מהטיוטות: בדיקת פתיחה +אזהרת טריגר

בגלל שהתחלתי לחשוב על הריון נוסף, מתישהו.
האגדה מספרת שנשים שוכחות את הלידה וההיריון ולכן מסוגלות לחזור על החוויה. אולי מדובר בחוויות חיוביות, ואז למה שכחתן אותן בעצם.  ואני מאמינה שיש כאלה ששוכחות או מדחיקות חוויות פחות נעימות, אבל אני לא.
רוב הלידה הייתי מחוסרת הכרה, ואני עדיין זוכרת.  זה רודף אותי בחלומות ולפעמים בשעות הערות.
לפעמים אני נזכרת והעולם נאטם במשך דקות ארוכות שבמהלכן לא עובר דרכי חמצן.  שאר היום קורס לתוך זה ואני עצובה ומותשת ומסוגרת.

אם אחליט להרות שוב – זה יהיה בעיניים פקוחות ובמודעות ובפחד נוראי.
ולא רק ההיריון והלידה עצמם מבעתים, גם ההורות הראשונית.  למרות שאדע מעט יותר.
לכן החלטתי לאוורר אורוות.  העיבוד שבכתיבה מאד עוזר לי.
אני לא פחדנית, בכללי.  צנחתי וקפצתי וצללתי ואני מאפשרת לילדה שלי לטפס על כל דבר אפשרי ויש בי בזלת.
אבל הדבר הזה נגע במהות אחרת שבי.  וחוץ מזה נקרעה לי הפות והכל היה אונס אחד גדול.
אין לי בעיה לקרוא לזה אונס כי במדינה הזו מתייחסים לאישה הרה/יולדת כאל מאסת בשר בעייתית ולא מסבירים מספיק ולא מתריעים לפני תהליכים מסוימים.

במהלך ההיריון הקלדתי כל מיני דברים במסמך וורד שאני מתחזקת כמעט עשור.
זה מסמך סודי עם שם של טבלה משעממת.  כתבתי שאני מפחדת להשתנות עם ההורות, שאהפוך לאמא שלי, שהלידה תהיה נוראית.  העליתי למסמך סלפי-מעלית מדי פעם, בפרופיל כדי שאוכל לזכור איך נראתה הבטן הכדורית שלי.  מעולם לא פרסמתי סלפי באתר כלשהו וזה היה תרגיל נחמד.
מבין הפחדים שנרשמו שם: דיקור מי שפיר, הפלה, סיסי שליה, סנטר כפול. חה, רשימה של נאיבית.

בין לבין העסק התחיל להסתבך ודיברו איתי על הפסקת היריון.  כתבתי באותו יום שאני מפחדת לבדוק זאת בגוגל.
אחר כך ביצעתי בדיקת צ'יפ גנטי והתוצאות היו שליליות (כלומר סבבה) אבל בשעה שהן נשלחו אלי הייתי רחוקה מאד.  ברחתי לחו"ל כדי לחמוק מכל הכסת"ח הרפואי הנהוג בארץ.  בחו"ל גם זללתי מלא סושי ושתיתי יין וקפה.  כי בחו"ל יודעים שלא חייבים לעודד ילודה על חשבון השפיות של האמא.
הרגשתי אינטואיטיבית שהכל בסדר עם העוברית.  למרות שהאינטואיציה האימהית שלי הייתה נתונה בספק מהרגע שהכרזתי שאני בטוחה שיש לי בן, עד שהוכח אחרת.

חזרתי לארץ בתאריך שעוד הותר לי לטוס בו, מבחינת הביטוח בכל אופן.
בבדיקת המוניטור שמעתי את עדר סוסוני הפוני דוהרים בתוכי וזה היה נפלא.  חוץ מזה הכל היה מחורבן.
הקאתי עד חדר הלידה ובתוכו ולאחריו, הבחילות לא פסקו.  הייתי מקיאה נוזלים על ריק, זה היה נורא.
היו לי דימומים מוזרים וצירי-דמה.  ההורמונים המטורפים הפיקו סיוטים בלילה, חזיונות צבעוניים ברמה שלא תבייש את בוליווד.
והעוברית – לפעמים נאבקה בי כאילו מישהו שם עליה כסף בזירת WWE, ולפעמים התערסלה דום בגופי והיינו נאלצות להתאשפז.

