נימפית מצויצת

הבוקר גיליתי גופת תוכי קטנה על המרפסת. אתמול במהלך אחר הצהריים שמעתי קריאת ציפור שלא הכרתי (אנחנו לומדות את הקולות השונים מאז הלידה. אין לנו הרבה על מה לדבר). הציפור צעקה שוב ושוב, קריאה חדה והפסקה. היא פשוט קפאה למוות וצנחה על רצפת המרפסת. הלחי האדומה מנקדת את המרצפות הרטובות.

זה שובר לי את הלב. בעוצמה שלא צפיתי. אולי זו הכימיה האמהית במוח, ואולי זו באמת מיקרו-טרגדיה של ציפור קטנה שמתה מקור במדינה זרה. דחיסות הכאב שבי לגביה שונה מכל הרגשות שמפעפעים דרכי לאחרונה. לא מובן לי למה זה ככה.

אחר כך זיהיתי נימה של אבל – קודם היתה אשמה כי לו הייתי יוצאת אתמול למרפסת אולי היא היתה ניגשת לעברי – ונזכרתי ברולאן בארת' וחיפשתי את הציטוט שממסגר היטב את השנים האחרונות:
"לפעמים, משבים של תשוקות (למשל נסיעה לתוניסיה); אולם אלה הן תשוקות של לפני – מיושנות לכאורה; הן מגיעות מגדה אחרת, מארץ אחרת, הארץ של לפני. – היום זוהי ארץ שטוחה, קודרת – כמעט בלי מקורות מים – ועלובה."
(יומן אבל, 16/11/1977*)

אני לא בדיכאון, זה מישור רגשי אחר.
וזה לא עלי, לא הכל סביבי. זו petite tragédie של נשמה אחרת.

Charley Harper, 1988


* כמה ימים לאחר מכן הוא כן נסע לטוניס ורשם במירכאות כפולות: "אני משתעמם בכל מקום."

לימבו

מחוץ לאולם התעמלות, מעבירות את הזמן עד שיסתיים החוג של הבכורה. הפצפונת ארוזה בשק"ש בתוך העגלה ואני בשכבות בלתי מזוהות ואוזניות לא מחוברות. פעם, האוזניות עזרו לחצוץ ביני לבין שאר ההורים. אבל עכשיו אני קשובה לתינוקת. בפעמים שעברו הבאתי ספר אך משום מה יותר לגיטימי להפריע למישהי באמצע קריאה בספר פיזי מאשר בגלילה מיזנתרופית בנייד. היום הצבתי את הטאבלט כמחיצה ושקעתי בקריאת ספר דיגיטלי עד שנמאס לי, ובינתיים אף אחת לא נגשה אלי בינתיים לשאול מה ילדתי, איזו חמודה, לאן אנחנו נרשמים לשנה הבאה, האם אני יודעת איפה החוג של גבי.

הייתי מעדיפה לא לגרור את התינוקת איתנו, לא לגן ואז לא למתנ"ס. שונאת להתרוצץ במסדרונות הומים ילדים מנוזלים. אני בפרנויה הורמונלית, אוכלת סרטים מווירוס הקורונה ומדמיינת את שלושתנו מדדות ביקום אפוקליפטי, שלג מהול באפר מרחף סביבנו. לא יודעת למה ג' לא נמצא שם. כנראה התפגר מהוירוס. התינוקת קשורה לחזי בסמרטוטים והילדה אוחזת בזרועי. למה הבאתי ילדים לעולם הזה בכלל.

רשמית אני אמורה לחזור לעבודה בשבועות הקרובים אך הארכתי את החל"ת עד לאחר הפסח. אני עייפה כל כך. הגעתי מותשת ללידה, באפיסת כוחות. לא היה לי כוח לצרוח, רק יבבתי בגאות הצירים. ואולי העייפות נובעת מכך שאני מחוץ למרוץ והאדרנלין נמוג. הימים נמרחים, פנסי הרחוב כבים ואני כבר פורסת מלפפון לארוחת ערב ולא הספקתי לסיים ספל תה אחד. התינוקת בזרועותיי רוב היום. אין לי בעיה, במשך כחצי שנה היא תקבל את כל החום הפיזי שלא אוכל להעניק לה לאחר מכן במהלך שבוע העבודה. אנחנו שוכבות על הגב, זו על זו, מאזינות למוזיקה ולועסות אגרוף. היא לועסת, הספוטיפיי משאפל לה בין פרנסואז ארדי, דיאנה קרול, סיימון אנד גרפונקל, ג'ולי אנדרוז וניק דרייק. כל אלו גרמו לה לחייך השבוע. יש לה חיוך עדין וממזרי, בפה סגור. היא קשובה מאד לקלידי פסנתר. אני מצליחה להתקלח בעוד היא בועטת קלות בכריות, בקצב פנימי תזזיתי, עוברי. אני מכירה את הקצב הזה.

היא התחילה לבעוט בי בשלב מוקדם. תוך כמה שבועות היה ניתן לראות זאת מבחוץ, אדוות דמומות על כרסי. אני חושבת שהפסקתי לכתוב פה כי לא הייתי מסוגלת לכתוב על ההריון בהתהוותו. הוצאתי את ההתקן בינואר וחשבתי שאולי אתעבר תוך כמה חודשים. מסתבר שתוך כמה ימים. לא בא לי לכתוב על ההריון עכשיו.

הלידה היתה קצרה יותר מהקודמת, אמנם שוב ארכה כמה ימים ובעצם, לא בא לי לכתוב עליה. בראש שלי, היצורה הקטנה עם הריסים המנמנמת כאן מנותקת מהלידה. היא אפילו לא הדבר הצועק והמצופה חרא של עצמו שהניחו עלי.

במהלך ההריון – וגם לפניו, כשהתלבטתי – לא היה לי עם מי לדבר. הורות נשית עדיין לא הגיעה לשלב שבו ניתן לדון בשלל פניה באופן שאינו אד הומינם, לפחות לא בארץ, או לפחות לא במעגלים שאני נמצאת בהן. הא/נשים נחלקים בחדות לאל-הוריים ולמתרבים, ואני מתקשה לאתר אמפתיה צלולה. (אני עדיין לא מסוגלת למשקל התואר: אמא. ואני אוהבת את הילדות שלי עד צמרמורת.) כתבתי כמה פעמים את המילה "אני" בפסקה האחרונה אבל אינני נוכחת במלואי בשנה האחרונה. והאם הדברים שהתמוססו ממני בהישרדות הזו, בהבאת חיים לעולם, האם הם יחזרו? האם יש בהם צורך.

אני מודעת לבועה שאני נתונה בה.
ועוד רגע אחזור לעבודה ולטירוף של הבקרים והאיסופים והדדליינים וגרסאות החוזים ובדיקת מיילים לפנות בוקר ודחיפת תור אצל רופא הילדים ופוליטיקה ארגונית ומדדים שליליים ותיק לבריכה ומדי הג'ודו ולמי בכלל יש זמן לחשוב על הורות, כל שכן נשיות, במערבולת שאשקע בה בשנים הקרובות.

