, ואז כבר הסתיימה הבדיקה. הוא היה מאד תומך ומאד שם, אבל יש דברים שלא ניתן לצפות. בלידה עצמה דרשתי ממנו שיעמוד ליד הראש שלי ולא יציץ למרחץ הדמים כי זה טרן-אוף מטורף.

      אני לא יודעת אם וכמה הריונות יהיו לי. וחוץ מזה, תמיד רציתי לאמץ מישהו/י ולאהוב אותם הכי חזק בעולם. אני לא greedy על הגנים שלי.

      תודה על התגובה, מינוצ'קה.

      אהבתי

  5. ולמה בעצם עוד אחד? אני תמיד אמרתי שאני לא בטוחה שיהיו לי ילדים, אבל אם יהיו זה כנראה יהיה אחד. תמיד קיבלתי תגובות נזעמות / משתאות, כאילו זו בכלל לא אופציה. הכי מצחיק שגם מבן הזוג שלי קיבלתי את התגובה הזו, שאו כלום או שניים, והוא בעצמו ילד יחיד ומעולם לא הרגיש מחסור באחים. אז מאיפה זה מגיע?

    Liked by 1 person

    1. אין לי תשובה מסודרת. כל הסבר שאתן גובל באנוכיות גבוהה מאוד או בטמטום.
      לא חשבתי שאי פעם אהיה אמא. לא שללתי, פשוט לא חשבתי שזה יקרה. אני לא יודעת אם אהיה אמא לכמה ילדים, אבל המחשבה נמצאת. אני גם לא יודעת אם אהיה אמם הביולוגית של ילדים נוספים, אם יהיו.

      כמובן שמכעיס אותי כשא.נשים שואלים אותי למה אין לה עוד אח. לכן אני פותחת את זה פה.

      איזה הסבר יש לבן הזוג שלך על התגובה הזו?

      אהבתי

  6. למיטב ידיעתי סטודנטים לרפואה לומדים היום יותר ממה שלמדו פעם על יחס למטופלים ועל החשיבות שלו. מבחינתי זה חלק ממה שאמורים ללמד אותם כבר בהתחלה: 'ראשית אל תזיקו'. ויחס מהסוג שתיארת אכן מזיק. אני מקווה שהכתיבה על זה עוזרת לך להרגיש טוב יותר בעניין הזה.

    כנראה התמזל מזלי, כי אני לא זוכרת חוויות קשות כאלה כמו שתיארת. אבל עובר עצלן שמסרב לזוז במשך שעות אני זוכרת היטב, וזה מאוד מלחיץ. אהבתי את המינוח שלך על 'הגורה שחזרה לדהור בערבות' (:

    אהבתי

  7. אין הריון אחד דומה למשנהו. לי לפחות היו הריונות שונים בתכלית הראשון הסתיים בהפלה ספונטנית, השני החל בדימום ולווה בהקאות עד לרגע הלידה ממש, השלישי הריון ללא שום תופעות והריון אחרון עם דימום שהצריך הפסקת הריון, למזלי עברתי בדיקת אולטרסאונד (אז,מכשיר ענק שנראה כמו קופסה שחורה ומבהילה) והתגלה שהלב פועם ולכן החזירו אותי הביתה.
    מאחלת לך הריון קל יותר ופחות טראומתי.
    אני גם זוכרת שחדרי היולדות היו פתוחים ועברו שם המנקים והמתנדבות בעלים של נשים אחרות ובקיצור כל אחד יכול היה לראות הכל, כאילו מדובר בבעלי חיים. חוסר כבוד וזלזול בצרכים הבסיסיים לקצת פרטיות..
    אז על קבלת רשות לבדיקה היתה בבחינת הפרזה בדרישות. 🙂

    אהבתי

    1. תודה על השיתוף, ברכה.
      ונכון, אני בהחלט ברת מזל שילדתי בשנים האחרונות ולא בעבר. לא יודעת איך הייתי שורדת.

      אהבתי

  8. אני כ"כ מצטערת לשמוע על החוויות הקשות, אכן נראה שהשכחה היא חלק מהעניין בחוויות לידה קשות, רבות אמרו לי זאת.
    הבנתי גם שיש נטייה – מעין מוסכמה – לא לדבר על החלקים הפחות נעימים (בלשון המעטה) של כל תהליך הבאת ילדים לעולם, כולל הטיפול בהם וגידולם וגם מה שקורה לגוף ולנפש אחרי הלידה. ורק בשנים האחרונות נשים יותר ויותר מדברות על זה, חושפות גם את הפן של המצוקה וחוסר האונים והסמטוכה של הגוף המפורק, כל מיני תופעות גופניות… ושהרבה פעמים נשים מגלות את הצדדים הקשים הכרוכים בתהליך זה רק כשהן עוברות את זה בעצמן – כי אף אחד אף פעם לא סיפר להן על זה.
    אני מקווה שאם וכאשר תביאי לעולם ילד/ה נוסף/ת, זו תהיה חוויה הרבה יותר טובה וקלה, ובכל מקרה תהיי מוכנה יותר.
    תודה על השיתוף.
    איתך,
    אור

    אהבתי

    1. תודה רבה רבה אור!

