סודות בשדות ובוץ ורקפות

הכניסה לבית שלנו הפכה לזירת בוץ קרוש, אופניים וכל עציצי הבית שדורשים יותר שמש.
מהרגע שנגמר השבוע הזוועתי הזה בינואר – הילדה ואני גועשות ברחובות.
לפעמים אני מגלה שאנחנו חולקות תווים גנטיים לא צפויים, לא משהו שחשבתי שניתן לביטוי ממשי.  כמו קימוטי אף או נגיסות חצופות בעגבניות, בהייה בשמש או רצון בלתי נשלט לשחק בבוץ.  אולי אני סתם משליכה.
בכל מקרה בכל יום שאני אוספת אותה מהגן אנחנו שועטות יחד לשדה בור קטן ואוספות בלוטים, חלזונות וחרובים, בוחנות מרקמים של בוץ ואת הצמיחה הפראית של התלתן והרקפות והפטריות וכל הדברים שאין לי מושג איך קוראים להם.
אחר כך אנחנו מחוסלות.  אני נרדמת איתה במקום לכתוב עבודות.
אני מנסה להתעורר כדי לקלף את הבוץ מהנעליים. אחרת צוחקים עלי במשרד.

פעם הייתי הילדה היפה של המשרד.  מסתבר שבנות אחרות חיקו את סגנון הלבוש שלי, לא שהייתי מודעת לכך עד שאחד מעורכי הדין הגייז העיר פעם בציניות על כך שכולן הפכו ל-squad שלי.
עכשיו אני מגיעה עם סוליות בוציות וטוב שזכרתי לשים חזייה. השיער שלי לא מסורק, הג'ינסים שלי קרועים אלא אם כן צפויים אורחים מחו"ל ואז אני טורחת ללבוש את הזוג הלא-קרוע.
לפני הלידה? בחיים לא הייתי מגיעה בג'ינס שאינו שחור, גבוה ומוקפד ועושה לי טוסיק שייקח אתכם האופל.  היו לי חולצות טי מבהיקות בלובנן.  ומינימום 6 ס"מ בעקבים.  וצעיפי דיילות יפים וג'קט טוקסידו בימים בהם הגיעו צוותים מחו"ל.
הו בשם קית' ריצ'רדס שלי, איך נפלו גיבורות.

מה שקרה זה שעדיין ישנם אנשים שחושבים שאני ילדה יפה.  למרות הבוץ והגבות שחברו זו לזו.
יש בי איטיות חברתית מסוימת.  לוקח לי המון זמן לקלוט מחוות, לפרש ולהפנים אותן.  אולי אני נמצאת על הספקטרום ברמה כלשהי – אמא שלי בטוחה בזה.  היא גררה אותי למלא אבחונים (אולי, פשוט, רציתי לבהות בשמש ולקמט את אפי ולנגוס בעגבניות ולבחון רקפות.  אין לדעת.  אני כבר לא כועסת עליה).  לא משנה.  בכל מקרה, עובד איתי מישהו ויום אחד קלטתי מחווה שלו.
לאחר כמה ימים נפל לי האסימון ואיתו הלב לתחתונים.  המחווה היתה מספיק ברורה: הוא שאל אותי האם אני מגיעה לאירוע חברתי כלשהו אליו הוזמנו ללא בני/ות זוג.  עניתי בחיוב והוא חייך לעצמו ואלי בצורה מסוימת ולאחר כמה רגעים אמר שנשתדל לשבת יחד.  לא נתתי לזה משקל כלשהו.
בהמשך השבוע נזכרתי בדיאלוגון הזה ופתאום קלטתי רצף של דברים והתכווצה לי תחתית הבטן בפעימה רכה אך מהדהדת, כמו לפני מלא זמן.  עידני עידנים, לפני שהרחבתי את הרחם וסחבתי בו סוסת פוני קטנה.

למחרת ראיתי כיצד הוא מחייך אלי ראשונה בכניסתו למשרד, מחפש אותי.  ואיך הוא התחיל למלא תרמוסים ענקיים בתה כמוני, יחד איתי.  ואיך בעצם אנחנו עובדים על תחזית מסוימת ל-2019 יחד, כי הוא ביקש לחנוך אותי בעניין.  ועל עוד משימות קטנות.  עברתי על משמרות הערב בחודש האחרון – הוא תיאם את עצמו לשלי.  ואני נרשמת ראשונה כי אני אמא לחוצה.  ואיך הוא מדבר אלי, ישר אלי, ואם אנחנו מצטופפים מול המסך הוא מסניף את שיערי.
אמרתי לעצמי שאני מדמיינת.  אבל אין מה לדמיין פה.