קלישאה מטעם Simeon Pratt

היפרדות /// טריפטיך

/
יש ימים שהיא ישנה כמה שרק מתאפשר לה, מורעבת לשינה. היא טומנת ראשה בחיקי, פלומה לפלומה, שואפת זיעה מרגיעה. הריח שלי כבר התמתן. בשבועות הראשונים הזעתי כמו תיכוניסט. אומרים שכך התינוקות מזהים אותנו, ככה הם נרגעים. בליל הניחוחות שעלו ממני היה נורא וקמאי, קלחון דם התפתל סביבי במקלחת ורק ספרתי כל יום שעובר. עוד רגע יהיה שליו יותר, מובן יותר.

והיא רק סופרת לאחור, מתחפרת בי בנחירות קלות. עכשיו היא כבר לופתת אותי. לרוב בטעות, מופתעת. למרות ההפתעה היא לא מרפה ומביטה בי בעיניים נבונות מדי. לפעמים בנימת נזיפה. איך נתת לי לצאת למרות שלא רציתי. קרעת אותי החוצה.

//
משהו מוזר קרה. לא הצלחתי להתיישב. נאחזתי בקורת המיטה ובעריסה. כלומר, בסוף הצלחתי אבל אז שמתי לב שמדובר במאבק פנימי יומיומי. עוד כמה תנועות בסיסיות הפכו לבלתי אפשריות. לשבת/לשכב דורשות התנהלות תלת-שלבית, כמו בהריון מתקדם. הגניקולוג (הידוע בכינויו המקצועי: הפותולוג, אבל זה כבר לפוסט אחר) אבחן היפרדות בטנית. הפיזיותרפיסט המליץ על תרגילים. אני חוזרת עליהם באדיקות ואכן חל שיפור. זה עדיין מוזר לשלוח הוראה עצבית ולהיתקל חוסר משמעת פנימית. שלא נדע.

///
הזוגיות כמובן עברה שוב למצב צוות משימתי. ברירת מחדל אומללה שכזו, אבל יש בה ממד משקם. אני רוצה לכתוב על זה ולא מצליחה. אולי בגלל שאני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כרגע. צריכה להחלים קודם כל. אבל משהו מערער מאד בימים בהם שנינו בבית ושנינו מותשים נפשית, אבל אחת מאיתנו אמורה לצאת מהבאסה באופן מיידי ולשני אין אפשרות כרגע. לפעמים הוא לוקח את הילדה לגן ואז חוזר למיטה, לבוש, לעתים עדיין במעיל, ראשו תחת הכרית, חולה בדבר שאין לתת לו שם. הצעתי לו לתאם עם קואצ'ר תעסוקתי כי אסור לי להזכיר את המילה "טיפול" (זוכרת לו את התקופה המקבילה לאחר לידת הבכורה, במהלכה הציק לי ללא הרף לחזור לפסיכולוגית או לפנות לטיפול פסיכיאטרי).

ילדתי שוב מכל הסיבות הלא נכונות ומכמה סיבות נכונות. אחת הסיבות היתה המתנה הזו שהגשתי לו, חיים קטנים שנקרעו מתוך קרביי כמנחה עבורו. אני, מביטה מלמטה לעבר המפגש ביניהם תחת זרקורי הרופאים. ועדיין זה לא מספיק עוצמתי כדי לנער אותו. ולמה לנער אותו, זה המצב הנתון. למה אני לא משלימה. אולי כי אני זוכרת אותו אחרת. ואולי כי אני מרגישה אשמה. ואולי זה אכן המצב ואני לא מספקת וזאת לא אשמתי. ובכל מקרה מצצתי לו לפני כמה ימים כדי להרגיש שיזמתי משהו ושלא יאשים אותי במוות מיטה.

נזכרתי איך למדתי באולפן את ההבדל בין לנשק/להתנשק. לא הכרתי את סוג ההטייה ההדדית הזאת. נכון לעכשיו אנחנו מנשקים. בחטף, מן השפה ולחוץ (כן, שמתי לב מה עשיתי פה).

קשתות של Audrey Bodisco

Bonjour Tristesse

הקטנה חטפה דלקת ריאות.  רשמית, באופן החלטי וגורף אני מתעבת את החורף. 
כן, היא בסדר, תודה.
אני מתגעגעת לבריזה המנשבת באחורי ברכי.

בעבודה גם כן, רוח נכאים.  שווי התיקים שלנו לא יציב בגלל המצב בשווקים, סיימנו את השנה במהפך שלילי עלוב. הקולגות עדיין בלחץ ואחוז מפתיע באבל או חולים.  כלומר, חולים מאד, בסרטן כלשהו.  או שקרובי משפחתם/ן בבית החולים.  אחת מזקנות השבט כבר דרשה בדיקת מזוזות.

בשבוע שעבר רציתי להתייעץ עם ראש הדסק הלטינו-אמריקאי.  היא בעלת שם משפחה של דיקטטור-עבר, שיער כהה, חלק ושופע, נעימה וקצת אסטרונאוטית.  יש לה עיניים קטנות ושחורות מאד, לא ניתן להבחין באישון.  לפני זמן מה ספרו לי שהיא חלתה בסרטן.  מבעד לדלת הזכוכית ראיתי אותה שפופה בכסאה, בוהה. שיער ראשה מדולל.  היא ענתה לי בחיוך רפה ונסתי ממשרדה.  רציתי לפנות לאחת הסטודנטיות לגבי נתונים נוספים ומצאתי אותן מסתופפות סביב הסטודנטית היפה, בעלת השם העברי שלא הכרתי לפני, זאת עם רעמת הבוטיצ'לי והגומות העמוקות והנמשים וכל החמוקיים.  אני קצת קראשינג עליה, למרות שהחלפנו אולי שני משפטים מתחילת השנה.  היא דמעה באופן כל כך חינני, זולגת מסנטרה ולחייה בוערות.  ברחתי מהחדר.  בהמשך היום נודע לי כי אחד העובדים האחרים בדסק הלטיני התייתם מאמו.  וכך המשיך השבוע.

לפחות פעם בשבוע אני נוסעת לי לקורס מטעם העבודה וקוראת וקוראת.  לא ממש מקשיבה בשיעור, מתרגלת פה ושם כל מיני חישובים, משתעממת.  הקריאה – או הבועתיות הנוצרת במהלכה – נופחת בי כוחות וסמי-השראה, רדומה, כמו עוררות לפני הבוקר.  ובמשך יומיים שהיתי בבית מלון, לבד בחדר.  פרסתי את מזרון היוגה מול המרפסת הצופה לים והתמתחתי בדממה.  היה קר וגשום, ביליתי עם חברים בבריכה הפנימית ובסאונה, אבל בעיקר קראתי וישנתי לבד במיטה גדולה. 

הגעתי מוקדם, לפני קבלת החדרים, וזכיתי בשיעור פילאטיס פרטי מכיוון שאף אורח/ת אחר/ת לא הצטרפו.  זה היה נהדר.  לפני ארוחת הערב שתינו יין מוזר, כתום, שהפך את כולנו. הוא אמור להיות מפולצן ויוקרתי, אך התוצאה שהושגה היתה קרובה לזו המתקבלת מערבוב יינות זולים בסדר ההפוך* והכל הפך למצחיק ומסובב.  נטשתי את החברים בנקודת זמן מוקדמת. חיטאתי את האמבטיה בחדר, כן אני יודעת, אני מפגרת.  שקעתי בתוכה מלא זמן והאזנתי לקרקוש צנרת המלון.  קמתי מוקדם מאד, מיובשת ודאובה.  שתיתי ליטרים של מים על המרפסת הקפואה והצלחתי לשמר תנוחות מבלי שאף ילדה תזדחל מתחתיי ותוכיח שהיא יותר גמישה, או מבלי ששום גבר יעיר לי "איזה תחת".  בהמשך היום כמה חברות וחברים העבירו לי סודות בסאונה ועל שפת הבריכה, כאילו שחלקנו לילה ויצרנו מרחב לפתיחות ושיתוף.  לא באמת מעניין אותי מי שוכב/ת עם מי ומחוץ לאיזו מסגרת.  תרמתי את חלקי בדימוי הקשבה פעילה, למרות שבינתיים שכחתי הכל. 

