הכי צרות עולם ראשון שלי

המחשב הנייד שלי לא נדלק.
הוא מחובר לחשמל והנורות/סממני החיים פועמות, אבל המסך שחור.
והבטן שלו (אנא עריף מה המונח הטכני לקרביים של מחשב) לא רוחשת כהרגלה.  הוא ניצב דמום.בדיוק היה לי מאד דחוף להאזין ללהסה.
היה לי בוקר מחרפן.
בכל פעם שהשלוחה שלי מצלצלת בא לי לצרוח.לחצתי שוב ושוב על כפתור ההפעלה, לחיצה ארוכה ולחיצה קצרה ומלא לחיצות עצבניות במקצבים שונים.
אולי צדקו אבותינו ז"ל ואכן היסטריה זו תסמונת לגיטימית הנובעת מהרחם ופולשת בתסיסה לתוך ההוויה.
בא לי לצרוח ולברוח.

אבל כמו המחשב, אני יושבת דוממת.
הנורות דולקות אבל אני כבויה.
משהו שהתפשט עמוק בתוכי, נצרב ברמה התאית.

אני בתפקוד מלא, 100%. אני מבצעת את כל המטלות הנדרשות, לעיתים על 0% סוללה.
מכניסה משכורת, משלמת משכנתה, מחפשת רעיונות לסופי שבוע, מנשקת, מטאטאת, מכינה לקטנה מיץ אגסים ורוד כמו שהיא אוהבת.
אבל אני כבר לא רואה יופי ולא חולמת חלומות חדשים.

רציתי להפעיל את המחשב כדי לעבד משהו שכתבתי.  משהו פרטי – לא לצרכי עבודה.  משהו שהיה חלום ישן וחשבתי שאולי אצליח לעורר את עצמי בעזרתו.
המחשב מת.
ואין לי מוזיקה ברקע.
ואני לא רוצה שיתחיל הסופ"ש וגם לא שימשך השבוע.
ואני נשמעת בדיוק כמו כל החברות המתוסכלות שלי.

Alice Neel via: dionyssos

התחתונים שלי

השאלה היומית: מתי תביאו לה עוד אח?

דיון קטן על סימטריה:
למה חשוב לכם "שאביא" לה אח? מה רע באחות?
אולי היקום רוצה שיהיו לי 2 בנות?

האם נכון לשאול בחזרה:
מתי תקנו מכונית שחורה, כי כבר יש לכם אחת לבנה?
או בכלל למה אין לכם עוד מכונית? רכב זול יותר מילד/ה.

וגם, פאק יו.
Nguyen Thanh Binh via: vietnamartist

כל מעיינות חיינו מורעלים

במהלך טיסה בגיל 16 צפיתי במה שתורגם בעיניי כשיא הבגרות.
לא בגרות נפשית אלא בגרות-מבוגרים.  אנשים בעמם, מסודרים-בחיים.
זה התבטא באלכוג'ל.ישבנו בשורה של שלושה מושבים.  אני בכיסא לצד המעבר, גבר בריטי-אפריקאי ישב באמצע ואישה צעירה ליד החלון.
שניהם היו בני 25-35.  מאז ועד היום אני לא יודעת לשערך גילאים, פשוט מנחיתה אנשים ברובריקות של מרשם האוכלוסין.
הגבר הוקסם מהאישה השנייה מהרגע הראשון, אך התנהל באיפוק ונימוס כמתבקש. טיסת בריטיש איירווייז, ליידיז אנד ג'נטס. של תחילת שנות האלפיים אמנם ומפוצצת בבני נוער שחזרו מאיביזה אבל עדיין קצת הוד והדר, pomp and circumstance.
הוא הצטרף אחרון לשורתנו.  איתר את המושב, חייך לעברנו בנעימות, תחב את תיק הספורט שלו מעלינו, השתחל מעבר לברכיי ומיד פצח בשיחת חולין עם הגברת.קווים לדמותנו:
הוא – חולצה מכופתרת בצבע לילך, ג'ינס כהה, תיק מסמכים מעור, חייכן.
היא – קארה בלונדיני, גופיה פרחונית, מכנסיי צ'ינו בהירים. פנים זעירות, אף מחודד.
אני – חולצת טניס/פולו כלשהי, חצאית ג'ינס קרועה, קוקו גבוה, משקפי שמש (כן, במהלך כל הטיסה וכל גיל ההתבגרות בערך; שנאת אנוש).
שידרתי אל-תגעו-במרחב-שלי בווליום גבוה מאד.  הבחור התעלם ממני בקלות.  מה גם שחסמתי את עצמי באוזניות.