הוא גם הורה וגם קצת פרוע, כמוני.  שנינו נאבקים בבורגנות שכפינו על עצמנו, לפחות ברמת הפאסון.  אני עם הבוץ וחוסר שימת הזין והסטודנטיוּת הנצחית שלי והטיול שאני מתכננת לנו לאפריקה, והוא בדרכו שלו.
פעם אחת התווכחו במשרד על גישות חינוך שונות.  סיפרתי שגדלתי בבית אירופאי די נוקשה וקריר ולכן האמהוּת שלי כיום חפיפניקית, כי למרות כל השיטות שיושמו עלי והמפית על הברכיים בשעת הארוחה, תראו מה יצא ממני.
דווקא יצאת בסדר גמור, הוא אמר ממש קרוב אלי.  לתוך האוזן.  את ממש בסדר, הלוואי על כולנו.
ושוב פעם התעורר בי משהו שגווע בי.   פסעתי ממנו ישר לתוך סערת רוח.

לא אמרתי לו כלום.  לא נתתי לו תחושה שקלטתי אותו.  בעצם, אין לי מושג וודאי.  אולי בכל הפעמים הראשונות בהן הוא שידר מסרים שלא קלטתי באטימותי, חוסר התגובה המתבקשת התפרשנה אצלו כאור ירוק.
אני מאפשרת לו לבחון את התחת שלי, למרות הג'ינס הרחב והסוודר שמעליו.  כי עכשיו אני יודעת שהוא מתבונן.  המבטים מבעירים לי את הישבן.  אני המאפשרת.
ורק לפני זמן מה הספדתי סופית את הליבידו שלי.  לא שעכשיו הוא בשיאו, אפילו לא קרוב, אף לא מעט.
אבל מדי פעם, כשאני קולטת אותו בוהה בי בחטף או שואל אותי בחיוך חצי-נבוך חצי-חמדני, את מסתלבטת עלי? נביעה קדומה מפעפעת בי לרגע.

אין לי מה לעשות עם זה.
כלומר, כן, אני יכולה לפתוח את זה מולו בעדינות אסרטיבית ולעצור את זה.  הדבר הזה מתמשך יותר מדי זמן.  אבל אני נהנית מהידיעה שמישהו מפנטז עלי.  שמישהו מעוניין להיתקע איתי במעלית או לשפוך עלי קפה או משהו בשרני יותר, משהו שאשתו לא זורמת איתו וכמובן שאני עוד פחות, אבל במעלית שלו אני היוזמת והנוהמת.  ובטח הציצי שלי סימטרי שם ואין לי צלקות מהלידה.
המעלית הזו גורמת לי להגיע בחיוך לעבודה.  היא תורמת לכך שניסיונות הסקס העלובים עם ג' לא כל כך מציקים ומעיקים עבורי.  לראיה, בחודש האחרון עשינו יותר סקס (אני מציינת לי ביומן מתי סקס ומתי ווסת. זה מפגר אבל זו הדרך היחידה שלי לבדוק שלא הזנחתי את מערכת היחסים הזו ושהגוף שלי מתפקד ברמה כלשהי).  מצד שני, זה לא הוגן כלפיו או כלפי ג'.

זה בטח ידעך עוד מעט.  יש עוד מלא בחורות במשרד ושפע של הורמונים.  ואולי מתישהו הגאות והשפל שבהריון עתידי כלשהו ישאו אותי הרחק ממנו ומישהי חדשה ולוהטת תיכנס למעלית.
אולי היקום הביא את זה עלי כדי לשקם את מה שקרס ביני לבין ג'.  דחיפה קטנה, עם הלשון, מתוקה ומצחינה קצת.  אני לא מתכוונת לייסר את עצמי, אין בי אנרגיות לעוד רובד של תיעוב עצמי.
מאד הגיוני מבחינתי שיתעוררו בי או בג' רגשות כלפי אחרים מדי פעם, זה טבעי ושמא גם בריא.  לייסר את עצמנו על כך יהיה שקול לאיסור אוננות עבור נער בן 14.   בחיים לא הגבלתי את ג', הוא רוח חופשיה ואמן ובעל קולטניי יופי רגישים מאד, כך שברור לי שפה ושם הוא התעורר למראה מישהי אחרת.  אין לי בעיה עם זה, כל עוד הוא חוזר אלי בחיוך חם ואנחנו יושבים יחד בבוץ ושותלים רקפות כמו זוג גריאטרי.
אבל: אין לי מושג איך הוא ירגיש לו ישמע שמישהו מפנטז עלי ושאני זורמת עם הידיעה הזו ונהנית ממנה, וכפועל יוצא גם מתעלסת איתו יותר.

