Shaken, Not Stirred

<נכתב אתמול בין הרעמים ואז היתה הפסקת חשמל>
ישנה טיוטה אחרת המורכבת מהרבה פתקים זעירים, רובם נרשמו במהירות במהלך או בעקבות שיטוטים עם הכלב. אניח לזה בינתיים, שום דבר לא תפס צורה, אולי רק תפח. בצק מחמיץ, בגוון גווייה.

אתמול<שבת> ג' והילדה נסעו מחוץ לעיר, שחרור רסן זריז. נותרתי עם התינוקת המצוננת. אחר הצהריים יצאנו לסיבוב בשכונה והצטרפנו למוקדי הפגנה זעירים. התינוקת שמחה על הדגלים, פחות על היחס הידידותי מהסובבים. היא חוששת מהאנושות לאחר הסתגרויות חוזרות ונשנות. ג' לא רוצה שניסע עם הילדות להפגנות ההמוניות יותר. הוא עדיין מצולק נפשית מאירועים פוליטיים שנגרר אליהם על ידי תנועת הנוער שהיה חבר בה בילדותו. אני, שמעולם לא הצטרפתי לתנועות נוער או למחאות פוליטיות, מוצאת את עצמי (כמעט נשר לי פה: "בערוב ימי", באלוהים באיזה סרט אני חיה) על איי תנועה וגשרים זעירים, עם מסיכה ועגלה וכלב, כתף אל כתף עם הגריאטריה השכונתית. לפני שהתקדמתי בחזרה הביתה, שתי קשישות התלבטו בקול האם לבקש ממני לצלם אותן כדי שיוכלו להראות לאמא שלהן. צדודיות הדקלים הננסיים והדגלים השחורים; כסאות נישאים קטנים, כמו במוזיאונים.

מזה חודשים שמספרו של פסיכיאטר שוכן לו באנשי הקשר שלי. הוא הומלץ על ידי שתי חברות שונות, זרות זו לזו. אני תוהה האם התקבלתי למועדון האמהות הקשוחות. אלו שכבר מתפקדות מעל ומעבר לתשישות. יום עובר ויום בא והן מאירות פנים ומארגנות פיקניקים וערכות חול קינטי ועובדות מהבית ומהמשרד ואופות חלות ומסיעות ארוחות לנזקקים כי אין חוגים להקפיץ אליהם ילדים אבל הן חייבות, מונעות מכוח האינרציה, פצוצות על כדורים שהפסיכיאטר – שם דבר ומנהל או סגן מנהל אגף כלשהו בבית החולים האזורי – רושם להן, לכולן, החלילן של כל האמהות העייפות, שלא תלכנה לשום מקום אבל לפחות תצעדנה לצלילי משהו אחר.  

מה אני אמורה להגיד לו? דוקטור דוקטור, תן לי משהו כי אני עייפה ואין לי כוח או חשק לכלום, אבל אני חייבת להמשיך לתפקד? בבקשה אל תשאל שאלות, זה או אתה או סמים שאשיג איכשהו (לקח לי כמה שניות להיזכר, אבל יש לי מישהו שמכיר מישהו והבנות שלנו היו באותו גן פעם והייתה ביננו אחווה לא-מדוברת, הנהון ראש בארבע ועשרים, והיינו ההורים שלא צילמו במסיבת סוף השנה, אני בגלל שהנייד שלי דפוק, הוא לא צריך תירוץ). וברצינות, דוקטור, אנא ממך, אני לא אשרוד טיפול פסיכולוגי עכשיו. אם יתחילו לחטט יגיעו ישירות אל העצם. תן לי מה שאתה רושם לכל האמהות הללו, שהן מפעל של אישה אחת ואפילו נהנות במטבח, נשים שהן איירובוט עם תוספי חמלה כלפי כל הילדים ובני הזוג. תן לי מה שאתה נותן לאמהות ללא אמא.

ואז השאלה עד כמה אדישה אהיה פתאום, והאם זה מה שמגיע לבנותיי.

טוב די.
שון קונרי מת. היום כבר אי אפשר להעריץ מישהו מבלי שיצוף עליו רפש אבל הוא הסלב-קראש הראשון שלי, כנראה ירושה מאבא שלי. אבל העיניים האלו, הטיית השפה, ה-smirk – כל אלו הפכו אותו למושא מוצדק.

הרבה זמן לא פרסמתי כאן תשובות לשאלון. הן מצטברות וזה מגוחך. אנסה לפרסם אותן בתדירות גבוהה יותר.
הפעם של רגעים, בגלל שהיא גם אמא וגם כותבת בהיר ויפה. לאחרונה שמתי לב שיש לא מעט הורים לתינוקות או פעוטות, או הורים בדרך, ברדיוס הבלוגוספרי שלי כאן, המצומצם מאד. יש בזה נחמה גדולה משהייתי חושבת. הזכות לשמוע את קולם שאינו מעומעמם או מפולטר בידי רשתות חברתיות והתכתיבים שלהן. הבלוג של רגעים הוא אחד מהקולות האלו שיש בהם נחמה, וזה המקום שלי להודות לה.

הספר האחרון שקראת? אהובתי המטפלת האדומה / צ'ינגיס אייטמטוב

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? לסירוגין

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? לוסי דובינצ'יק

ספר ילדים אהוב: הילדה שנשארה לבדה / ליזי רוסיה פונטיין

מה את לובשת? מכנסיים קצרים שקניתי פעם לטיול מים, וגופיית ספגטי ירוקה שקניתי להנקה

מהי הבדידות מבחינתך? ברירת מחדל

מתחביבייך: האזנה לפודקאסטים

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? בראנץ'

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? פורטוגזית

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? הכי לגיטימי

האם את אוהבת את הגוף שלך? יותר ויותר עם השנים

הקלות הבלתי נסבלת של: הריחוק

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? עם בעלי

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? קחי את הזמן

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: 
רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: מקור.
ארוחת בוקר / ערב: ערב.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

התפוררות – ז'-ג'

המשך פירוט מעיק של כל מה שהיה היה:

>>> יום שבת – המשך
לקראת הצהריים הילדה מדווחת על כאבי ראש ואז מקיאה ומסרבת לבלוע תרופה. היא, שהפסיקה עם שנת יום בערך בגיל שנה, קרסה במיטתה לשעתיים של שלאפשטונדה סהרורי. היא מתעוררת בסבך תלתלים לחים דבוקים למצח קריר, כל מה שהתרחש מהבוקר קרה אתמול אבל תכף ערב. היא שוב מסתבכת עם הזמנים. אני מנסה להרגיע אותה. זה מערער, אני זוכרת את זה: ימים שמורכבים מהתחלה ואז זמזום הדברים. פעם אחותי ואני היינו יושבות שעות ארוכות על אדן החלון וזורקות או יורקות צ'יפס ומטוסי נייר מהקומה הכלשהי מטה לרחוב. שתינו משועממות בדירת ביניים או במלון. הטלוויזיה ריצדה ברקע ללא צליל, צבי הנינג'ה ופרסומות לברביות ומקדונלדס. ופתאום הזמן היה מקבל תפנית ברורה: ארוחת ערב. או פנסי רחוב שנדלקים או נכבים תחתינו. או חושך. או שנגמר נייר הטואלט.

לקראת הערב ג' יוזם קמפינג בגינה. שניהם מקימים את האוהל והילדה מוצפת בהתלהבות ותוכניות ומרשמלו שיש לשפד ודרבוקה והיא רוצה את שק השינה שלי. על השק"ש רקום עקומות מספר הטלפון הקדום שלי, לפני הספירה. התקופה בה ישנתי בו מדי לילה. כמו שיום אחד, בסגר הקודם, עטפתי את התינוקת בשמיכה האפורה– השמיכה הראשונה שאי פעם קניתי לעצמי. הם מדליקים מדורה קטנה בפינת הגינה, מדורת צעצוע אמיתית. נשכבים על המחצלת ובוהים בגיצים. אני שומעת את המהום שיחתם מתוך הבית בעודי מאכילה את התינוקת. המיטה כולה שלי, אבל באמצע הלילה התינוקת בוכה ומצטרפת אלי.

