Family is gross

כמה דברים:

–  אני שמחה לדווח שהחג לא היה נורא כל כך.
אולי עקב שילוב מסוים של התחסנות ושכנוע עצמי שזה למען הקטנה – שבאמת נהנתה והיתה כה זעירה ויפה בבגדי החג – ואלכוהול.  מה גם שחלק מקליקת הגיסות נמצאות בחו״ל כרגע, כך שהשיחות נהנו ממינונים נמוכים מהרגיל של טמטום. טוב, אני מגעילה.
אה, ולדעתי עזר לי לשפוך פה מראש חלק מהעצבים. כה לחי!

–  להקת ציפורים עפה מעל לראשי כרגע. הן נודדות ואנה אני באה.

–  במהלך החופשה יצא לי לצפות בכמה מפרקי העונה הרביעית של הסדרה ׳טרנספרנט׳. העולמות שג׳יל סולוויי בוראת יוצרים בי מעין מְסִיכָה של אי-נוחות, אי-שקט ואקסטזה מהאסתטיקה. מה לעשות, אני Team Solloway אול דה וויי. הם מדברים אלי ומדברים אותי.
דווקא העונה אני מוצאת את עצמי לא-שונאת את רוב הדמויות, למרות הקריקטורה על ישראל.  יש בי יותר חמלה כלפיהן, ואולי זו כוונת היוצרת.
במקום תיעוב הסתחררו בי תהיות אחרות במהלך ההצפייה, בעיקר שתיים.
אתעכב על הראשונה: מטענים גנטיים או נפשיים העוברים מדור לדור. גם בעונה הזו עולה הדיון על אבות אכלו בוסר, או שמא אמהות אכלו במקרה דנן?

בכל אופן, נכנסתי ללופ החרדתי הקבוע לגבי המטענים שאני מעבירה/מסוגלת להוריש לבתי, דברים שקיבלתי מהוריי ואלו שנוצרו במהלך חיי עד כה. כולל הַתְוָויוֹת שאני בקושי מודעת אליהן. לפני שנכנסתי להריון הכרזתי לעצמי שכאן מסתיימת השושלת של הרבה אלמנטים די אומללים. שיש בי את המשאבים הנפשיים והמטריאליים להנחיל משהו חדש ונקי יותר. כמובן שאני נאיבית חסרת תקנה. השיעור העיקרי שלמדתי במהלך ההיריון והלידה וההורות הראשונית הוא שלא ניתן להיות בשליטה מלאה יותר, אי פעם:
הריונות מסתבכים – צוות רפואי ידבר איתך על הפסקת הריון לא פעם ולא פעמיים.  ותפחדי לעשות על זה גוגל. וידחפו לך אגרופים בצוואר הרחם בתואנה של בדיקת פתיחה כשאת לא יודעת מה זה בכלל ואת רק בחודש שביעי.
בלידות – היפוכו של הדבר אליו התכוננת כה יפה, ולא משנה כמה יוגה עשית ושמן שקדים דלוח דחפת במעלה מפשעתך. (ולא, אני לא מאלה שרצו להיות גיבורות ללא אפידורל. אני מיינסטרים).
הורות – זה מיינד-פאק רציני ואיבוד שליטה קולוסאלי וגם אם יום אחד הכל לפי הספר (מי כתב/ה אותו בכלל??) אז למחרת זה פשוט שיט נורא ואיום ולטוס למיון עם יצור זעיר מעולף בזרועותייך. ושאיבות. בחיים לא אשאב יותר.
סליחה, עפתי הצידה.