באחת השבתות היא דממה לחלוטין במשך שעות ארוכות.
חום של שלהי קיץ ודממה, רק הציקדות מהוואדי הסמוך לביתנו חרקו וטרטרו.
שתיתי משהו ממותק וחיכיתי יחפה על המרפסת.
הרגשתי כבדה, כמו ירח ענק הדבוק לפלנטה וחג איתה באיטיות.
נסענו לבית החולים.  נרדמתי בנסיעה והגעתי עפוצה למיון.

חיברו אותי למוניטור ובקושי שמענו את סוסי הפוני. חברו אותי לכמה צינוריות וחיכינו לרופא/ה.
הווילון הוסט והפציעה אחות בשרנית.  עד שהרופא יבוא היא רק תבצע כמה בדיקות.
הנהנתי בעייפות וחשבתי שהיא תנעץ בי עוד מחט או תחגור עוד מוניטור.
היא בקשה שאסיר את התחתונים כדי שהיא תוכל לבדוק.
הסרתי את התחתונים.

בלי התראה מיוחדת היא נעצה בי את כל ידה.
מרוב בהלה וכאב התחלתי לדמוע אבל לא הצלחתי להשמיע קול.  רציתי לצרוח עליה שתפסיק מיד.  היא משמשה פה ושם ואני התחלתי להתנשף בחדות ולהיכנס לפאניקה.  המחשבה היחידה שזכורה לי הייתה על הכלב שלי בביקוריו אצל הווטרינר, איך הלה דוחף מדחום בישבנו והכלבלב מביט בי במבט פגוע כל כך, באובדן אמון מוחלט.
אין פתיחה, הכריזה הפולשת.
אני בטוחה שזה משהו שהיה ניתן לראות בעין.  או לפחות להתריע על כך.  הייתי רחוקה מאד מלידה והבטן עוד היתה גבוהה.

היא נעלמה וג', שנבהל אף הוא, הלך להביא לנו מים ולחפש את הרופא הארור.
כאבה לי היד שבתוכה אגרפתי את התחתונים.  הם היו לחים מזיעה קרה.  וכאבה לי הפות כל כך.
אבל האדרנלין והחרדה עשו את שלהם והגורה חזרה לדהור בערבות.
התיישבתי והתנתקתי מהמוניטור ושלפתי את הפרפר ודידיתי החוצה.
הרכב היה כל כך רחוק והאוויר היה יבש ולא הצלחתי לבכות.

לאמהות שבדך: הבדיקה הזו נקראת בדיקת פתיחה ואמורים לבקש את רשותכן לפני שמבצעים אותה.  עוד לא הבנתי למה בדורנו המתקדם והטכנולוגי טרם הומצא מכשיר פלאי ולא פולשני שניתן לבדוק בעזרתו, ושזה הגיוני למישהו שעדיין מסתמכים רק על אצבעות-אדם.

fab5114a5184b4f7f676a41b45e54aec
Irving Penn: Jean Patchett, 1949

סודות בשדות ובוץ ורקפות

הכניסה לבית שלנו הפכה לזירת בוץ קרוש, אופניים וכל עציצי הבית שדורשים יותר שמש.
מהרגע שנגמר השבוע הזוועתי הזה בינואר – הילדה ואני גועשות ברחובות.
לפעמים אני מגלה שאנחנו חולקות תווים גנטיים לא צפויים, לא משהו שחשבתי שניתן לביטוי ממשי.  כמו קימוטי אף או נגיסות חצופות בעגבניות, בהייה בשמש או רצון בלתי נשלט לשחק בבוץ.  אולי אני סתם משליכה.
בכל מקרה בכל יום שאני אוספת אותה מהגן אנחנו שועטות יחד לשדה בור קטן ואוספות בלוטים, חלזונות וחרובים, בוחנות מרקמים של בוץ ואת הצמיחה הפראית של התלתן והרקפות והפטריות וכל הדברים שאין לי מושג איך קוראים להם.
אחר כך אנחנו מחוסלות.  אני נרדמת איתה במקום לכתוב עבודות.
אני מנסה להתעורר כדי לקלף את הבוץ מהנעליים. אחרת צוחקים עלי במשרד.

