שתי המלצות

רציתי לכתוב אבל לא מצאתי רגע. מטלות של סוף שנה, סגירת קצוות, דוחות וביאורים.
אני חוזרת הביתה מותשת ומישהי קטנה אומרת לי: אמא, תרקדי איתי!
ואז אנחנו מקפצצות כזוג קופים ומחליקות בעזרת הגרביים במורד המסדרון לקול זעקותיה של ביונסה או רוכבות על אופניים לאורך הספה (אל תגידו לאבא).

רציתי גם לספר שבמהלך חנוכה הבת שלי כיבתה כל חנוכייה אפשרית באמתלה שיש לה משאלה.
אין לה מושג מה זאת משאלה וחוץ מזה היא חושבת שיותר נכון לומר נרלידקיק ולא נר.
היא טרחנית מאד ומתקנת את כולם.

אנחנו נרדמות יחד, מחוסלות.
בחלק מהערבים אני מצליחה לגרד את גווייתי מהמיטה לכורסה ולקרוא את אותו עמוד פעמיים או לצפות בשליש פרק של משהו אבל מהר מאד מתבהר שאם לא אצחצח שיניים ואנקה פנים בדקות הקרובות, ארדם בישיבה וג' יאלץ לגרור אותי למיטה.  כמובן שזה ממלא אותי באשמה הממכרת על כך שאנחנו לא עושים דברים ביחד ושאני מאפשרת לזוגיות לקרוס אבל בחיי שאין בי אדווה אחת אחרונה של אנרגיה והרבה יותר קל לטבוע בתיעוב עצמי.  זה המכנה המשותף הנמוך והכייפי ביותר עבור רוב המנעד הרגשי שלי.

ספציפית הערב יש לי קצת כוח ואפילו הספקתי לאכול ארוחת ערב. אבל הוא קבע ללכת למשחק עם חברים. טאטאתי את הבית, הפעלתי מכונה והושבתי את כל הבובות על המדפים שלהן.
כך שהתיעוב/אשמה קצת השתתקו.

6c0b97f01300db4f4e54dfb270e58bb5

Johan Deckmann, Obsessions, 2015

במקום לכתוב כאן עוד משהו על בלוגים ופרידות – ובאמת מי שמני, זעיר-בלוגרית עם קילומטראז' של חצי שנה – אמליץ על שתי סדרות שאני צופה בהן מתוך הכורסה שלי מדי כמה ערבים (תיקון: הכורסה של חיות המחמד וחתיכות לגו ושרשרת פסטה שהתפרקה, וכן, כתמי יין שלי. ג' מת להעיף את הכורסה הזו אבל אני מחכה עד שהקטנה תיגמל סופית מהטיטולים לפני שנחפש חדשה).

המלצה ראשונה: SMILF

בקצרה: עלילותיה של אם יחידנית בצד העלוב של בוסטון.

נדמה לי שהגעתי לסדרה דרך כתבה ב-Lenny Letters, ניוזלטר מטעמה של לינה דנהאם הידועה לשמצה.  אגב, את Girls לא שרדתי.  בכל אופן, SMILF זה משהו אחר לגמרי.  יש בה חספוס חינני והעובדה שמדובר בבוסטון, ועוד דרום בוסטון, מעניקה לה כמה וכמה נקודות לדעתי.  לגיבורת הסדרה אין כסף, אין "עתיד", אין מיקוד.  כן יש: תינוק, אמא שהיא רוזי אודונל, אקס מאכזב, הפרעות אכילה ומלא ג'וקים בדירת החדר שלה.

הסדרה רעננה מבחינות רבות.  היא מדבררת את האימהוּת של הדור שלי הרבה יותר טוב מסדרות אחרות שצפיתי בהן.  הדמות הראשית היא אמא טובה.  היא אמא טובה כי היא משתדלת, כי אין לה בעיה להודות בכך שבא לה לירות בעצמה במקום לבלות רבע שעה בגן השעשועים עם בנה.  היא אמא טובה כי כמו כולן, היא נשבעת שהיא תהיה אמא יותר טובה מאמא שלה ואז משאירה את התינוק אצל אותה האמא והולכת לבזבז יום שלם בצפייה בסרטי אימה בקולנוע.

היוצרת/שחקנית ראשית ביססה את הסדרה על קורותיה שלה כאם יחידנית.  אני אוהבת את הטון שלה, את האמת שלה והקריצות שהיא שולחת אלי כאמא צעירה בעשור הנוכחי.