בינתיים מישהו אחר מתחבק עם מישהי.  זה לא יתממש ביננו ולא נתמשק לעולם.  הוא ווכחני מדי עבורי, כוחני וגברי.  לו היינו יחד, הוא היה ממרר את חיי בהתפלמסות פוליטית אינסופית וסימוני טריטוריה מתפרצים, כמו במשרד: כל מסמך שמועבר לבדיקתו מושחת על ידו בסימוני עט עבים ומרקרים שועטים על פני קטעים שלמים ההופכים לבלתי-קריאים.  אנחנו חולקים עמדה והניירת שלו והכוסות מתנחלים לתוך הצד הנקי עד חורמה שלי.
אך בכל פעם שאני מספרת לו על הטיול שאני מתכננת, על רכס האטלס ועיירות כחולות אנחנו מתמזגים על אותו גל בוהק.  במציאות מקבילה כלשהי אנחנו דוהרים על סוסים לאורך החוף האטלנטי.  או מזיעים במעלית.

imageArielle Bobb-Willis

29 תגובות בנושא ״סודות בשדות ובוץ ורקפות"

    1. צחקתי בקול. תודה!
      יאללה, שעוד מילניאלס יביאו אותה בצאצאים ויתחילו להתבטא כמו בני אדם א-רובוטיים.

      אהבתי

  1. ברור שאת נהנית מהעובדה שאת עושה לו את זה, לא פחות מקימוטי אף, בהייה בשמש או רצון בלתי נשלט לשחק בבוץ. לא מסרסים אותך כשאת מתחתנת, ודווקא טוב שהליבידו מתעורר, והמורווח העיקרי הוא ג', שקוטף את הפירות של הטיזינג המשתמע הזה. חז"ל הגדירו את זה היטב: בשביל בגידה צריך 'קולמוס בקסת'. כל היתר זה בראש שלך, ובעיני לגיטימי לגמרי (למרות שאני אחראית רק על עצמי, ולא 'פוסקת' עבור אף אחד אחר).

    Liked by 1 person

      1. כמכחול בשפופרת זה לשון חז"ל מהתלמוד. אגב, מרש"י למדתי שם למה קוראים למכחול ככה: כי במקור זה היה כלי או מברשת המשמשים למרוח צבע כחֹל (דווקא!) סביב העיניים. איזה יופי. כקולמוס בקסת זו לשון קצת יותר מודרנית, מצאתי אותה בפסקי דין רבניים: "אחד המקרים הבודדים של חיוב בגירושים הוא בדרך כלל מקרה של בגידה אולם גם כאן ידרוש בית הדין הוכחה חד משמעית וחזקה למעשה הבגידה, ובלשון בית הדין יש להראות "קולמוס בקסת". דהיינו, בית הדין ידרוש צילומים של ממש המראים קיום יחסי מין ברמה של "חדירה" של ממש." http://www.israel-articles.com/rec/2341-%D7%A4%D7%A1%D7%A7-%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91-%D7%91%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9F

        אהבתי

    1. קולמוס בקסת! בחיי. תודה על המושג 🙂
      יש כל כך הרבה אסכולות על בגידה רגשית וממשית, אני מפחדת לחקור את הנושא כי ברור לי שאתנכל לעצמי ואשפוט עד זרא. זכור לי שפעם צפיתי בהרצאת טד בנושא ודי התעצבנתי.
      למזלי בחרתי לחיות לצד אדם רגיש ופתוח ולא שופטני. ואני מאמינה שלו אספר לו על מה שהתהווה במשרד הוא לא יצא מדעתו. אנחנו בוגרים מספיק (הממ, בערך. אולי בגירים) ומודעים לעצמנו ברמה כלשהי. אבל לא בא לי לספר לו או לפתח דיון על זה כרגע, כי הכל רגיש. הכל רגיש תמיד, בעצם. מעדיפה לתת לגל לעבור ולהתמקד בתופעות הלוואי החיוביות.
      תודה על התגובה המעודדת, הייתי צריכה לשמוע את זה.

      אהבתי

  2. אני כל כך שמח שמצאתי אותך, אני בתהליך מעבר כלשהו ואני לא הכי מסתדר עם הממשק / עיצוב פה… יאא איזה כיף, אוכל לקרוא אותך פה (נרייטור לשעבר!) שיהיה לך שבוע מצויין! :)))

    Liked by 1 person

  3. להיות מושא לפנטזיה למישהו היא כמו גלולה לשיפור מצב הרוח.
    כל זמן שאף אחד אינו נפגע, תתייחסי לזה כמו הממתיק בקפה השחור, אפשר לשתות בלי אבל יותר טעים עם.