      אין לי מושג אם אכן קיימת השיכחה המדוברת, אני לא שכחתי. אולי יש נשים חזקות ממני, שהחוויה הקשה מתגמדת מול נפלאות ההורות וכו', אבל אצלי זה עדיין מדמם.

      אהבתי

  9. זה נשמע כל כך נורא 😦 אני כל כך לא סומכת על רופאים שאני יודעת שאם אני אי פעם אכנס להריון, אני אגיע לחדר לידה רק כשממש ממש כבר לא אוכל להיות לבד עם הכאבים (אם בכלל…אולי אלך כבר על לידה ביתית כי מהסטרס של להיות בבי״ח יש סיכוי שאעדיף כבר להיות בבית). גם לי יצא לחוות יחס מזעזע מגינקולוג וגם אווררתי את זה בבלוג: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858859&blogcode=14849170

    חשוב להוציא את זה החוצה ולדבר על זה. זה לא אשמתך ואנחנו כבר יודעות להבא עם מה צריך להתמודד :/

    אהבתי

  10. קראתי את הפוסט הזה והקודם על הלידה ועל מה שעבר עלייך אחריה. כל התיאורים שלך הכאיבו לי בגוף נורא. אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה, זה נשמע כל כך נורא.
    נשמעת כמו התמודדות ממש קשה, אני מקווה שיחד תמצאו דרך לשפר את המצב עבור שניכם.

    אהבתי

  11. זה מח שילוב של מצב תמידי של מצבי חירום בבית החולים, כהות חושים של האחריות ה
    והרופאים, והעובדה שאת ערובה ומבולבולת. זה בהחלט יכול להפוך לחוויה טראומטית. אני ממש מצטערת שעברת את זה וזה נחקק לך כל כך חזק בזכרון. המסקנה האישית שלי מהלידה זה שצריך שם דולה לא בקטע של לעשות ממבו ג'מבו אלא כדי להסביר לך מה קורה ולשאול בשבילך את אנשי הצוות את השאלות המתבקשות.

    אהבתי

  12. חיבוק גדול.
    מאוד פחדתי, לפני ההריון ובמיוחד במהלכו וכשהתקרבנו ללידה, מבדיקות ואגינליות. עברתי לפני כמה שנים בדיקה על ידי רופא איום שהיה גס ולא מתחשב, התנהג כלפיי כאילו אני גוף בלי אישה בתוכו. כשמיררתי בבכי אחרי הבדיקה (שכמובן לא הצליחה, כי הגוף שלי היה מהיר תגובה ממני, התקשח והדף אותו) הוא שאל בלעג אם פניתי לפסיכולוג כי זה נראה שיש לי טראומה מינית.
    רופאת הנשים שליוותה אותי בהריון הייתה אישתו. בניגוד אליו היא הייתה רכה יחסית, ולה אמרתי (מבלי שלספר שבעלה אחראי לזה) שעברתי תקיפה מינית. החלטתי להגדיר את זה ככה, גם אם זה לא מדויק, כי בתכלס – זה מה שזה היה, גם אם הוא עשה את זה מתוך אדישות ולא לשם סיפוק מיני. אני הרגשתי שנתקפתי.
    לאורך כל ההריון והלידה, כולל אולטראסאונדים, הקדמתי ואמרתי לכל רופא ואחות שבאו לבדוק אותי. לחלקם אמרתי שחוויתי טראומה, לחלקם אמרתי "טראומה מינית", לחלקם אמרתי שיש לי בעיה עם בדיקות כאלה בגלל "מקרה שקרה בעבר". חלק מהרופאים הפכו, בבת אחת, מגברים לחוצים שרוצים לסיים עם הבדיקה וזהו ל… אנשים. רופא הנשים בחדר המיון עשה הכל לאט יותר משהתכוון. הרופא שתפר אותי אחרי הלידה ישב מולי רבע שעה והחווה באצבע איפה הוא מתכוון להזריק עד שהסכמתי לתת לו לדקור אותי. לחלקם, למשל לרופאת הנשים הצעירה שליוותה את הלידה שלי או לאחות שקיבלה אותי במיון יולדות, זה לא שינה בכלל.
    יש גם רופאים שלא הספקתי בכלל לומר להם דבר. כמו למשל לרופא הנשים במחלקת יולדות שמדי בוקר (בשלושת הבקרים בהם הייתי מאושפזת שם) פתח את הוילון במפתיע בשש בבוקר, לא משנה אם אני מניקה או ישנה שם, וצעק עליי "להוריד תחתונים" והסתכל לי על הפות, בלי אפילו לומר לי "שלום, אני ד"ר כך וכך, מה שלומך?"

    אהבתי

    1. אוי איזה שיט, אני כל כך מצטערת שעברת את זה. תודה ששיתפת. וחיבוקים.

      אני לא יודעת אם אני מסוגלת להגיד לאיש/אשת מקצוע רפואי שעברתי טראומה מינית, זה פשוט לא משהו שאני ששה לספר. כן, זו דפקה. לתומי חשבתי שזכותי המלאה ליחס אנושי ועדין. ואכן במהלך רוב הלידה (או בחלקים ממנה בהם הייתי בהכרה) היחס של הצוות היה מתחשב ואנושי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s