נרדמתי עוד טרם המריא המטוס.  פשוט צללתי.
למרות שידעתי שלא יהיה להם נעים להעיר אותי במידה וירצו ללכת לשירותים.
לא ישנתי כמה לילות, הייתי הפוכה וכאובה ובשלב הזה גם ללא האוזניות זרם בין אוזניי צליל גבוה ומוזר, מעין מקהלת ילדים מונוטונית המזמרת מתחת לפני המים.

ישנתי עמוק וחלמתי בבהירות.  התעוררתי כמה שעות או דקות מאוחר יותר.  מנת האוכל נחה עטופה מולי והזוג היה שקוע בשיחה ערה.
הם דברו על השכונות שלהם בלונדון ועל משקה בריאות ז"ל.  היא נתנה לו את הלחמנייה שלה, סדרה בזהירות את המיכלים הקטנים החצי-מרוקנים על המגש וסגרה אותו.
הוא, באדיבותו, נטל את המנה שלה והניח על שלו, מאפשר לה לקפל את המדף/שולחן ולהתרווח.
היא הודתה לו ושלפה מתיקה שפורפרת קטנה, הזליפה על ידיה אגל שקוף והתמרחה.

הוא שאל אותה איזה מין קרם ידיים זה.  גם אני הרחתי את זה: רופא-שיניימי ופירותי ומחליא.
היא הסבירה לו על אלכוג'ל, על החיטוי והנוחיות שבדבר.
הוא ביקש לנסות טיפה, מכושף.
כעת הריח היה עוצמתי ומבחיל אבל לא יכולתי להפסיק לשאוף אותו ואף לרצות להתנסות בעצמי.  התבוננתי בהם מבעד למשקפי השמש והבנתי שזו בגרות.
להיות מישהי נעימה ומושכת מבלי להפגין סקסיות, ושיהיו לך מוצרים מפתיעים אך חיוניים בתיק.
או ליתר דיוק: להיות מישהי שמזמנת תקשורת אך שומרת על ניטרליות וניקיון.

ישבתי שם בסניקרז מטונפות וחצאית מסמורטטת שכיבסתי בעצמי ובתיעוב פנימי עוצמתי ותלישות איומה.
ורציתי בו-זמנית להיות היא וגם להיות הדבר הכי רחוק ממנה שהוא גם בזווית הכי רחוקה ממני, קדקוד משולש שלא הצלחתי לחשב את זהותו.
היום אני רחוקה משתיהן, או משלושתן (כולל קדקוד X העלום) במידה שווה.
אני לא מתבגרת תלושה ושנואה וגם לא אישה נעימה המזמנת התקשרות ומשרדת נינוחות.
גם לא לארה קרופט או קונדוליזה רייס או מי שלא דמיינתי ביניהן.
ואני גם לא מחפשת זהות.
ואני בגמילה מאלכוג'ל כי זה הורס לי את עור הידיים.


Pauline Ohrel via: lilavert

גבר קופץ מצוק במערכה הראשונה

בדרך לעבודה ראיתי גבר קופץ מצוק.
לא מראש הצוק – מזיז סלע בתחתית, בערך שני מטר גובה.
הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת ותיק גב והרכיב משקפיים שסנוורו לרגע בשמש המוקדמת.  הוא כנראה עובד במתחם העסקי שבו נמצא המשרד שלי.
אני מניחה שהוא ירד ברגל מהשכונה המטפסת על ראש הצוק. אין שביל מסודר שמוביל מטה.
מרגלות הגבעה נושקות לציר די סואן, ללא מעברים להולכי רגל.

הכל התרחש מהר: עצרנו ברמזור, העפתי מבט הצידה ונתקלתי בו.
הוא היטיב את התיק על גבו, נאחז לשנייה בסלע וזינק.
התקדמתי עם התנועה.

כבר חודשים שלא נכנסתי לפייסבוק.  זה מציף ומעורר מיזנתרופיה.
האתר נחווה לא כהזמנה למציצנות אלא כתצוגה פלקאטית של תמונות/סטטוסים שמגעילים עלי את הזולת.
המון מחוות לדברים שלא קרו באמת, tableaux vivants של בולשיט.
ושירה נוראית לרוב.
בשורה התחתונה –  I'm too old for this shit.

