You will but you won't

לא כתבתי כחודש וחצי. לא פה – לא כתבתי במחברות שלי, את הספר שלי.
יש לי תירוצים כמו שיש לי רשימת מטלות זעירות בלתי נגמרת, אז החלטתי להניח לזה.
בוטום ליין, זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שמחסום הכתיבה שלי נטוע בדברים חיוביים.
אני עדיין מתרגלת כתיבה יצירתית על בסיס קבוע, אבל זה לא ״הדבר״.
מהיכרותי את הנפש הפועלת, ברור לי שתוך זמן קצר זה יבער בי שוב.
זה גם עניין של חילופי עונות. בדוק.
מענייני דיומא: בלאק פריידי וגרורותיו.
אני צריכה לקנות מקלדת חדשה אבל התור בחנות הרתיע אותי. משום מה בחנות הספציפית הזו הנחות בלאק פריידי תקפות רק במקום, לא אונליין.
אקנה מקלדת בפעם אחרת. תמיד יהיו הנחות כלשהן.
נדמה לי שלא נכנסתי לחנות בגדים פיזית מאז 2016. או שמא 2015 בכלל?
אולי ניגשתי לקנות משהו לקטנה משהו או שובר מתנה עבור חברה, אבל לא מדדתי ובררתי והשתרכתי בתור.
קשה לי בחנויות קמעוניות. אני רוכשת אונליין וקולעת לרוב במידה ובאיכות.
מזמן החרמתי את זארה וחברותיה עקב פריטים דלי-איכות מסין עם תג מחיר מוגזם שנהרסו תוך כמה כביסות.  (קצת מתגעגעת לאורך של הג'ינסים והמכנסיים שם – הרשת היחידה שלא מאלצת אותי לכסח את המכפלת אצל החייט. ה-1.5 מטר וקצת שלי דורשים מלא תיקונים מייגעים.)אני גם לא טובה בפרטי "סטייטמנט" – משהו שהתנסיתי בו בתחילת שנות ה-20 לחיי כשמעגל החברים שלי הכיל ברובו גייז ופאייטים והייתי הבובה שלהם.
אז אני עמוק בתוך מראה האמא השחוקה בג'ינס בויפרנד וסוודרים עצומים ושיער פרוע (כך שלפחות קצה אחד שלי נראה כאילו עשה מלא סקס בלילה האחרון. סתאם).
אבל שתדעו: בתוכי יש קית' ריצ'ארדס שמת לפרוץ.  הו כן.

זה מזכיר לי שאלון מטומטם שמילאתי לפני חודש כטובה לחברה-של-חברה-ללימודים.
על רוב השאלות עניתי קית' ריצ'ארדס כי לא הבנתי איזה מידע אני אמורה לסחוט מעצמי.  זה לא היה מתוך רוע-לב אלא בגלל שהייתי צריכה לכתוב על דמויות מפתח בחיי או משהו מעין זה.
אז זה או קית' או The Fresh Prince.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני מפברקת שאלון (כן, עוד פרפרזה מעייפת על ההוא של פרוסט) – שזמין כאן.
אם תענו ותרצו בזאת – אפרסם את תשובותיכן/ם.
להלן תשובותיי החלקיות:

הספר האחרון שקראת?
עדיין קוראת 'סווינג טיים' של זיידי סמית'.  סוף סוף התפניתי לקרוא אותה, טרם גמרתי בדעתי לגביה.
לפני כן – קריאה חוזרת ביומנה של אתי הילסום.איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך?
Hard Candyמי ראוי/ה לגלם אותך בסרט?
קית' ריצ'ארדס. סתם, הלוואי ובריג'יט לאנדי-פיין בקטע על שנות ההתבגרות, היא גורג'ס ומגלמת טומבויז בדיוק חינני.  נכון לעכשיו – לא יודעת.ספר ילדים אהוב:
כל הכרכים והקומיקס על משפחת החיות המוזרות בעמק המומינים.מה את לובשת?
ג'ינס שחור עם מכפלת קרועה, סוודר חאקי ענק ומתחתיו קימונו שחור ארוך, אוזניות, מגפי בוקרים. אמרתי לכן, בלאדי קית' ריצ'ארדס! 🙂

מהי הבדידות מבחינתך?
לא לענות לטלפון שמחייג ומחייג, רק להביט בו.  לכתוב כאן.  להגיע הביתה ולרצות לברוח ממנו.