המלצה שניה: The Marvelous Mrs. Maisel

בקצרה: צעירה יהודיה ניו-יורקית מבית טוב שמנסה לפרוץ דרך כסטנדאפיסטית בסוף שנות ה-50.

קודם כל, זו סדרה מבית היוצרת של בנות גילמור.  התוצאה הסופית היא די קרובה לבנות גילמור על קראק: דיאלוגים מהירים ושנונים ודינמיקה משפחתית מופרעת ומצחיקה (צחקתי בקול כמעט בכל פעם שאם הגיבורה הפציעה בה.  והמפגש בין ההורים שלה ושלו!).  מעבר לזה, התקופה עצמה מגלמת דמות כמעט מוחשית, התפאורה והלבוש יוצאים מן הכלל.  למידג', הדמות הראשית, יש שתי מלתחות to-die-for: אחת כעקרת הבית דקיקת-המותן, והשניה אדג'ית יותר, ליציאות למועדון ולמסיבות.  למרות התקופתיות של הבגדים, הכל מאד רענן ומודרני.  יש לי את אותו סט מכנסי קפרי וחולצת גולף שחורים סטייל אודרי הפבורן שהגיבורה לובשת לגיחה לדאונטאון.

כבר מהפרק הראשון (הזמין במלואו ביוטיוב) ניתן להבין שמדובר בפנטזיה בעיקרה, אבל זה לא פוגם בהנאה.  זו פנטזיה, כי נשים בשנות ה-50 של המאה הקודמת לא העלו על נפשן לעמוד על במה ולתהות בקול האם הן אמורות בכלל להיות אמא.  גם אמהות בימינו לא נוהגות לשאול דברים כאלה מול קהל רחב.

אני יונקת את הסדרה הזו בשקיקה.  היא מספקת בדיוק את גוון הבריחה מהמציאות שדרוש לי עכשיו.  נשארו לי שני פרקים לסוף הסדרה וברור לי שאצפה בה שוב מהתחלה.
ועוד משהו: אחת ההשראות לסדרה היא ג'ואן ריברס ז"ל, enough said.

כתיבה בטריינינג, כתיבה בטוקסידו

תודה לכל מי שהגיב/ה על הפוסט הקודם.
אין לי הרבה מה לכתוב מעבר לתודה, רק תדעו שזה משמעותי עבורי.
אנסה לפרסם עוד כמה טיוטות בהמשך.
טרם החלטתי אם אמשיך לכתוב או לא.  אולי אקרטע עוד קצת עד שאמצא תחביב או מפלט אחר.  מי יודע.
יש עוד דברים שרציתי לכתוב וטיוטות שאולי יועילו אם אפרסם.
וחוץ מזה יש את התשובות לשאלון שלי! אני מופתעת מכל תגובה וכולכם מעניינים ומשעשעים.  בהמשך הפוסט אפרסם את אחת התגובות.
עוד מחשבה לגבי סגירת ישראבלוג:
<הערה שולית: קל לי לדבר, כי אני פה בערך חצי שנה ולא מושקעת באתר יותר מדי.  אבל מאד מבינה ללב הכותבים/ות>
אין לי מושג מה כמות הכותבים הפעילים פה, וגם מה בעצם נחשב "פעיל" ברמת התדירות והתוכן.  אני מנחשת שמדובר בכמה עשרות אבל יש לי נטייה לשערוך-חסר בד"כ.
נאמר וכל העשרות האלו משתחררים לחלל הקיברנטי ופותחים אתרים חלופיים.  דהיינו, נוצרו כמה עשרות בלוגים אישיים בעברית בפלטפורמות מעט יותר מתקדמות ונגישות מישראבלוג, שאינן פייסבוק/רשת חברתית כלשהי.
מבחינתי זה וואחד win.

