מה אומרת ציפורונת

פתאום היא מדברת. בשצף, לא מילה פה ומילה שם.
במשך שלוש שנים כמעט הילדה דוממת, מביעה עצמה בהבעות – בעיקר בהטיית גבות מצחיקה – ובידיים. וגם קצת בבכי.  אף לא מילה אחת חוץ מ״אבא״.
אמרו לנו שבלבלנו אותה עם השפות, שנבדוק את השמיעה וכיוצא בזה.  הנחתי לזה כי התקשורת ביננו היתה מצויינת, למרות מגבלות הדיבור.  היא הבינה הכל בשתי השפות (ופעמים רבות היא פעלה ההיפך ממה שהתבקשה, כי בדיקת גבולות וזה), וחשבתי שזה נהדר ואני אוהבת אותה ושזה יסתדר עם הזמן.ואז הגיע החופש ואיתו כמה מילים שזורות היטב. ופתאום מבול והיא לא סותמת את הפה ומרצה בלי סוף על כל נושא שבעולם, וגם מביעה אהבה ודאגה (״אבא, אולי אתה עייף? בוא תלך לישון. ככה תישן:״ מכווצת עפעפיים ונוחרת) ויש גם רפרטואר בדיחות וחידות שעפות מעל לראשינו ותלונות ודרישות ואולטימטומים ודיבוב של חיות המחמד והמשאיות ומברשות השיניים.זו הקלה מטורפת. לא שיערתי עד כמה זה ישפיע עלי.
פריצת סכר התקשורת פתח בי משהו.  חלון עצום של ״אני בסדר עכשיו״.
כמובן שזה שילוב של דברים טובים שתיזמנו את עצמם יחד, כמו תפקיד חדש ופתיחת שנת הלימודים ומלגה. אבל בעיקר זה, השלב החדש בהורות שלי/שלנו.  כל כך הוקל לי, אתם לא מבינים.
אולי כן תבינו, אם הורות לא באה לכם/ן בטבעיות המצופה.
שלב הינקות היה קשה מנשוא עבורי. אני לא יודעת אם ארצה לעבור אותו שוב, אי פעם. ועכשיו היא מדברת והתרחב ביננו ערוץ עצום של אהבה, כל הדברים האלה שאמהות אחרות מספרות עליהם ואני מבינה עכשיו.  לא שלא אהבתי אותה לפני כן, אלא שפתאום זה נהיה קל וטבעי והמשקעים שבי – על האמהות הראשונית שבתוכי – נמוגו ברובם.

אולי זה פשוט, אולי התקצרו תהליכים: אני יודעת מה כואב לה כי היא אומרת בבירור, למרות שהיא מבלבלת בין האיברים ואומרת שכואב לה הלב ומצביעה על הכרס הקטנטנה. אני יודעת מה היא רוצה ומה מתבקש ממני. וגם זה נורא חמוד כשמישהי משקרת לך בחן ובמצח זעירה נחושה.
ההוויה החדשה שלנו כל כך משמחת ומרגיעה וממלאת אותי.
היא חלמה בלילה על פילים בכל מיני צבעים ומומינים שאכלו ריבה על טוסט.

birdieהייתי חייבת לצרף את זה. סורי נוט סורי.

מהי חיית הטוטם שלך?

לפחות השנה החגים (טרם) ניתבו אותי לפרץ התבשמות פתאומית על שאריות השיכר והיין שנותרו בבקבוקים משלל הארוחות ובעקבותיו רכישות שיכורות אונליין.
בשנה שעברה רכשתי את כל סדרת הקומיקס Scalped של ג׳ייסון ארון, המהדורה המהודרת בכריכה קשה. ועוד כמה ספרי צילום וכן מוצרי איפור – ואני לא מתאפרת.
זה המקום להעלות על נס את האהבתי הגדולה: קומיקס.
הי, שמי ק. ואני מתה על קומיקס מגיל 3.
מחלומותיי הגדולים: לכתוב נובלה גרפית.הקטע עם Scalped וסדרות קומיקס אחרות שאני אוהבת, כגון Preacher, זה שבשלב כלשהו הם חוצים את מפתן חנות הקומיקס האפלולית ומעובדים לסדרות טלוויזיה מחורבנות שהן נחלת הכלל.  לא צלחתי את הסדרה המבוססת על Preacher. ולא את Walking Dead, לא את Jessica Jones, וגם לא את Riverdale, להבדיל.  מאידך, גם את מעשה שפחה או משחקי הכס אני לא מסוגלת לעכל. אולי אני לא טובה בצפייה בסדרות וזהו.  או שהדימיון שלי מעדיף לעבוד שעות נוספות מול חוברת קומיקס מאשר לצפות בעיבוד על פי הבנתו של במאי כלשהו.

קשה לי לחשוב על סדרות וקומיקס מכאן, הכורסה המפונפנת אצל גיסתי. אני עושה את עצמי כגולשת בנייד בעודם לועסים קינוח ומנהלים את הדיון הרגיל על טיסות בביזנס קלאס/שהות במלון על שדרות רוטשילד/ביבי/כמה קלוריות יש בקציפת החלווה הנוראית שהוגשה.
אני רוצה לברוח. אני מרגישה כיצד המוח שלי מתנוון, מתגבש ומתייבש.

קשה לי גם כי אני עצובה וטרודה. אני במחזור השני בשבועיים כך שאנחנו לא יכולים לעשות סקס. אני מעדיפה סקס במחזור בגלל הרטיבות; מאז הלידה אני יותר יבשה מהאטקמה והכל כואב.  מובנת לי ההעדפה של ג׳ שלא לצפות את הזין שלו בדם. גם לרדת לו אין לי חשק. אין לי חשק לכלום. הנתק הזה מעצים את עצמו בספירלות כי הוא גורם לכך שבקושי מתקיים ביננו מגע במהלך היום (לפעמים אני חוששת שחיבוק יוביל לסקס אז אני נמנעת מחיבוקים. חרא עלי).  כיוצא מכך, קשה לי להתניע את הליבידו מאפס למאה במיטה. או בכלל, עליו השלום. אז אני מכריחה את עצמי לקיים יחסים מתוך נתק פנימי ומטפחת תיעוב עצמי בסדר גודל של סה״כ תלמידות חטיבה-תיכון בישראל.
מועדים לשמחה.בגלל שקשה לי ללנקק מהנייד, להלן תמונה מתוך Scalped.

scalped