>>> יום ראשון
היום תורה של התינוקת להקיא. היא חסרת מנוחה ואומללה, אולי גם לה צצו אפטות בפה, אין לי איך לבדוק.  

בלילה אני יוצאת עם הכלב לריצה קצרה. רוחות ספטמבר והקלה מדומה. אנחנו נעצרים על שפת הואדי נטול הירח ושנינו תנים. הכלב בוטש בשיחים וריח דרדרים יבשים מופץ בחשיכה. נאקת שופר בודדת נשמעת מכיוון השכונה מעבר לעמק, וחדלה.

>>> יום שני
החלטתי להפיק לקחים מיום חמישי/יום ראשון טכני של הסגר:
– חייבת להתקלח בבוקר ולשתות תה
– להודיע לשאר הצוות הפעיל מתי אני לא זמינה כדי לשהות עם הגורות ולטפל בהן
– במידה וזה מטריף אותי – ליזום הפסקות לכביסה או לכלים
בשורה התחתונה: לקחת שליטה.

אז החלטתי. בפועל רק לקראת השעה 11:00 הבנתי שעדיין לא שתיתי כוס מים. הספקתי להתקלח לפני שיחת וידאו בשעה 10:00, במהלכה שתי הבנות התיישבו עלי. התבקשתי להצטוות לאחת הקולגות בכמה משימות. היא ותיקה ממני בהרבה, על סף פרישה בעצם. היא יושבת בניחותא במשרד ולוגמת תה. אני נוטלת יוזמה כדי לזרז עניינים ומוסרת לה שאערוך מספר הערכות ואחזור אליה. היא בינתיים – כלום. שולחת לה קובץ מסודר ומודיעה לה שאנחנו חייבות להתאוורר בחוץ, הילדות התחרפנו. התינוקת פשוט מייבבת על הרצפה. אנחנו הולכות לגן שעשועים קטן ("של תינוקות") וממשיכות לאחר ("צריכה להתאמן במהלכי נינג'ה") ובדרך קונות קרטיבים ושזיפים גרועים. הקולגה מתקשרת, הקובץ תקין, האם אוכל להעביר אותו לאחד האנליסטים החיצוניים. אני מזכירה לה שאנחנו מחוץ לבית כרגע, היא אומרת שזה יכול להמתין, אין לחץ. ברור שאין לחץ, זה בס"ה דורש לחיצת כפתור – העבר. אבל היא לא רוצה להזיז אצבע או לקחת אחריות, בעוד שאני מגלה שראשי כואב כי שיניי חשוקות כבר כמה שעות, בין כל מיני "כן, אני רואה, מותק" ל-"לא עכשיו".

אם כך, אני מורחת את הזמן. הילדה מפגינה כישורי נינג'ה ואני מתפעלת ומעסה את החניכיים התינוקיות במקביל. חם לנו ואני סובלת אבל לא רוצה לחזור לעבודה. בסופו של דבר אנחנו חייבות לשוב הביתה כדי להצטרף לקבוצת הגן בזום. רבע שעה מקרטעת ומיותרת של ריבועים מרצדים, לפחות הפעם הילדה לא דפקה בארט סימפסון וחשפה את הטוסיק כפי שעשתה במרץ. במקביל אני בודקת את המייל – הקולגה הואילה בטובה להעביר את הקובץ שהכנתי, לפני כחמש דקות כי המנהלת בקשה לבדוק איפה זה עומד. בעקבות זאת אני מתלבטת מהו התזמון הנכון להתחבר מחדש לפעילות השוטפת מבלי לצאת קטנונית.

ג' חוזר לקראת חמש, אני בקושי בהכרה. איך אמורים בכלל "לעבוד על הזוגיות" במצב הזה, פאקינג פליז.

>>> יום שלישי
הפעם בלי החלטות מראש, כי אין לי שום שליטה על הסיטואציה – יותר מדי משתנים וקפריזות של מנהלים ותינוקות. הילדה שרועה לידי, עובדת על חוברת מבוכים שקניתי לה. התינוקת אבודה, כאובה, רוצה נחמה ואז שוב רוצה לרדת ואז שוב על הידיים. אמא, תצלמי את המבוך. אמא, תצלמי גם את המבוך הזה.

לא מובן לי למה הלך הרוח הארגוני הכלל-עולמי כמעט (האמריקאי והישראלי, אוקי. וגם האירופאי. יאללה בואו נכליל) מתייחס לעובד כאל עובד – גבר, רווק או נשוי שאשתו וילדיו שקופים למערכת. הוא גבר שיש לו עזר כנגדו נסתרת, והילדים צומחים להם ברקע וזוכים במדליות ומשתתפים במחנה קיץ ואשתו, אם היא עובדת, אז זה אולי במגזר השלישי או צווארון וורוד כלשהו עם חופשות שמקבילות ללו"ז מוסדות החינוך. הרי זאת איננה המציאות כבר שנים. ולמה הנשים בסדר עם כך. למה אנחנו כל כך מעוניינות ליישר קו, לשבור תקרות, לצאת גבר-גבר ולא להפגין קטנוניות ולטעון לשוויון בבית, לאיזון קריירה-משפחה בתוואי תואם מציאות. ואולי הדרישה לשוויון הזה צריכה להגיע מהגברים, מה אני יודעת. ואולי המגיפה הזאת תוביל לזירוז הדבר, כמו שרפואה מרחוק ביצעה קפיצה מטאורית.

ג' באמת נדרש לעבוד מהשטח, זה לא משהו שניתן לבצע מהבית. ועדיין אני זועמת. בשקט. לקראת הצהריים אני נשברת ושולחת הודעה למנהלת שאקח חופש מחר.

ברקע: לפחות יש לשנינו עבודה, לפחות יש לנו הכנסה, לפחות אנחנו בריאים.
גם ברקע: למה את ממזערת את הקושי שלך, למה את מיירטת אותו בכל מיני הודיות על דברים שהם זכותך הבסיסית.

התפוררות – ה'-ז'

>>> יום חמישי – המשך
באמצע הבוקר טלפון מקולגה-לשעבר. הוא מתקשר מהרחוב או ממרפסת. הוא מעוניין לגשש לגבי משרה שתתאים לי, ברגע ששמע עליה חשב עלי. התנאים והשכר די זהים לנתונים שלי כרגע (לפני מו"מ) אך התפקיד שונה לחלוטין, משהו שעסקתי בו בעבר הרחוק. תחשבי על כך, הוא מבקש. אני רוצה שתחזרי לעבוד איתנו. אני לא אומרת: אבל אני אמא לשתי ילדות קטנות, זה תפקיד שדורש זמינות 24/7, או: אבל אני לא יכולה לתכנן את השעתיים הקרובות. אז אשקול את זה, תודה שחשבת עלי. האם אני נוטה לברוח במקום להתמודד? האם ההצעה מדברת אלי מעצם השינוי או עקב התפקיד הבכיר יחסית? האם זה קוסם לי כי אני כועסת על ההנהלה והצוות הנוכחי? ואין לי שום פניות נפשית לשקול דבר כזה, אני עדיין בגופיה שישנתי בה, שערי פרוע וריח הגוף מבצבץ ועולה, שזיפים חמוצים. הגדולה הודפת את הקטנה ובוקע ממנה בכי של עייפות ואני לא זוכרת מתי החלפתי לה את הטיטול.

