איך אומרים ״פיק אפ ליין״ בעברית?

נזכרתי איך מישהו התחיל איתי פעם.
דווקא לא מזמן.
הוא היה מישהו משמעותי עבורי, יוצר ידוע בתחומו ובעל ידע מרשים במגוון רחב של נושאים.
הערכתי אותו וחשבתי שהוא מעריך את היצירה שלי.
הוא כריזמטי והשתמש ביכולותיו על רבות ורבים, הקרין עליהן/ם וסחף והשפיע.
פעם אחת הוא חיבק אותי מאחור באופן אינטימי. חמקתי מאחיזתו ולא רציתי להתקיים ברדיוס שלו יותר.
כעסתי על כך שהוא העמיד אותי בנסיון הזה, זה היה זול ולא הוגן.
והנוכחית שלו עמדה באותו אולם ולא הנידה עפעף.  אין לי מושג מה היה טיב היחסים ביניהם ובשלב זה כבר לא אכפת לי.
סביר להניח שכל אחד מהם המשיך הלאה.

בפעם אחרת התראינו שוב במהלך מפגש קבוצתי. זה היה בערב, בחוץ. תחילת הקיץ וקרירות פתאומית שמצמררת את העור באדוות.
הוא לטש בי עיניים ואני שיכלתי רגלי ורציתי להתאדות משם.
זה היה כחצי שנה לאחר הלידה, הייתי כחושה מעייפות ורעב והיחסים עם בן-זוגי עלו על שרטון והדבר האחרון שרציתי זה להיתפס למבט הזה.
כל הלהט הזה היה רחוק ממני באופן קוטבי.
עדיין כאבו לי הצלקות מהלידה וברוחי שכנתי בערפילית גלקסיות מלהגות ומהבהבות, תולדה של חוסר-שינה ותחילתה של הפרעה טראומטית.
בדיוק הפסקתי לשאוב חלב והשדיים שלי היו זוג עלים נבולים שסועי-פטמה. באופן חד-משמעי וגורף הייתי א-סקסית.
ערב שלם הוא ניקב אותי במבטיו ודיבר אלי בעת שהרצה לקבוצה.
בסוף המפגש הוא הציע לי טרמפ הביתה ותהיתי האם פעם הייתי מישהי שנופלת ככה בכיף לתוך המערבולת הזו.
(תשובה: לא, כי תמיד הייתי מופנמת בואכה פריג׳ידית. לרוב אני משדרת על תדר שמונע מגברים להתחיל איתי. למרות שיש כאלה שנוטלים על עצמם את האתגר.)

בערך שנה לאחר מכן, בעקבות חופשה קצרה, הליבידו שלי צץ ליומיים וחשבתי עליו וכעסתי על עצמי.
רציתי להתרכז בבן-זוגי ובמקום זאת צף בי גיבוב הכריזמות הלז.
לא סלחתי לעצמי ואני עדיין חושבת שאני בת-זוג מזעזעת ומייאשת מאז ההריון.

ממש בתחילת ההיכרות שלנו הוא פנה אלי ושאל אותי שאלה שהתבררה כאחת מהפיק-אפ ליינז הקבועות שלו.
ואני הסתומה חשבתי שהוא באמת מתעניין בדעתי, ושזו באמת סוגיה סיפרותית.
הוא אמר לי שמייחסים לטולסטוי (בדיקה בגוגל מבשרת שכנראה מדובר בפרפרזה של אחד בשם ג׳ון גרדנר או כל אחד אחר) את האמרה להלן:
״כל הספרות הגדולה מושתתת על אחת משתי עלילות: אדם יוצא למסע או איש זר מגיע לעיר״
שאלתו היתה איזו מין העלילות מתווה את חיי שלי, או משהו כזה.
אני לא זוכרת מה עניתי, ולמה הייתי כזו עיוורת.
מה דעתכן/ם על הדיעה הכנראה מפוברקת הזו? האם יש בה גרעין של משהו?

leahmiriam
Leah Miriam via: contusions 

משחק סכום אפס מוטיבציה

הבוקר כתבתי 3 שעות.
פירוט: כ-40 דקות כתיבה אינטואיטיבית, זורמת ולא קשורה לכלום.  פרץ תודעה על מנת לנקות את המוח ולמקד אותי לקראת הכתיבה עצמה.
ועוד כשעתיים וחצי כתיבה ספציפית בגוף העבודה הנוכחי.לגבי 40 הדקות הראשונות:
מדובר בתהליך שנקרא "דפי בוקר" או Morning Pages של ג'וליה קמרון. מוזמנים/ות לגגל, מקווה לכתוב על זה מתישהו.  (חלק ממה שנכתב פה מועתק מדפי הבוקר הנוכחי).
ואז כתיבת הספר שלי, ילד מופרע ויפיפה.אתמול רצתי כמעט 4 ק"מ שבמהלכם תכננתי מה לכתוב היום.  זה עזר.
אני צריכה לתזמן את זה ככה:
– ריצה + עבודה מנטלית
– כתיבת כמה הערות בפתקים בחזרה בבית (לא חובה)
– לישון על זה לילה*
– לנקז הכל על הנייר/מסך במשך שעתיים-שלוש

אני יודעת, אתן תגידו שלא כל אחת יכולה לפנות 3 שעות מחייה לכתיבה.
גם אני לא.  זה עולה לי במשכורת.  מצד שני, לא לכתוב עולה לי בבריאות.
כתיבה זה לא לוקסוס, זה צורך.