    Liked by 1 person

  4. עצם העובדה שאת כותבת על כך בנינוחות כזו, מתוך חיבור אמיתי לעצמך, רק מראה עד כמה לבן הזוג שלך אין שום סיבה לדאוג. תהנו!

    Liked by 1 person

  5. איזה פוסט כיפי ותמונה מהממת וכל כך מתאימה. לא רואה רע בפלירטוט קל שמתאים לשני הצדדים ונשמר ככזה, גורם לך לברק בעיניים, ליום נחמד יותר וגם ללילה טוב יותר לך ולג׳.

    Liked by 1 person

  6. מצטרפת לדברי האחרים לגבי לגיטימיות ואנושיות הסיטואציה. מבינה אותך לגמרי, גם בהתלהבות וגם בחששות וברגשות האשמה, אפילו שהם לא מוצדקים. כן, לפעמים זה מחייה וגורם להרגיש טוב שמישהו קצת מחזר אחרייך, ברמת הפלירטוט המפרגן והבלתי מזיק…. שמתלהבים ממך ושאת מוצאת חן… ובטח בתקופה שבה את מרגישה כבויה לעומת פעם, בתקופה לא קלה…. זה כמו משב רוח מרענן. ומותר לפנטז.
    את ובתך נשמעות כ"כ חמודות ביחד 🙂

    Liked by 1 person

  7. זה רק באוויר ולא על האדמה, אז זה בסדר. אם יתפתח מזה משהו ממשי (מה הסיכוי?) תמיד תוכלי לחתוך.

    חוץ מזה,
    תשמרי זוג נעליים שיחכה בשקית סופר באוטו ואפשר לנעול בקלות, שיספוג את הבוץ ויחסוך לך את הקילופים. מגפי גומי זה אידיאלי, אבל גם סניקרס ישנים יעשו את העבודה.

    Liked by 1 person

    1. אין, אין סיכוי. זה עדיין לא טריוויאלי מבחינת אשמה אפשרית, אבל אני יודעת שלא יהיה לזה בשר.

      רעיון טוב, אנסה לאמץ את זה. למרות שבד"כ אני כל כך ממהרת שאני שוכחת איך קוראים לי בכלל :\

      אהבתי

      1. גרסת החרדים בגשם: להכניס את הרגל (עם הנעל) לשקית סופר ולקשור את הקצה בגומיה. השקית תתלכלך, הנעל.. תתלכלך אם יש בשקית חורים.
        (יש מצב שנעליים להחלפה זה כבר פחות טרחה.)

        Liked by 1 person

        1. חשבתי שהם מיישמים את שיטת השקית רק על הכובע 🙂
          מעדיפה לשפף בוץ מהנעליים מאשר להסתובב עם שקית על הרגל…

          אהבתי

  8. איך אני אוהבת את הכתיבה שלך. אני חושבת שלפעמים, אנחנו בהחלט נהנות מתשומת לב שאינה בני זוגנו והאחרונים מאוד נהנים וקוצרים את הפירות 🙂 כשקראתי , נזכרתי שפעם היה לי אחד "כזה" בחדר כושר. הצחיק אותי להיזכר בזה, הייתי מגיעה הביתה שטופת זימה. עכשיו אין לי אחד כזה. מה שבטוח שבעבודה, לא יהיה לעולם..
    בעניין ההורות, בדרך כלל אומרים שאנחנו הופכים בשלב זה או אחר, להיות דומים להורים שלנו. אני מהרהרת בכך לעיתים קרובות. איזו אמא אני אהיה.

    Liked by 1 person

    1. זימה!! 🙂 מה שצבע אמרה!
      אני בטוחה שתהיי אמא נפלאה ומחוברת. אני שונה מאמי בכל כך הרבה דברים וגישות, אבל יש כמה תגובות שהקטנה מפיקה ממני שהן לגמרי אמא שלי.
      תודה מינה לאב!

      Liked by 1 person

  9. את כותבת נהדר, כל כך נהדר שמצאתי את עצמי היום ואתמול .וראת את כל הפוסטים שלך, מההתחלה לסוף ואז מהסוף להתחלה.
    כשקוראים את הפוסטים ברצף יש איזו תחושה שהדברים משתפרים, שאת רואה יותר את הדברים היותר טובים. מקווה שזה משקף במשהו את המציאות, ושעם הזמן אכן נהיה לך קל יותר.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s