*יש כלל צרפתי שאני מאמינה בו בכל מאדי:
Blanc puis rouge, rien ne bouge.
Rouge puis blanc, tout fout le camp.
– לבן ואז אדום, כלום לא זז (כלומר הכל בסדר) / אדום ואז לבן, הכל מתחרבן (בתרגום חופשי). זה בערך כלל האצבע היחיד בחיי שאני קשובה אליו.  ככל הנראה זה בולשיט שקשור לטעימות יין, אבל זה עוזר לי לשרוד בקבוקים בכיף ולא לקום הפוכה למחרת.

Masako Kubo

מרג'ורי נפלה מהרדאר, אז רציתי לפרסם את התשובות שלה לשאלון שלי.
אם את קוראת פה, שתדעי שאת חסרה לי.  וגם המוזיקה שלך.

הספר האחרון שקראת? שירת הסירנה (אבל בפעם ה-20000)
איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? בוא נחפש ממה לדאוג עכשיו
מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? הלנה בונהאם קרטר
ספר ילדים אהוב: כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי, ספר הלילה הגדול, הטירה הנעה.
מה את לובשת? פיג'מה
מהי הבדידות מבחינתך? ערב ארוך מול המחשב
מתחביבייך: לקרוא
מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? 10:00
איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? רוסית
האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? כן
סטייל אייקון? נשים מעניינות בתחבורה הציבורית
האם את אוהבת את הגוף שלך? כשאני רזה
הקלות הבלתי נסבלת של: רגשות האשם
מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? מסאז' במקום טוב, תכשיטים יקרים עם פתק החלפה, גיפט קארד למעצבת אהובה
משהו שהיית מעדיפה לשכוח: משהו שעשיתי לשותפה שלי פעם
עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? נטע קובלנץ
משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: לא לדאוג
חולשה שאת/ה מעריכ/ה בך או באחרים: non apologetic self-indulgence
מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? עבדת כל כך קשה, עכשיו אפשר לא לדאוג יותר

מהר:
רובי וויליאמס / ג'סטין טימברלייק:
רובי.
עקבים / שטוח: עקבים.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות / צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: גובי.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: לשון הרע.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צלילה.
עיניים / שפתיים: שפתיים.
שיער אפור / צבוע: אפור.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך:

אפור משומש


הוזמנו למסיבת חנוכה בגן. החדר הוחשך, הודלקה תאורה אולטרה-סגולה והטקס החל.
טקס פגאני או סינטטי, לא החלטתי איפה עובר הקו בין הילדים הנחושים חושך לגרש בהקשת מקלות פוספורסנטיים. חלק מיצורי החושך הזהרוריים הללו היו על סף האקסטזה. רקיעות הרגליים היו כמעט מאוחדות. אולי זה היה אחד מהרגעים בהם העולם הפנימי שלהם נמצא בזרימה קרובה לפני המציאות. או שמא הכל היה מסונתז.

בסוף הטקס – המוקדם להכעיס, היינו בבית לפני 11 – הילדה העמיסה על צלחתה ערימת בורקסים ומשולשי גבינה ועגבניית שרי אחת, התיישבה בין התאומים, החברים הכי-טובים שלה נכון לשבוע זה, ולא אכלה. הם השוו מתנות וחנוכיות ובינתיים ג' סיים לאכול מצלחתה. בבית היא בקשה לצפות בתכניות בישול ביוטיוב בנושא סופגניות. היא מאד ספציפית לגבי התכניות שהיא רואה. היא צפתה בערך בחמש-שש כאלה, סופגת את המידע. אחת המציגות הראתה כיצד היא "קורצת" מהבצק. שכחתי מהשימוש הזה במילה. את יודעת לקרוץ, שאלתי את הקטנה. כן, הראתה לי, מכווצת פניה בעוויה תזזיתית. יופי, אז אפשר להכין סופגניות.

  

השבוע הגיעה משלחת גרמנים למשרדנו. לא הגעתי מוכנה לפגישות – לא זכרתי שהם מגיעים, למרות שחפרו לנו על כך מזה שבועיים. מרוב שהם פרחו מזכרוני שוב הגעתי לחדר הישיבות בג'ינס קרוע (לבן אמנם. זה משפר משהו?) על אף שאני בתפקיד סמי-ניהולי ובמשרד ישראלי כמו במשרד ישראלי יש רצון ליצור רושם של מקצועיות ושל אנשים שמגהצים חולצות כמו בני אנוש. בסוף סבב המצגות ההדדיות הראשון ניגש אלי ראש המשלחת והציע לי משרה אצלם. אבל מי אני שאוותר על הפריבילגיה לא לגהץ חולצות אז הודיתי לו והחלפנו כרטיסי ביקור.

אולי בקונסטלציה אחרת, בלי ג' או בלי הקטנה הייתי שוקלת את זה במשך כמה מחזורי התלבטות פנימיים. אני חדשה בתפקיד הנוכחי ורוצה להתמקצע וללמוד. וכך או כך אני חייבת לסיים את התואר המזדיין הזה. ואני גם אוהבת את הבוסית. היא צרפתיה, קפריזיונרית, אנושית ומקדמת. אני מתה על נשים בעמדות מפתח מהדור שלפני. יש בהן מינון נכון של אולד-סקול ויזמות, והבנה אחרת של מבנה צוות בריא. סיפרתי על ההצעה וצחקנו עליה יחד. למרות שמתישהו אצטרך לחזור לאירופה לכמה שנים כדי לארגן לי פנסיה נוספת, וסליחה על הבורגנות המתפרצת. כרגע זה לא בקלפים. מחשבות על הקור מכווצות אותי. אין בי געגועים או ייחול לשלג ולאפילה או לזרזיפי גשם בלתי פוסקים. מגיל צעיר ידעתי שאחיה במקומות רוויי שמש, למרות שהכיוון היה יותר מקסיקו או פורטוגל. החורף – גם הישראלי המבקיע שפתיים – חודר לעצמותיי ומצמצם אותי. האצבעות שלי קפואות למרות כל השכבות שעטיתי על עצמי. אני צורכת שמש כמו ג'אנקי. ברור לי שאסיים את חיי בתור קליפה כתמתמה מנוקדת במלנומה. דונטלה ורסאצ'ה, מאחורייך.
ולמרות כל הנאמר לעיל, הנה שיר שתקוע לי במוח כבר שבועיים. מתנצלת מראש על הדבר הזה.