בקיצור. אין לי שליטה על המטען הרגשי והנסיבתי שאני מעבירה לבתי.
אני מנסה לא לחזור על טעויות הוריי ויוצרת טעויות חדשות.
והדבר העיקרי שאני רוצה לתת לה זה שילוב של אהבה, עצמאות, יצירה וחופש. נדמה לי.
במקום זה היא רואה סגירות – לא תמיד, אבל מדי פעם. ואמא כבויה לפעמים, כמו אמא שלי.
ואולי היא קולטת שהיחסים הזוגיים עלו על שרטון, לילדים יש רדארים מעולים. אנחנו עובדים על זה בעוצמות, אבל זה רעש רקע קיומי.
ואני עייפה כל הזמן מהמרתונים הללו, לכל מקום אני מגיעה באפיסת כוחות. בכל יום אני מרגישה שאני בורחת מעבודה כדי להספיק לאסוף אותה בזמן. ולפעמים היא נותרת אחרונה בכיתה והלב שלי נסדק ואני בוכה מאחורי משקפיי השמש וקונה לה ביצת הפתעה וכועסת על עצמי שאולי לימדתי אותה להתמודד באמצעות אוכל.
הבטחתי לעצמי (טרום הריון) שלא אהיה אמא עייפה. אידיוטית.
אם את קוראת פה לפני לידה – תשקלי להבטיח לעצמך אך ורק שתהיי טובה לעצמך. השאר יגיע, השאר ישתדל להתקיים ברקע.

מחשבה: אולי אצליח להוריש לה את התחושה שאמא היא רק בנאדם.

טוב, רציתי לדבר על ׳טרנספרנט׳ והתשתי את עצמי.  כי כמו בסדרה, אני מרכז העולם של עצמי.
אולי בהמשך השבוע.

valeria
Valeria Hernan via flickr

שריון רך, אם תנעצי בו אצבע הוא ימעך

בעצם, למה לכתוב כאן.
התשובה נעה בין שיהיה-לי-תיעוד-כלשהו לבין שיהיה-לי-הדהוד-כלשהו-בחזרה.
האגף השמאלי נכון יותר.
מאז שמחקתי את עצמי מרשתות חברתיות אני כבר לא מקבלת תגובות ומשובים על כל מיני סיטואציות קטנות.

במקום זה מתנהלים בתוכי דיאלוגים פנימיים שסבים סביב עצמם בלופים אינסופיים. זה מתיש ומקטין אותי.

למשל, החגים הבעל״ט:

שוב אני חושבת שאין לי כוח לשיט הזה. לארוחות העמוסות (להתארח בלבד, אנחנו גרים בדירונת סטודנטים בלי שולחן. אבל מלאת עציצים וצעצועים); למתנות המתבקשות; לשיחות שחוזרות על עצמן: הפוליטיקה ושומרי המשקל והאימונים ועוד קצת ביבי-שרה והנופשים של כולם באירופה המשמימה ומה כל אחת קנתה בגאלרי לאפייט ו/או זארה ועוד מילה פה מילה שם על מפלגת העבודה והמלון הזה בקיסריה ואז דיון מפורט על שיפוץ המטבח של גיסתי בפעם השלישית ועוד נסיעה מתוכננת של גיסי לניו יורק וכמה מרוויח המנכ״ל בחברתו ואריה דרעי ופשטידה דלת-קלוריות.

אני יושבת בארוחות האלה ובא לי לצרוח. או לכל הפחות לקום וללכת. להיכנס לרכב ולנסוע עד חוף עתלית.
לפני שהפכנו להורים היינו נעלמים בחגים, אלא אם כן היתה לנו עבודה דחופה.
מאז שהגוזלית נולדה אנחנו מספרים לעצמנו שהנה, השנה לא נהיה בארץ בחגים.
אבל זה מעבר לתקציב שלנו לטוס בתקופה הזו. וכל שנה אני מופתעת וזועמת מחדש ונכנסת לסבב של תיעוב עצמי ושנאת הזולת ובעיקר את חבורת הגיסות המדושנות מהעשירון התשיעי.

כל חג אני נכנסת מחדש למצב הרגשי הזה.

אז הנה, כתבתי על זה פה. הוצאתי את זה ממני.
טיהור מלשון purge.
אגיע לארוחות עם בקבוק יין סביר ושריון נפשי של הכל-עובר-דרכי, אתם לא מעניינים אותי בכלל.
כשאהיה גדולה לא אהיה כמוכם.
ואז באמת אצטרך לבדוק כיצד לא להפוך לאחת מהן.
אולי זה תלוי בתחומי העניין וטווח האופק, מי יודע.

ומי שמני לשופטת בכלל. (אמרתי לכן: לופ מחשבתי מעצבן)

santiagosalvador
Santiago Salvador via: beautifuldecay