מתחביבייך:
לקרוא, לכתוב, לישון, לרוץ, לבדוק רכיבי שמפו בגוגל, ליצור רשימות השמעה, לשבת בשמש, לבהות בשמש עד שאתעוור, לטייל בגוגל מפות, לרקוד עם הבת שלי.

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול?
שלוק יין בארוחת צהריים, 12:30-13:00 ככה.

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין?
נכון לעכשיו גרמנית, זו שפת האם שלי ואני כה גרועה בה.

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך?
הייתי רוצה לומר שלא.

סטייל אייקון?
קית' ריצ'רדס.

האם את אוהבת את הגוף שלך?
הייתי רוצה לומר שכן.

הקלות הבלתי נסבלת של:
נפילות האנרגיה שלי. זה שיט.

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת?
כרטיס טיסה למרוקו וכיסא איימס מקורי כי אני מפגרת על הדברים האלה.

משהו שהיית מעדיפה לשכוח:
כשטיילתי ברחבי אסיה עם חברה יצאנו לטרק עם שני בחורים סקנדינביים.  ערב אחד השתכרנו נורא ואיכשהו הם יצרו שלישיה בחדר הסמוך.  התלבטתי יותר מדי זמן על כמה היא תכעס עלי/תתבייש ממני למחרת.

מוטו לחייך:
אף אחד חוץ ממך לא יכול באמת לעזור לך.

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
וואו, עם מלא.  אקטלג להלן –
מהמפורסמים: ג'יין גודאול, ת'ור היירדאל, לאונרד כהן, ריי קוואקובו, יוג'י ימאמוטו, ז'ול ורן, מקסימה מלכת הולנד, אגאת'ה כריסטי וטובה יאנסון כמובן.
לא-מפורסמים: מישהי שעבדתי איתה לפני 4 שנים ואבד ביננו הקשר.
דמויות פיקטיביות: פיליאס פוג וז'אן פספרטו, בת הים הקטנה, מומינאמא (היא תבשל עבורי ואז תכסה אותי בשמיכה מלאה מחטי אורן ואשן חורף שלם).

משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך:
איוואסקה.
רגע, ושטיפת מעיים מבחירה (קולון הידרותרפיה).

חולשה שאת מעריכה בך או באחרים:
התרגשות אותנטית בקלות עד דמעות – באחרים.

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך?
חבל, אמרו לך שאני קיים.  את לא חכמה כמו שחשבת.


מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: כורסה.
ים / מדבר: מדבר.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: פינטרסט.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה חופשית.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: דחיינות.לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

השאלון זמין פה
.
אה, שיט. עשיתי גוגל ומסתבר שכבר יש סרט בשם Hard Candy והוא על פדופיליה ושאר מרעין בישין.

 