ברקע דיון במייל על סעיף מינורי, אני לא מצליחה להתרכז. זה תחום שאני שוחה בו בד"כ. בחדר העבודה אין מזגן, רק חלון קטן ומאוורר. הבכורה רובצת לידי וצופה בטאבלט. הגופיה נדבקת לעורי, טרם הגשתי את סיכום התיק והנתונים באקסל שבניתי לא תואמים לפורטפוליו שנשלח. התינוקת מתעקשת לשבת עלי, אני מרחיקה ממנה את העכבר שוב ושוב עד שאני נכנעת ונותנת לה ללקק אותו ועוברת לסמן באצבע על המשטח הקטן, מתוסכלת עד דמעות – לו היו לי.

לא נראית במיטבך בדיון אתמול, רושם לי אחד מהצוות בצ'ט. הוא גם הורה אבל אשתו בחל"ת. היא דורשת את נוכחותו בבית כי קשה לה להתמודד לבד עם שני קטנטנים. אני מעריכה אותה על דרישת הסיוע. אני מגיבה לו מאוחר יותר: זו תקופה לא פשוטה עבור כולנו. הוא הפייבוריט של המנהלת. אני תוהה אם היא שלחה את הצעת הבייביסיטר מתוך רצון לסייע, על מנת לשמר את הניראות שלי מול הבכירים. אבל זו היתה כניסה שלא לצורך לכיס שלי ולניהול התקציב הביתי, מה גם שההודעות שלי דרשו הבנה, לא פתרון. החיך שלי מתחיל לעקצץ. תוך כמה שעות פורצות אפטות בחלל הפה שלי, תגובה געשית ללחץ.

ג' מגיע מוקדם, בסביבות אחת. הוא מיד נוסע לקניות אחרונות לקראת הסגר ושוכח מגבונים. אני כבר על הקצה אבל ממזערת את תגובותיי, מביעה תודה על כך שיצא לקניות בחום הזה. הילדה מכרסמת ארוחת צהרים כבר למעלה משעה. התינוקת מסרבת לאכול מוצקים ולוגמת רק מעט מהבקבוק, אני מודאגת שתתייבש ומנסה במקביל לתמצת דו"ח של בנק אמריקאי. חציי-סהר מבצבצים על הגופיה בקו המתאר התחתון של חזי, לחים ומסריחים. עד כה הצלחתי לחמוק משיחות זום. הפה שלי צורב, הכיבים הבהירים בוערים. עוד לא אכלתי היום וכעת גם לא מעוניינת.

>>> יום שישי
החלטתי לא לפתוח מחשב היום. צריך לבצע רשימה שלמה עד השעה שתיים והארנב של עליסה יותר יעיל ממני. ג' נוסע לאחל חג שמח לאביו, הילדה ואני מקשטות רימונים מצוירים ואופות עוגיות מבצק שהקפאתי מראש (mum hacks!). עדיין לא שתיתי תה כי אני לא מסוגלת לשבת בנינוחות כל עוד ישנן מטלות בבית: כביסה, כלים, סידור חדר הילדות ופינוי שולחן הסלון. בדיוק כמו אמא שלי. היא שאבה את כל השטיחים על הבוקר, בחרון ושצף מקיר לקיר, פסי שתי וערב של כעס כבוש, לפני הקפה הראשון. לפני צחצוח השיניים: אני זוכרת את הבל הפה שלה בבקרים. ככל שאנסה להתרחק מהשבלונות שהתוו בי הוריי, הן צצות ומנכיחות עצמן ברגעי יאוש. כמו אמי לפני אני מסתובבת בבית כטייפון, מרימה ומאבקת והודפת וגוררת ומקפלת, כועסת כל כך על כל הזולת שאינם אני, כל אלו שלא טרחו לסדר אחרי עצמם. כוס מלוכלכת שהונחה לצד הכיור מעוררת בי דחף לצרוח לתוך מגבת המטבח. ואז צריך לשבת קצת עם הילדה, שבבת אחת נקרעה שוב מתוך שגרה שברירית לתוך הכאוס של הבית, הכאוס שאני יוצרת בו. אני עצבנית כי אני רוצה לשתות ולהתקלח. אני יודעת שהיא מסוגלת להרגיש זאת.

בצהריים אני מסתמסת עם חברה שעובדת יחד עם אותו קולגה שגישש מולי אתמול. אין לי מושג למה או מה אני בוחנת בדיוק  – טרם החלטנו מה אוכלים הערב. אותה חברה נמצאת בעמדת מפתח ומסרה שאף היא רצתה להמליץ עלי. בגחמת-רגע אני מעבירה לה קורות חיים. האם something’s gotta give בקונסטלציה הנוכחית של חיי: ג' או העבודה, או אני? אין לי אפשרות להמשיך להתקיים במסלול הזה, אני שועטת לתוך טראומה. מאידך, התפקיד המדובר ידרוש ממני הרבה יותר ממה שאני נותנת במשרתי כרגע. ואולי רק הידיעה שאני נחשקת. שוב ושוב, אני מחפשת אישוש חיצוני שעוד יש בי בשר, שמישהו מעוניין בי. ליתר דיוק: שמשהו מעניין בי. ולו רק ידעו על האנרכיה החוגגת בקרבי. האיברים הקמלים והבוערים, זלזלי פרא, המוח הקהוי, הצער. לועות הגעש הזעירים בחלל הפה.

בערב, לאחר שהתינוקת נרדמת, אנחנו מכפתרות את עצמנו בשמלות ומוזגות מיץ ענבים. הכנו מספיק אוכל כדי שיקרא הדבר סעודה. ג' לא מבואס ואני מבסוטה מכך שזכיתי לפטור מבילוי במחיצת משפחתו המעיקה. הילדה אומרת לי שהקינוח מעולה וזה כמעט ומעלה בי דמעות, לו היו בי. הכלים נערמים בכיור אבל שתיתי הרבה יין ואני מותשת. אנחנו מתיישבים על השטיח ושרים יחד כמה שירים שהיא אוהבת. לנצח יהיה מוזר בעיניי שנולדה לי ילדה עברית ששרה יונה וולך בזיוף קל ובקול צלול.  

>>> יום שבת
מדי כמה שעות הילדה שואלת אותי: האם עדיין בוקר? או – כבר צהריים? אני זוכרת את הגיל הזה בו אין עדיין עוגן פנימי לזמן או יכולת לקרוא שעון. גם אני מתקשה לנחש את השעה. עצלתיים זו המילה שאמורה להיכנס כאן, אבל היא לא מדויקת. אנחנו מאפשרים לה כמעט שלוש שעות של צפיית טלוויזיה רציפה בשעה שאחד מאיתנו נח והשניה שוטפת כלים או הראשון מטפל בתינוקת.

אני תשושה אבל לא מצליחה להירדם. מתקשה להבין האם הכל כרגיל או למה אני עדיין מתקיימת בפעימת זמן נפרדת. מאז שהצעתי לג' להתגרש – מתוך יאוש, חרדה לעצמי והאמונה שמגיע לו יותר. ועוד סיבות שמגובבות ומהדהדות אחת בקרבי השניה, ומה מתקיים בו-זמנית בתוכי ובמציאות? ובכן, מאז שסיימנו את השיחה השניה בהחלטה לחזור לטיפול זוגי ופניתי לשטוף את הבכי במקלחת – מאז שקט תעשייתי. אני לא בוכה, גם לא בסוד, וג' משתדל יותר. הכלים שטופים והחיבוקים זריזים וחבריים, שזה עדיף על חיבוק כמה ועורג ומבעית. אני לא בוכה כי משהו הצטמק. אולי זה הכאב שקיבל מילים ונפח וחדל להתקיים במימד אחד בלבד אבל לא קיבל מענה הולם אלא דרישה לעבוד על זה, להילחם על הזוגיות, והוא שמט כתפיו. הכאב שלי מיואש מעצמו. אני עייפה כל כך.   

המשך בהמשך.