  

בסוף החודש אני נוסעת למלון, לבד. כלומר, עם כמה חברים וחברות אבל לא אחלוק את חדרי.
כבר זמן מה אני שוקלת להזמין לי חדר לכמה לילות על מנת לישון. לשתות עד ערפול ולישון. לא לצאת מהחדר. להקיא באמבטיה במקרה הצורך. לישון בלי חתיכות לגו נעוצות בירכיי, בלי גבר, בלי ילדה ובלי חיות, פלסטיק או בשר ודם. אני כל כך עייפה, עורקיי סחוטים ולא זורם בהם כלום. בריצות הערב שלי אני רואה שחור לפעמים והאף דואב לי, כמו לאחר התעלפות. ההגיון מצווה עלי להפסיק לרוץ אבל הריצה משמחת אותי. ההגיון גם אומר שאולי עדיף לצאת לחופשה זוגית אבל זו לא תהיה מנוחה אלא הגברת מתח פנימי מזמזם. אני חוזרת מהגיחות הזוגיות האלה מחוסלת נפשית וכעוסה-עצמית. זה נטו עבור ג'.

אז כמה חברים מצאו דיל והזמינו קבוצתית. הזמנתי לי חדר ליחיד ובכל יום אני כפסע מלארוז בקבוקים וספרים בתיק. החברים יהיו ברקע, בארוחות ובבריכה, במידה וארצה לשחות/להקיא בה. ג' מפרגן, אך התנה את זה בחופשה זוגית בחודש הבא. ג' גם כועס עלי ממגוון סיבות, בעיקר על כך שאני כועסת ולא מסווה את זה. הסברתי לו שככל שאסווה את זה, כך אתרחק ממנו. ושהכעס שלי ניזון משלו ובחזרה. ולא שזה כעס מתפרץ, זה כעס כהוויה, עולה ויורד ורוחש, כי אני פגועה, עדיין, ועייפה עד אובדן ההכרה, ולגמרי לבד בזוגיות הזו. ואולי אם הייתי מוצאת ביטוי לכעס ולכאב, הייתי נחמדה יותר. אבל אני לא יודעת איך מבטאים אותו. הירושימה, מאחורייך.


ארטישוק, 2011 של Julia Loke

  

הדלתא

טוב, אפשר לסגור את הבלוג.
פרסמתי את מה שרציתי להגיד מלכתחילה. באופן א-כרונולוגי, מגרדת צלקות מכל מיני כיונים.
הלידה היתה כנראה מכת המחץ, אובדן השליטה האולטימטיבי.  ופצע, עדיין פצע. עדיין כואב מדי פעם, תכף 4 שנים אחרי.
עם זאת אני מרגישה שההורות ההתחלתית היתה קשה מהלידה, אבל זה כמו להשוות בין שבירת הכלים לפציעה מהרסיסים.   הכל תלוי בהכל.

פעם, באיזו סדנת אימון אופטימיות-בחלל-העבודה או איך שהן לא נקראות, אלו שמאורגנות על ידי צוות הווי ובידור/כוח אדם/תרבות ארגונית, ובכן, הציגו בפנינו גרף.  אם איני טועה זה היה גרף של איזו ברברה פרדריקסון אחת הטוענת שהגיעה לנוסחה המתמטית של האושר.  מדובר בבולשיט ועיוות מספרי (טוהר המתמטיקה חשוב לי) אבל זה הציף בי משהו. הגרף שרטט יחס בין מחשבות חיוביות לשליליות (או אירועים חיובים לשליליים, לא זוכרת ולא בא לי לגגל.  בואו נניח שמדובר במחשבות) וטען שכאשר מתקיים יחס של 3 מחשבות חיוביות על כל אחת שלילית, מצבנו טוב.  משהו מעין זה.

באותה תקופה מצאתי את עצמי חושבת במעגליות את אותן מחשבות על אותם אנשים, הלוך ושוב. לא היתה בי שום מחשבה חדשה, שום הבלחה.  שוב ושוב כעסתי על מנהלת הצוות שלי, על המשפחה של ג', על ג' ועל עצמי.  המחשבות נעו על פס סדור ושגור.  ואם במקרה חשבתי על משהו אחר, כמו על מה נאכל הערב או כמה חלזונות אספה הקטנה, די מהר חזרתי ללופ הקבוע.  הייתי מודעת למעגליות ולא הצלחתי לשבור אותה.
אבל נתנו לי מספר. אני אוהבת מספרים. התחלתי לבדוק את היחס. איכשהו מהזווית הזו היתה לי יותר שליטה.

זמן מועט לאחר מכן חלו כמה התחלות של שינויים וראיתי שהיחס נע בין כעס לייחול.  לא תקווה, לא בדיוק.  ייחלתי לדברים.
השינויים בחיי איטיים, אך ככל שהם זוחלים כך היחס משתמר באופן חיובי.
הדלתא בין המצוי לרצוי אצלי היא נקודה אופטימית.  כך אין בי סטגנציה וריקבון.
ההבנה שאני שרויה בבינוניות, רבע עוף במרינדה, ושזה בסדר.
למרות שנותרו בי שאיפות.  הן מבליחות ואני דורסת אותן ואז הן מציצות שוב ואני רומסת.  אולי זה חלק מתוואי שימור הדלתא.

לכן אני ממשיכה לכתוב. על הרצף הזה שביני לבין עצמי.
וגם לפעמים אני רוצה לכתוב על איך זה להיות פה עולה ותיקה, על גילוי שירים בעברית ועל הזרות.
ולתת מפלט לכל הדברים שאני לא אומרת לג' או לקרובות אלי.
חוץ מזה נשלחתי לקורס מטעם העבודה.  נקרא לזה קורס השקעות למרות שזה יותר נוגע לריביות אבל אם לא נרדמתן עד עכשיו, עזבו.  שזה אומר שיש לי זמן לכתוב דברים. וגם שאני נוסעת ברכבת הלוך-חזור וקוראת לי ספרים.  סיימתי תוך 3 נסיעות את The Humbling של פיליפ רות'.  סליחה, אבל "מפלה" זו לא מילה מדויקת.  כעסתי קצת על רות' במהלך הקריאה, בעיקר בחצי השני.  החצי הראשון – בו הגבר מתפרק – היה מהנה.  אני מתקשה עם הספרים האחרונים שלו, הוא צפוי מדי ודברים שנדמים כרדיקלים מגוחכים בעיני.  עכשיו יש לי קובץ סיפורים של מילן קונדרה.

העניין עם הרכבת זה שהיא יוצאת כשעה לאחר שאני לוקחת את הילדה לגן.
אז יש לי שעה שהיא לא לשם ולא לכאן.  אני הולכת ברגל לתחנה ועדיין יש לי מספיק זמן לשבת על ספסל, קבורה תחת שני סוודרים ומעיל וכובע, לקרוא ולשתות מהתרמוס.  פעם נסעתי ברכבת הטראנס-סיבירית ושיחקתי פוקר עם חברי קבוצת כדורסל קזאחית וקראתי על ארגנטינה.  עכשיו אני יושבת מול חייל ישראלי שצועק בטלפון על אמא שלו וקוראת על צ'כיה שכבר אינה קיימת.  הכל בסדר עם העולם.

חוץ מזה, הרבה זמן לא פרסמתי תשובות שהתקבלו לשאלון שלי.
הנה התשובות של סתם אני הנהדרת, שנשלחו לפני שנה בערך. לא יודעת למה לא פרסמתי עד היום.