פעם הייתי הילדה היפה של המשרד.  מסתבר שבנות אחרות חיקו את סגנון הלבוש שלי, לא שהייתי מודעת לכך עד שאחד מעורכי הדין הגייז העיר פעם בציניות על כך שכולן הפכו ל-squad שלי.
עכשיו אני מגיעה עם סוליות בוציות וטוב שזכרתי לשים חזייה. השיער שלי לא מסורק, הג'ינסים שלי קרועים אלא אם כן צפויים אורחים מחו"ל ואז אני טורחת ללבוש את הזוג הלא-קרוע.
לפני הלידה? בחיים לא הייתי מגיעה בג'ינס שאינו שחור, גבוה ומוקפד ועושה לי טוסיק שייקח אתכם האופל.  היו לי חולצות טי מבהיקות בלובנן.  ומינימום 6 ס"מ בעקבים.  וצעיפי דיילות יפים וג'קט טוקסידו בימים בהם הגיעו צוותים מחו"ל.
הו בשם קית' ריצ'רדס שלי, איך נפלו גיבורות.

מה שקרה זה שעדיין ישנם אנשים שחושבים שאני ילדה יפה.  למרות הבוץ והגבות שחברו זו לזו.
יש בי איטיות חברתית מסוימת.  לוקח לי המון זמן לקלוט מחוות, לפרש ולהפנים אותן.  אולי אני נמצאת על הספקטרום ברמה כלשהי – אמא שלי בטוחה בזה.  היא גררה אותי למלא אבחונים (אולי, פשוט, רציתי לבהות בשמש ולקמט את אפי ולנגוס בעגבניות ולבחון רקפות.  אין לדעת.  אני כבר לא כועסת עליה).  לא משנה.  בכל מקרה, עובד איתי מישהו ויום אחד קלטתי מחווה שלו.
לאחר כמה ימים נפל לי האסימון ואיתו הלב לתחתונים.  המחווה היתה מספיק ברורה: הוא שאל אותי האם אני מגיעה לאירוע חברתי כלשהו אליו הוזמנו ללא בני/ות זוג.  עניתי בחיוב והוא חייך לעצמו ואלי בצורה מסוימת ולאחר כמה רגעים אמר שנשתדל לשבת יחד.  לא נתתי לזה משקל כלשהו.
בהמשך השבוע נזכרתי בדיאלוגון הזה ופתאום קלטתי רצף של דברים והתכווצה לי תחתית הבטן בפעימה רכה אך מהדהדת, כמו לפני מלא זמן.  עידני עידנים, לפני שהרחבתי את הרחם וסחבתי בו סוסת פוני קטנה.

למחרת ראיתי כיצד הוא מחייך אלי ראשונה בכניסתו למשרד, מחפש אותי.  ואיך הוא התחיל למלא תרמוסים ענקיים בתה כמוני, יחד איתי.  ואיך בעצם אנחנו עובדים על תחזית מסוימת ל-2019 יחד, כי הוא ביקש לחנוך אותי בעניין.  ועל עוד משימות קטנות.  עברתי על משמרות הערב בחודש האחרון – הוא תיאם את עצמו לשלי.  ואני נרשמת ראשונה כי אני אמא לחוצה.  ואיך הוא מדבר אלי, ישר אלי, ואם אנחנו מצטופפים מול המסך הוא מסניף את שיערי.
אמרתי לעצמי שאני מדמיינת.  אבל אין מה לדמיין פה.

הוא גם הורה וגם קצת פרוע, כמוני.  שנינו נאבקים בבורגנות שכפינו על עצמנו, לפחות ברמת הפאסון.  אני עם הבוץ וחוסר שימת הזין והסטודנטיוּת הנצחית שלי והטיול שאני מתכננת לנו לאפריקה, והוא בדרכו שלו.
פעם אחת התווכחו במשרד על גישות חינוך שונות.  סיפרתי שגדלתי בבית אירופאי די נוקשה וקריר ולכן האמהוּת שלי כיום חפיפניקית, כי למרות כל השיטות שיושמו עלי והמפית על הברכיים בשעת הארוחה, תראו מה יצא ממני.
דווקא יצאת בסדר גמור, הוא אמר ממש קרוב אלי.  לתוך האוזן.  את ממש בסדר, הלוואי על כולנו.
ושוב פעם התעורר בי משהו שגווע בי.   פסעתי ממנו ישר לתוך סערת רוח.