Scream Bloom by Libby VanderPloeg

התפוררות – ג'-ה'

נשלח אלי לפני יומיים, חיי כאילוסטרציה. מאת  Molly McIntyre

והפעם תרגיל שבו אדווח על כמה ימים בפירוט מתיש.

>>> יום שלישי
אין לי שום סידור עבור הקטנות ושנינו עובדים חיוניים. אני שולחת מייל למנהלת בו אני מבקשת הכרה במצבי. היא עונה בלקוניות, או כך משתמע מהכתוב: כל אחד צריך להשתדל כעת לעשות כמה שניתן ויש להתארגן בהתאם בתוך התא המשפחתי. אני לא מבינה או לא מעוניינת להבין את המסר. חוזרת ועונה לה שאבקש שהסטטוס שלי ילקח בחשבון במהלך הסגר. הסטטוס: אמא לילדים קטנים; שאר הצוות רווקים וכן כמה אבות לפעוטות שבנות זוגם בחל"ת או בחופשה.

לקראת הערב היא מגיבה בסמס: מי כמוה מבינה, גם היא היתה נשואה ללוחם בקבע והיום היא יודעת שהיה אפשר אחרת, היה נכון לחלק ביניהם את העומס. אני עדיין מתקשה להבין לאן היא חותרת, הסימפטיה לא משתמעת מדבריה והיא משווה תפוחים לתפוזים. ואז היא מגדישה את הסאה ושולחת פרטי קשר עבור בייביסיטר, נכדה של חברתה. אני מודה לה וזהו, בזעזוע ואדוות ראשונות של זעם קדוש.

>>> יום רביעי
בבוקר אני מספרת על כך לקולגה בצוות אחר והיא משתתפת בכעסי. מעודדת מעט, אני משתפת חברה נוספת שאומרת שהיא כמעט ודיווחה לכוח אדם בגלל הצעה דומה מטעם המנהל שלה. את יכולה לתבוע על כך, היא אומרת ומוסיפה שהיא תעבוד מהבית ותבצע את המינימום האפשרי. אין לי תחת לפנות לאחראית כ"א. עוד חברה אומרת שהיא לא רוצה לעבוד מהבית שוב כי זה גורם לה לכעוס על ילדיה שלא באשמתם. אחד ההורים הצעירים בצוות רושם לי במילים אחרות את מה שהמנהלת כתבה אמש, ואני לא טורחת להגיב לו.

ההבנה שמוסדות החינוך נסגרים מחר – במקום מחרתיים – כמו זריקה נוספת של נוזלים עכורים לתוך מערבולת ההופכת אותה לאטומה – אותי לאדישה, עייפה מאד פתאום. אני ממתינה לשיחת זום עם שאר הצוות לגבי ההיערכות לסגר. שום פתרון לא מוצע, אנחנו ממתינים להוראות הבכירים. המיקרופון שלי מושתק במהלך כל הדיון למעט רגע שבו המנהלת דורשת שניערך ביננו לקראת יום שני ואני אומרת שאין לי סידור למחר. אני ממוסמסת.

אני עוזבת את המשרד מוקדם, עוצרת לקנות חוברות ודברי יצירה. אוספת את התינוקת קודם: היא מעורסלת בחיקה של המטפלת, מאושרת. בבוקר הבאתי לצוות המעון אריזות של עוגיות מקרון; לא ידעתי מה לקנות וההורים לא התארגנו. בצהריים אני גאה שהספקתי למחווה הזעירה הזאת, לא שהיא מספקת עבורן אבל משקיטה את מצפוני. המטפלת, אישה אצילית שכמותה, מעניקה לי יותר נחמה מכולם. הן זכאיות לדמי חל"ת, היא מקווה. היא תתגעגע לתינוקת שלי, שהיא טובה ונוחה ומתרפקת. בדברה, התינוקת מתלבטת האם לעבור לזרועותיה או להישאר עלי. אני מלטפת את פלומתה ואנחנו עוזבות את המבנה על ריחו החום הגולש מהחדרונים והפחים.

הבכורה ממתינה לנו בשער בחולצה לבנה לרגל טקס ראש השנה. החולצה מוכתמת בדבש ונתז רימונים. היא מגישה לי בגאווה תיקיית יצירות שהספיקה להפיק במהלך שבועיים. נחיל נצנצים שוקע בעקבותינו, אנחנו כוכב שביט על אספלט מהביל. אנחנו עוצרות במאפיה השכונתית כדי שגם היא תזכה באריזה נאה של מקרונים לכבוד השנה החדשה. את יודעת שמחר מתחיל חופש ארוך? כן, שמעתי ילדים מדברים על כך. וגם הגננת אמרה שניפגש בזום. יהיה כיף, אני אומרת לה. אנחנו נכין יצירות ונקים מסלול נינג'ה. ונראה פוקימונים, היא מוסיפה סעיף עקרוני.

>>> יום חמישי
התינוקת כמובן קמה בחמש. אני נותנת לה להתפלש בשטיח עם ביסקוויט והולכת לארגן את פינת העבודה. זוג מחשבים ניידים שקיבלתי מטעם העבודה, קלסרים, ניירות טיוטה. התינוקת זוחלת מתחת לכבלי המחשבים ונתלית בהם. ג' יצא לעבודה בשש. הגדולה מתעוררת ורוצה יוגורט ורימונים, לראות את הסדרה הזאת ולא את זאת. ברקע צריך לבדוק מחדש את שווי אחד התיקים לקראת שינוי מתוכנן. שתיהן לא מוכנות לצחצח שיניים. אפשר מרשמלו? למה יש מרשמלו אם אי אפשר לאכול אותו?

המשך מחר, אולי.

בונרקו

לפני כשבוע כתבתי פוסט זועם וחסר אונים. הישר לטיוטות. היה נחמד לפרוק.
במקביל אני מנהלת קובץ וורד בו אני פורקת מדי פעם, כתרפיה. באנגלית.
לפעמים ברגעי פוסט-פריקה, מתוך אדישות-אטימות שכזו, אני גוללת אחורה. אותו עצב, אותו עקצוץ, אי-נוחות, חוסר שייכות, בדידות. כעס עצמי כנבואה שמגשימה את עצמה. לקרוא את זה ולחמול על עצמי, כתרגיל.

ואולי אפרסם את הפוסט ההוא, אבל מחר/תיים.
כי בקריאה נוספת מה שנאמר בו עדיין בוער בי. הוא בס"ה חסר חן.
לא יודעת למה אני כותבת פה, האם לשם ההדהוד או בשם הבמה או צעקה פשוטה.

בזמן האחרון מתערבלות בי כל מיני שאלות קיומיות – שזה סימן מבשר רעות לגבי מצבי הנפשי.
אבל הרי זהו מצב אותו אני חולקת כרגע עם רוב האנושות, תרגיל קוסמי נאלח בו כל הכוכבים של כולנו מצטלבים עם נסיגת מרקורי והאומללות נמהלת בדם באופן קולקטיבי.

הנה יומנה של אלמונית אחת בתקופה הזאת, שתכף תגוז (התקופה, לא האישה, יש לקוות), אבל רסיסים ממנה יוותרו על גבי הכתוב, דבוקים לדפנות העורקים, מרעילים את העתיד. כל המחקרים על ההשפעות ארוכות הטווח של הוירוס ברמה הפיזיולוגית, ומעניין איך זה ישפיע או כבר משפיע על הספרות, האומנות. דור שלם של קורוניאלס כתיאטרון חזותי. קפסולה-קפסולה, משפחה-משפחה, אדם בודד – כל מקבץ או בודד על בימתו שלו הערירית, במערכה אחת שחוזרת על עצמה בניואנסים שונים. בוקר-צהריים-ערב-שבוע-סגר-לא-סגר, אומללות ומאבק לשמר שגרה כלשהי או לפרוץ אותה. אנחנו לא הדור ששרד מלחמות עולם, אנחנו הדור שביית את הבדידות.