אחד האלמנטים שמאד חסרים לי באינטרנט זה הבלוג האישי.  פעם היו מלא כאלה, והייתי קוראת על התמודדויות שונות, טיולים (ברמה האישית ולא הממוסחרת), אימהות (כנ"ל), חוויות (כנ"ל) ועוד של כל מיני אנשים זרים ומעניינים.  הייתה איזו סינגפורית אחת (אולי מלזית? הבלוג נעלם) שהתחתנה עם בחור אמריקאי פרובינציאלי שכזה, ויחד עם שתי בנותיהם הם החלו לטייל בעולם.  זה היה מקסים ומרתק.  ועוד תלמיד תיכון עם טעם מוזיקלי מוזר ומלא גרביים משוגעות שאהבתי.  ומלכת דראג מסתורית שנדמה לי שהתאבדה אבל אין לי איך לדעת.  וסטודנטית שלא הביטה במראה במשך שנה שלמה.  ובלוגרית אופנה נורווגית נהדרת שפתאום נכחדה מהיקום אבל לפני שנה גיליתי במפתיע שהיא עברה לאי קטן ומגדלת בו את בנה ומייבשת מחטי אורן ורוקחת כל מיני שיקויים ומצלמת את הזוהר הצפוני.

הצצתי לחייהם וזה היה נהדר ואיום ומעורר השראה, כמו לקרוא ספר שכתוב יחסית גרוע אבל מספיק אותנטי בשביל שתחשבי עליו גם בהמשך השבוע.   וזו הייתה חווית המציצנות שלי הרבה לפני האח הגדול, אבל מה שהוצג היה אנונימי ולא לשם כבוד מפוקפק.
כיום הבלוגים ברובם ממוסחרים ואני מאבדת עניין.  הפוסטים האישיים קיימים בפייסבוק אבל אין לי גישה אליהם ומה גם ששם זה עניין של פיתוח שיח.  אבל לפעמים בחורה רוצה לפרוק ולברוח.  שאולי מישהי אחרת תקרא ותגיד, אני מבינה.  או מישהי אחרת תקרא ותגיד לעצמה שהיא לא לבד.
אז אם כעת יהיו עוד כמה בלוגים עבריים טובים וקריאים ומעניינים – מה טוב.

ומי צריך את ערוץ 10 בכלל.  שיחנקו.  אין לי מושג איך מגיעים אליו עכשיו כשכל הערוצים זזו.  אני בקושי צופה בטלוויזיה.

Siège-stade-mohammed-V--900x720אצטדיון מוחמד החמישי, קזבלנקה. צלם: Baptiste de Ville d'Avray

שוב תודה לכל מי שהגיב/ה לשאלון שלי.  זה כיף.
התשובות מפורסמות פה בלי סדר מסוים, לפי מה שבא לי.  אז הנה התשובות של דאקירי שעשתה לי את היום!
הספר האחרון שקראת? הנערה מהדואר – סטפן צוויג
איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? Une petite anxiété
מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? זואי דשנל
ספר ילדים אהוב: גברת דוגרת – ספר על תרנגולת שקיבלה מכה בראש, מודאגת עד מוות וחייבת לספר לכולם שזה סוף העולם
מה את לובשת? פיג'מה
מהי הבדידות מבחינתך? לקבל חדשות טובות ושלא יהיה למי לספר אותן
מתחביבייך: לאסוף עיתונים בשפות זרות כדי לעטוף בהם מתנות בעתיד.
מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? 12 בצהריים 🙂
איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? רוסית
האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? בא לי להגיד שלא אבל כן
סטייל אייקון? נשים רנדומליות בתל אביב
האם את אוהבת את הגוף שלך? בד"כ לא
הקלות הבלתי נסבלת של: אנשים שמשתינים בתחנות אוטובוס. איכס.
מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? מצלמת פולארויד כי אני בת 3
משהו שהיית מעדיפה לשכוח: את הפעם שביקשתי שירשמו אותי בשיעור שלא נכחתי בו ואז הורידו לי 20 נק' מהציון הסופי של הקורס על מעשה מרמה שכזה
מוטו לחייך: להיעלב זו בחירה
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? החברות מהתואר הראשון
משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: לצבוע את כל הראש לבלונדיני
חולשה שאת מעריכה בך או באחרים: להיות סטרילי בתחבורה ציבורית
מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? "נכון את ממש מופתעת לראות אותי? אתם המדענים והשטויות שלכם"

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: פינטרסט.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צניחה חופשית / צלילה: צלילה
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך: 

מהטיוטות: ירדנה אמרה

(הנה פוסט מהטיוטות שהתקשיתי לפרסם. ראו הוזהרתם כי פיקניק זה לא. בבקשה אל תכתבו לי ללכת לטיפול וכאלה, כי כבר בוצע.)