אני עובדת כמעט 6 ימים בשבוע במשרה מלאה; אני אמא לילדונת ורעייה וסטודנטית ואני גם אוהבת יוגה וריצות למרחקים קצרים, ובנוסף לכל זה אני תולעת ספרים קומפולסיבית ויש סדרה-שתיים שאני אוהבת לצפות בהן.
וכל פריט פה בא על חשבון משהו אחר ברשימה.  זו המציאות.
דברים קריטיים נופלים בין הכיסאות באופן תמידי.

לפעמים אני מתחילה לומר לעצמי: חבל שלא עשית משהו עם כל הזמן הפנוי שהיה לך בגילאים 25-35, נגיד.
במקום להתעצבן על עצמי עלי לזכור שאין הבדל ביחס הזמן הפנוי אז והיום.
עבדתי יותר ולמדתי יותר ובקושי ביליתי או "בזבזתי זמן".  זה מאד שופטני כלפי עצמי לחשוב שמרחתי זמן בתקופה בה עבדתי קשה בכמה מקומות עבודה במקביל.  אני לא עצלנית ומאד גאה בעובדה הזו.
אז לא כתבתי מספיק בגיל 25 או 27.  אז מה.
מה שכן כתבתי או חוויתי במקום – הכין אותי לקראת הכתיבה הזו.

אין לי זמן לכתוב באותה מידה שאין לי זמן לשום דבר אחר.
אני במירוץ היסטרי, ואני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה בה ישבתי עם חברה בבית קפה סתם ככה, בכיף שלי.
בעצם כן – זה היה לפני חודש וחצי, קבעתי עם חברה טובה להבריז מהעבודה בשעה מסויימת, וידאתי שבן הזוג אוסף את הילדה ונסענו לחוף ושתינו גרניטה.
אז בבקשה: זה בא על חשבון העבודה וזמן עם המשפחה.

זה משחק סכום אפס. בכל שלב של החיים.
האדם היחיד שיכול לעודד אותי לכתוב זו אני.
האדם היחיד שיכול לכתוב את הספר הזה זו אני.
האדם היחיד שיגיד לי: שבי זקוף, נערי כתפייך ונשכי שפתייך עד שיזרום בהם דם, טלי את העט ותתחילי למלא דפים צפופים – זו אני.
ורק אני עושה זאת, כי זה צורך.

rosewong-12
 Rose Wong, Consider Death via: brwnpaperbag

* חלמתי על זה חלום מוזר שהפך להיות חלום על תחרות חתירה בנהר עכור.
אני הייתי האמא של ההגאי וגם חברת הצוות, לא ראיתי את פניו אבל הוא היה בן-גילי. זו לא הייתה סירת חתירה אלא דוברה משונה עם גגון.  הייתי צריכה להחליף בגדים לקראת התחרות והבן שלי/ההגאי נכנס למלתחת הנשים וביקשתי ממנו שיסתיר אותי בעודי מתפשטת.  יצאנו למזח ושמחתי לראות שעל גגון הדוברה שלנו יש מדבקה עם לוגו הצוות.  הנהר היה בוצי מדי ואנשים דהרו במקביל אלינו על הגבעות השחונות וצעקו בשפות משונות ובאמצע התעוררתי מותשת. ולא, אין שום תחרויות רגאטה בספר שלי.  אין שם נהר בכלל.

בריחה או שתיים

שתי בריחות עיקריות יש לי:
– פינטרסט
– כתיבה

יש גם ריצות למרחקים קצרים, 3-4 ק"מ.  זה מה שאני מסוגלת עכשיו (לעומת 7-10 ק"מ לפני הלידה, דאמיט).  אבל זה כבר לא כיף כמו פעם ולרוב נתפס כמטלה.

פינטרסט – בריחה מעולה וקלילה. הכי קלישאה סטטוס-אמא-מתקרבּנת שלי.
גיליתי את האפליקציה כשהתינוקת עוד היתה תינוקת, היא לא היתה נרדמת בקלות – או בכלל –  כך שישבתי שעות ליד העריסה וקיבצתי תמונות של מדבריות ונעליים וריקמות ואננסים.  עצם הצלילה לתוך האפליקציה השקיטה את החרדות, הבליעה את רעשי החוץ.  צפיתי במלא יופי וזה הרגיע אותי.
מאז השתכללתי וטיפחתי לוחות יפים והתניה קוגניטיבית להקליק בפאניקה על האפליקציה ברגע שהעולם מרגיש גדול עלי.