אנג׳לה ומרי-ג׳וי

בבית משמאלנו גרה לאה קאסוטו. לפניה גרה שם לאה קאסוטו אחרת, קשישה שהיתה מבלה ימים שלמים במרפסת הצופה לגינה ומהמהמת לעצמה עד שיום אחד הגיע אמבולנס ובמשך חודשים הלימונים שלנו צנחו לגינתה באין מפרע.
לאה קאסוטו הנוכחית היא קרובת משפחתה המבוגרת מקודמתה. היא לא יושבת במרפסת. אני לא חושבת שקרני השמש מגיעות אליה בכלל.  היא העלתה מעט את ממוצע הגילאים ברחוב. אנחנו הורדנו אותו משמעותית, אבל הוא עדיין גבוה הודות לשאר הדיירים הגריאטריים.יחד עם לאה גרות שתי מטפלות זרות. מדי פעם אני רואה אחת מהן מסתובבת בגינה במצחיית מהמרים ירוקה, מנהלת שיחות וידאו בקול רם.  חברות שלהן מבקרות אותן תכופות, אך תמיד נבלעות בבית.  המרפסת של לאה הראשונה נותרת ריקה, חוץ ממתלה כביסה החורק ברוח.לפעמים אני תוהה לגביהן.  איזו מין משפחה וקהילה הותירו מאחוריהן.  ולמה אחת מהן לא מתקשרת למולדת, לפחות לא מתוך הבית הזה. ואצלנו ברחוב שומעים הכל. כן, גם את הוטרינר הצבאי בדימוס וזוגתו השלישית, כל שבת בבוקר. נובחים ומייללת.

ברוב ערבי השבוע בוקע צליל סלוטייפ מהבית הסמוך, נמתח בחריקות עזות, באורכים החוזרים על עצמם: אריזת קופסאות, או ארגזים בינוניים. במשך כשעה-שעה וחצי הן אורזות ומדביקות כאילו חייהן תלויים בכך. הן לא נחות: הדבק צווח ונקרע ללא הרף. ולאחר מכן דממה, רק חבלי הכביסה ומכונית תועה והטלוויזיה של אריה-לייב החירש ולפעמים תנים מהוואדי.

ג׳ ואני בטוחים שמדובר בסמים. הן התחילו זאת כשהיינו באמצע צפייה זוגית ב׳שובר שורות׳, אך סביר להניח שלא הגזמנו.  האריזות נשמעות אחידות בגודלן, והעבודה מסודרת.
אבל אני יותר סקרנית לגבי הנשים עצמן, אולי כסמי-מהגרת בעצמי. על העולם ממנו באו. ואיך זה לקרצף גוף זר במקום את ילדייך או נכדייך שלך. ומה הן הבחירות שעשו, ולמה. ואיזו מין בדידות הן חוות שם.

לפני זמן מה קראתי סיפור מאת קלריס ליספקטור על זוג נשים החיות עם גבר ובשלב כלשהו זוממות לרצוח אותו, מה שנראה כמו תהליך טבעי של ההוויה שלהם יחד.  בעודי קוראת החלה קקופוניית האריזה ושוב התלהטה בי הסקרנות. מתי כבר תעמוד העובדת הזרה ותכתוב ספר אודות חייה בישראל? אני אקרא אותו, בטוח. היא תכתוב בדיוק את מה שהיא חושבת עלינו, על ההווי כאן, היחס, הגעגוע והבריחות הקטנטנות שמתאפשרות בין לבין.
ואולי לאה קאסוטו מס׳ 2 בכלל מתה והכל כיסוי.

mr
Morimura Ray

אימפוטנציה סלקטיבית

או – דברים שאני לא טובה בהם:

להתחיל את השבוע לא-עייפה
גם לפני שהפכתי לאמא הייתי מגיעה הפוכה בראשון בבוקר, עם קשרי ים בשיער ובגדים קמוטים שנדלו מהתיק שעה לפני כן. או עם מוח חרוך ממרתון לימודים. השבוע התחיל רק ביום שני לאחר שנת לילה טובה.
עכשיו כמובן אני עייפה כל הזמן. לפעמים אני דומעת מעייפות, כלומר העיניים שלי מגירות דמעות מבלי שאשים לב.
פעם זה היה קורה לי רק בשמש.