פעם אחת היתה מיילדת בשם ירדנה.  ירדנה מעבירה קורסי הכנה ללידה בבתי חולים. ירדנה זורקת לאוויר כל מיני אמירות שאמורות לעודד או לחזק אבל יש להן השלכות.
למשל: "זה מכשיר הוואקום (מציגה בפני הקבוצה דיסק ספוגי קטן) השימוש בו מאד עדין ומתחשב באמא ובתינוק."  ואז מציעים לך ואקום ואת מסכימה ומיד מרגישה איך קורעים מתוכך קיפוד זכוכית קטן. למשל.
או: "חשוב מאד לחזור לקיום יחסים מיניים תוך כמה שבועות מהלידה, ברגע שהרופא מאשר.  זה חיוני לזוגיות, אחרת נוצר ביניכם ריחוק שקשה לגשר עליו."

ואז, כמה שבועות לאחר הלידה, לאחר שהספקת למלא טיטולי-סבתות בדם ושאר תופעות מולטי-סקסיות, אומר לך בן הזוג, "אבל ירדנה אמרה שזה חשוב לחזור לעשות סקס כמה שיותר מהר!"

ירדנה גם אמרה שאם תמרחי קיתונות של שמן שקדים דלוח בתוך העסק שלך כנראה שלא תזדקקי לתפרים. אבל תפרו לי את הצורה (צורה = קרע בדרגה 3.5.  דרגה 4 = חוסר שליטה בצרכים). לאחר חודש הסתבר שהתפירה היתה פגומה וצריך לתפור מחדש.  ואז הסתבר שגם התיקון לא תוקן כראוי, ובפני שתי אפשרויות: לנתח שוב או לחכות ללידה הבאה.
נחשו מה, הטראומה גברה עלי ואמרתי שיעזבו אותי ואת הפרנקשטיין-פות שלי בשקט.

אגב, כבר למעלה משלוש שנים לא בדקתי איך נראית הפות שלי.  פעם הייתי בוחנת את האזור מדי פעם, בסגנון מונולוגים-מהואגינה, רואה שהכל חמוד ונקי.
אבל כיום אני לא מסוגלת.  האיבר הזה הופקע ממני ואני לא בטוחה שאני רוצה אותו בחזרה. אין לו שום שימוש בעיניי.  גם הציצי לא עבדו, אבל זה נושא אחר.
הפות מצולקת ומרוחקת ממני.  היא חלק מתסמונת ה-PTSD.
לפעמים אני חולמת עליה, רק עליה והיא חור שחור גדול שנופלים ממנה מפתחות מדממים ואי אפשר לסגור אותה.  כמה סימבוליזם ספוג פאתוס.
(לפעמים אני תוהה אם גברים היו מסכימים ללדת בידיעה שיתכן והזין שלהם יפולח לשניים. תהייה בעלמא).

הרעיון של קיום יחסי מין היה אבסורדי בעיניי.
הרגשתי יותר גרוע מבתולה זכה, למרות שבתולה היה הדבר הכי קרוב למה שהרגשתי.
פחדתי מאיך זה ירגיש בפעם הראשונה בגוף החדש.  וזה באמת גוף חדש, עם איברים חדשים וכבדים וכואבים.

במצב אידאלי אולי הייתי אומרת לו שננסה בעדינות, לא חדירה מלאה, אולי רק ליטופים.  אבל גם מזה פחדתי פחד-מוות.  כשהייתי לבד בבית עם הפעוטה בכיתי מרוב לחץ מהדבר הזה, שאצטרך לייצר אינטימיות בשעה שאני עדיין לא יושבת בתוך עצמי כמו שצריך, שאין לי מושג מה קורה לי והכל כואב ותפוס והילדה לא אוכלת ואני לא אוכלת אז אין חלב וכל הבית מטונף ואני תקועה באותו חדר מעל לארבעה ימים כי קר מדי לצאת איתה החוצה ושאר החדרים קפואים ואני לא זוכרת להדליק את הבוילר בזמן ועד שהמים מתחממים (והחשמל לא קופץ בטעות!) היא מתעוררת בצעקות זעם ויש עלי שכבה של דם קרוש וחלב וזיעה וקיא ואיך אני בכלל אמורה להתחבק עם מישהו.

אבל ירדנה אמרה שאם לא מנסים אז לא נחזור לזה כמו שצריך! ירדנה אמרה!