הספר האחרון שקראת? אומנות הבישול הסובייטי

איך היו קוראים לסרט/ספר המבוסס על חייך? שום דבר מעניין במיוחד

מי ראוי/ה לגלם אותך בסרט? דמות מצויירת

ספר ילדים אהוב: כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

מה את לובשת? פיז'מת כותנה. חולצה בצבע טורכיז בהיר עד שקוף ומכנסיים אדומים עם ציפורים דקורטיביות על ענפי דבקון ופתיתי שלג סימבוליים, חג מולד אר-דקו סטייל

מהי הבדידות מבחינתך? חוסר יכולת להבין את הסובבים אותי, על מה לעזאזל הם מדברים, מה זה הנושאים האלה ולמה זה מעניין אותם.

מתחביבייך: www.griddlers.net  שרפתי שם שעות עד שלא נשארו לי פאזלים

מתי לדעתך הזמן הכי מוקדם שסביר לשתות בו אלכוהול? אחרי הקפה

איזו שפה היית רוצה לדבר שוטף ותקין? כרגע אנגלית כי ממש קשה לי להיות עצמי בשפה הזו

האם לבלות שעה וחצי בשיטוטי יוטיוב לגיטימי בעינייך? לגמרי

סטייל אייקון? פחות

האם את אוהבת את הגוף שלך? רוב הזמן כן, כשאנחנו לא ברוגז

הקלות הבלתי נסבלת של: להיות אדיוט

מתנה שהיית רוצה לקבל ליום הולדת? צניחה חופשית

משהו שהיית מעדיפה לשכוח: את האקס

מוטו לחייך: יהיה טוב כי חייב להיות. אין ברירה, אחרת מה הטעם.

עם מי היית רוצה לצאת לארוחת ערב? ארוחת ערב משפחתית עם ההורים, האחים הדודים ובני הדודים.

משהו שתרצי להתנסות בו לפני יום מותך: קראתי את את זה "משהו שתרצי להתנסות בו יום לפני מותך": הר געש מתפרץ מקרוב.

חולשה שאת מעריכה בך או באחרים: מתוקים

מה אלוהים/סיינט פיטר/מלאך כלשהו יגיד לך בבוא יומך? זהו, נגמר. תודה שהשתתפת, מקווים שנהנית. שלום.

מהר:
רובי וויליאמס /  ג'סטין טימברלייק: רובי.
עקבים / שטוח: שטוח.
תרגום / מקור: תרגום.
ארוחת בוקר / ערב: בוקר.
קומדיות אמריקאיות/צרפתיות: צרפתיות.
ספה / כורסה: ספה.
ים / מדבר: ים.
מדבר גובי / סהרה: סהרה.
יוטיוב / פינטרסט: יוטיוב.
לשון הרע / שקט תעשייתי: שקט.
להיתקע במעלית / בחניון: חניון.
צלילה / צניחה חופשית: צניחה.
עיניים / שפתיים: עיניים.
שיער אפור / צבוע: צבוע.
עצלנות / דחיינות: עצלנות.

לינק לשיר שהתנגן לאחרונה בראשך – אין לי מושג למה זה תקוע לי בראש כרגע:

מהטיוטות:

במסגרת טיהור האורווה הפנימית החלטתי לפרסם את הטיוטה על הלידה.
היא נכתבה מזמן.  לפני שנה לפחות, אחרי שפתחתי את הבלוג. נכתבה במקוטע והתחלתי לערוך עכשיו והפסקתי באמצע.
א/נשים מנסים לשכנע אותי ללכת לעיבוד לידה, אז הנה.  ביקשתם – קיבלתם.  אזהרות טריגרים and whatnot.

בפרקים הקודמים: אני לומדת מהי בדיקת פתיחה (וגם בערך על ציר הזמן הזה: אני משתתפת בקורס הכנה ללידה, צופה שם בסרט פורנו משנות ה-80 על בלונדינית שופעת ספריי בשיערה המחרבנת תינוק לתוך בית שחיו של גבר משופם, וכן לומדת למה חייבים לחזור ליחסים מלאים מיד עם תום משכב הלידה גם אם התפרים טרם פאקינג התאחו).

סתם ככה, בשביל הדירוג:
– ההיריון היה קשה – הקאות מרובות, עירויי ברזל, התעלפויות, דימומים מוזרים, תוצאות לא תקינות לבדיקות שונות, דיבורים על הפסקת הריון.
– הלידה גם היתה קשה והחלה בשבוע 43 בעזרת "זירוז" – הדבר הכי איטי שחוויתי מימי בערך, כולל טיסות מעבר דרך אזרבייג'ן – מגעיל וכואב, והסתיימה בכך ששתינו כמעט מתנו.  ללמדך, שלא משנה כמה יוגה להריוניות תתרגלי, וכמה מים או עלי פטל תשתי וכמה שמן שקדים תמרחי, אין לך שליטה על האירוע הזה.
– אבל במונחי הכי-קשה: ההורות הראשונית היתה נוראית.  פירטתי על כך כבר בעבר, אז נחזור ללידה.

כאשר הגעתי סוף סוף לחדר הלידה עצמו ביקשתי שלא יבצעו עלי בדיקות פתיחה.
למזלי נפלתי על משמרתו של רופא טוב-לב שהבטיח לי שלא יעשה מאומה ללא אישורי.
טכנית זה לא היה רלוונטי כי הייתי מחוסרת הכרה במהלך רוב הלידה.  אין לי כוח להסביר באיזה מצב הגעתי לחדר הלידה, רק אומר שהפקיעו את מימי בתהליך שאינו נעים בכלל, שהקאתי והשתנתי על עצמי ושהופעל עלינו פרוטוקול זירוז ואז התגלה ששתינו במצוקה, סוסונת הפוני ואני.

כמה שניות ארוכות לאחר שחוברתי לאפידורל אמרתי לג' שאני לא רואה כלום.
לא הצלחתי להגיד לו בעברית, אז אמרתי בשפה אחרת והרופא המרדים הבין וזינק לעברי.
ואז איבדתי הכרה. את השעות – יממות – בעקבות פקיעת המים העברתי בין ערות-חלקית לחוסר הכרה.  לחץ הדם שלי התרסק מטה יחד איתי.
בתוכי, גורה קטנה נלחמה על חייה בעוד חבל הטבור נכרך סביב צווארה.

באיזשהו שלב הרופאים עלו על טריק: הם ייצבו את גופי במצג צדדי מוזר כשאחת מרגלי באוויר, קִיבעו אותי בעזרת רצועות וכריות וכך הקטנה נחה בצורה שמנעה את החניקה האיטית.
לא הייתי מודעת לכך עד שהתעוררתי ורציתי לזוז.  במשך יממה+ הייתי מונחת ככה, וכל הנוזלים שהוחדרו אלי התבצקו לאיטם בצד אחד של הגוף.

כמובן שלא הרגשתי את בדיקות הפתיחה.
מדי פעם צפתי חזרה למציאות וראיתי את ג' מוטל שפוף על מזרון שהונח על הרצפה.  כנראה היה כבר לילה כי האורות הועמו. הצלחתי לבקש ממנו שיפעיל את רשימת ההשמעה שהכנתי.
במקום לארוז תיק ללידה, לקראת התאריך המשוער עמלתי על אצירת שירים אהובים. משעבר התאריך, ארזתי גרביים ותחתונים ומטען ודברים שלא נגעתי בהם ועכשיו בעצם אין לי מושג האם התיק הזה חזר איתנו הביתה.