הצעתי לג' גירושין.
לא כי הפסקתי לאהוב אותו. כי נגמר לי הכוח.
זה בהמשך לנאמר בטיוטה הקודמת שאצטרך להביא לאור כדי לקיים פה איזושהי קוהרנטיות (עבור מי?). הגעתי לנקודה בה אני לא מסוגלת לתת יותר. לא נותר בי כלום. ואולי זה זמני, כמו בפעמים קודמות בחיי, אבל פעם לא הייתי צריכה לגדל שתי ילדות. בעבר לא היתה לי שום תמיכה וזה היה בסדר – קצת אוריגמי פנימי, קצת כדורים, גל ועוד גל – ופתאום שוב במישור ואפילו בעליה. אבל עכשיו נתלות בי שתי אהבות קטנות. אני לא יכולה לסחוב אותן ואת עצמי ובמקביל לדאוג לאדם בוגר נוסף ולקיומו של מרחב זוגי כלשהו שלא מעניק לי כלום בתמורה. יש גבול ליכולות שלי כחתיכת בשר עייפה ונשמה שרופה לחלוטין.

לפעמים אני רוצה אמא. מישהי שתשלח אותי לנוח עם התינוקת בסוף היום בשעה שהיא תרים את הצעצועים מהשטיח ותשטוף כלים. אפילו חמות, או סוג של סבתא. מתחילת שנת הלימודים אני קולטת פה ושם סבים וסבתות שבאים לאסוף את הנכדים וקשה לי לנשום מרוב קנאה. בסגר הקודם התלהטה בי שמחה-לאיד בלתי מוסווית בשעה שכל האמהות ישרו איתי קו. זדיינו, באמת. תארו לעצמכן כמה זה קשה כשצריך לעבוד במקביל, לא רק לשהות בחל"ת קורונה. תרחמו עלי, זונות.

בסגר הקרוב אצטרך לעבוד. תמו הפריבילגיות של חופשת הלידה. ככל הנראה אשיג הרשאות לעבודה מהבית. אבל ג' עובד חיוני בשטח ואני שוב בודדה במערכה. אין לי מושג איך אסתדר. אין לי מושג איך אצליח לשמר את הרמה המקצועית והביצועית שלי נכון לעכשיו, שלמען הכנות היא די עלובה. אין לי מושג למה אני שוב משלמת מחיר כי אני נקבה, כי יש לי רחם ובחרתי להמליט ממנו ואז לטפל בגורים. אין שבוע שלא צדה את עיני איזו כתבה כלכלית על הפגיעה היחסית של המשבר בנשים מול גברים, או העמדות השונות ברמה המגדרית לגבי השינוי בשגרת העבודה (הנה, למשל). אני לחלוטין מודעת לפריבילגיות שלי – לעובדה שיש לי משכורת עקבית, קורת גג, אוכל, חוסן נפשי מסוים ואפילו פנאי. זה ברור לי עד כאב ואולי לכן זה צורב עוד יותר – חוסר האונים כרגע, חוסר השליטה למרות הנתונים על הנייר. האומללות הזאת שמשחיזה את קצות העצבים של כולנו וכל אחד לחוד, סינפסה אחרי סינפסה.

זהו, סיימתי עם רחמים עצמיים לערב זה.
הולכת לשטוף כלים, לאסוף צעצועים, להכין בגדים ותיקים ובקבוקים למחר, לעבור על מיילים כדי לא להגיע פעורה למשרד, לצחצח שיניים ולשכב על הגב ולבהות במאוורר התקרה הדומם, לדמיין עכבישים הזוחלים מתחת לעורי ולהמשיך לרחם על עצמי. כי לא סיימתי.

Carnegie Museum of Natural History / Shot by Josh Franzos

קלידוסקופ עכור

//
זכרון של אור: בעקבות משמרות/קפסולות הקורונה, בחלק מהימים אני מגיעה לעבודה בשעה מוקדמת מאד ומטפסת במדרגות והאור מסתנן מטה מבעד זכוכיות הגג המרוחק, מצטלב עם הקרניים הנשלחות דרך חלונות קטנים ומעופשים. זה אור מסוים והוא מזכיר לי שני דברים (ועוד כמה עמומים, מחכה שיצופו). זה הראשון:

אני נעולה בדירה מוסקבאית. אני די בטוחה שלא היתה כוונה לנעול אותי, אלא חוסר תשומת לב מהול בהאנגאובר של הדייר הנוכחי. הדירה ריקה, מסויידת לבן על גבי טפטים סובייטים שלא גורדו מראש. שולחן קטן ניצב ליד מקרר, מזרון לצד ההסקה. אני צמאה מאד ותחת מה שאני יודעת כיום שנקרא מיגרנה. אז, בגיל 17 – לא היה לי מושג, הנחתי שזה האנגאובר חריף מסוג אחר.

הדירה קרה, ההסקה כבויה. חודש מרץ במוסקבה, שלג מעופש נערם בגינות הקטנות בין הבניינים המכתרים את הבניין בו אני כלואה. עטופה במעיל, מביטה מהחלון בתנועה הדלילה של הבוקר המוקדם. בלילה הסתובבנו בין תחנות המטרו, פארקים, מועדונים. בשלב כלשהו היתה תחרות הפלת גדרות ברזל לצד קומפלקס בניינים – אולי זה, אולי אחר. אחר כך חזרנו לדירה ונרדמתי צמודה להסקה.

הבוקר איטי מאד. ואז השמש עולה, נקייה, מסתננת דרך האבק המרצד בדירה הקטנה, מסמנת בצללים את הטפטים המסויידים. האור חזק ומכאיב אבל נקי.

כמה ימים או שבועות לפני זה או לאחר מכן אני קופצת לתוך בריכה שנחצבה בקרח ואולי חווה אירוע לב קטן ומאבדת הכרה. גררו אותי החוצה והתעוררתי לאט, האור נשבר בין רסיסי קרח השזורים על ריסיי.

//
זכרון שני: בעיר אירופית קטנה לא רחוק מקו החוף, בניין שהוא היכל קטן ומזמזם. כנראה ספטמבר או אוקטובר חמימים, לא ידעתי חודשים אז. אני בת 3 (פעם בדקתי עם אמי מתי גרנו בעיר הזאת, מסתבר שהייתי בת 3 והספקתי לחגוג 4 לפני שעזבנו), משועממת. המקום הזה הוא בית כנסת והימים – ימים נוראים, ראש השנה או יום כיפור. אחותי יושבת בין הוריי, אני חמקתי לטייל במבנה. הוא בן קומותיים או שלוש, ורחבת הכניסה מרוצפת השיש גדולה מאד ועגולה, סביבה מתעקלים גרמי מדרגות המזמנים טיפוס. חלונות צבעוניים מקשטים את הבניין כולו וכיפתו עשויה זכוכית. דלתות ענק מובילות לאולם הפנימי – בית התפילה. אני עולה לקומה למעלה, שם ניתן לצפות על המתפללים. אפשר לעלות עוד ולגעת בויטראז' אבל סבתא אחת עוצרת אותי וקוראת לי בצחוק לחדר אחד. לא החלפתי איתה מילה. לא זוכרת איך נראה החדר אבל אני יוצאת ממנו ובובת עץ עגלגלה בידיי.

אני רוצה לגעת בחלונות, להרגיש באור הצובע עור. עליתי לנקודה העליונה ביותר, קרובה לכיפת הזכוכית השקופה דרכה מסתנן אור בהיר. פתאום מחליקה הבובה מאחיזתי ומתגלגלת ברעש במדרגות הסיבוביות. היא עשויה עץ – אני יודעת שהוא עלול להישבר ואני עלולה להיענש. תחושת האימה חדה כל כך וזכורה לי עד היום בגלל התחושה שהגיעה מיד אחריה: פליאה גדולה. אני יורדת לאסוף את שברי הבובה אבל היא התפרקה להמון חצאי בובות עץ נוספות, קלידוסקופיות ומבריקות. אני אוספת את כל החלקים בחצאיתי ופורקת במרכז רחבת הכניסה ומנסה להרכיב מחדש.