לא אמרתי לו כלום.  לא נתתי לו תחושה שקלטתי אותו.  בעצם, אין לי מושג וודאי.  אולי בכל הפעמים הראשונות בהן הוא שידר מסרים שלא קלטתי באטימותי, חוסר התגובה המתבקשת התפרשנה אצלו כאור ירוק.
אני מאפשרת לו לבחון את התחת שלי, למרות הג'ינס הרחב והסוודר שמעליו.  כי עכשיו אני יודעת שהוא מתבונן.  המבטים מבעירים לי את הישבן.  אני המאפשרת.
ורק לפני זמן מה הספדתי סופית את הליבידו שלי.  לא שעכשיו הוא בשיאו, אפילו לא קרוב, אף לא מעט.
אבל מדי פעם, כשאני קולטת אותו בוהה בי בחטף או שואל אותי בחיוך חצי-נבוך חצי-חמדני, את מסתלבטת עלי? נביעה קדומה מפעפעת בי לרגע.

אין לי מה לעשות עם זה.
כלומר, כן, אני יכולה לפתוח את זה מולו בעדינות אסרטיבית ולעצור את זה.  הדבר הזה מתמשך יותר מדי זמן.  אבל אני נהנית מהידיעה שמישהו מפנטז עלי.  שמישהו מעוניין להיתקע איתי במעלית או לשפוך עלי קפה או משהו בשרני יותר, משהו שאשתו לא זורמת איתו וכמובן שאני עוד פחות, אבל במעלית שלו אני היוזמת והנוהמת.  ובטח הציצי שלי סימטרי שם ואין לי צלקות מהלידה.
המעלית הזו גורמת לי להגיע בחיוך לעבודה.  היא תורמת לכך שניסיונות הסקס העלובים עם ג' לא כל כך מציקים ומעיקים עבורי.  לראיה, בחודש האחרון עשינו יותר סקס (אני מציינת לי ביומן מתי סקס ומתי ווסת. זה מפגר אבל זו הדרך היחידה שלי לבדוק שלא הזנחתי את מערכת היחסים הזו ושהגוף שלי מתפקד ברמה כלשהי).  מצד שני, זה לא הוגן כלפיו או כלפי ג'.

זה בטח ידעך עוד מעט.  יש עוד מלא בחורות במשרד ושפע של הורמונים.  ואולי מתישהו הגאות והשפל שבהריון עתידי כלשהו ישאו אותי הרחק ממנו ומישהי חדשה ולוהטת תיכנס למעלית.
אולי היקום הביא את זה עלי כדי לשקם את מה שקרס ביני לבין ג'.  דחיפה קטנה, עם הלשון, מתוקה ומצחינה קצת.  אני לא מתכוונת לייסר את עצמי, אין בי אנרגיות לעוד רובד של תיעוב עצמי.
מאד הגיוני מבחינתי שיתעוררו בי או בג' רגשות כלפי אחרים מדי פעם, זה טבעי ושמא גם בריא.  לייסר את עצמנו על כך יהיה שקול לאיסור אוננות עבור נער בן 14.   בחיים לא הגבלתי את ג', הוא רוח חופשיה ואמן ובעל קולטניי יופי רגישים מאד, כך שברור לי שפה ושם הוא התעורר למראה מישהי אחרת.  אין לי בעיה עם זה, כל עוד הוא חוזר אלי בחיוך חם ואנחנו יושבים יחד בבוץ ושותלים רקפות כמו זוג גריאטרי.
אבל: אין לי מושג איך הוא ירגיש לו ישמע שמישהו מפנטז עלי ושאני זורמת עם הידיעה הזו ונהנית ממנה, וכפועל יוצא גם מתעלסת איתו יותר.

בינתיים מישהו אחר מתחבק עם מישהי.  זה לא יתממש ביננו ולא נתמשק לעולם.  הוא ווכחני מדי עבורי, כוחני וגברי.  לו היינו יחד, הוא היה ממרר את חיי בהתפלמסות פוליטית אינסופית וסימוני טריטוריה מתפרצים, כמו במשרד: כל מסמך שמועבר לבדיקתו מושחת על ידו בסימוני עט עבים ומרקרים שועטים על פני קטעים שלמים ההופכים לבלתי-קריאים.  אנחנו חולקים עמדה והניירת שלו והכוסות מתנחלים לתוך הצד הנקי עד חורמה שלי.
אך בכל פעם שאני מספרת לו על הטיול שאני מתכננת, על רכס האטלס ועיירות כחולות אנחנו מתמזגים על אותו גל בוהק.  במציאות מקבילה כלשהי אנחנו דוהרים על סוסים לאורך החוף האטלנטי.  או מזיעים במעלית.

imageArielle Bobb-Willis