בצלילוֹת אל החושך חזרתי שוב ושוב לאותו רחוב תלול בטיבט ששכחתי שטיפסתי לאורכו לפני כמה שנים טובות, ורצועת כביש חוף רדום בפורטוגל.  שוב ושוב לאותן שתי נקודות על הפלנטה.
כשאמות, ההוויה שלי כנראה תתפזר לאורך שתי הנ.צ. הללו.
והקטנה שבתוכי נתנה דהירות אחרונות בערבה.
ברגעי צְלִילוּת שמעתי את שני הלבבות שלנו.  אבל אולי רק חלמתי ששמעתי. או שזה היה המוניטור.

אחר כך התעוררתי מתחת לכמות נכבדת של פרצופי רופאים.  הלידה הפעילה החלה בלעדי ולחץ הדם שלי קרס שוב וטרם התקבל אישור לניתוח קיסרי.  הם החליטו לנסות ליילד אותי ויהי מה.  דברו איתי והסבירו לי אבל לא הבנתי כלום. כל מה שהצלחתי לבקש זה שג' יעמוד לצד ראשי ויחזיק את ידי (זו העליונה עם האינפוזיה, לא זו הקבורה מתחתי) ושלא יצפה במרחץ הדמים שהתחולל למטה.
ועוד איך מרחץ דמים.
פתאום הרגשתי דברים.  לא את הצירים אלא את הלידה עצמה.
לא הצלחתי לדחוף, הגוף שלי הפסיק לתפקד.  הרגשתי כיצד קורעים מתוכי איברים קוצניים.  קיפודי זכוכית.

שלפו אותה, דוממת, מגואלת בדם.  לא הספקתי להציץ בה.
וידעתי, באינטואיציה האמהית שייחסתי לעצמי, שהיא מתה.  התחלתי לבכות בלי קול ובלי דמעות ובלי תזוזה.
ג' בכה מאושר כי זה היה מדהים ומהזווית שלו הוא ראה שהיא זזה ומגיבה ונושמת.  היא לא בכתה.  מבחינתי היא מתה.

לאחר כמה דקות הונחה עלי טרולית קטנה וזעופה ותשושה ועטופה לחלוטין.  היא עפעפה לרגע ונרדמה מיד ואחרי רגעים ספורים הפרידו ביננו ושלחו אותי לתפירות ובדיקות והתאוששות וחידוש אינפוזיה. לא הספקתי להריח אותה בכלל או לחבק.

הרבה אמהות-לעתיד מכינות "תכנית לידה", מסמך שבו את מתכננת לך האם תבקשי אפידורל, מי יהיה נוכח בחדר הלידה, באילו אמצעים מרגיעים/ממריצים תרצי להשתמש.
לא היתה לי תכנית מוגדרת, הנחתי שאקח אפידורל כי אני בחורה של העיקר המטרה, לא האמצעים.  החלום היחיד שהיה לי – והיה עקרוני מבחינתי –  שמיד לאחר הלידה יניחו את התינוקת עלי, עור-לעור.  המגע הזה חיוני להפרשה תקינה של הורמון האוקסיטוצין, הידוע כהורמון האהבה. בתור בת לאמא מנכרת שחוותה דיכאון-פוסט-לידה, הבהירו לי את חשיבות ההורמון וכל כך רציתי להתחיל את הקשר ביננו נכון, לפחות ברמה הביולוגית.
אבל גם זה הופקע ממני.

לאחר שסופסוף שוחררתי למחלקה, לא יכולתי להחזיק אותה.  זרוע אחת התבצקה לחלוטין בלידה והתקשיתי להניע אותה. הזרוע השניה חוברה לאינפוזיה והיתה חבולה כולה.
האחות הניחה עלי את התינוקת שעדיין היתה תשושה מהלידה ואני בכיתי בחוסר אונים.
ביקשתי עזרה בהנקה.  לא יצא חלב.  לתומי חשבתי שהוא יטפטף מעצמו.
אחות אחרת צבטה בכוח את פטמותיי עד שמצאתי את קולי פתאום וצעקתי עליה.  יצא רסיס קולוסטרום, מין נוזל ראשוני כזה.  אבל התינוקת היתה מחוסלת מעייפות ולא הצליחה לינוק.  היא גם לא חפשה אותי.  היא רק רצתה לישון.

וככה ג' מצא אותנו לאחר שחזר מהתקנת העריסה והאכלת הכלבים והחתולים:
אישה הממררת בבכי בתוך שלולית דם ושתן, ותינוקת זעירה בקערת פלסטיק שקופה על גלגלים.
ומשם והלאה היה רק נפלא.

Kiran Patel

מצב ביניים II

הסמסטר התחיל. אני מתעלמת ממנו לחלוטין.
ידעתי שאכתוב עוד על מצבי ביניים.  המצאתי לעצמי הרבה כאלה ונתליתי ביניהם, בין הזלזלים והקנוקנות.
הייתי אצל רופא המשפחה כי אין לי חשק ללכת לגינקולוג.  הצגתי בפניו את תוצאות בדיקות הדם האחרונות בעקבות הניקוי.  הוא התחיל לצבוע את שערו וזה מבלבל אותי (unnerving).  הוא אמר שעדיין, למרות השינויים באורח החיים, אם אכנס להריון הוא יוגדר כהריון בסיכון גבוה.  בעצם, השינויים לא משנים, עדיין הפיזיולוגיה שלי תקולה מאז ההריון הקודם ועוד לפניו.

הוא התעקש שאלך גם לגינקולוג.  קבעתי תור לעוד חודש בידיעה שאדחה אותו.  יצאתי מהמרפאה בעננה הזו שאני כבר מזהה, שקשורה ל-PTSD.  הצבעים קמלים והחמצן מסתנן באיטיות.  מחשבות על הריון ולידה והתנהלות מול תינוק זערורי ואובדן העצמי מערפלות אותי לידי שיתוק.  היה אחר צהריים חמים ויבש וילדים התרוצצו בגינה הקטנה הצמודה לקופת החולים.  אבל אני התקשיתי לנשום והלכתי לאט באותו מסלול בו הדפתי יום אחר יום עגלה שבתוכה תינוקת מורעבת ושקטה, אי פעם כשלא היה לי שם.

קשה לי להמר פה.  אני יודעת שבסוף אכנס להריון נוסף.  אומרים "להיכנס להריון"? כלומר, בעברית תקנית? כמו לעבור בשער.  להיכנס להיכל.  לבוא בשעריו.  כל כך הרבה הימורים ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה עוד ילד/ה.  כלומר, כן, אני רוצה.  אבל אין לי בעיה לאמץ.  ולמרות כל זאת ברור לי, כאילו העתיד פרוש לפני, שאלד עוד ילד.  כאילו לא נטלתי את ההחלטה הזו והיא מכתוב.  והאם אני רואה את זה ככה כי כבר לא נותרו בי אנרגיות להתלבט ולגרור רגלים.  ההתקן עדיין בפנים כך שיש לבצע פעולה אקטיבית (חוץ מסקס) על מנת לאפשר לכל האבנים להתגלגל מהגבעה.  ההתקן דומה למפתח ופעולת עקירתו כואבת.  אבל אז השער יהיה פרוץ.