אני בוכה עכשיו כי קשה לי להיזכר בסמרטוט האומלל והבודד וההיסטרי שהייתי.
סחבתי עוד כמה שבועות והלחץ רק התגבר.  בעצם, ג' לא לחץ יותר מדי, הזכיר את הנושא פעם בכמה ימים.  אבל אני שילחתי את עצמי למסלול מעגלי של טירוף ואשמה ובעתה.
הפעם הראשונה היתה נוראית ושכחתי אותה.

אחר כך היו עוד כמה פעמים שבמהלכן בכיתי בשקט או בפנים. כאב לי מאד והייתי יבשה ולא רציתי למרוח חומרי סיכה מהסיבה הפשוטה שפשוט לא התקרבתי לאזור.  הייתי מבועתת.  דיממתי בעקבות כל ניסיון.
המשכנו לנסות כאילו הזוגיות תלויה בזה, כאילו ההמשכיות שלנו נחתמה בהכרזתה של ירדנה שאם לא ננסה, הפער ביננו יהיה בלתי ניתן לגישור.
מדי פעם ירדתי לו.  אבל זו היתה הקרבה נטו והתחלתי להיגעל ורק לחכות שהוא יגמור, וכמובן שלקח לו הרבה יותר זמן לגמור.

בינתיים, חלקים אחרים מחיי התפוררו אף הם.
ניתקתי קשר עם החברות שלי, שרובן ככולן היו באותו שלב בחיים.  היו להן משפחות שסייעו ותמכו, ולא היה להן קרע שקרוב לאיבוד שליטה על צרכים וצלקות וכולן הצליחו להניק. כולן.  והן לא טסו למיון בגלל שהתינוקת התייבשה כי היא לא הצליחה לאכול.
וכולן גם יכלו להרשות לעצמן להאריך את פגרת הלידה בנעימים אבל אני חזרתי למשרה מלאה לפני שהקטנה צברה 4 חודשים מחוץ לרחם, בגלל פרויקט חשוב וגם בגלל שחששתי שעוד רגע אתאבד מול הטרמפולינה. וגם משכנתה ולחץ להתקדם פיננסית.  רגע, על זה כתבתי רשומה נפרדת.

בקיצור, הכל התפרק לי.
היו לי סיוטים בלילה וגם בשעות הערות דמיינתי כל מיני דברים איומים שיכולים לקרות לגורה שלי ובכיתי על השטיח לצידה.  ולא היה לי מי שיחזיק אותי ויחבק אותי כי פחדתי שאם הוא יתחיל לחבק אז מהר מאד הוא יתעורר מינית ואצטרך לעבור שוב חדירה איומה.

כחצי שנה לאחר הלידה נסענו לנופש עם הקטנה.  היה לי רע בעבודה ושמחתי על ההזדמנות לבריחה.  שכחתי שפעם בחופשות היינו עושים מלא סקס.  לקראת הערב נזכרתי והתחלתי להיכנס ללופ של חרדה.  זה היה בערך חודש לאחר שהציעו לי תפרים נוספים וויתרתי.  אמרתי שאני עייפה מהטיולון שעשינו במהלך היום וזייפתי שינה.  מוקדם בבוקר הוא יזם וניסיתי לזרום.  הייתי יבשה נורא וזה הרגיש כמו סכין קהה שהולכת וכותשת את צוואר הרחם שלי.  התחלתי לבכות, הפעם בקול כי נבהלתי מהכאב.  הוא לא הפסיק כי הוא היה קרוב לגמירה.  בסוף הוא גמר ואני התקפלתי לתוך עצמי במיטה הזרה ההיא ובמשך כשנה לא ניסינו שוב.

במשך כל הזמן הזה כעסתי עליו, שהוא לא הפסיק בזמן שבכיתי מכאב.  ועוד יותר כעסתי על עצמי.
לאחר כחודשיים הוא שלח אותי לבירור לגבי דיכאון.  התשובה חזרה שלילית לגבי דיכאון, אך אובחנתי עם פוסט-טראומה.

