קדחת הבקתה

דברים שמדברים אלי: קריעת ים סוף, מפרשת השבוע האחרון.
יש כמה קונספטים מקראיים שאני אוהבת.
למשל, הכרם שנטע נוח לאחר המבול ואובדן השליטה העצמית שלו בעקבות ההתבסמות.  גם אני הייתי מורידה נאד שיכר מיד לאחר מעצר-בית במשך 40 יום ולילה עם המשפחה וחיות אחרות.
הייתי עומדת על צוק ומשתכרת מול הנוף הבוצי עד התעלפות, ערומה.  כמובן שערומה.

לא יודעת איך אומרים cabin fever בעברית.
קדחת הבקתה? קלאוסטרופוביה או תגובה קלאוסטרופובית?
נדמה לי שלקיתי בגוון כלשהו של הדבר הזה במהלך חופשת הלידה.
היה חורף נוראי והיינו כלואות בדירה הקטנה, ברדיוס של 30 ס"מ מהרדיאטור העלוב.  התפוררתי בתוך עצמי.  כמעט וסימנתי בקווקווים על הקירות את הימים העוברים מבלי שאוציא לרגע את אפי ממפתן הבית.
ועכשיו זה אחרי המבול?

בשבוע שעבר הלכתי לרופא המשפחה עבור משהו פעוט (טיפות אוזניים לקטנה), ואז נפלטה לי בקשה להפנייה לבדיקות דם מקיפות וכן מרשם לחומצה פולית כי אני רוצה להכין את גופי להריון הבא.
לא מבינה מאיפה זה בא לי בכלל.
פתאום התבהר לי שאולי ננסה שוב בקיץ.
בקיץ ניתן לראות את הפחדים באור. לפעמים הם מסתננים מבעד לעלווה אבל הם ברורים ועולה מהם ריח יבש וזמזום ציקדות ולא ניתן להתעלם מהם.
אז אם כבר להתעמת עם הפחדים, אז בקיץ.

אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי.
בדיוק התחיל להיות יותר טוב.  כבר כמה חודשים של יותר טוב.
אני יודעת בדיוק מאיזו נקודת בסיס אני משווה ומעלה את ה"יותר טוב" הזה, ולא ברור לי למה אני כה נחושה לאתגר את המדד הרגיש הזה.
האם זה נובע מרצון קמאי להרס או דחף אימהי?
האם שני אלו קיימים בתוכי בכלל או שאני ממציאה אותם, ממחיזה ברומנטיזציה לפי נרטיב מלודרמטי כלשהו שבדיתי אודות עצמי?
ואולי זה בכלל פשוט יותר וישנה רק גרסה אחת של עצמי שלא אבין לעולם, אך ורק בדיעבד.

לא סיפרתי לג', כרגיל עלי להתבשל בתוך עצמי.
אין לו מושג מה זו חומצה פולית.
הסתכלתי על הילדה שלנו, כשהיא ישנה ותווי פניה רפויים ותינוקיים והיא נושמת דרך הפה כי האף הקטנטן סתום.  רחרחתי אותה, כמו דובה וגורה. נשענתי לתוך המיטה שלה, לצד הגוף הזעיר שלא מפסיק לנוע גם בשנתו, כמוני.  אנחנו דוהרות בחלומות.  נזכרתי שחלמתי המון על דובות וגורים במהלך ההיריון.
כל החלטה שאקח על עצמי תשפיע עליה באופן שלא ניתן לכמת בכלל, ומאיפה נדמה לי שמותר לי להמר עלינו ככה.
אחשוב על כך שוב בקיץ. כי –

כל קיץ קורה דבר-מה
ואף שכאילו כלום לא השתנה
מעונה לעונה הלב יותר נכנע
לפיתויי הליל של האדמה

כפוף על אהבתך הכוכבית
קינת קיץ אחרונה.
לא זכרתי איזו מתנה
ביקשת שאביא לך בשובי.

זהו פזרון נפש שלאחר קציר
הכל אסוף, רק שכחה קיצית.
זו העונה המתה שלך
מישהו מקשיב, מישהו חדל לשיר.

ואת, מה חושבת, פרחונית שלי, שתמיד אביב?
ומה בדבר בגידת הזמן ומה בעניין העננים
שחונים בפאתי הסתיו הריחני
עד מתי את חושבת אפשר לשחק באוהבים?

— נתן יונתן

bloom

Let me bloom by Henn Kim