עד כה מצאתי תירוצים לגרירת הרגליים: עד שהקטנה תיגמל מחיתולים (תהליך שלקח חצי שנה. הגננת טענה שהיא מוכנה אבל היא לא היתה.  אספתי במו ידי קקי מהשטיח, מהרצפה, מהמדף בסופר.  זה גרם לי לפקפק עוד יותר באפשרות לתהליך אמהות חוזר).  עד שיסתיים סמסטר.  שיסתיים סמסטר נוסף.  שאעבור תפקיד.  שנעבור דירה.  נגמרו לי כל התירוצים חוץ מהלימודים, אך כך או כך אני ניגשת ללימודים בחוסר חשק מוחלט.  זו קליפת חלום שנגרס וכבר לא מעניינת אותי. דרושות לי רק שתי אותיות כדי שאוכל להגדיל מעט את המשכורת.  זהו.  אין בי שום חדוות למידה, שום עניין בחומר.  ובמלוא הכנות, זה לא משנה באיזה נושא הייתי בוחרת ללמוד, עדיין הייתי ניגשת אל העניין בעיניים כבויות.  עוד מנגנון שמגן עלי מפני אכזבות עצמיות.

חשבתי שאדע יותר טוב בקיץ כי כל הפחדים ברורים יותר.  בקיץ עשיתי לי כל מיני חישובים.  מדובר בכמעט שלוש שנים קשות: הריון ושנתיים ראשונות.  אחר כך יש מישור נעים.  הלוואי והייתי יכולה לאסוף לחיקי ילד או ילדה בדיוק בגיל של הקטנה כרגע, מישהו סקרן ושובב ומלא דמיון ואהוב כל כך.  אני לא רוצה להתעבר ולהתרסק ולהיות אחראית על יצור זעיר.  ולהיות כל כך לבד בתוך הטלטלה הזו.

בהמשך השבוע מסרתי לג' את אבחנת הרופא.  הבטחתי ללכת לגינקולוג, ולו רק על מנת להבין טוב יותר עד כמה ההיריון הבא יהיה גרוע מקודמו.  ג' הבטיח שיהיה איתי תמיד וחיבק אותי.  אבל גם הוא יודע שבשלבים הספציפיים של הריון, לידה וינקות מוקדמת האם נמצאת לבדה בתוך גופה ונפשה. ניתן ללוות, ניתן לתמוך ולאהוב, אבל באמהות ישנה בדידות עקרונית שלא ניתן לפרוץ.   אני בטוחה שיש מקבילה אבהית אבל היא לא כוללת כוס קרוע.

ואז ביום שישי היתה הרקדת זומבה בגן והסייעת שלחה לנו סרטון.  צפיתי בו אולי שבעים אלף פעם.  היא רוקדת מאחורה, קרוב לכיסאות הסדורים למפגש.  היא רוקדת עם כל הגוף, הידיים נשלחות ומתפתלות והברכיים מקפצצות והיא בכלל פונה לכיוון ההפוך מהמפעילה.  יש שם 6 שניות טהורות של ריקוד.  כל שאר הילדים מוחאים כף או מנערים כתף וזאת שלי לא קשורה לכלום חוץ מהמוזיקה.  שלחתי לאמא שלי.  ציינתי בדיוק את השניה בה קולטים אותה לראשונה, 00:09, כי זה סרטון וואטסאפ קצת מטושטש. אמא שלי סמסה שהיא קלטה אותה מיד ושהיא מדהימה.

כשהייתי בת גילה והיו חורפים ארוכים והייתי ספונה בבית ימים שלמים, הייתי מדליקה את הרדיו ורוקדת.  אני זוכרת את זה במעומעם.  הייתי רוקדת על כל החדר: על המיטה וכיסא הנדנדה והארונית ולול התינוקות של אחותי.  הייתי מרכזת את כל הכריות באמצע החדר ורוקדת עליהן כאילו זו ולהאלה או האולימפוס.  היו נרטיבים לריקודים האלה, על שודדי ים וחיות טרף ואלים חמומי-מוח.  לימדתי את עצמי לעשות גלגלונים וקפיצות הפוכות.  מאוחר יותר הייתי מנסה להעתיק רוטינות מפרד אסטר, בוב פוסי, מייקל ג'קסון ואחרים, לפי מה שאמא שלי או סבתי היו רואות בטלוויזיה.  אחר כך זה גווע, אבל עדיין הגוף שלי זז באופן לא רצוני אם יש ברקע מקצב מסוים.  הייתי רוקדת עם הקטנה בזרועותיי בתקופות הגזים והשיניים, ולאחר שתירגלה עמידה עצמאית היינו משמיעות לנו מוזיקה או מקרינות קליפים ברקע ומנסות להרקיד את החתול או הכלב במעגל.
ואז פתאום היא פורצת במלוא הדרה למשך כמה שניות של ריקוד מזוקק.

שאלתי אותה לגבי הזומבה והריקוד והיא אמרה שהיא וחברה בשם לינור "רקדו מצחיק".  "נכון רקדנו מצחיק?"
רקדת מדהים, אמרתי לה. שאף אחד לא יגיד לך אחרת.  אף אחד בעולם לא רוקד כמוך.  את דבר מדהים ולא יודעת מאיפה באת לי בכלל.

כל מיני פסלי אינואיטים של דובים מרקדים שלא הצלחתי לגלות את שמות יוצריהם.

קלמנטין

דברים שלא עברו איתנו לדירה החדשה:

– כלי בישול.  כי אין לנו. פינג'אן, מחבת לביצה אחת וסיר חרוך לפסטה/מרק/אורז לא נחשבים.

– בגדי תינוקות.  את המעט שלא תרמתי עד כה העפתי עכשיו.  אם וכאשר, אקנה חדשים.

– כנ"ל צעצועי תינוקות.  השארתי כמה ספרים קשיחים.

– ספרי לימוד וקלסרים ששמרתי למקרה שאי פעם אתווה לעצמי דרך אקדמאית.  כי זה לא יקרה.

– ערימות הסוודרים הישנים של ג'.  כי הוא עוד לא בן 80 ולא מהגר מחבר העמים.

– בגדים שלא לבשתי שתי עונות ברצף.  כי זה החוק.  הארון שלי מצומצם אחרת אני מתחרפנת מהשפע.  רוחבו 80 ס"מ, ותודה לאיקאה שהביאתני הלום. אני מרגישה בנוח ללבוש כל פריט בו בכל רגע נתון ולכל מקום, בין אם מדובר בפארק או לפגישת עבודה.  יש לי שתי שמלות של נפתול שאני ממחזרת בכל האירועים המיותרים שאנשים מארגנים לעצמם כדי שאביא להם צ'ק (נוהל שעדיין מגעיל אותי למרות שאני חיה מעל לעשור במדינה הזו!).

לאחר סינון אחרון נותרו בחוץ מספר בגדים שכבר אינם לבישים, כמו חולצת ג'ינס שמסר לי חבר שהתאבד וקימונו יפני אסלי שתופס יותר מדי מקום וחליפות עבודה ממותגות להקיא שהפסקתי להיחנט בהן מזמן.  ארזתי הכל יפה, חוץ מחולצת הג'ינס, ושלחתי הודעה לחברה שתאסוף ותחלק בין החברות שלה.  את החולצה תרמתי יחד עם הסוודרים של ג'.