הבת שלי מבוגרת ממני בזיכרון ההוא ואני תוהה מהם הדברים שנטמעו עמוק בקרבה ויצופו כנגד ריח או אור שביר. היום היא שאלה אותי האם אני זוכרת את החלום שלה על החתול עם המשקפיים. אם אני לא טועה, היא ספרה לי עליו לפני למעלה משנה. הייתי באמצע להיאבק עם התינוקת והטיטול ולא הספקתי לשאול אותה מה הזכיר לה פתאום את החלום.

מטריושקת בצל מתוך Secrets of Russia של Aamu Song & Johan Olin

הטירה הנאצית

הבוקר: יקיצה טבעית בשש, לא דבר מובן מאליו.
פתאום אני קולטת איך זה נקרא. או איך הייתי קוראת את השורה הזאת לפני כמה שנים. אמא ששמחה על כך שהיא קמה "מאוחר"? או מישהי שמשוויצה בכך שהיא מתעוררת מוקדם בדרך קבע? כך או כך, גועל נפש. מתנצלת על השורה הזאת, אבל אשאיר אותה. זה הבלוג שלי and I’ll cry if I want to. התינוקת מעירה אותנו כמה פעמים בלילה ולקראת חמש מתחיל היום שלה והיא לא חוזרת לנמנם. ואני מתקלחת ומתארגנת ומציקה לבכורה שתתלבש. לקראת שמונה, במשרד מול כוס תה שמצטערת על כך שהיא לא שוט של אלכוהול (עוד יגיע הבוקר בו אוריד לגימה של אלכוג'ל, אעקם את אפי ולא אבין למה לא עשיתי זאת לפני), אני כבר מחוסלת מעייפות.

טכנית, אני יכולה ללכת לישון מוקדם יותר.
טכנית, אני יכולה לשתות יותר מים, לצאת ליותר ריצות בשבוע, לבשל אוכל יותר בריא, לעשות יותר סקס, לכתוב יותר, להיות יותר נחמדה, לסיים יותר מטלות, להיות יותר מפוקסת, לנתח יותר תרחישים כלכליים, לקרוא יותר חומר מקצועי, להיות יותר קשובה ונוכחת, לחייך יותר, לנשום יותר ולא לקרוס בסוף היום, לא להירדם בישיבה על הכורסה לצד ערימת הכביסה. טכנית, הכל בר-ביצוע.
אישית, אשמח לאמא או אחות שידעו לתת לי תחושה שמישהו מטפל בי או בדברים הקטנים שמצטברים עד חנק. אני עציץ מדובלל, שעוות העלים מאובקת, אני כבר לא מצפה למים. כלומר, את תפקידי כעציץ אני מבצעת.

בלילות אני חולמת על מסדרונות וחדרים ומדרגות. אני עוברת בהם כמו במשחק המחשב שהיה פעם, Doom אולי? ג' אומר שקראו לו הטירה הנאצית, דה פאק. אין לי מושג באמת, לא הייתי טובה במשחקי מחשב בילדותי, למרות שהייתי בן. בכל מקרה, בלילות אני מבלה בטירה הנאצית, מדי פעם התינוקת מפריעה לי. חם לשתינו בין הסדינים והלילה דחוס ביננו.

לפני כחודשיים התקשיתי גם להירדם. במיטה, לא על הספה.
עליתי על טריק שעובד לי, תנסו בבית.
מדובר בתרגיל מנטלי. בדמיוני אני דוחפת את עצמי כבר למסדרונות – אלו המוכרים של המשרד. בעיני רוחי אני נכנסת לחדרו של קולגה, סוגרת את הדלת ורוכבת עליו. המיצג ארוטי אבל אין לי כוח לאונן במקביל. המחשבה ממלאת אותי ומרדימה. התהליך תופס מקום ומשתיק את רעשי הרקע במוח, המורכבים בעיקרם ממטלות ותכנונים ומה לא הספקתי היום ומה הדדליין לכמה משימות במקביל. לצערי, הללו כן משתלטים לי על ה-Psyche (נפש?) במהלך סקס פיזי. אולי אני אפילו מזמנת אותם. ניתן לטעון. אבל בראש, במדיטציה העסיסית – אני מכריחה את עצמי לראות פרטים, לתת לדמות בראשי לחוות אותם: השיער על עורפו, הכרס שלו כנגדי, הבל הפה, הזיפים, ההתנשמות, את גומי התחתונים החותך בעורי, את הכוח בו הוא מניע אותי, אצבעותיו על מותניי. כל הדברים הפחות-נעימים IRL.

אין לי מושג מה הבעיה שלי.
הליבידו שלי בגסיסה. מול ג' אני משתדלת, למענו.
אם אני נתקלת בקולגה ההוא במהלך היום, אין בי שום תגובה פנימית. אני יודעת שהוא מאד מחבב אותי, אולי מעבר. זה לא העניין, הוא מעין plug number, נתון חסר שניתן להשלים בדמות אחרת, אבל לא איזה אינסטלטור זר (אני נמשכת רומנטית/מינית רק לאנשים שפתחתי מולם אינטימיות מספקת. לא אינטימיות פיזית אלא מנטלית. אני לא מסוגלת להגיע לאינטימיות פיזית ללא משחק מקדים אפלטוני מתיש). התרגיל עצמו לא מעורר בי גלים, לא מרפרף על שיפולי הבטן. זה כן גורם לשטף המחשבות לדמום לזרזיף דק. אני מתרכזת בעונג שלו, בחיכוך כל המגעים, בצחקוק שאולי משתחרר, ונרדמת באמצע האקט.

מזיקין

הגעתי היום מוקדם לעבודה כדי להשתתף בשיחות וידאו עם חו"ל ולסגור קצוות לפני סוף החודש. בחצי-האור של הבוקר המעונן הרגשתי שאני לא לבד בחדר. בדרך כלל בעשרים לשבע אין נפש חיה במשרד, אבל התחושה היתה בלתי-ניתנת-לניעור (הנה למה אנגלית זו שפה אלגנטית ועברית לא: unshakeable). ואז ראיתי אותה מתחת לארונית: חולדה עסיסית שנלכדה בקפיץ ששמו לכבודה בשבוע האחרון. היא עדיין גוססת שם ואני מחכה לצוות האחזקה.

זאת עוד תופעת לוואי של Covid-19. חיות ופטריות השתלטו על המבנה במהלך החודשים בהם עבדנו מהבית. הבניין שופץ לא מזמן ברמה הקוסמטית אבל הוא רקוב מיסודו. מה זה אומר לגבינו.

עוד תופעה: שיחות ה-Teams למיניהן, כמובן. היום אני בחולצה מכופתרת (ללא צווארון, פסי סיכה בתכלת ובז' על כותנה בצבע אבן. אני אוהבת מכופתרות. איזה כיף לא ללבוש טישירט שתינוקת מוללה שעות) ומכנסוני ג'ינס מרופטים כי ביזנס למעלה, פארטי למטה כבר אינם נחלתם הבלעדית של מגישי חדשות. 