כמעט שנתיים לאחר מכן נסענו לנופש אחר, בלעדיה.  לפני שהגענו למלון הוא אמר משהו בסגנון שהוא מקווה שנוכל להתקרב קצת יותר ושהוא חיכה לחופש הזה כי הוא רוצה שנבנה מחדש קצת אינטימיות.
עניתי שקשה לי מאד ברמת האמון ביננו לאחר מה שהרגיש כאונס אז, כשהפצפונת היתה כבת חצי שנה.
הוא החוויר.  הוא לא חווה את זה ככה.  הוא פשוט הפנים שכואב לי פיזית ולכן ויתר על סקס במשך כמה חודשים, אבל היה רחוק מאד מהדימוי של אונס.
ואני? לא רציתי ולא רוצה סקס יותר. אי פעם, עם אף אחד.
מדי כמה שבועות אני מכריחה את עצמי. כי ירדנה אמרה.
mouni-16

לאחר עריכונת: אנחנו עובדים על בניית האמון מחדש. יש פער עצום והמון כאב.
הוא עדיין האדם עימו אני רוצה ללכת כברת דרך ארוכה. אבל אני לא האישה שהוא התחיל איתה את הדרך, והוא איש שפגע בי במהלכה.  אלו החיים ואין לי משהו חכם לומר לגבי זה.
ואם הייתי קוראת את הפוסט הזה בבלוג של מישהי אחרת הייתי קוראת דברים אחרים שהיא כתבה ומפרשנת לה את הצורה אז אל. תודה.

אישה שואגת בחניון נטוש

זה היה הדימוי לבלוג כאן, מבחינתי.
חשבתי שזה מקום שכוח-אל ואדם.  לא מפליא אותי שרוצים להשבית את השרתים המאובקים, אני כמעט ויכולה להריח אותם, את אדי הגומי העייף בחדר-ספק-ארונית שרתים המהבהב אלי גסיסתו.
פתחתי כאן בלוג כמוצא אחרון.  כמו לנסוע לתחנת דלק נטושה בקצה המדבר, להפעיל רדיו ברעם ולעשן סיגריה על גג הרכב עד שיפסיק לכאוב ואוכל לשוב הביתה.
אז פתחתי בלוג כי מחקתי את עצמי מהרשתות החברתיות ואין לי למי לספר על מה שבוער בי.  ועוד לא סיפרתי כאן את עיקרי הדברים בעצם, אני נמרחת מרשומה לרשומה, מציינת כל מיני דברים שוליים ואנקדוטות לא קשורות.

אבל זה לא באמת אתר נטוש כמו שהנחתי.  יש בו נשמה והקשבה וצער והבנה וחיוך.
(או מה שמכונה פה "קהילה", מושג שיש בי קצת אנטי אליו אבל אני מכבדת את רגש הכותבים כאן.)
לפני עשור+ נהגתי לקרוא מדי פעם בכל מיני בלוגים.  ערכתי רשימת סימניות ופעם ב- בדקתי מה קורה אצל כל מיני טיפוסים חמודים/ות כאן.  עם הזמן הבלוגים שבקו חיים והכותבים המשיכו הלאה או נעלמו.  לא פתחתי בלוג משלי כי החיים קרו מהר מדי.
בשנה הראשונה לאחר הלידה שוטטתי בכל מיני קבוצות בפייסבוק, של אמהות/"מאמות" למיניהן ופמיניסטיות עם/בלי חוש הומור, וקבוצות תמיכה או שיתוף אחרות.  התעורר בי גועל עצום כלפי כולן.  וגם כלפי כל הצפת החיים-שלי-תותים-בפילטרים, שזה משהו שגאה בי זמן רב לפני כן.

תוך חודש מהלידה התרחקתי משיח האמהות כי זה לא בשבילי השיט הזה.
בשאיבות החלב הייתי נכנסת לפעמים לקרוא דיונים, כי אחרת מה תעשי במהלך רבע שעה של ציצי נמצץ? שוב תבכי מרוב השפלה וחוסר-אונים וכאב? (פטמות שקועות, כן. אז המשאבה קורעת אותן החוצה, סיב אחר סיב. סוג של מוות).  אבל זה היה דוחה.
פעם אחת העפתי את הנייד לעבר הקיר מרוב עצבים, כמו בסיטקום.  מישהי כתבה על מצב שנוצר בינה לבין אמא שלה וחמותה לאחר הלידה.  במקום להגיב בנימה מבינה ותומכת שאר חברות הקבוצה התנצחו ביניהן.  וגם, כל העצות הפסבדו-רפואיות שניתנו בכזו נימה מלומדת ומלחיצה.  ולכל אחת יש רק דרך אחת ויחידה להיות אמא, וכל השאר זבל פון דרעק, מזניחות-על ומי נתן להן היתר הורות בכלל.
אמהות הן האויב של עצמן וחבל.  לו היינו מיישרות קו ומניחות קצת לאגו המאצ'ואיסטי (כן! זה בדיוק כזה אבל עם ציצי דולף) היינו יכולות להשיג מטרות שוות בהרבה, כמו הארכת פגרת לידה וכאלה.