להתקין את רוב סוגי האוכל הדורשים שינוי פאזה
אני באמת לא יודעת לטגן חביתה. יש נקודה מסויימת בה מרקם החביתה משתנה מאיכס ליבש ואני מפספסת אותה באופן קבוע. כנ״ל מאפים שיוצאים לי בצקיים מדי או אפויים יתר על המידה. במתכון רשום לאפות במשך x דקות על y חום אבל התנור שלנו עקום.
לא כיף לי במטבח. חלוקת העבודה בבית: אני קוצצת, ג׳ מבשל. לקצוץ ירקות זו תרפיה והם כל כך יפים.
למשל חתך רוחב של סלק או שיפת גזר מגולח מקליפתו.

להתאפר
וחבל לי קצת, כי יש רעיונות יפים בעולם.

לתקשר
יש לי קצרי תקשורת עם כל העולם ואחותו. באיזשהו שלב הפנמתי שאם כולם חווים קושי מולי ולא יורדים לסף דעתי ו/או מפרשנים אותי, ככל הנראה הבעיה בי. ההבנה הזו הקלה עלי מאד ומאז אני לא מתאמצת להיות ברורה. אני פשוט ממעיטה בדיבור. וכן, יותר נוח לי להתכתב.

לסלוח
משהו חיובי בהורות: למדתי לסלוח לעצמי. לשאר העולם קצת פחות אך יותר מפעם. תולדה של חמלה או הבנה שכולנו מפספסים.
שנים סחבתי כעס על הוריי ומשפחתי. הלכתי לטיפול וישבתי שותקת, רועדת מכעס. גם כאשר תם גיל ההתבגרות (עפ״י הספר) עדיין זעמתי בחום של בת 15. ופתאום, אני כבר לא כועסת עליהם. כמו החביתה לעיל, עברתי שינוי פאזה ואני כבר לא יכולה לכאוב את הבחירות הפוגעות שלהם כי ביצעתי מספיק בחירות אומללות או שלא משלי.
אבל לא מוצאת בי סליחה. לא כעס ולא סליחה אלא מין לימבו כזה בו כישורי האי-תקשורת שלי ושל הוריי חוגגים, כי אין פיוס ואין חמלה ואין כמעט הבנה וטוב שהם חיים להם במדינה אחרת וזה רחוק ממני. אני אוהבת אותם בצורתי שלי.

מכך משתמע שבשאר התחומים אני אלופה, ביצ׳ז!

grapes
חתכי מיקרו של Annabelle Breakey

מר המיולין

זה שחורף עכשיו. עוד לא, וכנראה שחון כקודמו, אבל יחד עם כל השיט של חילופי עונות עדיין מתעורר בי משהו.
בגלגולים אחרים אני ציפור נודדת.
משהו במוח הפרימיטיבי מתחיל לזמזם דרומה.אני מפוזרת יותר ומסודרת יותר בו זמנית. כלומר, בשלהי כל קיץ מתבהרים בי כיוון ומוטיבציה, אך הכל עדיין נתון בערפל קל של הפיזור הרגיל שלי.
בעונות החמות דברים אחרים מתפקסים, כמו כאב ממוקד ותחושת אובדן שלא תרתי אחר מקורה.אומרים שסתיו חם יותר מהאביב.
דברים מוזרים פורחים לצד פירות הצונחים רקובים. השביל לדירתנו מדמם מרימונים מעופשים.
זוג הצופיות חזר לחוג מעל גדר השכנים. בכל פעם שאני נתקלת בהם: הזכר הגנדרן וזוגתו המוסווית, זקופים ולהוטים, אני מנסה להיזכר אם בפעם האחרונה שראיתי אותם היה אביב או סתיו.

סידרתי את ערימת הספרים שלצד המיטה והזזתי את ערימת הספרים שעל אדן החלון, שלא תחלחל בהם רטיבות.
תיעדפתי מחדש את רשימת הקריאה וזהו, אני מוכנה לחורף.

hemulin

טובה ינסון היא חלק אינטגרלי בכל ערימת ספרים.