דבר אחד – אוקי התחלתי לכתוב משהו אבל בדיוק ג׳וליאן עבר בלובי שבפינתו התמקמתי עד שיוציאו את הנבלה. מוותיקי המשרד, הנהלת-ביניים, אדם ציני ואדיב עד לשד עצמותיו האירופאיות. ובכן, הפיסקה הקודמת? חולצה מכופתרת, פארטי למטה? הוא גם יישם, בחולצה שעומלנה בתחילת השבוע ואולי ישבה לו ברכב, אוחז בתיק ספורט ומחבט טניס, והשוס – שורטס פרומים, ג'ינס בשטיפה בהירה עם פרנזים, חושפים ברכיים גרומות ושוקיים חצי שזופות, עד לקו בו הוא כנראה מותח את גרביו. הוא עבר בצעידה הנמרצת שלו, כפוף מעט קדימה, כמעט ופספס אותי. בהיתי בו, תוהה אם שנינו הזויים באותה מידה.

'בוקר טוב לך,' הניד בראשו. חייכתי יותר מדי. הוא התקרב אלי, ובדיבורו האיטי, השקול, ספוג המבטא, שאל: 'תגידי, בחורה צעירה שכמוך אולי מבינה בדברים האלה,' החווה לעבר המכנסיים והסנדלים. 'את חושבת שאולי זה מוגזם?'
'אני לא יודעת אם אתה צוחק עלי,' עניתי, רגלי חשופות כמעט עד לתחתונים, שלובות תחתיי, כפכפים למרגלות הכורסא.
'הו, לא לא, אני שואל אותך בכנות. את חושבת שהחוטים האלה שיוצאים מהמכפלת – בעצם אין פה מכפלת,' כמעט התנצל. 'את חושבת שאולי זה לא מתאים?'
'אתה לבוש נהדר, ג'וליאן. You carry this well, והחגורה תואמת לסנדלים.'
'שזה העיקר, נכון? כך למדו אותי האיטלקים: החגורה חייבת להתאים לנעליים,' הוא באמת התרשם מעצמו. 'זה נהדר שיש לי מישהי להתייעץ איתה כאן בישראל. קשה למצוא פה אמת מידה מספקת.' לא בדיוק הבנתי לאיזו אמת מידה הוא מתייחס, אבל הודיתי לו. הוא המשיך בדרכו למעלית, כולו swag.

נזכרתי מה רציתי לכתוב לפני שהוא הגיע. לגבי הפגישות הוירטואליות: אני הכי יפה שם. איכשהו ב-Teams תמיד יש לי שיער טוב, פרוע במידה, ונראה כאילו אני יודעת למרוח מסקרה. פיקסול התמונה מחמיא לי, אפילו תחת תאורת פלורסנט. לא יודעת, אולי זו רוויית הצבע השגויה, אבל השפתיים שלי בשרניות, חייתיות. אני מניחה שגם אחרים/ות מעבירים אחוז נכבד מהפגישות הללו בבהייה בדמותם המשתקפת. אני רואה ומרוצה. זה נחמד לדעת שאני יפה. לא יופי קונבנציונלי לחלוטין, אך מעורר עניין.  אולי עם כל לידה אני יותר שלמה עם המעטפת, עם הגוף והפנים שהתרככו קצת, שולי הדברים שכבר אינם קו הלסת הקשוח משנות העשרים שלי.

Visages by Marie Mainguy

מאוחר יותר, מרדימה את התינוקת לשנ"צ:
כל מיני דיונים בקבוצת החברות-אמהות (וואטסאפ) על שנת תינוקות, כלומר דיונים על דיונים במדיות אחרות. מישהי שלחה צילומסך של פוסט מטעם איזו יועצת שינה? פסיכולוגית? אנא עריף. בכל מקרה היא משתפכת שם על הזנחת תינוקות בוכיים במיטתם במסגרת חינוך לשינה. מודה שהפסקתי לקרוא באמצע. היא מזדעזעת מכך שהורים מקשים את ליבם למען רווחתם האישית ומאפשרים לתינוקות לצרוח עד שירדמו באפיסת כוחות, במטרה ללמדם להירדם בכוחות עצמם. ואז מישהי אחרת שלחה פוסט מקביל של אבא אחד שלא מבין איך הורים אחרים יכולים להתעלל בתינוקות חסרי ישע ומעדיפים לצפות בטלוויזיה במקום להרגיע ולנחם.

זה לא משנה איך אני מתנהלת בביתי (על הידיים 24/7 בערך). חורה לי המשטור וההשתלחות בהורים – מטעם הורים אחרים. אף אחד, עד היום, כולל ד"ר ספוק, לא המציא את נוסחת הפלא להורות מדויקת. כל הורה, לעצמו/ה, נמצאים בדד מול הצאצא, באופן הכי אינטימי, הכי עמוס אחריות ואשמה נגררת. מי שמכם להטיף נגד או בעד התנהלות כזאת או אחרת? האם עדיין תתיימרו להגדיר לאדם כיצד ראוי לנהל את חיי המין או את תזונתו? לא, כי אתם לא שם. אתם לא שם, לא בהורמונים, לא בדם, לא בעייפות, לא בתקווה, לא באידאלים ולא בהצטברות של כל הדברים. אז האמא החליטה ללמד את התינוק לישון בצורה זו או אחרת, מי אתם שתשפטו?

אין לי הרבה מחשבות על הורות. של אחרים, לפחות. אבל חשוב לי למתוח את הקו. ביקורת שהיא שפטנות במסווה של אכפתיות – מגעילה אותי. הנה, תלמדו ממני לשפוט מבלי להסוות.
אני לא קוהרנטית. התינוקת באמת לא רוצה להירדם.

מאוחר יותר, הבנות ישנות וגם ג' נרדם על הספה, אני בקצהּ השני, עדיין בפתקים של הנייד:
כל הרוח יצאה מהמפרשים.  ג' ואני הספקנו לריב על שטויות במהלך כמעט שעתיים. ג' היה מכונס בעצמו רוב הזמן, חוץ מהדקות הארוכות בהן שוחח עם חברים בטלפון. הוא אמר כמה פעמים שהוא עייף וכואב לו הגב אבל לא הצעתי לו לחטוף תנומה וגם לא הייתי סימפטית, גם אני עייפה. תוך כדי, הוא היה גועלי לקטנה שרק כרכרה סביבו ושוועה ליחס בשעה שאני טיפלתי בתינוקת. הוא התפוצץ עליה בצעקות אחרי שהיא שברה משהו והיא ברחה לחדרה בבכי. נזפתי בו בחזרה בגועליות, מולה. הוא אמר שהיא השתוללה בצהריים, בזמן שהייתי בעבודה, וגם דהרה הישר לכביש על אופניה. לא ידעתי איך להגיב ונאטמתי, בבת אחת תשושה לחלוטין, מאוכזבת מכולנו, רוצה לברוח אך בלי אנרגיות להקים את עצמי. המשכתי להתנהל באוטומטיות. הנזק ברקע. בינה לבינו, ביני לבינו, ביני לבין עצמי.

אולי במקום זה משהו אחר שהזנחתי: השאלון.
הפעם – הבהיר. כי הוא חבר כאן. ואני מדמיינת אותו כנפש אלגנטית. וכי מה שהוא פרסם היום ריגש אותי.

הספר האחרון שקראת?
פושקין – מחזות

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך?
בשקט

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט?
ריצ'רד דרייפוס

ספר ילדים אהוב:
לובנגולו מלך זולו/ השבוי מזנדה

מה את/ה לובש/ת?
מכנסי כותנה אפורים, חולצת פולו בצבע ירוק זית, נעלי פלדיום מעור 

מהי הבדידות מבחינתך?
כיף      

מתחביבייך:
באך     

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול?
כוס יין לבן בארוחת בוקר מאוחרת.

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין?
צרפתית

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך?
יותר מלגיטימי   

סטייל אייקון?
אין       

האם את/ה אוהב/ת את הגוף שלך?
התרגלתי          

הקלות הבלתי נסבלת של:
הזלזול 

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת?
ביצוע של אחת מיצירות המקלדת של באך, שאין לי.

משהו שהיית מעדיף/ה לשכוח:
מקרים שבהם פגעתי באנשים.     