בסוף דחפתי לה גם את חליפת שני החלקים של הוגו בוס.  היא נקנתה עבורי בתור מדים באחד מתפקידי הקודמים.  החליפה הותאמה למידותי ובשנים האחרונות לבשתי בנפרד את המכנסיים או את הג'קט מדי פעם.  היא רוק אנד רול אבל כבר לא יושבת עלי כנדרש.  יש לי טוסיק במקום שפעם היה קרש, למשל.

אין לי בעיה עם הטוסיק, אגב. אני אוהבת את הגוף שלי עכשיו באופן שחבל שלא אהבתי אותו כשהייתי בת 20, למרות ובגלל הצלוליט.  קל לי לדבר כי הגוף שלי חמוד ותואם-סטנדרטים ומאז ההריון הוא מרלין מונרו של הגופות. כולל קרסוליים דקים ופטמות שכבר אינן שקועות, ותודה למכונת השאיבה שקרעה אותן החוצה.  אבל גם אני גדלתי בצל אמא מרעילה שהרעיבה את עצמה ובחנה את עצמה ואת הזולת במדד אחד בלבד.  המרחב שלה הוגדר בסטיות מהסנטימטרים ההיקפיים של דוגמנית בורדה זעירה, בכמה אחרות מזניחות את עצמן לעומתה ועד כמה היא מסוגלת לאתגר את עצמה כדי להשתוות לאינדקס ההולך וקטן.  למזלי, ברגע שנותק הקשר ביננו יכולתי למחוק מהתודעה את החרא המצטבר הזה.

בהריון חוויתי נתק מהגוף, למרות שהייתי סקסית עד כאב.  האינקובטור החייזרי היה מוזר ומאיים.  לקלוט בחטף את בבואתי – במעלית או בחלון – גרם למיינדפאק.  עיקר הניתוק נגרם ע"י גורמי רפואה שהתנהלו עם גופי כבשלהם, תחבו בו דברים ומדדו איברים פנימיים שלי ושל העובר כאילו קוראים להם אמא שלי והם בדיוק בלסו בחשאי חצי תבנית שטרויזלקוכען.  וכל הזמן הלחיצו אותי לבצע עוד ועוד בדיקות כי כסת"ח.

אחרי הלידה הייתי מבוהלת מהתמורות שחלו בגוף.  המון כעס על בגידת הגוף.  הוא לא עבד כמו שצריך, לא הגיב ולא התניע כראוי, כאב מאד ונפגע בקלות.  תחושת הבגידה נמשכה לפחות שנתיים, אולי יותר.  במהלכן לא היו לי רגשות אחרים כלפי הגוף שלי, רק כעס ואדישות או התעלמות. תשישות וכאב הם לא בדיוק רגשות, נראה לי.  באופן כללי כעס וניתוק זה מקום נוח עבורי.

מוזר לי לסמן את התקופה בה חזרתי להרגיש משהו חיובי כלפי הגוף שלי. זה מוזר וקצת מכעיס (נו, כן, המנעד שלי מצומצם) כי זה תלוי בגבר אחר ששם לב אלי.  ניסיתי להבין כיצד הוא רואה אותי וחזרתי להאמין בגוף שלי.  אני יודעת שגברים מסוגלים להידלק מאצבע חשופה, אבל זה לא משנה לתרגיל המנטלי המטופש של תביטי-בעצמך-בעיניי-גבר.  ויש לי עיניי גבר, אני הכי male gaze שבעולם לפעמים.  והגוף שלי נעים וסימטרי ומתוק במבט הזה.  אם הייתי גבר, הייתי בחצי-התורן כל היום ממני.

זה לא חכם וזה לא פמיניסטי.  ואולי – וזה הכי גרוע – אולי כל הדבר הזה מורכב משאריות רעילות של התודעה של אמא שלי.  אבל זה סייע בהחזרת האמון בגוף שלי.  זה החזיר לי כוח שכנראה לא מגיע לי ואני לא ראויה לו באמת, ושחטא על פשע, אני משתמשת בו בזילות ולרעה.  אבל לפחות הבת שלי חווה אמא שאוהבת את הגוף שלה.  וכבר לא אכפת לי איך אותו גבר רואה אותי, אם בכלל.  הכוח בחזרה אצלי, אני הסופה ואני יכולה להניע תרנים.  זהו.
איך הגעתי לכאן מהוגו בוס?

sofasafari by Jasmine Deporta

בכלל רציתי להתעכב על השחרור מהחפצים.
כמובן שאפשר להעניק ממד סמלי לכל פרט מהרשימה למעלה אך מבחינתי מדובר בתמונה שלמה של המשך הדרך.  כן, הכנס בדיחה על הקנבס הריק כי השועלים ברחו והציידים טרם הגיעו, או כי בני ישראל חצו את הים והמצרים טבעו.  הריק שהתאפשר מורה על כך שאני עדיין ממשיכה ללכת, שאין בי סטגנציה.  שנותר בי קצת מן הפרא.

הריק – ויתרתי על דברים ואני מקבלת את הוויתור כחלק ממני (owning it) וממשיכה הלאה.  אישור נוסף לכך שאני מסוגלת להכיל את הבחירות של עצמי, גם את המחורבנות ביניהן.  והייתי מקבלת גם בחירות אחרות, אם לדוגמה הייתי מחליטה להיות אלהורית או ביחידניות או כל אורח חיים אחר – לא הייתי מקשה על עצמי.  החברה מספיק תקועה בתחת של עצמה כדי שלא אוכל לעצמי את הלב בעקבות החלטות פרטיות.  אבל אין לי כבר כוח להשתופף בפינת המיטה של הקטנה אז זהו.


הערה (אולי קצת מיותרת, מטבען של הערות שנכתבות לאחר פרץ זרם תודעה):
כמה חברות שלי נמצאות עמוק בשיח הבודי-פוזיטיב מאז שהן ילדו. הן גם עברו שינוי תודעתי במקביל לתמורה הפיזית.  הן על עפות על תצוגות אופנה של ריהאנה ודוגמניות של Aerie. אני לא שם כי מזמן הייתי שם, עוד לפני ההריון.  סליחה על ההתנשאות אבל סטנדרטים ספציפיים של יופי משעממים אותי.  המשיכה שלי לנשים דעכה לגמרי אך נחמד לי להסתכל על אחרות, לא בקטע סליזי.  על איך הן נעות, על המחוות הקטנות, איך הן ממלאות חללים.  נשים זה דבר מרתק וכאמור המבט הגברי שלי דומיננטי.  מה גם שתחושת התלישות שלי גורמת לי להעריץ נשים שמתקיימות במרחב מבלי להתנצל או להתחשבן.
הקווים לדמותה של הגירל-קראש שלי בשנים האחרונות די זהים.  אני מאוהבת בקלמנטין דסו בערך מ-2013.  לאחרונה בנעמי שימאדה וברבי פררה. כן, כל היפות שלי בפינטרסט.  אה, וגם ריי שגב הישראלית. נכון, כולן מאד חטובות, גבוהות, קמורות וצעירות בצורה מרשימה, אבל הי, זה הקראש הפרטי שלי.