אין בי אנרגיות להציג את חיי מזווית מחמיאה.
טכנית החיים שלי די תותים, עם הגיהוקים הרגילים פה ושם.
היקום הזעיר שלי מאד פוטוגני – שנינו אסתטיקנים ובן הזוג אמן ויש גינה יפה ואי-סדר חינני.
וכמובן הילדה מותק.
אבל אין סיבה טכנית לתעד את זה עבור הרשתות השונות.
אני לא רוצה לייקים ולבבות.  התמכרתי לזה לתקופה קצרה כחצי שנה לאחר הלידה, ועבר לי.

התגובות בפייס/אינסטה היו מחושבות או בדיוק ההפך.  או לפחות כך קראתי אותן.
ורציתי כל כך שמישהי/ו תגיב לי באמת על סאבטקסט שלא תועד בכלל, אפילו לא בכיוון.
זה תסכל אותי.  עוד יותר מתסכל: להגיב באותו אופן על עדכוני הזולת.  ולתעב אותם במקביל, להקטין אותם ואותי בו-זמנית.
בקיצור, זה לא בשבילי.
הפסקתי לפרסם ולאחר זמן-מה להגיב.
ואז הפסקתי להיכנס לאתרים בכלל, הם גזלו ממני זמן והשראה.

אני מציצה על אנשים כמו ההוא מהבוקר, זה שקפץ מהצוק.  זה אינטימי ורגעי ומפעפע בי לכמה שעות.
או קבוצת האימהות הצרפתיות בפארק.
אולי פה אוכל לאפשר מבט חוזר אלי.

עוד תמונה מהפינטרסט:

Antony Gormley via: artobserved

במקום לעשות דברים אחרים

התחשק לי פתאום להדהד איפשהו.

עשיתי דברים אחרים: כלים וסידור החדרים וכביסה (תכף אתלה את הנגלה הבאה).
דברים שלא עשיתי: שפם. מה קשור שפם עכשיו, אני לא יודעת לעשות שפם לבד.
אז: לא פתחתי את קלסר הלימודים, לא הייתי נחמדה או נעימה, לא התאמנתי בכתיבה, לא טאטאתי.

לא הייתי נחמדה לבן הזוג, נקרא לו ג'.  לא הייתי נעימה כלפי הבת שלי, ששגעה אותי הבוקר עד טשטוש.
הוא לקח אותה לפני שעתיים לאכול גלידה בפארק עם חבר.
ומאז עשיתי כלום.  כלומר, עשיתי כלים וסידרתי וכיבסתי וקיפלתי ושתיתי תה פושר והתעלמתי מהקלסר.
קראתי כתבות על סדרה שלא ראיתי.
טיילתי 10 דקות בפינטרסט.
ניקיתי את השיש במטבח.
רציתי לזרוק חצי מהארון שלי.

אתמול קניתי כפכפים במחיר מופרך. באמת, מביך לפרט כאן כמה שילמתי על מספר רצועות עור: 570 ש"ח.
וזה עוד ב-40% הנחה.

בת 35, בת זוג, אמא, סטודנטית, עובדת במשרד פיננסי.
כתבתי: ממושמעת – ומחקתי. אבל זה נכון: אני ממושמעת, מסודרת, חייכנית, חיוורת, חרוצה למראית עין.
יש בי משהו חיפאי/ירושלמי, גוון כזה של נשים שמסתובבות בסוודר וסנדלים עד שכבר מסתכלים עליהן מוזר אז הן ממשיכות להזיע עוד שבועיים-שלוש ומוסיפות צעיף.
זה מתבטא גם בשיער פרוע, ריסים כהים, אי-תכשוּט, אשכנזיוּת/מבית-טוב, רישול פריווילגי כזה, בעלות של 570 ש"ח לכפכף.
אני תוהה אם ישראבלוג זה המקום האחרון בו תמצאנה נערות כמוני. יעני, מהזן הסמול-לבן-לא מתחייב.

הולכת לתלות כביסה.  אני לא יודעת מתי ג' חוזר עם הקטנה, הוא לא ענה להודעה שלי.

תמונה שמצאתי בפינטרסט:


via: houbly