מוטו לחייך:
מאוד מאוד הווה שפל-רוח, שתקוות אנוש רימה      

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב?
באך     

משהו שתרצי/ה להתנסות בו לפני יום מותך:
צונזר    

חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים:
חולשות שמעריכים הם לא חולשות .

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך?
עוד אחד הגיע.   

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק:
רובי.
עקבים / שטוח:
שטוח.
תרגום / מקור:
תרגום.
ארוחת בוקר / ערב:
בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות:
צרפתיות.
ספה / כורסה:
ספה.
ים / מדבר:
ים.
מדבר גובי / סהרה:
סהרה.
יוטיוב / פינטרסט:
יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי:
לשון הרע.
להיתקע במעלית / בחניון:
חניון.
צלילה / צניחה חופשית:
צלילה.
עיניים / שפתיים:
עיניים.
שיער אפור / צבוע:
אפור.
עצלנות / דחיינות:
עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

מצב ביניים III

דברים שנאספו הבוקר בשקית ונלקחו לגן במסגרת הכנת דיוקן עצמי א-לה חנוך פיבן:
– 2 גולות לבנות בציפוי אם הפנינה (עיניים)
– נוצה סגולה שבורה (אף או פה, טרם הוחלט)
– זוג קונכיות קטנות (לאוזניים; התלבטנו בין צדפה פתוחה לקונכייה, אבל שומעים את הים יותר טוב בשניה)
– חופן צנוברים בקליפתם (TBD)
– מנקי מקטרות בגוונים של גיבורי על (TBD)
– מחר נשלח עוד.

'צריך להביא דברים שאני אוהבת ומתחברת אליהם,' הודיעה מדמואזל. 'אפשר גם להביא ממתקים.' אבל לא מצאנו ממתק מתאים ו/או הוא נאכל טרום זמנו. זו כבר שנה שניה או שלישית שהיא לומדת על חנוך פיבן. במהלך השנה הילדים נחשפים לכמה אמנים/ות מפתח. כבר שנתיים ברצף שאנחנו מוצפים בחמניות בצהוב אלים, למשל. נוגעים גם בפוינטיליזם וקוביזם. מבחינתי כל היצירות שלה זה דאדאיזם צרוף, ואולי זה בכלל המטא, מה אני מבינה באומנות בכלל. הכי אהבתי – הכי נגע בי – "ציורי עצי זית בעקבות חנה טיכו".  אולי כי זה כל כך ספציפי לאדמה הזו, כמו שילד ספרדי יביא הביתה אינטרפרטציה על חואן מירו: כל כך obvious, כל כך נא ופשוט. אז ילדה ישראלית שחורטת בעפרון קהה כמה קווים וענפים זוויתיים ואת שמה בכתב ראי.  

שניה.
מה אני אמורה לכתוב עכשיו, בעקבות דבר אחד ובעיצומו של אחר ובאי-נוחות לקראת הבאות?
הדברים היו חתומים בזמן ועדיין הכל נזל.
שעונים של דאלי בכל מקום.

כתבתי כאן בראש. לפעמים בפתקים בנייד, אבל אני לא קוראת אחורה. הם נדחקו בידי רשימות הקניות שערכתי שוב ושוב, ביצים וגזר ובננות. ביצים ועדשים ותפוחים. כמה ביצים פאקינג אכלנו, טרם חזרתי לטבעונות מלאה.

הנה, לא מתוך פתקים אלא מהזיכרון:
13/03, יום הסתגלות רביעי (ואחרון, מסתבר) אצל המטפלת. יום שישי קצר, גשם פתאומי בשעה שקבעתי עם ג' ארוחת בוקר זריזה בבית הקפה עם הדקלים הננסיים בכניסה, עד שיתקשרו מהמעון ע"מ שנאסוף אותה כי היא התעוררה. מאז הלידה לא יצא לנו לבלות בוקר אחד לבד, בלי דבר עם טיטול.  ג' התעכב, חיפש חניה. על מרפסת הקפה הקטנה עדיין נתלו קישוטי חג המולד עיקשים, שאריות-רצועות מנצנצות כנגד האספלט והשמיים. כבר הזמנתי לנו שני שוטים של קפה וצמד כריכונים. לא הספקנו לנגוס בהם והמטפלת התקשרה. השארתי את ג' עם האוכל ועם פיסה אחרונה של העולם הקודם ורצתי בגשם לאסוף אותה. המעון נמצא בפינת אותו רחוב, שמעתי אותה משתנקת בבכי עוד לפני שניגשתי אל השער. המטפלת הגישה לי אותה בחיוך מתנצל. היא לפתה את צווארי ובכתה, בכתה. לא גזרתי לה ציפורניים והיא תלשה בעורי. עטפתי אותה בשמיכה וניסיתי להתחמק מהזרזיפים.
בשבת הודיעה המטפלת שבתה נמצאה חיובית לקורונה כך שהמעון לא יפתח למחרת. ואז הורידו את השאלטר והמשכנו את חופשת הלידה והתינוקת היתה מאושרת מכל רגע.

ועדיין, הכל מרגיש לי בינתיים.
מצבי ביניים לא זרים לי. ניתן לומר שאני עוברת ממצב ביניים אחד למשנהו, אבל לרוב אלו נקודות זמן אישיות. למעט סיטואציות הזויות כמו ההריון הקודם בו הייתי גם במצב ביניים וגם בשעת מלחמה (אוקי אז "מבצע"), הצלבה מחליאה במיוחד. או 11/09/01 שבמהלכו בעצם ישנתי על ספסל.
הפעם המצב הכללי תפס אותי בנקודת זמן אופטימלית. אם כל ההיסטריה הזאת היתה נופלת עלי בתקופה אחרת, הייתי נפגעת נפשית או פיננסית באופן משמעותי. למשל, בזמן שעוד עבדתי באחד מהסקטורים שנדרסו אנושות מהדבר הזה. או אפילו, שיט, בשעה שעוד גרתי בבית הוריי. כואב לי על בני/ות נוער או כל אנושות אחרת שנתקעה בין קירות עם א.נשים רעילים או גרוע מכך.

כבר כתבתי כאן על מצבי ביניים. הנה, מהפעם הראשונהמצב ביניים, הגדרה זמנית א': תודעה המותנית בנסיבתיות היוצרת תחושה של חוסר שליטה זמנית, מאפשרת תליית תגובות רגשיות בנסיבות וחוזר חלילה. כל הזין.

מי אני עכשיו ואיפה החיים שלי.
מישהי שלחה לי עוד meme שצלצל קצת לפני שמחקתי: "למעשה, ב-2015 אף אחד לא ענה נכון על השאלה 'אז איפה אתה רואה את עצמך 5 שנים מעכשיו?'"
2015 לא הכי רלוונטית עבורי, הייתי בבעתת הורות ראשונית מחרידה. אבל לא הכל סובב סביבי.

לא זוכרת מה היו התכניות שלי אז. כלומר, בסכמה הכללית. בעצם, היה תכנון טיול נוסף לסין ב-2015 שבוטל ברגע שהבנתי שאני בהריון. לא הייתי בטוחה לגבי המשך דרכי בחברה בה עבדתי, הייתי מתוסכלת אבל פחדתי שלא אמצא משהו טוב יותר מבחינת שעות העבודה. אבל לא, לא חשבתי שב-2020 אמצא את עצמי עם עוד תינוקת, ספונה בבית ימים על גבי ימים, מקסימום מתגנבת למכולת בשש בבוקר כדי לקנות חלב וביצים, ממוגנת במסיכה, כפפות, כובע גרב ואלכוג'ל כמו איזו קאטוומן ברגע מבוית במיוחד. הזייה.

תמונה ששמורה לי כאן כבר כמה שנים באיזו טיוטה. של Makiko Kishino.