תקופה ארוכה כתבתי ועודני במסמך וורד. זה עוזר כי מעבר לגרפומניה אני חייבת לסנן חלק מהאיכס החוצה.
אבל רציתי להדהד איפשהו.  שמתי פעמי הנה וכתבתי קצת, שמתי תמונה יפה וזה עזר.  זה עודד. זה היה סוד נחמד שלי.
לא יודעת אם אכן אפתח בלוג חלופי.  אולי עדיף שאפסיק לבזבז את הזמן.  על מי אני עובדת, אבזבז אותו בפינטרסט.  (אם כן אפתח זה יהיה בוורדפרס, אני מכירה קצת את הממשק מהעבודה והוא יותר נקי מבחינתי מהפלטפורמה של בלוגר).
אבל עד סוף 2017 אנסה לפרסם פה כמה מהרשומות שיושבות בטיוטות.  הן כבדות ומדממות. ואז הן תמחקנה וזהו.

729c406163e9b0a6fbe4b127722af95cJane Hilton, Big Chief Cafe, 2015 via

מקווה שעד ה-31/12 אספיק לפרסם פה את כל התגובות לשאלון שלי.  מוזמנים/ות למלא בינתיים.
הפעם: התגובות של טיטניום, כי היא גירל-קראש שלי ואוהבת את פיפי לונגסטרומפ ♥

הספר האחרון שקראת? נוסעת מעבר לאוקיינוס

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? המוהיקני האחרון. ואני רוצה לגלם את עצמי כלומר את מדלין סטו ושדניאל דיי לואיס יגיד לי שלא אדאג, הוא ימצא אותי, איפה שלא אהיה.
מי ראויה לגלם אותך בסרט? ג'וליה רוברטס
ספר ילדים אהוב: בילבי בת גרב או בשפה עממית Pippi Långstrump
מה את לובשת? חולצת טי שירט קצרה ומכנסי פיג'מה דקים
מהי הבדידות מבחינתך? חוסר שייכות
מתחביבייך: תמיד תהיתי מה התחביבים שלי אומרים עליי אז למי אכפת מה אומרים עליי?
מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? מ- 12 בצהרים וצפונה
איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? פלמית
האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? רק שעה וחצי?
סטייל אייקון? אני הסטייל אייקון של עצמי.
האם את אוהבת את הגוף שלך? כן חוץ מכפות הרגליים, הן נראות לי ענקיות!
מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? לנסוע לצפות בזוהר הצפוני.
משהו שהיית מעדיפה לשכוח: לא רוצה לשכוח כלום.
מוטו לחייך: אי הבנה הוא אי בודד
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם הסבים שלי, משני הצדדים.
משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: ללדת וכמה פעמים.
מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? היה כיף איתך.

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: אמריקאיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: הסהרה.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.
שיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

Solvitur Ambulando#

בפוסט הקודם כתבתי שלא כתבתי כלום.
בערך יומיים לאחר מכן יצאתי לריצה וזה היכה בי, גרסה חדשה ומדויקת יותר למשהו שהתבשל לי במוח זמן מה.
מאז זה בוער בעצמות.
אני שמחה שלא קר מדי לרוץ.

+עבודה 6 ימים בשבוע
+ לימודים
+ גורה קטנה שקמה מוקדם גם בשבת
+ פיסות חיים אחרות ומטלות וזוגיות
אני מחוסלת.

לפעמים אני מרגישה על סף קריסת מערכות.
30 שניות לפני שאני אוספת אותה מהגן אני צריכה לעצור ולומר לעצמי לאסוף את עצמי קודם, את כל אדוות האנרגיה האחרונות שנותרו בי, ולהתפקס מול הקטנה לשעתיים-שלוש הקרובות.  אני בוהה בסדק בקיר שמחוץ לכיתה עד שכל הרעשים מתעמעמים.
קשה לי עד דמעות.  ועדיין יותר טוב עכשיו.

במשרד החדש האופן ספייס מחולק כמעט שווה בשווה בין גברברים בני גילי עד עשור מעלי, ונשים בגיל העמידה.  אני החריגה אבל התקבלתי כתוסף מרענן.
הנשים עובדות קשה וגאות בכך.  הן נמצאות באותו תפקיד פחות או יותר במשך כמה עשורים ולא מתלוננות.  מדובר במשימות מקצועיות מורכבות וניכר שהן משתדלות להתאים את עצמן לטכנולוגיות המתחלפות מדי תקופה (למשל בהפקת דו"חות פיננסיים).

