חופשי זה לגמרי לבד

אנחנו בחופשה בחו״ל. רציתי לכתוב ״נופש״ אבל גם חופשה זה אוברסטייטמנט.
ככה זה כששלוש נפשות בעלות הגדרות שונות מאד לנופש נוסעות יחד.
הגבר רוצה להספיק 3-4 יעדים ביום, בעדיפות להרבה טבע עם מים וטיפוס על גבעות עד לפסגה.
הקטנה צריכה עצירת פיפי/ליטוף כלב/זינוק לכביש/גיחה לכל חנות בובות חרסינה אפשרית מדי כמה דקות.
אנחנו מזכירים לעצמנו מדי בוקר שיש לדאוג לארוחות מסודרות. מגיעים ליעד – עוצרים בבית קפה קטן ודוחפים לה כריך או עוגיה וחלב.
פעם, בצעירותנו ו/או ברווקותנו לא היינו אוכלים במשך יום שלם, אולי עצרנו לבירה ונשנוש מדי כמה קילומטרים.
עכשיו זה מתודי, אחרת הילדה תתפרק לנו והחוויה השברירית-מראש של ״נופש משפחתי״ תקמול מיידית וכולנו נהיה עצבנים ומותשים.
כלומר, העצבנות+תשישות יקבלו ביטוי ממשי מעבר לעננה השורה מעלינו באופן שוטף.

ואני? אני כל כך מותשת וכל כך לא כיף לי בשיט הזה.

הגענו ליעד הספציפי הזה כי יש לי פה משפחה.  בארץ אין לי בקושי קרובי משפחה, רק קומץ מבוגר מכדי לסייע לנו ביומיום.
מבחינתי משפחה = מנוחה, או משפחה = מישהו אחר מטפל בקטנה בעוד אני יכולה לנוח קצת; מישהו אחר מכין לנו אוכל ומטפל בכביסה.
מאז שהיא נולדה אין לי את האתנחתא הזו, רק מדי פעם בביקורים הדדיים.

אבל כעת אנחנו בקושי נמצאים בחיק המשפחה.

אני יודעת, עבור האיש והקטנה התנאים הבאים אינם תחת הגדרת ״נופש״: לשבת בגינה אירופאית קטנטנה וללגום קפה ולקרוא ספר בדממה, רק השחפים חגים מעלי ומדי פעם החתול של השכנים מגיח ובודק את טיב סנדליי.
במקום זאת אנחנו במרדף תמידי אחר לו״ז הרכבות והאתרים והארוחות של הקטנה וצילומי פנורמה ופיפי בשיחים מעוצבים בעודנו נושאים תפילה שהמקומיים לא יזמינו משטרה.
אה, וקניות לא מעניינות אותי.  הזמנתי כמה חבילות לבית קרובי המשפחה, מדדנו את הפריטים וארזנו/החזרנו בהתאם.

זינקנו ישר למטוס לאחר יום שבו שנינו עבדנו, ארזנו, קילחנו את הקטנה, שטפנו את הבית וסיימנו עוד כמה דברים אחרונים עבור העבודה.
הגענו לשדה התעופה מזיעים וללא חמצן ואז היא נתלתה מאחד ממעקות המתכת ליד הגייט ונפלה ונפצעה (בקטנה אבל עדיין).

לטוס עם פעוטות זה תיק. היא מקסימה ואנשים סביבנו מתפעלים ומחייכים ומלטפים ואני רק רציתי לדחוף אותה למזוודה ולשלוח אותה ככבודה לבטן המטוס. או לפחות לתחוב אותה במדף מעלי ולטרוק אותו ולישון 4 שעות.
ומשם זה רק הדרדר.

זה לא חופש, זו עבודה אינטנסיבית.

זה גם המחוייבות לחייך כל הזמן ולהיות מעורבת אחרת בן הזוג מתבאס ממני.
זה דורש ממני תעצומות נפש שאין לי.
ואני רק רוצה לגרור שמיכה קלה לכיסא הגינה ולהתכרבל שם עם ספר ואולי לבכות קצת כי עוד מעט צריך לחזור לארץ.

האיש תכנן מסלול שלם לשישי-שבת. כבר מיום שלישי הבנתי שמצבי לא אידאלי ועדיף שאנוח.

ניסיתי לנסח כיצד אומר לו שאולי כדאי שנישאר בבית.  שייסע לבד ואשאר עם הקטנה.
אבל כמובן שעניין גרר עניין וגם ככה הוא כבר היה עצבני עלי ועל החופשה שנהרסת אז לא אמרתי כלום. שכחתי גרשיים ב״חופשה״.
אנחנו עובדים על זה בטיפול הזוגי, על התקשורת.  שאומר לו מראש מה לא מתאים לי, אחרת בזמן אמת הכל מתפוצץ.
כמובן שזה התפוצץ. כבר לא יכולתי להסתיר את הצטברות העייפות והמתח (רכבות אירופאיות אמן תעופו מאיזה גשר) וניהלנו ריב בלחישות רועמות בתחנת הרכבת.
מבין הדברים שהוטחו: הוא אמר שיותר כיף לו בלעדינו, אני נפגעתי אבל מכיוון שתחושתי זהה אין לי לגיטימציה לכעוס.
שנינו ישבנו חמוצים בקרון וניסינו להלעיט את הקטנה באוכמניות ופרוסה עם ביצה. היא בכתה וירקה הכל על המושב ולא רצתה לראות פרות רועות באחו. וגם לא סוסים ואפילו לא דרקון.

היה כיף.

הבוקר היא שוב קמה לקראת חמש כי התערבבו לה השעות.
עכשיו היא נרדמה על הספה בתוך מבצר כריות שבנתה סביבה.
היא זעירה ונוחרת קלות, התלתלים שלה מתוקים.
היא אספה אזוב קטיפתי מהגינה וקישטה את השטיח סביבה.
אני כבר לא זוכרת איך התחושה בלעדיה.  האם היה טעם לחיי לפניה, מה היה שם בכלל.
אבל גם אין שום טעם לחיי כרגע, הכל דחוק ומעמיס ומוחק אותי לגמרי.
אני לא מי שהייתי, אני מצולקת ואני אמא ואין לי כוח לחייך.
אני לא יודעת מי אני מעבר להגדרה הביולוגית.

IMG_2879
Frances Berry via: le blog du kitsch