כתיבה – חיימ'שלי הדבר הזה.
לא רק כתיבה, גם קריאה וסיפורים והבלחות של כל מיני דברים מהתחום הזה.
מגיל צעיר זו הבריחה העיקרית שלי: חייתי לי בעולם דימיוני פרוע ועשיר.  כל גרם מדרגות הוביל לענן, כל חלון היה צוהר ספינה טרופה, בכל אמבטיית ערב השתכשכתי עם בנות-ים.
אני בקושי זוכרת את העולם ההוא אבל אמא שלי מספרת עליו לפעמים.  היא נזכרת בזה במעט הסתייגות, מכיוון שהיו סיבות לכך שהתכנסתי למנגנון הזה.
אני שמחה שהצלחתי להסב את המנגנון הזה למשהו בריא יותר.  התקדמתי בזכותו והנעתי לא מעט דברים בעזרתו.

ועכשיו זו שוב בריחה.  במודעות מלאה אני בורחת לכתיבה ולסיפור ולדמיון.
אני מייחלת להם במשך ימים שלמים, כשאין לי רגע לשבת ולכתוב את הדברים שתופחים לי בראש.
אני משתדלת לסגור לעצמי 3 שעות שבועיות בספריה שקטה ולכתוב.
לאחר מכן אני מאושרת, באמת. כמו פעם, לפני ההיריון.

בין לעלילות השונות והשורות שמשתלשלות לי במוח יש גם הרבה מחשבות על כתיבה.
אנסה לכתוב חלק מהן כאן.
אין לי עם מי לדבר עליהן.

undefined
 Izziyana Suhaimi via her site

צמצום

נפלתי לשיתוק פנימי עמוק למשך שבוע וקצת.
או שמא הוא נפל עלי, התערפל סביבי.
כמו ענן הבוקר השוכן בוואדי שהחליט להשתקע בו ימים שלמים.
פתחתי את הבלוג כדי למנוע דברים מעין אלו.  כדי שיהיה לי עוד מפלט להתבטא בו.
אבל לא הצלחתי לכתוב כלום – וגם לא קרה כלום.
המשכתי לעבוד, לתפקד מול הקטנה ובן הזוג. וללמוד קצת (ממש קצת) לקראת המבחן השבוע.

באחד הבקרים יצאתי לסידורים והבאתי לבן הזוג קפה+מאפה בחזור.
הוא לא אמר תודה, הוא רק הסתכל עלי בעייפות ואמר, "קשה לי."
אני יודעת שקשה לו כשאני ככה, מנותקת. לא מחייכת לאף אחד חוץ ממנה ורק במהלך אותן שעות ערות מועטות בהן אנחנו יחד. אבל הכאיב לי שאני לא יכולה להגיד לו, "קשה לי."  עלי לחשוק שיניים ולהמשיך הלאה עם היומיום. אם אומר לו שקשה לי זה רק יכביד את הלחץ עליו ויחזור אלי בבומרנג.

בשבת זה השתחרר ודי חזרתי לעצמי.
זה לא דיכאון – אני יודעת לזהות דיכאון.  זה משהו שנרקם בי מאז ההיריון והלידה.
האבחון קבע: PTSD מהלידה.
אבל בחייאת, אין לי זמן לתסמונות טראומטיות דרמטיות.
יש לי חיים ומשפחה ומשכנתה ולימודים.
אבל הכל מאד הצטמצם מאז הלידה, מתחילת ההורות שהיתה גועלית ובודדה.
אני הצטמצמתי.

משהו אחד שכן קרה ואוכל לכתוב עליו:
הלכתי לחנות שהומלצה על ידי קולגה חרדית.  בעלת החנות מייבאת פיג'מות נעימות "והלבשה תחתונה", כמו שהיא קוראת לזה.
רציתי חזייה חדשה, ירדתי מידה בקאפ.  בעצם אין לי מושג כבר מה המידה שלי.
היא זיהתה מיד את המידה, בהבזק טביעת עין.
היא נתנה לי למדוד איזו קונסטרוקציה יפיפייה בכחול עמוק.
ועוד עננת תחרה בוורוד-בייבי.  היא לא מוכרת חזיות בצבעים של דודות, אין אצלה צבע גוף, בז' או לבן כמעט.  כנראה שהשמועה על פריטים סקסיים מתחת לגיבוב הבגדים הצנועים נכונה.
החזיות – שבהגדרתן לא היו פוש-אפ – הרימו לי את העסק האומלל עד לסנטר כמעט והשילו ממני כמה ק"ג בו-זמנית.
"זה ממש מוזר", אמרתי לה.  "היא מרגישה במידה הלא-נכונה והנכונה יחד. בחיים החזה שלי לא היה כל כך גבוה."
"אתן החילוניות," אמרה, "אכפת לכן רק מהנוחות. קונות רק חזיות נוחות. אנחנו, החרדיות, דואגות שכל מילימטר מרובע ישב במקום, ולעזאזל עם הנוחות."
ובגלל ההכרזה המכלילה הזו קניתי את שתי החזיות, כדי להוכיח אחרת.
ועכשיו ממש מציק לי. שיט.

Saul Steinberg, Kiss via thevintees