הצעיר שבחבורה נמצא על סף הצעת נישואים.  הוא כבר בחר טבעת וכל הגברות מכרכרות סביבו, כל אחת חשה את עצמה מינימום שוויגער.  אני מתה על כמה שהוא מובך ואנחנו מגניבים קריצות זה לזו בעודן מתחקרות אותו מאיזה "מוצא" היא ומה אבא שלה עושה.  הוא סיפר להן במה היא עובדת וכרגיל השיחה נסובה אליהן, עד כמה הן עבדו קשה בצעירותן, וההדגשה השגורה: "והכל באוטובוסים!"

ואז זקנת השבט אמרה משהו על הדור של היום שלא יודעות לעבוד כמותן, שאנחנו עצלניות במודע או שלא.  הרמתי גבה אז היא הסבירה שאנחנו לא מסוגלות גם לשמור על בית נקי – כלומר להיות עקרת בית חצי יום – וגם לטפח קריירה.  השתמע גם שאנחנו כושלות כאמהות מול סטנדרטי הדור הקודם, המקצועי בהגדרתו.

ביקשתי ממנה שלא תעליב לי את הדור.  כשהגעתי הביתה ראיתי ששטפתי את כל הכלים ערב קודם ותליתי כביסה בבוקר.  איחלתי לכול הדור שמעלי דמנציה מוקדמת והלכתי לשחק בפלסטלינה עם הילדה.
אחר כך צחקתי קצת על כל השיט הזה, והוספתי לרשימה של דברים-שלא-אעשה-כשאהיה-גדולה את סעיף: אל תשווי בקול.
זה בעצם תת-סעיף של לא להשוות אורך הַשְׁתָּנָה למרחקים.

1816b7c4bdb6ad3643bee71480d37a95

תודה לכל מי שהגיב/ה לשאלון שלי. מעכשיו אעלה את התגובות שאושרו לפרסום, החל מהאחת והיחידה רדיקלית חופשיה.

הספר האחרון שקראת?
גדי קטן רוצה חבר / חיה שנהב

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך?
חולמנית?

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט?
…חני נחמיאס..?

ספר/סופר/ת ילדים אהוב/ה:
סופרת: דיאנה וויין ג'ונס. ספר: קשה לי לבחור..

מה את לובשת?
שמלה שפעם אחותי לבשה לשבתות והיום היא מן סמרטוט

מהי הבדידות מבחינתך?
עצבות גדולה. קצר תקשורתי עם הסביבה. ניתוק.

מתחביבייך:
אני כנראה לא מחבבת אותם מספיק כי אני לא עושה אותם… ללכת לים, לצייר, לשמוע מוסיקה, לקרוא, לכתוב, לתכנת, לאכול דברים טעימים, לישון…

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול?
תלוי מה עוד יש לך לעשות וכמה ממוקדת את צריכה להיות. ואם את צריכה לנהוג.

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין?
אסתפק באנגלית בינתיים… האנגלית שלי מצויינת אבל לא כמו של אבא שלי.

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך?
אם זה לא לגיטימי אני אמא גרועה כי הבן שלי עושה את זה המון.

האם את/ה אוהב/ת את הגוף שלך?
בגדול כן, אבל הייתי מוותרת על הטחורים.

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת?
קורס ציור או רישום ראוי לשמו. או מכונית.

משהו שהיית מעדיפה לשכוח:
נראה לי ששכחתי כבר.

מוטו לחייך:
 לחייך רק אם השיניים שלך נקיות! (אין לי מוטו.)

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
עם בעלי -_-"

משהו שתרצי/ה להתנסות בו לפני יום מותך:
המ. אני ממש רוצה שבעלי יתנסה בדברים כמו קריאת הארי פוטר וצפייה בדוקטור הו. לפני יום מותי. 😦

חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים:
שפלות רוח? זה ההיפך של לעשות רוח, אנשים סופר מוכשרים ומוצלחים וגאונים שפשוט לא יודעים לשווק את עצמם.

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך?
איך היה?
ומהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: ג'סטין.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צלילה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: אפור.

עצלנות / דחיינות: דחיינות.

השאלון זמין כאן והוא דווקא סבבה.